אז אומר בקיצור שאני ממש אשמח לעצות איך להתמודד עם גיל שנתיים הנורא שלא עובר...

כשילדי פוגעים בי פיסית - זה לא בכוונה לא מתכוונים רק קצת משתוללים - מאוד קשה לי להגיב באיפוק... ( יש לי סף כאב נמוך אולי? )    חוץ מזה לפעמים מאוד קשה והם מקבךים ממני מכה קטנה (ו ה ר ב ה רגשות אשם)  תמיד תמיד מנסה לא לתת אפילו מכה קטנה אלא לשים במיטה.  לדעתי מה שעשית היה נכון - פשוט לקחת את ידה וללכת.

גם אני אשמח לשמוע איך מגיבים עם סבלנות לפעמים עם בכיינות מתמשכת אני פשוט מתקשה להתמודד!

אצלנו לשיפ במיטה עוזר כי הם מוכנים להירגע כדי שנוציא אותם ברגע שהם מפסיקים לבכות או להתעצבן וכו אז הרבה יותר קל....

הצלחה לך ויאללה אמהות יקרות תחלקו עצות  

חסרות אונים ומתוסכלות מההתנהגות של הילדים בימנו.

והס מלהזכיר או לרמוז על תגובה אלימה / צעקות, כיוון שאז תתצירו בעיני אחרים ובעיקר בעיני עצמכם כאמהות רעות...

ההצעה הראשונה והטובה ביותר לדעתי זה ללכת לחוג הורים, כי שם מקבלים ביטחון ומזכירים לך כמה את האמא הטובה ביותר לילדייך ונותנים מוצא פשוט לבעיות היום יום.

אם לא אז לשמוע שיעורים בחינוך (יש באשירה של זיוה מאיר או באתר של ישיבת אלון מורה של הרב לבנון)

ולעיתים רחוקות מצליחה להגיב בשלווה שאת מצליחה!

תחזיקי מעמד!!!

בקשר למדרגות: תחשבי על שיר שהיא מכירה ותשירי איתה את השיר מדרגה מדרגה (תני לה לבחור מבין 2-3 שירים שאת יודעת שהיא מכירה) ואחרי שהיא תעבור את כל המדרגות כמו שצריך, תחמיאי לה שרואים שהיא ילדה גדולה, כמעט בת 3 שיורדת מדרגות לבד, כי היא ממש גדולה.

היא תלמד להשיג תשומת לב חיובית על הצלחה כך שהמאמץ לרדת לבד יהיה כדאי.

דרך אגב, לצערי, ראיתי אמא שמאחר שיש לה דרך ארוכה עד המעון של הילדה ועליה להביא ילדים לבי"ס היא לוקחת ילדה בת 4 בעגלה! טוב שלא נכנעת והמשכת בקטע הזה...

אבל אשרייך על חיפוש הפתרון, מקוה שתמצא לך עצה טובה..

בהצלחה ממש!

דבר ראשון חיבוק 

אני טוענת שמי שלא היה הורה לילד בגיל הזה לא עמד במבחן סבלנות אמיתי

כשייתי בסוף הריון בשיא הקיץ הקטן שלי שנתיים וארבע עשה לי את ההצגות האלה על המדרכה(נשכב צורח ולא רוצה לזוז)

זה היה מחרפן אותי בטירוף אז דבר ראשון תדעי שאת לא לבד

וכל הורה שרואה אותך בסיטוציה הזאת ממש לא חושב איזה אמא את... אלא נזכר בסיטואציה דומה מאוד שבה הוא עמד עם ילדו שלו...

עכשיו הבן שלי בגיל ששלך עדיין עם התפרצויות אבל הרבה הרבה פחות אני מייחסת את זה לזה שהתחלתי (לא בזמן ההתפרצויות אלא בזמן רוגע) לשבת איתו הרבה

המון חיבוקים ונשיקות סתם ככה

לתת המון אהבה

דבר נוסף

כשהוא מתחיל

לא להבהל ולהכנס לעצבים (ואי ואי קל להגיד קשה מאוד לבצע...) פשוט להכנס למצב אחר לחשוב ולעשות דברים אחרים

הרי שום דבר לא מרגיע אותם עד שהם נרגעים לבד רק מעצבן אותם יותר

אני הייתי אומרת לעצמי (אפילו בקול) זה החיים שלו אם הוא בוחר ככה להגיב זה בחירה שלו

אני כאן כשהוא יחזור לעצמו

ומשהו מעודד לסיום-

הגדול שלי היה מלך הקריזות

היום הוא בגיל 4 המקסים ילד רגוע ומדהים

אני ממש נותנת לה הרבה אהבה וחיבוקים, ומדברת איתה, מקשיבה לה, מספרת לה סיפורים, משפתפת אותה בה שאני עושה בבית, כביסות בישולים. לפעמים אני אפילו חושבת שאולי אני נותנת לה יותר מדי צומי, ושהיא ילדה יחידה בנתיים לא עוזר למצב, לא יודעת אולי אני סתם פרנואידית.

יש ימים באמת טובים, וגם כשיש מצבים קשים שהיא מתבכיינת או מתעקשת אז זה בסדר, אני לא מתרגשת מזה ומבינה שזו הדרך שלה להתבטא, מה שבאמת קשה לי שזה יוצא מכלל שליטה שלי, למשל שהיא פותחת את המנעול של הבית ויורדת לבד במדרגות, או לא מסכימה להתלבש וכדומה, ואז אני צריכה ממש להפעיל כוח פיזי.

עם הילד השני מבינים שהיה לנו יותר קל עם הראשון אם היינו בטוחים שזה יעבור.

אז כן, זה בטוח יעבור,

ויתחלף בהתמודדות אחרת של גיל אחר .

ברוך ה' שזכינו שיש לנו ילדים

שעוזרים לנו להתמודד עם עצמנו

ולעבוד על המידות שלנו.

ממליצה בחום לקרוא את ספרו החדש של הרב ארוש חינוך באהבה, בגן החינוך.

לא היחיד אלא העיקרי (גם לי ,ב"ה יש קטנטנים וכעת בהריון והקטנה בת שנתיים ומכירה את מה שאת מדבר תעליו .זה  גיל העקשנות כי הם גדלים אך עדייןתלויים בך אך מנסים שלא...

ב ע י ק ר - (מכל הנסיונות) ה ס ח ת   ד ע ת .  חשבי מראש על כל מיני דברים להסב(כן, מלשון לסובב...) את תשומת ליבה או למראות מזדמנים כגון משאית, טרקטור או בעל חיים

או------ את רוצה סביבון לחנוכה, את רוצה שסבתא תבוא לחנוכה?! (אם אכן, יש סיכוי להתממשות הציפייה...) מקווה ש/זה יועיל לך ויתכן מאוד שכבר ניסית ושאני כובת תשלא לצורך אך מנסיוני... אם מוצאי םמהר משהו שהיחלד אוהב לשוחח עליו כגון סבתא.... יש סיכוי שהוא "ישכח" שהוא יוסח ותשומת ליבו תופנה לדברייך בע"ה.

בהצלחה!!

שיחלפו עם הגיל אז...במקום לשקוע בחששות (מה, היא תגדל כך?!) כי נכון שגם מחשבה שכזו מכניסה ללחץ. יואוווו, הילד שלי יגדל עקשן יהיה קשה לחנכו .איך יסתדר בגן.. לרוב, הדברי םשתארת -באמת הגיל..

לפעמים כל כך נמנעים לא לתת מכה, והולכים סחור סחור עד שבסוף אי אפשר להשתלט על הילד...

אני עבדתי כמה שנים טובות עם ילדים (אל תדאגו, לא הכתי אותם) וראיתי איך ילדים שהאימהות שלהם לא מסוגלות לתת לפעמים מכה (אגב- היא לא חייבת להיות כואבת) פחות מצליחות להשתלט עליהם. ואילו אימהות שמסוגלות לעשות זאת, הילדים שלהם יותר רגועים. אני לא אומרת שעל כל דבר צריך להחטיף. ממש לא. וגם ה"מכות" שאני נותנת לילדים הפרטיים שלי- הן לא כואבות בכלל- באמת. אבל ברגע שאת מסוגלת לשים לילד גבול ברור, ובגיל הזה מכה היא הכי ברורה- אז הילד יודע את גבולות הגיזרה שלו. זה טוב לילד. ילדים משוועים לגבולות!!!! זה עוזר להם להבין את העולם. ולכל מי ששואל את עצמו מאיפה כל האלימות והחוצפה בילדים- התשובה היא שילדים ללא גבולות הם גדלים להיות ילדים אלימים וחצופים. ואני אומרת את זה מתוך נסיון רב שנים, עם עשרות ילדים שגדלו אצלי. עטפתי אותם באהבה רבה ובחום שאין לו סוף. אך גם היתה משמעת. ואם היה צורך- ביקשתי מההורים "להשלים" את הגבולות בבית. כי רק זה מה שעוזר להם להתאפס.

ועכשיו לשאלה שלך- גם הילדים שלי עושים את ההצגות האלה אינספור פעמים. הפיתרון הפשוט הוא לקחת עגלה ולשים אותם בפנים. כשחוזרים הבייתה הילדים עייפים, וגם את עייפה, ומשם ועד למצב שאת מתארת הוא קצר מאד מאד, כמעט מובן מאליו. אמנם הילדה שלך כבר גדולה ויכולה ללכת לבד, אבל היא עייפה וזקוקה לתשומת ליבך לאחר שכל היום היא לא ראתה אותך, וזה בהחלט מתכון מנצח להצגות. חבל על הזמן ועל הכוחות. קחי טיולון. זה קצת התעסקות באוטובוס, אבל יחסוך לך ולה המון עוגמת נפש.

בקשר לבריחה מהבית והנשיכות- אין מצב שאת מאפשרת לה את זה!!! תנעלי את דלת הבית (לא לנעול אותה בחדר לבד בשום פנים) תכנסי איתה הבייתה ותנעלי את הדלת עליכן. אם היא נושכת אותך- תתני לה מכה עדינה על הפה! בלי להתבלבל אפילו! ובמבט חמור מאד תגידי לה "את לא נושכת!" בלי לצעוק, בלי כעס, בלי כח. אבל בכל הסמכות שאת מסוגלת לגייס. תאמיני לי שאם תהיי עיקבית- זה יעזור יותר מהר ממה שנדמה לך.

בזה אשתי מאוד מומחית היא מפנה את תשומת הלב של הילד/ה למשהו אחר ובמטה קסם הם הולכים .

אבל צריך לדעת האם זה מצב אמיתי אם את חוזרת איתה מהגן והיא לא ישנה לבת שנתיים זה קשה מאוד לפעמים, צריך לבדוק את הכיוון ואז באמת טיולון זה דבר הכרחי [הפשוטים לא עולים הרבה].

אם זה סתם פינוק אז אפשר להתעלם אבל באמת ללכת ולא להפנות את המבט תיראי שהיא תבוא מיד.

האמת אם אין אולי שווה להתקין עוד נעילה בגובה של מבוגר.ברור שחייבים לנעול דלתות עם קטנים.

יכול להיות שהיא פשוט עייפה,אולי תבקשי שירדימו אותה במעון.

בהצלחה,אני כ"כ מזדהה,הלוואי והיתה לי עיצה איך לא להתעצבן מול ילדים,אני מתוסכלת מעצמי לא פחות....

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....