ואחד החבר'ה קיבל טלפון (כמה חברים עבדו כמלצרים באולם ודיווחו לו) שיש חתונה באזור ולא שמח שם.
שיארגן כמה חבר'ה ויבואו.
קראנו קריאה בפנימיה, התאספו כעשרה חבר'ה, עלינו על מדי א' (חולצות לבנות)
הגענו לאולם, עוד לפני שנכנסנו ראינו רחבה די ריקה.
שלחנו חבר שיגשש מה הולך בפנים, בכל זאת לא הוזמנו ולא יודעים שאנו אמורים לבוא.
הוא דיבר עם האמא של החתן או הכלה ופתאום מרחוק הוא סימן שנכנס.
פתאום המנגינה העלתה קצב,
אני זוכר שרקדנו באמת מאהבה, משמחים חתן וכלה בלי שתדע כלום עליהם, ובלי שנקבל על זה כלום.
נטו לשמח חתן וכלה ביום החשוב ביותר שלהם.
אט אט החתן קיבל גוון אחר, ראינו גם תוך כדי הריקודים דמעות, ככל הנראה של אושר.
(בסוף התברר שזה זוג של חוזרים בתשובה די טריים. והחברים (אם אפשרי לקרוא להם ככה) לא ראו בעין יפה את ההפרדה ולכן לא קמו לרקוד.)
הערב הזה כ"כ שינה לי את התפיסה לגבי שימוח.
עד שכיום, אני מגיע לחתונה רק כדי לשמח ולא שום דבר אחר.