אין מה לומר.

אולי רעיון קטן, לא בטוח שמתאים.

אולי בהסכמת בעלך, הוא "יתנדב" לעזור במטבח/לנוח/וכו' כ-10 דקות, ואז תוכלו לרקוד הבנות.

ועוד רעיון -

תמצאי מהר חתנים לאחיות האחרות...

מאחלת המון הצלחה

בכלל נשמע שאבא שלך מאד חשוב לו שיעשו מה שהוא רוצה בדיוק. ולכן אין ברירה אלא לדבר איתו ולנסות ביחד למצוא פיתרון. משהן שיבוא ממנו.

אבא שלך ודאי מבין שלא תמיד את יכולה לשיר בסביבת אישך, וממילא כדי לא לפרסם מתי כן ומתי לא , בחרתם שלא תשתתפי בשירה כלל.

לגבי אישך היקר, שישיר. ואם יבקשו ממנו שלא לשיר בעקבות ה"כשרון" שלו, לא יוכלו יותר להלין.

היא יכולה לשיר.

כשאנחנו מארחים בנות לסעודות שבת (וזה קורה מידי פעם)

אני יוצא מיוזמתי החוצה ל10 או 20 דקות, כדי לאפשר להין לשיר ולרכל כרצונן..

אולי שווה לבעלך לאמץ את הרעיון,

כי נראה שאת האב לא תצליחו (וגם אין זה מתפקידכם) לחנך

בהצלחה!

תודה על התגובות!

הרעיון של לצאת\לעבור מקום עלה מיד, כמובן שבעלי התנדב ללכת לחדר אחר ושיעשו מה שהן רוצות, אבל גם לזה אבא שלי לא הסכים, לא לגמרי הבנתי למה, אבל בכלמקרה זה לא רלונטי.

וגם שהוא ישיר ויגידו לו להפסיק לא ממש רלונטי, כי אף אחד לא יעשה את זה גם אם הוא יזיף נוראות.

ולחתן את כולן אמממ לא נוהגים אצלנו להתחתן בגיל 13\15..

שתזכרי את אי הנוחות והעקשנות של אביך וכשילדיך יהיו נשואים ויבואו אליך - אל תעשו להם את אותו הדבר.

שתזכרי איך התמודדתם  את ובעלך ( ואני לא מזלזלת בהתמודדות )  עם אי הנוחות הזמנית הזאת מבלי לפגוע בכבודו של אביך.  

אני בטוחה שזכרון כזה  עדיף.

אם היא מרגישה רע, מרגישה פגועה, למה שהיא תעשה אותו דבר לילדיה?

אני בטוחה שהיא תשתדל לא לעשות להם דברים ששנואים עליה,

אבל לגבי ההתמודדות עם אביה - לדעתי  היא תרגיש יותר טוב אם היא תנסה למלא את עצמה בתחושות חיוביות כלפי אביה שהביאה עד הלום.  ( ולא להיתפס לתכונות השליליות ).

ואין שום סיבה לבלוע את זה.

אם היא לא תזכור את התסכול והעלבון, היא עוד עלולה להרשות שבבוא היום זה יקרה גם אצלה ליד שולחן השבת.

יש דרך ומקום שניתן בו להשפיע על אנשים מבוגרים (וגם על לא כל-כך מבוגרים).

לגבי האחיות- אין באמת פתרון, אולי שבעלך יאחר לשוב מהתפילה ואז תשירי איתן שירי שבת לשמח את אביך?

אני יודעת שבעלי מאד ביישן- ובשבתות אצל הורי הוא לא שר כהרגלו אלא רק מזמזם וזה בסדר גמור.

עוד משהו- חשוב שתדברי עם אבא שלך לפני! שבת (או הסעודה, לצורך העניין) בצורה מכבדת. תסבירי לו שלבעלך לא נעים לשיר איתו, ק"ו שלא לרקוד, והיות שאת לא תמיד יכולה לשיר איתו- או שסתם ככה לא נעים לך לשיר כשהוא לא- אז צריך למצוא פתרון..

מצב מתסכל ביותר...

בקשר לריקודים:

האמת שהמצב עלול להביא לבעיות- לדוגמא כשאתם אסורים....

וזה יכול להיות יתרון קל-

אולי אפשר לדבר עם אמך- תגידי לה שזה יוצר מצב לא נעים כי לפעמים אתם מגיעים ואתם אסורים ואז זה עלול להיות מביך ולכן אתם מעדיפים להמנע על מנת לא לחשוף מתי אתם מותרים ומתי אתם אסורים....

תבקשי ממנה להסביר לאביך את המצב- אם הוא מבין שאחיותיך לא יכולות לרקוד לפני בעלך הגיוני שיבין את הבעיתיות ההלכתית שיש כאן

פשוט זה לא שיש לכם התנגדות למה שאביך רוצה- והייתם מאוד רוצים לשמוח איתו בשולחן שבת ולהמשיך את המסורת המשפחתית ואת אווירת השבת המיוחדת של משפחתך- אבל זה יגרום לכם לאי נעימות בזמנים שזה אסור ולכן אתם מעדיפים להמנע

והשירה-טוב אין לי רעיון....

הם לא אוהבים לרקוד ולא רוצים לרקוד וזו זכותם המלאה לא לרקוד  ואני הייתי מצפה מההורים להשלים עם כך בלי לעשות יותר מדי עניין מכל העסק.

בעולם מושלם אבא שלה היה  מבין לבד/מיד את חוסר הנוחות ומוותר על הדרישה.

בעולם לחלוטין גרוע, היא הייתה זורקת לו הכל בפנים ומסרבת לרקוד או לבוא בכלל לשבת עד שיפסיק עם הנדנודים וההטרדות שלו (השפה הבוטה היא חלק מהעולם הגרוע).

על מנת לשמור על כבוד האב והנינוחות של הזוג בעת ביקור אצל ההורים, צריך לאלתר תרוצים.

דרך אגב, התירוצים ממש יפים ויעילים בעיני.

גם קצת מתסכלת...

אני מציע שתבואו, ותסבירו קודם כל שבעלך עדיין קצת זייפן. אולי ישתפר עם הזמן...

דבר שני - פשוט "תניחו את הדברים על השולחן" תרתי משמע.  תבואו לשבת, ותחליטו ביחד, ש"מזיזים קצת את השירים". מיעוט - האבא ישיר בהתחלה. ואת השאר - דוחים להמשך. אז - בעלך "פורש" קצת לחדר אחר (כמובן, אם זה נראה לו.. ואולי - יחד איתך. הכל ברוח טובה ובחיוך), הבנות שרות יחד עם אבא כטקס המקובל, בשמחה.

אח"כ חוזרים.

ויש תקוה לעתיד: בעז"ה כולן תתחתנה, כל הגברים ישירו ביחד בקול, ואז גם ה"קול" של בעלך לא יהיה כ"כ קריטי.. הם ירקדו עם אבא - ואם הבנות תרצינה, תרקודנה בחדר השני (מן הסתם יעדיפו לראות את הבעלים..). ואז - מדי פעם, יוכלו כל הגברים ללכת הצידה ולהניח לאבא לרקוד עם בנותיו.. זכר למעשה בראשית.

 ושלום על ישראל.

נ.ב. כעת ראיתי שכבר הצעתם משהו בסיגנון שהוא יזוז הצידה. יש להניח שאביך לא מוכן לפגיעה כזו בכבוד חתנו. כדאי שתשבו עם אבא, תגידו לו שאתם מאד מעריכים שהוא לא רוצה "להדיר" אותו מהשולחן אף לזמן קצר - אבל המחיר של זה יותר גרוע, שאי אפשר להגיע באוירה שכולם שותקים חוץ מאבא, ומתרעמים בלב.

ושלן, אתם מציעים שחלק קטן האבא ישיר בהתחלה, וכולם ליד השולחן. והשאר - ירוכז בהמשך, ואז החתן בלב שלם ילך קצת הצידה; אע"פ שהוא יודע שהאבא חרד לכבודו, אבל בשבילו זו הרגשה טובה, שהוא יודע שכל הבנות שמחות שיש שירה משותפת, לא רק של אדם אחד. וכך גם האוירה בשאר הסעודה, שהוא כן נמצא בה, תהיה שמחה יותר.

אם אני תופס נכון את ה"ראש" של האבא, ויוסכם מראש מתי בדיוק ה"קטע" הזה שהוא פורש הצידה (נגיד, ללמוד משהו..) - אני חושב שיש סיכוי שהאבא יסכים..

ללא שיש לכך איזו עדיפות מהותית..

כמו רבים מסביבנו, שמקפידים על דקדוקי הלכות, אבל לא מקפידים לדבר עליהם על השולחן

מקפידים להיזהר מ'קול באשה' אבל לא מקפידים לשמוע את הקול הפנימי שלכם

מקפידים לפסוק הלכות לפי המחמירים אבל לא מחמירים בלחיות חיים טבעיים

אין לי כוח להאריך

אבל אנחנו צריכים פשוט להיות יותר טבעיים, לחיות בטיבעיות ולדבר כמו בני אדם נורמליים

פתיחות, שמחה, דיבור לעניין, חיבור לתחושות שלך, פחות לחץ חברתי ולחץ בכלל..

זה מתחיל ברמת הזוגיות והמשפחה

חשוב מאוד..

בהצלחה

וממש תסלח לי על חוסר  ההערכה של לתגובתך(לא אליך)

יש לך השקפת עולם מסוימת ואתה כבר "הלבשת" אותה על הסיטואציה הזו.

כיצד ההתעקשות של האבא קשורה לתורה??

כ"א עם התסביכים שלו והנק' שהוא צריך לעבוד עליהם ואתה כבר הלכת רחוק מדי

למזרוחניקיים אין בעיות? "היא לא שמה את  היהלום שהחותנת קנתה וכבר מלחמת עולם..."

אולי אפשר להתאמץ לכבודו של האבא?

בכל זאת אני מניחה שגם בעלך מוקיר לו טובה קטנה על זה שהביא אותך לעולם וגידל אותך.

אחרי שיהיו לכם ילדים אולי תבינו יותר עד כמה צריך להעריך את ההורים,

אבל גם בלי זה,

יש מצוות כיבוד הורים,

שלצערי ,

לא הוזכרה אפילו ברמז.

לא סוף העולם לעשות דברים שלא נוחים לנו.

במיוחד אם אנשים שיקרים לנו הם המטרה.

זאת זכות גדולה להתאמץ על כיבוד הורים.

אני באמת חושב שהעולם השתגע - אולי ריקודים לא אבל שמשפחה שרה זמירות שבת יחד גם זה הופך לבעיה?

אני חושב שבהחלט למען ההרגשה הכללית להסתמך על כך ששרים יחד אין בעיה בכך.

צריך להיות הרבה יותר טבעיים

המצב כרגע שיש חילוקי דעות,

וכלל לא בטוח שסירובו של הבעל והתעקשותו של האב קשורים לעניינים הלכתיים

אנחנו בעד למצוא פתרונות, או לפחות לחזק.

לא להכריע מי צודק ומי טועה

יש כאן חתן שהוא לא האח של האחיות.

זה דבר מקובל מאד שבנות לא שרות כשיש גבר שהוא לא ישירות ממשפחתן - גם לא בהסתמך על כך שכולם שרים ביחד..

אז מה שייך לומר ש"למען ההרגשה הכללית להסתמך על כך ששרים ביחד אין בעיה בכך"?

אם היינו פוסקי הלכה והם - האבא והחתן והבנות - פונים אלינו בשאלה כזו, אז אולי היינו אומרים "למען ההרגשה" וכו', או שהן תשרנה קצת יותר בשקט והוא קצת יותר בקול וכו'..

אבל בהיות שאנחנו לא "פורום מועצת החכמים" והם גם לא פנו אלינו בשאלה הלכתית...  אז זה לא עוזר.

צריך לענות למצב הנתון - וגם לכבדו. סה"כ, זה בהחלט לא "שיגעון". ושם - צריך לראות אם יש מה להציע בנתונים שלהם.

ואין לכך, במחילה, כל קשר ל"טבעיים" (למרות שאני מסכים עם הביטוי הזה במובנים מסויימים, של ההתנהגות גם בתוך גדרי ההלכה לגמרי. אך זה לא הנושא).

הרי גם אלו שלא הולכים צנוע, להבדיל, משתמשים בנימוק הזה - ומגיעים לעיתים ל"טבעיות" שקרובה לבעלי החיים בטבע...

אם הם הולכים לפי השיטה הזו של ההלכה (כנ"ל - לא "שיטה" צדדית, אלא נוהג רווח למדי) - אז שם הם צריכים למצוא את ה"טבעיות" שלהם. והיא תתבטא במציאת פיתרונות ברוח טובה, אולי בלי "התעקשות" על דברים שאינם הלכתיים, כמו שהות כל הזמן ביחד ליד השולחן, וכד'.

אינני מתכוון כאן לתת תשובה למקרה הפרטי הזה רק שהרגשתי היא שיש כאן דברים שאינם זורמים נכון בכלל, אם אני משווה בין מה שהיה לפני כ 30 שנה גם בבתים יותר תורניים [ואני בהחלט בא מבית כזה] לבין מה שקורה היום אני חושב שיש כאן איבוד כיוון.

יש כאן מצב שהופך מציאות שצריכה להיות פשוטה גם מבחינה הלכתית [ואני בהחלט מרשה לעצמי לפסוק הלכה ] ולהפוך למצב שמשהו מרגיש במבוכה. זה לא נכון 

כי אני לא חושב שזה "מבוכה". זו הבנה פשוטה שבנות לא שרות כשגבר לא ממשפחתן הישירה שומע. וגם עם "פסיקתך" אינני יכול להסכים, מפני שזו הנהגה הלכתית רווחת שיש לה יותר מעל מה שתסמוך..

ולא תמיד מה שקרה לפני 30 שנה הוא ראיה. יש מצוות שאין להם כ"כ "מזל" בתקופות מסויימות. למיטב ידיעתי, היתה תקופה שהיתה בגרמניה בעיה עם כיסוי ראש - גם במשפחות "תורניות". בתקופת הסמ"ג - היתה בעיה עם תפילין...

בקיצור, זו לא מבוכה. אני דווקא חושב שמצד עצמו, זו טבעיות יותר נאה. שבת מרגישה שהיא לא שרה כמישהו טחר שומע אותה. זה טבעי וזורם. ואם משתפרים - זה רק טוב. כל זמן שלא "ממציאים" דברים. רק פלפונים צריך לשכלל?...

אני דווקא מתרשם מהכותבת, שהרגשה המשפחתית עם החתן לגמרי "זורמת" וטובה. דווקא בגלל זה, הם מרגישים את הנקודה של אי הנוחות מהמציאות שנוצרת עקב הדקדוק - שרק האבא שר.

אדרבה: איזה דבר חמוד זה - האבא רגיל לרקוד ולשיר עם בנותיו - כי יש לו רק בנות - ליד שולחן שבת. והוא עומד על זה..  אתה זוכר משהו כזה לפני 30 שנה?... פשוט מתוק.

רק בגלל הקלקול שלנו.

ההלכה היא הכי טבעי. הקלקול שלנו הוא שהפכנו את מה שטבעי לאמצע בין ההלכה לבין החילוני.

יהירות לקרוא למשהו שהוא לא הלכה טבעי, וממילא בצורה עדינה אך כמידת עדינותה הרסנית, להציג את ה' כנותן משהו שנוגד ולו במעט את הטבע שלנו.

בואו נגדיל את הכלים שלנו להכיל את היופי והטבעיות שבתורה.

ולא ננסה לצמצם את התורה , לכלים המנותקים מהנשמה(וממילא זה לא תורה- כי התורה יפה רחבה מיני ים וטבעית , יפה ומרימה כל חלקיק בנו , בצורה הכי מספקת ושלימה).

בחיים לא אסכים שאחותי תשיר ליד בעלי..

הוא רק.. רק שלי

החיים היו הרבה יותר קלים ופשוטים...

אתה לא מתכון לטבעי אלא לאינסטינקטי

אני לטבעי (לטבעי הרשום שבנו , זה  שרשום בתוכינו)

מה ההבדל בין טבעי במובנו הרגיל לבין הטבעי אליו את מתכוונת?

בטוח כן.

לדוג.. אישתך עשתה משהו מעצבן.. ופגעת בה מאוד. (זה לא טבעי אלא אינסטינקטי)

לאחר מודעות של שניכם שיחות וכו'

גילית את שורש הסיבה שגרמה לך לזה.. ותיקנת ופעלת שונה, באופן מכיל ורחב יותר, גילית בך אישיות עדינה יותר , רגישה יותר, המון מיתרים עדינים שלא ידעת על קיומם  נחשפת למשהו יותר טבעי שלך .. יותר רחב ומשוחרר למשהו שהיה רשום בך באופן הטבעי והעמוק.. אתה הרבה יותר משוחרר לחיות את עצמך ולא כבול באינסטיקטים מידיים, הרבה יותר אמיתי ולדעתי גם מאושר.

זה דוגמא קטנה והתחלתית 

כי זה הרבה יותר טבעי, שמח, משוחרר ועמוק..

ממש ישמח אם תוכלי להרחיב מעט או להביא מקור שמרחיב.

כיוון חשיבה מרענן .נשמח לפתח אותו

באיזה כיוון להרחיב

סתם להרחיב.. יהיה לי קשה כי זה רחב מיני ים.. ואני לא טיפוס מרצה

אני יכולה על גבי שאלות.

אני ממש לא בטוח

שההלכה היא "הטבעי",

ולא נראה לי שיש ליהדות שאיפה כזאת לחיות חיים טבעיים.

אלא כופים את הטבע הרע ע"י ההלכה וע"י סייגים וכן במידות ע"י עבודה (התכפיא)

ורק אח"כ בשלב שני הופכים את הרע לטוב (בד"כ אנשים רגילים לא זוכים לזה אלא נלחמים כל החיים עם הרע וזה בסדר) 

יש מצוות שבהן זה ניכר/מורגש מיידית "מצוות שכליות" כדברי הרמבם,

יש כאלה - שהן האופי העמוק שלנו, אך יש כנגדן נטיות חיצוניות, שצריכות עיבוד ועבודה.

ובוודאי שהנושא של תחושת הצניעות ע"י בנות ישראל, הוא נושא אופייני - שיכול להיות בו "יצר הרע" מחד, ומאידך - מי שמתרגלת בו, או רגילה מתחילתה, ו"מקשיבה" את עצמה בעדינות, חשה את הטבעיות שלו לגמרי.

יש דברים כאלה, שאדם יכול ממש לחוש, איך "סערה" חיצונית יכולה לנסות לסחוף לכיוונים אחרים - ומאידך, כשכלא נותנים להלהיכנס, יכולים לחוש את הטבע הפנימי יותר "צף" ועולה בחזרה. מהפְּנים עד החוץ.

אורה

אחרי שקראת מה שכתב אות והדר ,

 תקראי שוב, אבל בצורה שואלת. לזה התכוונתי.

 גם דן  התייחס לכך, התעוררתי לחשוב על כך בעקבות הדוגמא שהבאת שכל בירור חושף עוד צד עמוק יותר, טבעי יותר  (זה למדתי ממך)

תודה 

אות והדר לפי דבריך אם הבנתי נכון

א. א. כופים ב. רק אח"כ  הופכים את הרע לטוב 

אם כך אז כן יש שאיפה כזאת, פשוט לא כולם זוכים

ב. יתכן שאיש רגיל כהגדרתך יחיה את חייו ברוב התחומים באיתכפיא ובתחום מסוים יגיע לשלמות והטוב יהיה לו טבעי. 

זו הבנתי, בניגוד למה שכתבת, שיש אנשים שבכלל לא שייכת להם העבודה של השלמות אלא עד 120 להתבוסס בבוץ, וזה בסדר.

תודה לכם הדיון פה ממש מעשיר

(אות והדר) הסתמכה על דברים של בעל התניא.

אבל בפשטות, גם הוא מודה שבוודאי יכולות לעלות בלבו של אדם תחושות טהורות כאלה.

אלא שעדיין לא "הפך" את נטיות חומריותו" לגמרי, ולכן אין לו "ביטוח" שהצד החומרי לא ינסה "לקפוץ" ולמשוך לשלילה. ואז צריך לכופו. אחרי שכפאו והוא במצב "רגוע" יכול להתענג על טוב אופיו ומידותיו הישראליות הטבעיות.

הרב קוק זצ"ל מדבר על זה הרבה - ומדגיש יותר את הצד של היכולת לחיות את הטבעיות הזו גם כאן, ולגלותה בעומק נטיותינו.

כמתבונן מהצד, אות והדר ודן שניהם מסכימים, הם דיברו על נקודות שונות, אות והדר דיבר על הנטיה הטיבעית לא התחושה המתגלה לאחר עבודה . ודן מדבר בנוסף, על התחושה המתגלה לאחר עבודה.

דבריכם פשוטים ונכונים.

הרשו לי רק להסתייג מהניתוח של חלק מהמגיבים על קודם כך ואח"כ כך וכו'.

חברים, זה מיותר, הדברים פשוטים, מדוע להסתבך עם הגדרות שרובינו לא מבינים, ובקלות אפשר לראות שגם מי ש"יודע", בעצם לא יודע...

כשהדברים לא יציבים הגיונית, כנראה שאינם מובנים...

ברובד הפשוט הם ברורים ומוכרחים, אז למה לנו להיראות אנשי רוח, אם רק עושים רוח.

אם ניצמד לשכל הפשוט, נוכל תמיד לראות את היופי של התורה, זה ידבר גם לליבנו וגם לשיכלנו, לא לכולנו יש הנטיה ה'מיסטית'(נכון, אין לי - ב"ה...), אבל שכל ישר ולב - כולנו מבינים.

הרב גינזבורג מסביר את זה יפה.

יש מודעות עצמית.

יש מודעות אלוקית 

וההעמקה של שניהם זה מודעות טבעית. (אשמח להרחיב למי שירצה, אל תסיקו מסקנות מפה)

ההבנה שתורת ה' וחשיפת אלוקות שטמונה בי חד הם הם הרמוניה שלימה אחת.

והיצר הרע מנסה להשליט את החומריות שבנו בניתוק מהנשמה שלנו. 

וזה לדעתי ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה

ייחוד ה' המלא של אחדות גילוי ה' מלמעלה למטה דרך המצוות (שכמובן כתובות בי וכו'

ומלמטה למעלה דרך חשיפת עצמי בדרך הנכונה עפ"י התורה בלבד. (וכמובן חשיפה נכונה היא גילוי המציאות.

כמו בעל ואישה.. שהאישה ע"י בעלה מגלה את הגבר שבה ובעל ע"י אשתו מגלה את האישה שטמונה בו.

מקווה שהובנתי.

בכל אופן .. תפתחו הרב קוק הוא צועק את זה בהגיגיו (לדוגמא בספר חדריו וכו' , אבל בכל הספרים)

ויש מימרה שבפעם הראשונה שאדם חוטא זה ממש מורגש לו כי הוא עדיין לא חטא והמצוה חרוטה לו ממעמד הר סיני.. לאחר ששנה וחטא היא נראית לו כהתר.. אבל רק בגלל שהתחספס.

כמו שהראל ממודיעין כתב זה דברים פשוטים . 

ה' עשה אותנו ישרים.. והאדם ביקש חשבונות רבים.. אנחנו ישרים זה הטבע הראשון שלנו.. לאחר מכן הגיע היצר.. אך הוא לא הטבע שלנו.. אני מבינה מה אתם מתכוונים טבע.. אבל זה טבעי כלומר הרגלי או גילוי חיצוני של הקל והסבבה בצורה אינסטינקטית

אני דיברתי על טבעי.. על מי שאני באמת.. גילוי כל כוחותיי בצורה המשחררת ביותר ,חשיפת כולי בעוצמות, מרחבי נפש אמיתיים, גילוי הטבע הראשוני שבי, שהוא הוא מקור השמחה, חוסר סיגוף 

עצמי (העצמי האמיתי שלי) רק בגלל נוצץ וקל. חשיפת אני המשוחרר, איזון כוחותיי בצורה הממלאת והכי מותאמת לי שרק ה' מכיר.. בתור פסיכולוגו של עולם.

בקיצור להבין שהתורה היא שפע אינסופיות.. והיא זה לחיות את עצמינו. העבודה הקשה היא בלחזור לחשוף את עצמינו.. אבל להבין שזה לחשוף את עצמינו.

כמו אדם שלא רץ שנה.. וניוון את עצמו.. זה לא שהוא חסר כוחות לרוץ .. אלא יש לו עכשיו"טבע שני" של חסר כח אבל זה לא הוא באמת. עם קצת עמל (שנראה קשה ) הוא יחזור לעצמו לכוחותיו למי שהוא באמת .

גם אם שכח שפעם היה לו כח לרוץ , זה לא אומר שזה לא הטבע האמיתי שלו.

מה נפק"מ למעשה בכל הדברים הנחמדים האלה?

טבע שלא תתגלה אלא על ידי לימוד או עמל, הוא לא טבע.

טוב שאמרת את דברייך, אני חושב שהם מוכיחים את 'הבדלי הפרצופים' בינינו(לא, זה לא מיסטיקה.... קיראו עוד שורה).

"כשם שפרצופיהם שונים , כך דעותיהם שונות".(אההה...)

אם נמשיך כוונת הדברים , נאמר שכשם שפרצופינו לעולם לא ישתוו , כך דיעותינו. אנו בנויים אחרת , ואין רע בכך.

רק אני פונה לקורא, שיבחן הדברים (מה שבתגובות של האחרים כאן ותגובה זו והקודמת שלי) ויראה לאן דעתו נוטה, וידע שהתורה מצוותיה והוראותיה, אינם זקוקים להסברים כבדים ורחוקים משיכלך, כל אחד יכול להתבונן ולהגיע להבנת תכלית התורה, לפעמים אמנם צריך מי שיסביר, אך בהחלט לא דרוש להכנס לעניינים שאיננו מבינים אותם לגמרי, ומדברים רק לנטייתו של האדם למיסטיקה ולא לשכל.

לא אתייחס לתוכן הדברים שנכתבו בתגובה לעיל,

אך כן אתייחס למה שנכתב שם על ייחוד ה', חושבני שעל כל אדם מאמין חובה להרחיק דיעות המייחסות הבנה שגויה בייחוד ה',

הדברים שנכתבו בנקודה זו עמומים , אמת, אני קטן מכדי להבינם...

רק זאת אומר ייחוד ה' פירושו אחדות שאינה כאחד המיספרי, אלא חוסר הגשמה מוחלט, א"כ זה מחייב שאין לו מקום, ואין 'הימשכות', (אולי כן המשכה של רוחניות, אך לא של עצמותו ח"ו - זו כפירה, לא ניכנס) , אכן לא כל בני האדם יכולים להבין לגמרי, אך את הנימוקים המחייבים את המסקנות בהחלט אפשר להבין .

מי שרוצה להבין דברים אלו לאשורם, עליו לפתוח רמב"ם בהלכות יסודי התורה וללמוד, ואם יש בכוחו להבין יותר מהאדם הרגיל, יעמיק עוד במורה נבוכים ועוד ספרים רבים.(ולא יסתמך על הרצאות או מגיבים בפורומים, כן , גם לא עלי...)

כל אדם חייב להכיר מקומו כדי שלא יטעה ויטעה אחרים.

מתנצל על החריפות של הדברים, יש מקומות שצריך לדבר כך, עם כל הכבוד שאני באמת רוחש למושאי הביקורת.

וסליחה אם פגעתי, (אין לקחת ביקורת זו כביקורת אישית, אלא כביקורת על תוכן.)

שבוע טוב לכולכם אנשים יקרים.

לוקחים מילה שיש לה משמעות ברורה בשפה העברית, הופכים אותה ומשתעשעים בה עד שמגיעים למשמעות אחרת לחלוטין.

יתכן והדברים נכונים אך אין להם שום קשר למילה טבעי ולכל המשמעויות המתקשרות אליה ועל כן ראוי לבחור מילה אחרת שתמצה את הרעיונות הגלומים בדברי הרב גינצבורג.

באמת אינני מבין מה אתם רוצים מהכותבת הנכבדה הזו...

נכון שלפעמים אנו קוראים "משפטים", "מילים", ואנו חוששים שזה היה עושה אותנו

"מלאכותיים".

אבל למי שאכן עמל עפ"י זה וחי כך - זה יכול להיות סה"כ ביטוי של דברים מאד יפים שהגיע

ומגיע אליהם. אשריו.

וגם "טבע" שמגיעים אליו ע"י עמל - הוא יכול להיות "טבע", פנימי יותר.  יש נטיות טבעיות

מורגשות, ויש נטיות עדינות, שצריך יותר הקשבה ונקיות כדי לחשוף אותן. מתוך שימת

לב לשתיהן - ולביקורת ההדדית שעולה מהן, נבנה טבעו הבריא של האדם.

ומי שילך רק אחרי ה"טבע" המורגש, גם בתחום ההיתר, עלול למצוא את עצמו אחרי כמה זמן,

שהוא דואג למילוי רצונותיו לאו דווקא הגבוהים, לא פחות (לפחות..) ממה שדואג למילוי רצונותיו

שנובעים מידות טובות, מאהבת אמת ומרצון להיטיב לזולתו.

ובוודאי שהתורה ומצוותיה זקוקים גם להסברים גבוהים מהשכל של "כל אחד", ולא הסברים

שכליים "יבשים" בלבד, אלא גם הסברים שנובעים מיכולתו של האדם לחוש ולהבין עניינים

שלמעלה מכך בצורה בהירה.

ולא ראיתי כל בעיה במה שכתבה על "יחוד ה' ". זה כלל לא התקרב למה שחשש ממנו הראל,

בצדק.

והדבר העיקרי שהפריע לי בביקורות האלו (לא את כולן קראתי):

אכן, כפי שציינתי לעיל - לפעמים אנחנו רואים "הסברים" ואנו נרתעים אינסטינקטיבית; כי אנו

חוששים שזה מעביר ל"תיאוריות" והתפלפלות שכלית, דברים שאמורים אולי להיות טבע נעים

וישר באדם. ואנו חוששים מאיזה "כפייתיות" כביכול, שהדבר יגרום לנו אם נלך כך...

אך אי אפשר גם להתכחש, שללכת רק לפי ה"הרגשה" - גם בעייתי..

אשר על כן, אם רואים מישהי שכותבת כך, וניכר מהודעותיה, שברוך ה' היא זוכה לבנות את

ביתה בצורה שיש הרבה מה ללמוד מהם.

וכמו כן ניכר מהודעתה - שהיא מבינה על מה היא מדברת (האמת - בהתחלה לא כ"כ קראתי, רק ברפרוף, כי זה לא בדיוק הסיגנון שלי.. רק אחרי הביקורת התבוננתי בדברים והתרשמתי שהיא מבינה טוב מאד מה שהיא אומרת..) -                                                                       אז אם מישהו מאיתנו לא כ"כ מבין את הדברים, או "נרתע" כי לו זה מקלקל איזושהי תחושה טבעית - למה לתלות את חיסרון בה? 

ויכוחים על פירושי מילים הם חסרי טעם.

יש מילה לצבע שחור, מה טעם לנסות להסביר לנו שהכוונה בעצם לצבע לבן?

ליטול מילים כמו טבע וטבעי ולנסות לספר לנו שמשמעותן הפוכה מכפי שידענו זה סתם בזבוז זמן.

מאידך, גם דיון ארכני בעניין כה שולי הוא בזבוז זמן...

באמת לדון איתכם זה בזבוז זמן. (במחילה)

וכמו שאומר הרב יחיאל יעקובסון.. לא באתי לשכנע אתכם אלא להביע דעתי.

צרם לי ההודעה של רפיד.. (שאפשר לראות ממנו כמה נורא לקרוא טבע על דברים אחרים ומה , הנפקא מינות מזה).

קשה לי העיוות של לקרוא לחיים החילונים יותר טבע (כלומר שירת נשים לדוג'). כאילו התורה סגפנית.. וממילא מה שנוצר בנפש לאנשים כאלה.. שהתורה כולאת וזה משפיע על החיים שלהם בהתאם, שקשה להם לגדול ולהיפתח אליה.

בטחון עצמי רוכשים לא ע"י השפלת השני אלא על יד העצמתך.

חבל שאתם לא מספיק מאמינים בעצמכם.. אלא מרגישים צורך מהר לבטל את השני.

מה שאתה קראת לו מיסטיקה.. זה כי אתה .. לא מבין את זה בשכל..

אבל זו פנימיות התורה. וזה לא מילה גסה.

בלעדיה אי אפשר להיפגש עם ה' בצורה הנכונה.

לא סתם אתה רואה אנשים שמרימים ידיים מהתמודדויות כמו.. שמירת עיניים, צניעות (כמו שרפיד כתב " חלאס.. נהיה טבעיים)

ואחת הסיבות לזה כי לא מספיק מרגישים את התורה כמתכון הכי בריא וטבעי לנו. ולכן אין מספיק אנרגיה שטייגען

ושמחה לזה

מי שרצה לקבל ממה שכתבתי ולעיין במקורות, הרויח.. להיפגש עם רובד שמוסיף חיים בחיים.

רק אני מציעה .. שכמו שמקבלים בפלורליסטיות מלוקקת .. את הדיעות שאומרות כמה אין מצב לשמור עיניים.. וכמו חלאס בואו נהיה משוחררים ונשיר בנות ליד בנים.. כאילו התורה חונקת. ח"ו

אז תהיו מסוגלים ואפילו בשם הפלורליזם הנאור.. לקבל דעות כמו .. התורה מדהימה.. איזה כיף לא לזוז מילימטר ממנה.. לולי תורתך שעשועיי .. אבדתי בעניי.. תודה ה' שהארת עיניי.. ונתת לי הדרכה (תורה)להגיע לטבע שלי.. כי אני עדיין לא אברהם אבינו שהצלחתי לקרוא אותה מכליותיי

שאזכה.

ונ.ב.

הרב קרליבך אומר שהפחד הכי גדול של אנשים זה לגדול.. להרחיב את הכלים.

אם הייתם מרגישים כמה התורה טבע.. וממילא ה' נותן לנו מה שמתאים לנו.. ומלטף וכו.. ונותן הכל בהתאמה לכתחילית משחררת.

לא הייתם כ"כ מפחדים לשמוע את דעתי.

אבל ה' נראה לאנשים שרואים את התורה כמנוגדת לטבע, כמסגף קצת. ולכן מעדיפים לא להחשף אליו יותר מידיי.. ולא תמיד לשמוע את דעתו כי זה מפחיד. עוד פעם משהו חונק.. פחד.

ולכן כ"כ חשוב לדקדק על המילה טבע.

זה יוצר מהלך נפשי.. לאיפה אתה משייך את עצמך, ולאיפה לא.

אם הובנתי.. יופי.

אם לא,לא נורא.. 

על מה שצרם לי מחיתי. קינאתי על כבודו המזולזל שצרם לי..  ששמו אותו במקום כ"כ שולי. ו.. מקום של אין ברירה, עושים כי חייבים .. ולא כי זה חיים

"לא אותי קראת יעקב.. כי יגעת בי ישראל"

פירוש- אם אתה מרגיש שהעבודה שלי מייגעת.. אז תדע שלא אותי קראת"

אני מסכים שהכותבת חשובה, בעלת שיעור קומה, עמוקה ולמדנית.

זכיתי ללמוד תורה מהרב יצחק,  ואני די בקי בטרמינולוגיה שלו.

כמה פעמים שהתקשתי בדבריו וניסיתי לברר את פשרם, נאמר לי שדבריו הם בדרך האפשר כמו כל דברי השקפה ויש להתרגל לסגנונו הרבה זמן.

יש לציין, שכדי להבין דברים עמוקים כאלה צריך להיות בקי בטרמינולוגיה של אותה ההשקפה.

ניכר כי אורה כן יודעת על מה שהיא מדברת אבל לא בטוח שרוב המשתתפים קולטים אותה במקרה הזה.

כששני אנשים מנגנים בשני סולמות שונים אי אפשר לצפות שתהיה הרמוניה ביניהם.

וזה קושי היחיד שלי בדבריה והשאר דברים יפים ונחמדים. והלואי שנזכה למדרגות הנ"ל

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

מוזר שהתחילו בול בדקה ברית...
כנראה אופי.
אנחנו באופי גם דייקנים, אבל מלכתחילה לא מתחילים בזמן אירועים למען המתעכבים, חצי שעה זה בסדר גמור.
ושהחבר יעריך את נכונותך ונסיעתך לשמוח עמו, חבל שעושה פרצופים.

תהנה מכל רגע