לדעתי ממש מהמם, מה אתם אומרים??
הביטו בתמונה.
מישהו מזמין פה את כל החבר'ה לדיון בנושא נערי 'תג מחיר', ומספר כי עתיד להתגלות בדיון הזה סוד.
התקשורת לא מגלה אותו, האנשים אינם יודעים אותו: ביהודה ושומרון מסתובבת חבורה אלימה, טרוריסטית של מתנחלים. 'תג מחיר'.
הביטו בתמונה ובקונטקסט שנוצר לה: זהו נער רעול-פנים, מחבל לכל דבר, נכון להרוג. אותו אתם אמורים עכשיו לשנוא.
הוא מחרחר הריב, הוא מחולל המדון, הוא הורס את המדינה. הוא.
כמה רע הוא מזלו של אותו נער. לפני שנים, כשהיה קטן, עוד לא היה דבר כזה 'תג מחיר'. היו רק משפחות שנאחזות בקרקע, חוטפות וסובלות. היו לוויות ופיגועים והיה טרור, והיה חוסר-אונים הולך וגובר, הולך ומתמשך. היתה אכזריותם של השכנים, ומנגד התנהגותה הבלתי-נתפסת של מדינה יהודית שבמקום להגן על אזרחיה נותנת לאויבים שלה נשק, שטח וכסף.
הנער הזה נתקל בגילויי רוע שטניים. פה ושם היו נערים בגילו נרצחים בסכיני מטבח, באלות, או נורים יחד עם הוריהם על כביש מרופש בחצות לילה כשרוצחיהם טורחים לבצע בהם וידוא הריגה. זכורים לו הסיפורים על הפלאפון שנשאר פתוח עד שלתוכו לחש קול ערבי ואחרי הבומים, אחרי היריות, היה לפתע המוות כה מובן, כה מוחשי, והוא היה רק נער אז.
הנער הזה גדל בין רוצחים ובסכנת חיים יומיומית.
*
עברו השנים, הרוצחים עברו משהו בחיים. חלקם שערותיהם הלבינו, חלקם לבשו חליפות והריהם ישובים אל שולחנות המשא ומתן - הם או שולחיהם. נציגים מטעמם מתקבלים על במות נכבדות, זוכים לכבוד-מלכים באירופה ופותחים פיהם בכל פורום ציבורי קובע. יש להם כמעט מושב באו"ם והטרנד הוא לעשות איתם דו-קיום.
הנער גדל על מושגי ה'הכלה' וההבלגה וטעם במלוא-חושיו את המשמעות הדמית והגורלית של 'עצימות נמוכה'. הוא יודע לפרק את המושגים הצה"ליים לעובדות מוצקות בשטח: בשבילו הם פנים וחיוכים של אלה שהיו ואינם עוד.
וכשבגר, החליט לקחת את היוזמה לידיו.
הוא מעולם לא הרג וגם לא יהרוג. הוא רק הפעם רוצה להגיב.
הוא גדל במציאות אחת, וכמו נער אמיתי הוא רוצה להספיק, טרם יתבגר אף הוא, להופכה למציאות אחרת.
הוא גדל על טבח, חטיפות ורציחות, על אזהרה וסכנות, ולא ראה שום טיפול מהצד הישראלי, וככל נער הוא תאב-חיים, אוהב את חייו וגם חרד להם.
הוא לא רצה בכלל לעשות דבר גדול: רק רצה שירגישו קצת, שיראו שהוא זועק, שיבחינו כי כואב לו. והוא רצה להחזיר - לא במשקל הראוי, לא בנפש מול נפש, אבל לפחות במסר מסויים של הפסקת ההבלגה. נכון, משאית הפוכה לעולם לא תפצה על דמו של קרבן, אבל לפחות הוא יכול לסמן והם יוכלו לראות - 'הייתי פה'. וזה לא הרבה אבל זו אמירה הנוסכת קצת ביטחון, המחזירה משהו מן המשקל שאבד בכל שנות הפחד הרעות ובכל אותם ימים ארוכים וקשים ולילות של פורענות ניחתת, מסוכנת, אבודה.
גם העתיד איננו מבשר לו טובות. הוא מודע היטב - הכל מדברים על כך - שביתר-שאת עדיין מונפת עליו חרב הפינוי. נדהם, מבקש לזעוק ולקרוע שמיים, הוא רואה כיצד ערי הדרום הופכות למאכולת-אש עקב פינוי גוש קטיף, והממשלה בישראל לא הולכת מפני זה צעד אחורה אלא הפוך - ממשיכה קדימה, לא די בבאר שבע, עכשיו גם תל אביב.
הנער הזה הוא בן לעם שלחם על הזכות לחיות כל דקה ודקה מחייו. הוא בן לעם שעולם שלם הפליא בו את מכותיו, שאימפריות רמות מחצוהו - כמעט למוות, וגם לו יש סבתא ניצולת-שואה שגם בשמה הוא ירא וחרד, לוחם למען זכותו ומסרב לראותנו הולכים שנית כצאן לטבח.
אפילו המושג עצמו מעיד בו: "תג מחיר".
זה לא הארגון לשחרור פלסטין, לא גדודי עז א-דין אל קסאם. תג מחיר הינו מושג המבטא תגובה ליזומתו של האחר. הקשיבו למילותיו-הוא: הוא בסך-הכל רוצה להתחיל לגבות 'תג מחיר'. להבדיל מחייו המוקדמים בהם לא היה מחיר לדם יהודי ולא היה משקל לכאבו וצערו, הנער הזה חפץ להתחיל חיים חדשים - חיים בהם מי שיעז לפגוע ביהודי, ייפגע גם הוא, לפחות קצת. אם הרס את הלב, שלפחות ייפגעו לו השיניים.
תחשבו על זה: הלא זה כל כך צודק. כל כך חכם.
המדינה אומרת: שיתביישו להם נערי תג מחיר, מה הם עושים.
אבל אני אומר: ההיפך! כיצד זה נשמטה מלאכת התגובה מהאמונים עליה, ונפלה לידי חבורת נערים אומללים, רכים, צעירים, מועטים? אין להם מסגרת ואין להם מדים, אין להם כסף ואין להם דבר. והם מעטים, מעטים כל כך, מעטים מדי מול עולם שלם הכולל היום את כו-לם - מרבניהם במעגל הקרוב ועד למזכ"ל האו"ם ולראשי מדינות-אירופה, שכולם חולמים לעוצרם, להשתיק פיהם.
להיכן הלכה לה השפיות? זה שאבו-מאזן, מגרעיני המנוע של ארגון הרצח אש"ף שהתאכזר אלינו וגבה מאיתנו נפשות-חיים שנים על שנים, עומד בחליפה ונואם ומבלבל את המוח על זכויות העם הפלסטיני שלא נברא, זו מציאות נורמלית? את זה אתם רוצים שנקבל? וזה שנער שסבל כל כך הרבה מרסס איזה גרפיטי על מסגד - זו הסכנה? זה החורבן?
אתם שהושבתם רבי-מחבלים בכסאותיהם של שרים, הענקתם להם את כל מה שחפצו, הפחתם אש באבודים שבחלומותיהם - שהגדול בהם הוא להכחידנו, זה המעשה הנכון - ולהתעצבן כשמישהו פוגע בך, שורף לך, רוכב עליך, זה כל כך נורא?
האנשים אשר במו-ידיהם עומדים לתת לרוצחים מציר-הרשע, עד איראן, את הדבר שהם הכי זקוקים לו - נקודת-עגינה מערבית קדמית במזרח התיכון, הזדמנות לסלק מן האגן הערבי את נקודת-הטוב היחידה בו - את ישראל, הם הנורמליים? להם יש זכות בכלל להצביע מי בעייתי?!!
כמה נעים וכמה נחמד!! הרוצחים בחליפות מתקבלים כמלכים, מדברים אנגלית ונהנים מים של אהדה, והנערים היהודיים שאת הוריהם רצחו, שאת גויות-חבריהם ניקבו בכדורים, שאת רכביהם רגמו באבנים, שאת גופם ולבם ונשמתם סרקו פעם אחר פעם במסרקות של ברזל - ועתה הם יוצאים חמושים בתרסיס-צבע לכתוב משהו מעליב על ערבים או שמאלנים - הם הפחית שאותה צריך לזרוק, בדל-הסיגריה שעליו צריך לדרוך, האשפה הכללית שאותה צריך לפנות, שעליה צריך לירוק?!!
ואיזו חכמה זו להילחם בהם? וכי מי יעמוד בעדם? יציירו אותם בצבעים דמוניים, בדיוק כמו במודעה הזו שבתמונה המצורפת, יהפכו אותם לאויבי העולם, העם, הדמוקרטיה, ההלכה והמוסר. מרב ועד ח"כ, מכומר ועד אימאם, הכל יעמדו כאחד לראות את גרדומם. הם שנואים על הכל: איש איננו מקבל אותם. המחלוקת היום היא רק בין אלה שאומרים כי הם מטונפים אבל לא צריך בגללם לפנות את יו"ש, לבין אלה שאומרים כי הם מטונפים אבל כן צריך בגללם לפנות את יו"ש.
יום יבוא, ותבינו במי נלחמתם. ארבעה, אולי חמישה נערים ישבו בכלא, הרוגים פנימית, מלָווים במבטם הכבוי את גחלת-תקוותם הדועכת בלחישה אחרונה. הצטרפתם לאויביהם, השלמתם את מלאכת האבן והבקת"ב, הלוויה והפיגוע: גמרתם אותם. ואתם תרגישו כי ניצחתם וכי יכולתם לו ל'אויב'.
אבל כשיעופו הטילים, תתחלנה הבעיות האמיתיות. מי יזכור אז את אותם ארבעה נערים ואת מלחמתכם האדירה בהם? אתם תיתפסו בקלקלתכם, תעמדו מול אלה שבאמת שונאים אתכם ורוצים ברעתכם. הו, כמה הייתי חפץ לראות אז את פניכם.
אתם אלה שאיפשרתם במשך שנים את השגעון, אתם אלה שיצרתם את משחק הכסאות הפוליטיים בדם יהודי, אתם אלה שיצרתם את 'תג מחיר'. קדימה, היכנסו בהם. ניקמו בנערים. הירסו עוד כמה משפחות. קדימה, הראו את כוחכם. זה כוחכם-האפס, שכשל במלחמה מול ארגוני הטרור וברוב-טפשות הפכם למדינה ונתן להם מרץ ועידוד עולמיים, קדימה, נצחו את 'אויביכם': מספר נערים חסרי-לחם אותם תחזיקו בג'ינס ותכניסו לבית-הסוהר. גיבורים אתם.
אבל אנחנו נמשיך ונאהב ונחזיק את יוסף הנזרק לבור, נמשיך ונרגיש כמה רבה עוולתם של האחים האוכלים לחם.
כי אחינו הוא.
- -
תדהר הירשפלד
מישהו מזמין פה את כל החבר'ה לדיון בנושא נערי 'תג מחיר', ומספר כי עתיד להתגלות בדיון הזה סוד.
התקשורת לא מגלה אותו, האנשים אינם יודעים אותו: ביהודה ושומרון מסתובבת חבורה אלימה, טרוריסטית של מתנחלים. 'תג מחיר'.
הביטו בתמונה ובקונטקסט שנוצר לה: זהו נער רעול-פנים, מחבל לכל דבר, נכון להרוג. אותו אתם אמורים עכשיו לשנוא.
הוא מחרחר הריב, הוא מחולל המדון, הוא הורס את המדינה. הוא.
כמה רע הוא מזלו של אותו נער. לפני שנים, כשהיה קטן, עוד לא היה דבר כזה 'תג מחיר'. היו רק משפחות שנאחזות בקרקע, חוטפות וסובלות. היו לוויות ופיגועים והיה טרור, והיה חוסר-אונים הולך וגובר, הולך ומתמשך. היתה אכזריותם של השכנים, ומנגד התנהגותה הבלתי-נתפסת של מדינה יהודית שבמקום להגן על אזרחיה נותנת לאויבים שלה נשק, שטח וכסף.
הנער הזה נתקל בגילויי רוע שטניים. פה ושם היו נערים בגילו נרצחים בסכיני מטבח, באלות, או נורים יחד עם הוריהם על כביש מרופש בחצות לילה כשרוצחיהם טורחים לבצע בהם וידוא הריגה. זכורים לו הסיפורים על הפלאפון שנשאר פתוח עד שלתוכו לחש קול ערבי ואחרי הבומים, אחרי היריות, היה לפתע המוות כה מובן, כה מוחשי, והוא היה רק נער אז.
הנער הזה גדל בין רוצחים ובסכנת חיים יומיומית.
*
עברו השנים, הרוצחים עברו משהו בחיים. חלקם שערותיהם הלבינו, חלקם לבשו חליפות והריהם ישובים אל שולחנות המשא ומתן - הם או שולחיהם. נציגים מטעמם מתקבלים על במות נכבדות, זוכים לכבוד-מלכים באירופה ופותחים פיהם בכל פורום ציבורי קובע. יש להם כמעט מושב באו"ם והטרנד הוא לעשות איתם דו-קיום.
הנער גדל על מושגי ה'הכלה' וההבלגה וטעם במלוא-חושיו את המשמעות הדמית והגורלית של 'עצימות נמוכה'. הוא יודע לפרק את המושגים הצה"ליים לעובדות מוצקות בשטח: בשבילו הם פנים וחיוכים של אלה שהיו ואינם עוד.
וכשבגר, החליט לקחת את היוזמה לידיו.
הוא מעולם לא הרג וגם לא יהרוג. הוא רק הפעם רוצה להגיב.
הוא גדל במציאות אחת, וכמו נער אמיתי הוא רוצה להספיק, טרם יתבגר אף הוא, להופכה למציאות אחרת.
הוא גדל על טבח, חטיפות ורציחות, על אזהרה וסכנות, ולא ראה שום טיפול מהצד הישראלי, וככל נער הוא תאב-חיים, אוהב את חייו וגם חרד להם.
הוא לא רצה בכלל לעשות דבר גדול: רק רצה שירגישו קצת, שיראו שהוא זועק, שיבחינו כי כואב לו. והוא רצה להחזיר - לא במשקל הראוי, לא בנפש מול נפש, אבל לפחות במסר מסויים של הפסקת ההבלגה. נכון, משאית הפוכה לעולם לא תפצה על דמו של קרבן, אבל לפחות הוא יכול לסמן והם יוכלו לראות - 'הייתי פה'. וזה לא הרבה אבל זו אמירה הנוסכת קצת ביטחון, המחזירה משהו מן המשקל שאבד בכל שנות הפחד הרעות ובכל אותם ימים ארוכים וקשים ולילות של פורענות ניחתת, מסוכנת, אבודה.
גם העתיד איננו מבשר לו טובות. הוא מודע היטב - הכל מדברים על כך - שביתר-שאת עדיין מונפת עליו חרב הפינוי. נדהם, מבקש לזעוק ולקרוע שמיים, הוא רואה כיצד ערי הדרום הופכות למאכולת-אש עקב פינוי גוש קטיף, והממשלה בישראל לא הולכת מפני זה צעד אחורה אלא הפוך - ממשיכה קדימה, לא די בבאר שבע, עכשיו גם תל אביב.
הנער הזה הוא בן לעם שלחם על הזכות לחיות כל דקה ודקה מחייו. הוא בן לעם שעולם שלם הפליא בו את מכותיו, שאימפריות רמות מחצוהו - כמעט למוות, וגם לו יש סבתא ניצולת-שואה שגם בשמה הוא ירא וחרד, לוחם למען זכותו ומסרב לראותנו הולכים שנית כצאן לטבח.
אפילו המושג עצמו מעיד בו: "תג מחיר".
זה לא הארגון לשחרור פלסטין, לא גדודי עז א-דין אל קסאם. תג מחיר הינו מושג המבטא תגובה ליזומתו של האחר. הקשיבו למילותיו-הוא: הוא בסך-הכל רוצה להתחיל לגבות 'תג מחיר'. להבדיל מחייו המוקדמים בהם לא היה מחיר לדם יהודי ולא היה משקל לכאבו וצערו, הנער הזה חפץ להתחיל חיים חדשים - חיים בהם מי שיעז לפגוע ביהודי, ייפגע גם הוא, לפחות קצת. אם הרס את הלב, שלפחות ייפגעו לו השיניים.
תחשבו על זה: הלא זה כל כך צודק. כל כך חכם.
המדינה אומרת: שיתביישו להם נערי תג מחיר, מה הם עושים.
אבל אני אומר: ההיפך! כיצד זה נשמטה מלאכת התגובה מהאמונים עליה, ונפלה לידי חבורת נערים אומללים, רכים, צעירים, מועטים? אין להם מסגרת ואין להם מדים, אין להם כסף ואין להם דבר. והם מעטים, מעטים כל כך, מעטים מדי מול עולם שלם הכולל היום את כו-לם - מרבניהם במעגל הקרוב ועד למזכ"ל האו"ם ולראשי מדינות-אירופה, שכולם חולמים לעוצרם, להשתיק פיהם.
להיכן הלכה לה השפיות? זה שאבו-מאזן, מגרעיני המנוע של ארגון הרצח אש"ף שהתאכזר אלינו וגבה מאיתנו נפשות-חיים שנים על שנים, עומד בחליפה ונואם ומבלבל את המוח על זכויות העם הפלסטיני שלא נברא, זו מציאות נורמלית? את זה אתם רוצים שנקבל? וזה שנער שסבל כל כך הרבה מרסס איזה גרפיטי על מסגד - זו הסכנה? זה החורבן?
אתם שהושבתם רבי-מחבלים בכסאותיהם של שרים, הענקתם להם את כל מה שחפצו, הפחתם אש באבודים שבחלומותיהם - שהגדול בהם הוא להכחידנו, זה המעשה הנכון - ולהתעצבן כשמישהו פוגע בך, שורף לך, רוכב עליך, זה כל כך נורא?
האנשים אשר במו-ידיהם עומדים לתת לרוצחים מציר-הרשע, עד איראן, את הדבר שהם הכי זקוקים לו - נקודת-עגינה מערבית קדמית במזרח התיכון, הזדמנות לסלק מן האגן הערבי את נקודת-הטוב היחידה בו - את ישראל, הם הנורמליים? להם יש זכות בכלל להצביע מי בעייתי?!!
כמה נעים וכמה נחמד!! הרוצחים בחליפות מתקבלים כמלכים, מדברים אנגלית ונהנים מים של אהדה, והנערים היהודיים שאת הוריהם רצחו, שאת גויות-חבריהם ניקבו בכדורים, שאת רכביהם רגמו באבנים, שאת גופם ולבם ונשמתם סרקו פעם אחר פעם במסרקות של ברזל - ועתה הם יוצאים חמושים בתרסיס-צבע לכתוב משהו מעליב על ערבים או שמאלנים - הם הפחית שאותה צריך לזרוק, בדל-הסיגריה שעליו צריך לדרוך, האשפה הכללית שאותה צריך לפנות, שעליה צריך לירוק?!!
ואיזו חכמה זו להילחם בהם? וכי מי יעמוד בעדם? יציירו אותם בצבעים דמוניים, בדיוק כמו במודעה הזו שבתמונה המצורפת, יהפכו אותם לאויבי העולם, העם, הדמוקרטיה, ההלכה והמוסר. מרב ועד ח"כ, מכומר ועד אימאם, הכל יעמדו כאחד לראות את גרדומם. הם שנואים על הכל: איש איננו מקבל אותם. המחלוקת היום היא רק בין אלה שאומרים כי הם מטונפים אבל לא צריך בגללם לפנות את יו"ש, לבין אלה שאומרים כי הם מטונפים אבל כן צריך בגללם לפנות את יו"ש.
יום יבוא, ותבינו במי נלחמתם. ארבעה, אולי חמישה נערים ישבו בכלא, הרוגים פנימית, מלָווים במבטם הכבוי את גחלת-תקוותם הדועכת בלחישה אחרונה. הצטרפתם לאויביהם, השלמתם את מלאכת האבן והבקת"ב, הלוויה והפיגוע: גמרתם אותם. ואתם תרגישו כי ניצחתם וכי יכולתם לו ל'אויב'.
אבל כשיעופו הטילים, תתחלנה הבעיות האמיתיות. מי יזכור אז את אותם ארבעה נערים ואת מלחמתכם האדירה בהם? אתם תיתפסו בקלקלתכם, תעמדו מול אלה שבאמת שונאים אתכם ורוצים ברעתכם. הו, כמה הייתי חפץ לראות אז את פניכם.
אתם אלה שאיפשרתם במשך שנים את השגעון, אתם אלה שיצרתם את משחק הכסאות הפוליטיים בדם יהודי, אתם אלה שיצרתם את 'תג מחיר'. קדימה, היכנסו בהם. ניקמו בנערים. הירסו עוד כמה משפחות. קדימה, הראו את כוחכם. זה כוחכם-האפס, שכשל במלחמה מול ארגוני הטרור וברוב-טפשות הפכם למדינה ונתן להם מרץ ועידוד עולמיים, קדימה, נצחו את 'אויביכם': מספר נערים חסרי-לחם אותם תחזיקו בג'ינס ותכניסו לבית-הסוהר. גיבורים אתם.
אבל אנחנו נמשיך ונאהב ונחזיק את יוסף הנזרק לבור, נמשיך ונרגיש כמה רבה עוולתם של האחים האוכלים לחם.
כי אחינו הוא.
- -
תדהר הירשפלד
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל