בס"ד
שלום לכולם!
אני צופה סמויה בפורום הזה כבר הרבה זמן, והיום הפעם הראשונה שאני כותבת פה
.
אני עוד לא בת 26, בעז"ה עוד מעט אהיה בת 26.
רציתי קצת עידוד והתיעצות..
אני עדין גרה עם ההורים, ולפעמים ממש קשה לי.
מלבד זה שעוד לא מצאתי אותו, (מי האמין שעד עכשיו עוד לא אהיה נשואה??? )
ועם כל הקשי שבעניין, (אני כ"כ רוצה להקים את הבית שלי, לגדל את ילדי, להכין שבת- חלום חיי!!)
כיוון שאני בבית, אני נאלצת לשמוע כמה פעמים ביום הערות כמו "אולי תלכי לעוד שדכנית/ לשיעורים/ לשבתות,
הרי עם הגיל זה נהיה יותר קשה", "אולי תחשבי אם יש מישהו שכדאי שתחזרי אליו", "אולי את עוד לא יודעת מה את מחפשת", "אולי תלכי לייעוץ", "אולי תשתפי אותנו יותר", וכו' וכו'.
כמה אפשר להסביר שאני מנסה, מתפללת על זה, נפגשת עם שדכניות (למרות שאיבדתי בהן אמון, עם כמה דיברתי, חלקן פנים אל פנים, חלקן שעה בטלפון, והן הציעו לי הצעות ששנינו הרגשנו שזה לא קשור..), והלכתי פעם לשיעורים, וחזרתי הלומת קרב, (ולא בגלל הצד החיובי של העניין..) ולא יעזור כל ההערות.
אני ממש מרגישה שזו פשוט אונאת דברים. כבר אין לי כח להגיב. אני פשוט שותקת או הולכת כי אין בי כח נפשי לענות.
אני מטבעי שמחה, ואני משתדלת לשמח את עצמי ולשמוח בחלקי.
אבל לפעמים אנשים פשוט דואגים לצער אותי עם ההערות שלהם. למרות שאני משתדלת להעביר אותן, ולא להתייחס.
(עוד אין לי עבודה קבועה, אני עובדת אבל מקבלת לפי שעות, אז השכר משתנה מחודש לחודש, אז אין לי ברירה אלא לגור איתם. אני בטוחה שזה מה'.
אני אשמח למילות עידוד..
תודה רבה ושבת שלום!

