אני שמה את זה פה:
זה קטע מעולם קטן של השבת ברשות הדיבור:
כותרת: רומסים אותנו, כרגיל.....
"איפה כל הקצינים הדתיים שתמיד אנחנו שומעים שכבר "תיקנו מבפנים" ונמצאים במוקדי ההשפעה בצבא?
איפה כל ראשי המכינות וישיבות ההסדר?
אתם אינכם מבינים שזה לא מקרה נקודתי ולא דיון האם מותרת שמיעת נשים משום "הנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו"?
פעם אחר פעם רומסים את הציבור התורם ביותר במדינה, אתצ הציבור ששולח את בניו למות בקרבות, להתנדב לסיירות ולרוץ בג'בלאות, ובאים לעיני כל עם ישראל ושוב דורכים עליו, לא מתיחסים אליו ומחייבים אותו לשבת ולשמוע שירת נשים. למה?
כלל ראשון במשא ומתן: אם הצד השני יודע שבכל מקרה תוותר, ברור שהוא לא יתכופף כהוא זה.
אם ברור להם שאנחנו תמיד נהיה מוכנים להיות מושפלים, ונתגייס לצבא ולא משנה באיזה מחיר- ברור שהם יעשו מה שבא להם, יחייבו אותנו לשבת ולשמוע שירת נשים ולא "להפקיר את ההופעה", יחייבו בחור ישיבה טהור לרוץ אחרי מדריכת כושר, יחייבו אותנו לגרש את אחינו עוד ועוד.
אם פעם אחת נבוא ונאמר "אם ככה, אנחנו לא מתגייסים" בלי לגמגם, חד וחלק, רק אז אולי ישימו עלינו סוף סוף."
בעיקרון רציתי לשים את הקטע בשרשור כלשהו שבו התדינו על האם להפיל את צהל או שכדאי שיעשו כמו הרב לבנון.
הקטע הזה מבטא את כל מה שאני חושבת לגבי צהל.
במקום לשבת ולכעוס עליהם וללכלך עליהם אולי כדאי שנרים את מודעות הרבנים וראשי הישיבות שכולם יקומו כאחד ויגידו "זהו. עד כאן. אנחנו לא ממליצים לתלמידנו להתגייס" רק ככה נצליח.
ברור שיהיו רב אחד או שניים שלא יסכימו אבל אם כל השאר יעשו את זה הצבא יהיה חייב לעשות משהו כי דתיים מהוים את רוב הקרבי והם יחסית הכוח השולט מבחינת התגיסות.
אז אולי כדאי לפנות לרבנים וראשי ישיבות ומכינות ולהבהיר להם את זה?
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל