תגידו חבר'ה, זה רק אני או ש...?
אני פשוט מרגישה שכל הדייטים האלה והפגישות העיוורות באופן הלא טיבעי שבאנושות, בעיני, גורמת לי לעורר את מידת הגאווה, ואני פשוט לא שלמה עם זה.
ואני אסביר- בכל פעם מחדש כשאני יוצאת לדייט הרי אני סוג של צריכה לגרום לו להכיר אותי ומספרת על עצמי, מה עשיתי ועושה בחיי, מה אומרים עליי ועוד ועוד..אוף! כל אלו פשוט מרגיש לי כ"כ לא טוב ונוגד את מידת הענווה שאני עובדת עליה והייתי רוצה שתהיה לי יותר...
ואני חשבתי על זה. זה בעצם רק סגנון הדייטים, דווקא של הדוסים הוא זה שמעורר יותר את מידת הגאווה. כי בעצם אם מכירים בדרך טבע העולם, נגיד במפגש חברתי כלשהו, עבודה, לימודים או אחר, ההיכרות של הבן אדם איתי נעשית באופן עקיף ואני לא צריכה כביכול לבוא ולספר לו על עצמי באותה נימה שזה נעשה בצורת דייט.
מה אתם חושבים?
מעניין אותי אם זה רק אני...

