להבין את נער הגבעות
מעשהו בלתי מוצדק. אבל מי שחווה את העיוות של הדמוקרטיה המזויפת שרק מתנגחת בו, הבין לאסוננו שהדרך היחידה שנותרה לו להלחם היא בעזרת אבן
לפני שש שנים גירשו את חבריו ואת קרובי משפחתו מגוש קטיף. שופל צבאי החריב את ביתם. זה קרה למרות שבבחירות הדמוקרטיות העם בחר דווקא בגישה הפוליטית ההפוכה, אלא שאת איש זה לא עניין. התקשורת, שתמיד סיפרו לו שהיא מגינת הדמוקרטיה, דווקא מחאה כפיים למהלך.
במשך שנים הוא חי תחת טרור פלסטיני שבתל אביב לא מרגישים ממנו כלום. כמה משכניו לישוב נרצחו. אחרים נפצעו. הוא וחבריו מותקפים באבנים ובבקבוקי תבערה עד היום, אבל שום דבר מזה לא מצליח לחדור למהדורות החדשות.
העיתונות התל אביבית מתעניינת בעץ הזית של אחמד הפלסטיני מהכפר הסמוך יותר ממה שהיא מתעניינת בראשו המדמם של השכן שלו התינוק בן השנה וחצי. הוא יודע שאנשי השמאל הקיצוני מתפרעים בבילעין, בנעלין ובנבי סאלח מדי יום שישי. שהם משליכים אבנים על חיילי צה"ל. לא פעם אחת. כל שבוע. "אם אתם כל כך דואגים לשלומם של החיילים", הוא תמה, "למה אתם לא תוקפים בכזו בוטות גם אותם?". ותשובה אין.
הוא מסתכל כיצד מתייחסת התקשורת להתפרעויות של ערביי ישראל בהבנה ומבקש קמצוץ מזה גם לעצמו. הרי גם הוא אזרח כאן. אבא שלו עובד מדינה. אח שלו משרת ביחידה קרבית. "הערבים מקופחים", מסבירים לו, "זה עניין אחר לגמרי".
הוא רואה מצבות של יהודים מנותצות מדי יום בהר הזיתים ומנסה להבין איך אף מבזק חדשות לא מספר על זה, בעוד הגרפיטי האחרון שהוא ריסס כיכב בכותרות הראשיות. כשהוא מוציא מילה נגד החוק או נגד פסיקה של בג"ץ הופכים אותו לאנרכיסט. "הלו, כאן מדינת חוק", נוזפים בו במאמרים. "מצוין", הוא משיב. "אבל למה לכם מותר? למה כשאתם לא אוהבים את חוק גרוניס או את חוק העמותות או את חוק לשון הרע, מותר לכם ללעוג לו ולהסית נגדו?".
ואז הוא מגיע לרמת גלעד. שטח אדמה שרכש לפני כשלושים שנה משה זר, נכה ב-91 אחוזים, רובם בעקבות עין שאיבד במדי צה"ל במערכת קדש, השאר כתוצאה מניסיון של פלסטיני לרצוח אותו.
זר שילם לבעל הקרקע הערבי וזה עשרות שנים הוא מעבד את הקרקע, אלא שכעת טוען השמאל הקיצוני, כשאליו מצטרפת פרקליטות המדינה, שמכיוון שהעסקה לא נרשמה כנדרש הרי שמדובר בקרקע פרטית של פלסטיני. זר, דורשת המדינה, צריך לפנות את הישוב שהקים עליה, ישוב הנושא את שם בנו, רס"ן במיל' ואב לשמונה, שנרצח בפיגוע. "אבל קניתי את הקרקע", זועק זר, "אני רוצה לראות פלסטיני אחד שטוען שזה שלו". זהו, שאין פלסטיני כזה.
ברמת גן לעולם לא יפנו מישהו בטענה
של הסגת גבול, אם לא יבוא מישהו ויטען שהסיגו את גבולו. מול המתנחלים הכל מותר. ורואה אותו נער גבעות כיצד מנסה משה זר להביא את סיפורו הפשוט כל כך בפני כלי התקשורת ולא מצליח. והוא מביט כיצד יושב האיש הזה, בן ה-74, עם רעייתו מול בית ראש הממשלה, במטרה להביע את מחאתו, והעיתונות לא מוכנה להקשיב.
ומסתכל הנער על כל אלה ולא יודע את נפשו. לימדו אותו על עיתונות חופשית. על דמוקרטיה. "איפה הם כשזה מגיע אלי", הוא שואל. ואין עונה. הוא מסתובב סביב ביתו ורואה עשרות אלפי בתים פלסטיניים שנבנים בלי חוק ובלי אישורים. "למה להם לא עושים כלום", הוא מבקש לדעת. ואין תשובה. וגם אין עיתונאי סקרן שיקיים על זה דיון.
אבל כשעלה הרעיון ההזוי להכריז על אנשי הגבעות כ"ארגון טרור" וראש הממשלה דחה אותו על הסף, זינקו עליו מייד אותם עיתונאים בחמת זעם. זה תמיד מסקרן אותם, את אותם עיתונאים שרק לפני שבועיים הכריזו בפעם המי יודע כמה שהעיתונות צריכה לעשות חשבון נפש על החד צדדיות שלה וימתינו כנראה שוב להזדמנות אחרת כדי לעשות את זה.
ועומד נער הגבעות הזה, צעיר ומבולבל, מצולק ופגוע, ומאבד אמון. במדינה. בכלי התקשורת. בבית המשפט. בדמוקרטיה הישראלית שאת שמה נושאים לשווא כל אלה.
רובם המכריע של חבריו, באופן פלאי הראוי להצדעה ולהערצה, מגיעים לגיל 18, נושכים שפתיים, ומתגייסים בהמוניהם לשייטת ולסיירת גולני.
כמה מהם, שגם עליהם צעקו פעם שהם אנרכיסטים ואנשים כמו פואד בן אליעזר הציעו לירות עליהם, קבורים בבית הקברות הצבאי בישוב שלו. הוא עצמו לא הצליח להתגבר על התחושה הקשה. על העלבון. על הפגיעה. נדמה לו שהוא מבין בדיוק מה אומר השיעור שמעבירים לו כל אבירי הדמוקרטיה.
"יש כאן כללי משחק", הם אומרים לו, "רק שעליך הם לא חלים. עבורך יש כללים אחרים".
וכשזה המסר, בל נתפלא כשהוא מחליט, לאסוננו, שהאבן היא הדרך היחידה שנותרה לו להלחם בדמוקרטיה המזויפת הזו.
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל