ללכת ברגל ומתיישבת על המדרכה בבכי בלי שום כוונה לזוז?
האמת שהייתה לי איתה תקופה קשה, היא הייתה חוזרת ממש זעופה מהמעון, והרגשתי שכל יום אחר הצהריים זה מלחמה איתה. בהתחלה הייתה מאוד מתעצבנת אבל למדתי והפנמתי איך להיות יותר סבלנית והצלחתי להתמודד איתה ממש יפה, ועכשיו הרבה יותר טוב ב"ה. היא ילדה מקסימה ומטריפה, מדברת יפה מאוד, מבינה יפה, חכמה, עקשנית...
יש לנו מלא מדרגות לרדת כדי להגיע לתחנת אוטובוס, ואז כשיורדים המאוטובוס יש לנו עוד 7 דק' הליכה הבייתה, ואני מתעקשת איתה שאני לא מרימה אותה מכמה סיבות: א. נראה לי שהיא מספיק גדולה כדי ללכת מרחק כזה ברגל, במדרגות לא אכפת לי להרים אותה אם היא מבקשת. ב. ממש קשה לי להרים אותה, גם בגלל המשקל ב"ה וגם מבגלל שזה מסורבל עם המעיל והתיק שלי והתיק שלה, ולפעמים יש לי עוד שקית ביד.
אתמול כשהוצאתי אותה מהמעון היא ביקשה איזה משהו קטן שלא יכלה לקבל ואז הייתה ברוגז. מה שהיה אח"כ היה בלתי נסבל, היא ישבה מלא זמן על המדרכה ולא רצה לזוז, לא הסכימה שארים אותה, ואם התקדמתי לבד היא רודפת אחרי ומושכת אותי לכיוון השני, באיזשהו שלב פשוט נתתי לה יד והלכתי מהר, כך היא לא מספיקה להתיישב על הריצפה - תוך כדי שהיא צורחת. הרגשתי שאנשים מסתכלים עלי כאילו אני כזאת אכזרית, אבל מה יכולתי עשות? באמת? קפוא בחוץ ואני לא יכולה לבלות את כל אחה"צ בתחנונים והסברים על המדרכה!!!
הגענו ליעד ב"ה, עדיין בבכי, וכשנכנסנו הבייתה היא כל פעם פותחת את המנעול ורוצה לצאת, לא רציתי להיות אגרסיבית או לתת מכה, אז נעמדתי מול הדלת ולא נתתי לה לצאת, עד שהיא ניסתה לנשוך אותי אז שמתי אותה מיד במיטה ואמרתי לה שאני כועסת ולא מרשה. הלכתי לעיסוקי (כאילו) כדי לתת לה להירגע, ירדה מהמיטה ויצאה מהבית, מתחילה לרדת במדרגות, מה אני עושה??? רודפת אחריה בחדר המדרגות? נותנת לה להמשיך לרדת ואני נשארת בבית?
באמת שלא ידעתי איך לפעול, כבר הייתי על סף בכי, אני לא רוצה להיות אגרסיבית או לנעול אותה בחדר או מחוץ לבית, מזל שהשכנה מהקומה למטה יצאה וניסתה להרגיע אותה, אז היא אמרה לי עזבי, תשאירי אותה קצת אצלי שתירגע. באמת הא נשארה אצלה לראות קצת טלוויזיה וקיבלה ביסקוויט וחזרה אלי כמו חדשה 
אני ממש ממש מתוסכלת ולא יודעת איך להתמודד במצבים כאלה, אני מפחדת שאולי אני גורמת לה יותר נזק בזה שאני לא מגיבה נכון לפעמים
מה עושים?
.