אין מה לומר.

אולי רעיון קטן, לא בטוח שמתאים.

אולי בהסכמת בעלך, הוא "יתנדב" לעזור במטבח/לנוח/וכו' כ-10 דקות, ואז תוכלו לרקוד הבנות.

ועוד רעיון -

תמצאי מהר חתנים לאחיות האחרות...

מאחלת המון הצלחה

בכלל נשמע שאבא שלך מאד חשוב לו שיעשו מה שהוא רוצה בדיוק. ולכן אין ברירה אלא לדבר איתו ולנסות ביחד למצוא פיתרון. משהן שיבוא ממנו.

אבא שלך ודאי מבין שלא תמיד את יכולה לשיר בסביבת אישך, וממילא כדי לא לפרסם מתי כן ומתי לא , בחרתם שלא תשתתפי בשירה כלל.

לגבי אישך היקר, שישיר. ואם יבקשו ממנו שלא לשיר בעקבות ה"כשרון" שלו, לא יוכלו יותר להלין.

היא יכולה לשיר.

כשאנחנו מארחים בנות לסעודות שבת (וזה קורה מידי פעם)

אני יוצא מיוזמתי החוצה ל10 או 20 דקות, כדי לאפשר להין לשיר ולרכל כרצונן..

אולי שווה לבעלך לאמץ את הרעיון,

כי נראה שאת האב לא תצליחו (וגם אין זה מתפקידכם) לחנך

בהצלחה!

תודה על התגובות!

הרעיון של לצאת\לעבור מקום עלה מיד, כמובן שבעלי התנדב ללכת לחדר אחר ושיעשו מה שהן רוצות, אבל גם לזה אבא שלי לא הסכים, לא לגמרי הבנתי למה, אבל בכלמקרה זה לא רלונטי.

וגם שהוא ישיר ויגידו לו להפסיק לא ממש רלונטי, כי אף אחד לא יעשה את זה גם אם הוא יזיף נוראות.

ולחתן את כולן אמממ לא נוהגים אצלנו להתחתן בגיל 13\15..

שתזכרי את אי הנוחות והעקשנות של אביך וכשילדיך יהיו נשואים ויבואו אליך - אל תעשו להם את אותו הדבר.

שתזכרי איך התמודדתם  את ובעלך ( ואני לא מזלזלת בהתמודדות )  עם אי הנוחות הזמנית הזאת מבלי לפגוע בכבודו של אביך.  

אני בטוחה שזכרון כזה  עדיף.

אם היא מרגישה רע, מרגישה פגועה, למה שהיא תעשה אותו דבר לילדיה?

אני בטוחה שהיא תשתדל לא לעשות להם דברים ששנואים עליה,

אבל לגבי ההתמודדות עם אביה - לדעתי  היא תרגיש יותר טוב אם היא תנסה למלא את עצמה בתחושות חיוביות כלפי אביה שהביאה עד הלום.  ( ולא להיתפס לתכונות השליליות ).

ואין שום סיבה לבלוע את זה.

אם היא לא תזכור את התסכול והעלבון, היא עוד עלולה להרשות שבבוא היום זה יקרה גם אצלה ליד שולחן השבת.

יש דרך ומקום שניתן בו להשפיע על אנשים מבוגרים (וגם על לא כל-כך מבוגרים).

לגבי האחיות- אין באמת פתרון, אולי שבעלך יאחר לשוב מהתפילה ואז תשירי איתן שירי שבת לשמח את אביך?

אני יודעת שבעלי מאד ביישן- ובשבתות אצל הורי הוא לא שר כהרגלו אלא רק מזמזם וזה בסדר גמור.

עוד משהו- חשוב שתדברי עם אבא שלך לפני! שבת (או הסעודה, לצורך העניין) בצורה מכבדת. תסבירי לו שלבעלך לא נעים לשיר איתו, ק"ו שלא לרקוד, והיות שאת לא תמיד יכולה לשיר איתו- או שסתם ככה לא נעים לך לשיר כשהוא לא- אז צריך למצוא פתרון..

מצב מתסכל ביותר...

בקשר לריקודים:

האמת שהמצב עלול להביא לבעיות- לדוגמא כשאתם אסורים....

וזה יכול להיות יתרון קל-

אולי אפשר לדבר עם אמך- תגידי לה שזה יוצר מצב לא נעים כי לפעמים אתם מגיעים ואתם אסורים ואז זה עלול להיות מביך ולכן אתם מעדיפים להמנע על מנת לא לחשוף מתי אתם מותרים ומתי אתם אסורים....

תבקשי ממנה להסביר לאביך את המצב- אם הוא מבין שאחיותיך לא יכולות לרקוד לפני בעלך הגיוני שיבין את הבעיתיות ההלכתית שיש כאן

פשוט זה לא שיש לכם התנגדות למה שאביך רוצה- והייתם מאוד רוצים לשמוח איתו בשולחן שבת ולהמשיך את המסורת המשפחתית ואת אווירת השבת המיוחדת של משפחתך- אבל זה יגרום לכם לאי נעימות בזמנים שזה אסור ולכן אתם מעדיפים להמנע

והשירה-טוב אין לי רעיון....

הם לא אוהבים לרקוד ולא רוצים לרקוד וזו זכותם המלאה לא לרקוד  ואני הייתי מצפה מההורים להשלים עם כך בלי לעשות יותר מדי עניין מכל העסק.

בעולם מושלם אבא שלה היה  מבין לבד/מיד את חוסר הנוחות ומוותר על הדרישה.

בעולם לחלוטין גרוע, היא הייתה זורקת לו הכל בפנים ומסרבת לרקוד או לבוא בכלל לשבת עד שיפסיק עם הנדנודים וההטרדות שלו (השפה הבוטה היא חלק מהעולם הגרוע).

על מנת לשמור על כבוד האב והנינוחות של הזוג בעת ביקור אצל ההורים, צריך לאלתר תרוצים.

דרך אגב, התירוצים ממש יפים ויעילים בעיני.

גם קצת מתסכלת...

אני מציע שתבואו, ותסבירו קודם כל שבעלך עדיין קצת זייפן. אולי ישתפר עם הזמן...

דבר שני - פשוט "תניחו את הדברים על השולחן" תרתי משמע.  תבואו לשבת, ותחליטו ביחד, ש"מזיזים קצת את השירים". מיעוט - האבא ישיר בהתחלה. ואת השאר - דוחים להמשך. אז - בעלך "פורש" קצת לחדר אחר (כמובן, אם זה נראה לו.. ואולי - יחד איתך. הכל ברוח טובה ובחיוך), הבנות שרות יחד עם אבא כטקס המקובל, בשמחה.

אח"כ חוזרים.

ויש תקוה לעתיד: בעז"ה כולן תתחתנה, כל הגברים ישירו ביחד בקול, ואז גם ה"קול" של בעלך לא יהיה כ"כ קריטי.. הם ירקדו עם אבא - ואם הבנות תרצינה, תרקודנה בחדר השני (מן הסתם יעדיפו לראות את הבעלים..). ואז - מדי פעם, יוכלו כל הגברים ללכת הצידה ולהניח לאבא לרקוד עם בנותיו.. זכר למעשה בראשית.

 ושלום על ישראל.

נ.ב. כעת ראיתי שכבר הצעתם משהו בסיגנון שהוא יזוז הצידה. יש להניח שאביך לא מוכן לפגיעה כזו בכבוד חתנו. כדאי שתשבו עם אבא, תגידו לו שאתם מאד מעריכים שהוא לא רוצה "להדיר" אותו מהשולחן אף לזמן קצר - אבל המחיר של זה יותר גרוע, שאי אפשר להגיע באוירה שכולם שותקים חוץ מאבא, ומתרעמים בלב.

ושלן, אתם מציעים שחלק קטן האבא ישיר בהתחלה, וכולם ליד השולחן. והשאר - ירוכז בהמשך, ואז החתן בלב שלם ילך קצת הצידה; אע"פ שהוא יודע שהאבא חרד לכבודו, אבל בשבילו זו הרגשה טובה, שהוא יודע שכל הבנות שמחות שיש שירה משותפת, לא רק של אדם אחד. וכך גם האוירה בשאר הסעודה, שהוא כן נמצא בה, תהיה שמחה יותר.

אם אני תופס נכון את ה"ראש" של האבא, ויוסכם מראש מתי בדיוק ה"קטע" הזה שהוא פורש הצידה (נגיד, ללמוד משהו..) - אני חושב שיש סיכוי שהאבא יסכים..

ללא שיש לכך איזו עדיפות מהותית..

כמו רבים מסביבנו, שמקפידים על דקדוקי הלכות, אבל לא מקפידים לדבר עליהם על השולחן

מקפידים להיזהר מ'קול באשה' אבל לא מקפידים לשמוע את הקול הפנימי שלכם

מקפידים לפסוק הלכות לפי המחמירים אבל לא מחמירים בלחיות חיים טבעיים

אין לי כוח להאריך

אבל אנחנו צריכים פשוט להיות יותר טבעיים, לחיות בטיבעיות ולדבר כמו בני אדם נורמליים

פתיחות, שמחה, דיבור לעניין, חיבור לתחושות שלך, פחות לחץ חברתי ולחץ בכלל..

זה מתחיל ברמת הזוגיות והמשפחה

חשוב מאוד..

בהצלחה

וממש תסלח לי על חוסר  ההערכה של לתגובתך(לא אליך)

יש לך השקפת עולם מסוימת ואתה כבר "הלבשת" אותה על הסיטואציה הזו.

כיצד ההתעקשות של האבא קשורה לתורה??

כ"א עם התסביכים שלו והנק' שהוא צריך לעבוד עליהם ואתה כבר הלכת רחוק מדי

למזרוחניקיים אין בעיות? "היא לא שמה את  היהלום שהחותנת קנתה וכבר מלחמת עולם..."

אולי אפשר להתאמץ לכבודו של האבא?

בכל זאת אני מניחה שגם בעלך מוקיר לו טובה קטנה על זה שהביא אותך לעולם וגידל אותך.

אחרי שיהיו לכם ילדים אולי תבינו יותר עד כמה צריך להעריך את ההורים,

אבל גם בלי זה,

יש מצוות כיבוד הורים,

שלצערי ,

לא הוזכרה אפילו ברמז.

לא סוף העולם לעשות דברים שלא נוחים לנו.

במיוחד אם אנשים שיקרים לנו הם המטרה.

זאת זכות גדולה להתאמץ על כיבוד הורים.

אני באמת חושב שהעולם השתגע - אולי ריקודים לא אבל שמשפחה שרה זמירות שבת יחד גם זה הופך לבעיה?

אני חושב שבהחלט למען ההרגשה הכללית להסתמך על כך ששרים יחד אין בעיה בכך.

צריך להיות הרבה יותר טבעיים

המצב כרגע שיש חילוקי דעות,

וכלל לא בטוח שסירובו של הבעל והתעקשותו של האב קשורים לעניינים הלכתיים

אנחנו בעד למצוא פתרונות, או לפחות לחזק.

לא להכריע מי צודק ומי טועה

יש כאן חתן שהוא לא האח של האחיות.

זה דבר מקובל מאד שבנות לא שרות כשיש גבר שהוא לא ישירות ממשפחתן - גם לא בהסתמך על כך שכולם שרים ביחד..

אז מה שייך לומר ש"למען ההרגשה הכללית להסתמך על כך ששרים ביחד אין בעיה בכך"?

אם היינו פוסקי הלכה והם - האבא והחתן והבנות - פונים אלינו בשאלה כזו, אז אולי היינו אומרים "למען ההרגשה" וכו', או שהן תשרנה קצת יותר בשקט והוא קצת יותר בקול וכו'..

אבל בהיות שאנחנו לא "פורום מועצת החכמים" והם גם לא פנו אלינו בשאלה הלכתית...  אז זה לא עוזר.

צריך לענות למצב הנתון - וגם לכבדו. סה"כ, זה בהחלט לא "שיגעון". ושם - צריך לראות אם יש מה להציע בנתונים שלהם.

ואין לכך, במחילה, כל קשר ל"טבעיים" (למרות שאני מסכים עם הביטוי הזה במובנים מסויימים, של ההתנהגות גם בתוך גדרי ההלכה לגמרי. אך זה לא הנושא).

הרי גם אלו שלא הולכים צנוע, להבדיל, משתמשים בנימוק הזה - ומגיעים לעיתים ל"טבעיות" שקרובה לבעלי החיים בטבע...

אם הם הולכים לפי השיטה הזו של ההלכה (כנ"ל - לא "שיטה" צדדית, אלא נוהג רווח למדי) - אז שם הם צריכים למצוא את ה"טבעיות" שלהם. והיא תתבטא במציאת פיתרונות ברוח טובה, אולי בלי "התעקשות" על דברים שאינם הלכתיים, כמו שהות כל הזמן ביחד ליד השולחן, וכד'.

אינני מתכוון כאן לתת תשובה למקרה הפרטי הזה רק שהרגשתי היא שיש כאן דברים שאינם זורמים נכון בכלל, אם אני משווה בין מה שהיה לפני כ 30 שנה גם בבתים יותר תורניים [ואני בהחלט בא מבית כזה] לבין מה שקורה היום אני חושב שיש כאן איבוד כיוון.

יש כאן מצב שהופך מציאות שצריכה להיות פשוטה גם מבחינה הלכתית [ואני בהחלט מרשה לעצמי לפסוק הלכה ] ולהפוך למצב שמשהו מרגיש במבוכה. זה לא נכון 

כי אני לא חושב שזה "מבוכה". זו הבנה פשוטה שבנות לא שרות כשגבר לא ממשפחתן הישירה שומע. וגם עם "פסיקתך" אינני יכול להסכים, מפני שזו הנהגה הלכתית רווחת שיש לה יותר מעל מה שתסמוך..

ולא תמיד מה שקרה לפני 30 שנה הוא ראיה. יש מצוות שאין להם כ"כ "מזל" בתקופות מסויימות. למיטב ידיעתי, היתה תקופה שהיתה בגרמניה בעיה עם כיסוי ראש - גם במשפחות "תורניות". בתקופת הסמ"ג - היתה בעיה עם תפילין...

בקיצור, זו לא מבוכה. אני דווקא חושב שמצד עצמו, זו טבעיות יותר נאה. שבת מרגישה שהיא לא שרה כמישהו טחר שומע אותה. זה טבעי וזורם. ואם משתפרים - זה רק טוב. כל זמן שלא "ממציאים" דברים. רק פלפונים צריך לשכלל?...

אני דווקא מתרשם מהכותבת, שהרגשה המשפחתית עם החתן לגמרי "זורמת" וטובה. דווקא בגלל זה, הם מרגישים את הנקודה של אי הנוחות מהמציאות שנוצרת עקב הדקדוק - שרק האבא שר.

אדרבה: איזה דבר חמוד זה - האבא רגיל לרקוד ולשיר עם בנותיו - כי יש לו רק בנות - ליד שולחן שבת. והוא עומד על זה..  אתה זוכר משהו כזה לפני 30 שנה?... פשוט מתוק.

רק בגלל הקלקול שלנו.

ההלכה היא הכי טבעי. הקלקול שלנו הוא שהפכנו את מה שטבעי לאמצע בין ההלכה לבין החילוני.

יהירות לקרוא למשהו שהוא לא הלכה טבעי, וממילא בצורה עדינה אך כמידת עדינותה הרסנית, להציג את ה' כנותן משהו שנוגד ולו במעט את הטבע שלנו.

בואו נגדיל את הכלים שלנו להכיל את היופי והטבעיות שבתורה.

ולא ננסה לצמצם את התורה , לכלים המנותקים מהנשמה(וממילא זה לא תורה- כי התורה יפה רחבה מיני ים וטבעית , יפה ומרימה כל חלקיק בנו , בצורה הכי מספקת ושלימה).

בחיים לא אסכים שאחותי תשיר ליד בעלי..

הוא רק.. רק שלי

החיים היו הרבה יותר קלים ופשוטים...

אתה לא מתכון לטבעי אלא לאינסטינקטי

אני לטבעי (לטבעי הרשום שבנו , זה  שרשום בתוכינו)

מה ההבדל בין טבעי במובנו הרגיל לבין הטבעי אליו את מתכוונת?

בטוח כן.

לדוג.. אישתך עשתה משהו מעצבן.. ופגעת בה מאוד. (זה לא טבעי אלא אינסטינקטי)

לאחר מודעות של שניכם שיחות וכו'

גילית את שורש הסיבה שגרמה לך לזה.. ותיקנת ופעלת שונה, באופן מכיל ורחב יותר, גילית בך אישיות עדינה יותר , רגישה יותר, המון מיתרים עדינים שלא ידעת על קיומם  נחשפת למשהו יותר טבעי שלך .. יותר רחב ומשוחרר למשהו שהיה רשום בך באופן הטבעי והעמוק.. אתה הרבה יותר משוחרר לחיות את עצמך ולא כבול באינסטיקטים מידיים, הרבה יותר אמיתי ולדעתי גם מאושר.

זה דוגמא קטנה והתחלתית 

כי זה הרבה יותר טבעי, שמח, משוחרר ועמוק..

ממש ישמח אם תוכלי להרחיב מעט או להביא מקור שמרחיב.

כיוון חשיבה מרענן .נשמח לפתח אותו

באיזה כיוון להרחיב

סתם להרחיב.. יהיה לי קשה כי זה רחב מיני ים.. ואני לא טיפוס מרצה

אני יכולה על גבי שאלות.

אני ממש לא בטוח

שההלכה היא "הטבעי",

ולא נראה לי שיש ליהדות שאיפה כזאת לחיות חיים טבעיים.

אלא כופים את הטבע הרע ע"י ההלכה וע"י סייגים וכן במידות ע"י עבודה (התכפיא)

ורק אח"כ בשלב שני הופכים את הרע לטוב (בד"כ אנשים רגילים לא זוכים לזה אלא נלחמים כל החיים עם הרע וזה בסדר) 

יש מצוות שבהן זה ניכר/מורגש מיידית "מצוות שכליות" כדברי הרמבם,

יש כאלה - שהן האופי העמוק שלנו, אך יש כנגדן נטיות חיצוניות, שצריכות עיבוד ועבודה.

ובוודאי שהנושא של תחושת הצניעות ע"י בנות ישראל, הוא נושא אופייני - שיכול להיות בו "יצר הרע" מחד, ומאידך - מי שמתרגלת בו, או רגילה מתחילתה, ו"מקשיבה" את עצמה בעדינות, חשה את הטבעיות שלו לגמרי.

יש דברים כאלה, שאדם יכול ממש לחוש, איך "סערה" חיצונית יכולה לנסות לסחוף לכיוונים אחרים - ומאידך, כשכלא נותנים להלהיכנס, יכולים לחוש את הטבע הפנימי יותר "צף" ועולה בחזרה. מהפְּנים עד החוץ.

אורה

אחרי שקראת מה שכתב אות והדר ,

 תקראי שוב, אבל בצורה שואלת. לזה התכוונתי.

 גם דן  התייחס לכך, התעוררתי לחשוב על כך בעקבות הדוגמא שהבאת שכל בירור חושף עוד צד עמוק יותר, טבעי יותר  (זה למדתי ממך)

תודה 

אות והדר לפי דבריך אם הבנתי נכון

א. א. כופים ב. רק אח"כ  הופכים את הרע לטוב 

אם כך אז כן יש שאיפה כזאת, פשוט לא כולם זוכים

ב. יתכן שאיש רגיל כהגדרתך יחיה את חייו ברוב התחומים באיתכפיא ובתחום מסוים יגיע לשלמות והטוב יהיה לו טבעי. 

זו הבנתי, בניגוד למה שכתבת, שיש אנשים שבכלל לא שייכת להם העבודה של השלמות אלא עד 120 להתבוסס בבוץ, וזה בסדר.

תודה לכם הדיון פה ממש מעשיר

(אות והדר) הסתמכה על דברים של בעל התניא.

אבל בפשטות, גם הוא מודה שבוודאי יכולות לעלות בלבו של אדם תחושות טהורות כאלה.

אלא שעדיין לא "הפך" את נטיות חומריותו" לגמרי, ולכן אין לו "ביטוח" שהצד החומרי לא ינסה "לקפוץ" ולמשוך לשלילה. ואז צריך לכופו. אחרי שכפאו והוא במצב "רגוע" יכול להתענג על טוב אופיו ומידותיו הישראליות הטבעיות.

הרב קוק זצ"ל מדבר על זה הרבה - ומדגיש יותר את הצד של היכולת לחיות את הטבעיות הזו גם כאן, ולגלותה בעומק נטיותינו.

כמתבונן מהצד, אות והדר ודן שניהם מסכימים, הם דיברו על נקודות שונות, אות והדר דיבר על הנטיה הטיבעית לא התחושה המתגלה לאחר עבודה . ודן מדבר בנוסף, על התחושה המתגלה לאחר עבודה.

דבריכם פשוטים ונכונים.

הרשו לי רק להסתייג מהניתוח של חלק מהמגיבים על קודם כך ואח"כ כך וכו'.

חברים, זה מיותר, הדברים פשוטים, מדוע להסתבך עם הגדרות שרובינו לא מבינים, ובקלות אפשר לראות שגם מי ש"יודע", בעצם לא יודע...

כשהדברים לא יציבים הגיונית, כנראה שאינם מובנים...

ברובד הפשוט הם ברורים ומוכרחים, אז למה לנו להיראות אנשי רוח, אם רק עושים רוח.

אם ניצמד לשכל הפשוט, נוכל תמיד לראות את היופי של התורה, זה ידבר גם לליבנו וגם לשיכלנו, לא לכולנו יש הנטיה ה'מיסטית'(נכון, אין לי - ב"ה...), אבל שכל ישר ולב - כולנו מבינים.

הרב גינזבורג מסביר את זה יפה.

יש מודעות עצמית.

יש מודעות אלוקית 

וההעמקה של שניהם זה מודעות טבעית. (אשמח להרחיב למי שירצה, אל תסיקו מסקנות מפה)

ההבנה שתורת ה' וחשיפת אלוקות שטמונה בי חד הם הם הרמוניה שלימה אחת.

והיצר הרע מנסה להשליט את החומריות שבנו בניתוק מהנשמה שלנו. 

וזה לדעתי ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה

ייחוד ה' המלא של אחדות גילוי ה' מלמעלה למטה דרך המצוות (שכמובן כתובות בי וכו'

ומלמטה למעלה דרך חשיפת עצמי בדרך הנכונה עפ"י התורה בלבד. (וכמובן חשיפה נכונה היא גילוי המציאות.

כמו בעל ואישה.. שהאישה ע"י בעלה מגלה את הגבר שבה ובעל ע"י אשתו מגלה את האישה שטמונה בו.

מקווה שהובנתי.

בכל אופן .. תפתחו הרב קוק הוא צועק את זה בהגיגיו (לדוגמא בספר חדריו וכו' , אבל בכל הספרים)

ויש מימרה שבפעם הראשונה שאדם חוטא זה ממש מורגש לו כי הוא עדיין לא חטא והמצוה חרוטה לו ממעמד הר סיני.. לאחר ששנה וחטא היא נראית לו כהתר.. אבל רק בגלל שהתחספס.

כמו שהראל ממודיעין כתב זה דברים פשוטים . 

ה' עשה אותנו ישרים.. והאדם ביקש חשבונות רבים.. אנחנו ישרים זה הטבע הראשון שלנו.. לאחר מכן הגיע היצר.. אך הוא לא הטבע שלנו.. אני מבינה מה אתם מתכוונים טבע.. אבל זה טבעי כלומר הרגלי או גילוי חיצוני של הקל והסבבה בצורה אינסטינקטית

אני דיברתי על טבעי.. על מי שאני באמת.. גילוי כל כוחותיי בצורה המשחררת ביותר ,חשיפת כולי בעוצמות, מרחבי נפש אמיתיים, גילוי הטבע הראשוני שבי, שהוא הוא מקור השמחה, חוסר סיגוף 

עצמי (העצמי האמיתי שלי) רק בגלל נוצץ וקל. חשיפת אני המשוחרר, איזון כוחותיי בצורה הממלאת והכי מותאמת לי שרק ה' מכיר.. בתור פסיכולוגו של עולם.

בקיצור להבין שהתורה היא שפע אינסופיות.. והיא זה לחיות את עצמינו. העבודה הקשה היא בלחזור לחשוף את עצמינו.. אבל להבין שזה לחשוף את עצמינו.

כמו אדם שלא רץ שנה.. וניוון את עצמו.. זה לא שהוא חסר כוחות לרוץ .. אלא יש לו עכשיו"טבע שני" של חסר כח אבל זה לא הוא באמת. עם קצת עמל (שנראה קשה ) הוא יחזור לעצמו לכוחותיו למי שהוא באמת .

גם אם שכח שפעם היה לו כח לרוץ , זה לא אומר שזה לא הטבע האמיתי שלו.

מה נפק"מ למעשה בכל הדברים הנחמדים האלה?

טבע שלא תתגלה אלא על ידי לימוד או עמל, הוא לא טבע.

טוב שאמרת את דברייך, אני חושב שהם מוכיחים את 'הבדלי הפרצופים' בינינו(לא, זה לא מיסטיקה.... קיראו עוד שורה).

"כשם שפרצופיהם שונים , כך דעותיהם שונות".(אההה...)

אם נמשיך כוונת הדברים , נאמר שכשם שפרצופינו לעולם לא ישתוו , כך דיעותינו. אנו בנויים אחרת , ואין רע בכך.

רק אני פונה לקורא, שיבחן הדברים (מה שבתגובות של האחרים כאן ותגובה זו והקודמת שלי) ויראה לאן דעתו נוטה, וידע שהתורה מצוותיה והוראותיה, אינם זקוקים להסברים כבדים ורחוקים משיכלך, כל אחד יכול להתבונן ולהגיע להבנת תכלית התורה, לפעמים אמנם צריך מי שיסביר, אך בהחלט לא דרוש להכנס לעניינים שאיננו מבינים אותם לגמרי, ומדברים רק לנטייתו של האדם למיסטיקה ולא לשכל.

לא אתייחס לתוכן הדברים שנכתבו בתגובה לעיל,

אך כן אתייחס למה שנכתב שם על ייחוד ה', חושבני שעל כל אדם מאמין חובה להרחיק דיעות המייחסות הבנה שגויה בייחוד ה',

הדברים שנכתבו בנקודה זו עמומים , אמת, אני קטן מכדי להבינם...

רק זאת אומר ייחוד ה' פירושו אחדות שאינה כאחד המיספרי, אלא חוסר הגשמה מוחלט, א"כ זה מחייב שאין לו מקום, ואין 'הימשכות', (אולי כן המשכה של רוחניות, אך לא של עצמותו ח"ו - זו כפירה, לא ניכנס) , אכן לא כל בני האדם יכולים להבין לגמרי, אך את הנימוקים המחייבים את המסקנות בהחלט אפשר להבין .

מי שרוצה להבין דברים אלו לאשורם, עליו לפתוח רמב"ם בהלכות יסודי התורה וללמוד, ואם יש בכוחו להבין יותר מהאדם הרגיל, יעמיק עוד במורה נבוכים ועוד ספרים רבים.(ולא יסתמך על הרצאות או מגיבים בפורומים, כן , גם לא עלי...)

כל אדם חייב להכיר מקומו כדי שלא יטעה ויטעה אחרים.

מתנצל על החריפות של הדברים, יש מקומות שצריך לדבר כך, עם כל הכבוד שאני באמת רוחש למושאי הביקורת.

וסליחה אם פגעתי, (אין לקחת ביקורת זו כביקורת אישית, אלא כביקורת על תוכן.)

שבוע טוב לכולכם אנשים יקרים.

לוקחים מילה שיש לה משמעות ברורה בשפה העברית, הופכים אותה ומשתעשעים בה עד שמגיעים למשמעות אחרת לחלוטין.

יתכן והדברים נכונים אך אין להם שום קשר למילה טבעי ולכל המשמעויות המתקשרות אליה ועל כן ראוי לבחור מילה אחרת שתמצה את הרעיונות הגלומים בדברי הרב גינצבורג.

באמת אינני מבין מה אתם רוצים מהכותבת הנכבדה הזו...

נכון שלפעמים אנו קוראים "משפטים", "מילים", ואנו חוששים שזה היה עושה אותנו

"מלאכותיים".

אבל למי שאכן עמל עפ"י זה וחי כך - זה יכול להיות סה"כ ביטוי של דברים מאד יפים שהגיע

ומגיע אליהם. אשריו.

וגם "טבע" שמגיעים אליו ע"י עמל - הוא יכול להיות "טבע", פנימי יותר.  יש נטיות טבעיות

מורגשות, ויש נטיות עדינות, שצריך יותר הקשבה ונקיות כדי לחשוף אותן. מתוך שימת

לב לשתיהן - ולביקורת ההדדית שעולה מהן, נבנה טבעו הבריא של האדם.

ומי שילך רק אחרי ה"טבע" המורגש, גם בתחום ההיתר, עלול למצוא את עצמו אחרי כמה זמן,

שהוא דואג למילוי רצונותיו לאו דווקא הגבוהים, לא פחות (לפחות..) ממה שדואג למילוי רצונותיו

שנובעים מידות טובות, מאהבת אמת ומרצון להיטיב לזולתו.

ובוודאי שהתורה ומצוותיה זקוקים גם להסברים גבוהים מהשכל של "כל אחד", ולא הסברים

שכליים "יבשים" בלבד, אלא גם הסברים שנובעים מיכולתו של האדם לחוש ולהבין עניינים

שלמעלה מכך בצורה בהירה.

ולא ראיתי כל בעיה במה שכתבה על "יחוד ה' ". זה כלל לא התקרב למה שחשש ממנו הראל,

בצדק.

והדבר העיקרי שהפריע לי בביקורות האלו (לא את כולן קראתי):

אכן, כפי שציינתי לעיל - לפעמים אנחנו רואים "הסברים" ואנו נרתעים אינסטינקטיבית; כי אנו

חוששים שזה מעביר ל"תיאוריות" והתפלפלות שכלית, דברים שאמורים אולי להיות טבע נעים

וישר באדם. ואנו חוששים מאיזה "כפייתיות" כביכול, שהדבר יגרום לנו אם נלך כך...

אך אי אפשר גם להתכחש, שללכת רק לפי ה"הרגשה" - גם בעייתי..

אשר על כן, אם רואים מישהי שכותבת כך, וניכר מהודעותיה, שברוך ה' היא זוכה לבנות את

ביתה בצורה שיש הרבה מה ללמוד מהם.

וכמו כן ניכר מהודעתה - שהיא מבינה על מה היא מדברת (האמת - בהתחלה לא כ"כ קראתי, רק ברפרוף, כי זה לא בדיוק הסיגנון שלי.. רק אחרי הביקורת התבוננתי בדברים והתרשמתי שהיא מבינה טוב מאד מה שהיא אומרת..) -                                                                       אז אם מישהו מאיתנו לא כ"כ מבין את הדברים, או "נרתע" כי לו זה מקלקל איזושהי תחושה טבעית - למה לתלות את חיסרון בה? 

ויכוחים על פירושי מילים הם חסרי טעם.

יש מילה לצבע שחור, מה טעם לנסות להסביר לנו שהכוונה בעצם לצבע לבן?

ליטול מילים כמו טבע וטבעי ולנסות לספר לנו שמשמעותן הפוכה מכפי שידענו זה סתם בזבוז זמן.

מאידך, גם דיון ארכני בעניין כה שולי הוא בזבוז זמן...

באמת לדון איתכם זה בזבוז זמן. (במחילה)

וכמו שאומר הרב יחיאל יעקובסון.. לא באתי לשכנע אתכם אלא להביע דעתי.

צרם לי ההודעה של רפיד.. (שאפשר לראות ממנו כמה נורא לקרוא טבע על דברים אחרים ומה , הנפקא מינות מזה).

קשה לי העיוות של לקרוא לחיים החילונים יותר טבע (כלומר שירת נשים לדוג'). כאילו התורה סגפנית.. וממילא מה שנוצר בנפש לאנשים כאלה.. שהתורה כולאת וזה משפיע על החיים שלהם בהתאם, שקשה להם לגדול ולהיפתח אליה.

בטחון עצמי רוכשים לא ע"י השפלת השני אלא על יד העצמתך.

חבל שאתם לא מספיק מאמינים בעצמכם.. אלא מרגישים צורך מהר לבטל את השני.

מה שאתה קראת לו מיסטיקה.. זה כי אתה .. לא מבין את זה בשכל..

אבל זו פנימיות התורה. וזה לא מילה גסה.

בלעדיה אי אפשר להיפגש עם ה' בצורה הנכונה.

לא סתם אתה רואה אנשים שמרימים ידיים מהתמודדויות כמו.. שמירת עיניים, צניעות (כמו שרפיד כתב " חלאס.. נהיה טבעיים)

ואחת הסיבות לזה כי לא מספיק מרגישים את התורה כמתכון הכי בריא וטבעי לנו. ולכן אין מספיק אנרגיה שטייגען

ושמחה לזה

מי שרצה לקבל ממה שכתבתי ולעיין במקורות, הרויח.. להיפגש עם רובד שמוסיף חיים בחיים.

רק אני מציעה .. שכמו שמקבלים בפלורליסטיות מלוקקת .. את הדיעות שאומרות כמה אין מצב לשמור עיניים.. וכמו חלאס בואו נהיה משוחררים ונשיר בנות ליד בנים.. כאילו התורה חונקת. ח"ו

אז תהיו מסוגלים ואפילו בשם הפלורליזם הנאור.. לקבל דעות כמו .. התורה מדהימה.. איזה כיף לא לזוז מילימטר ממנה.. לולי תורתך שעשועיי .. אבדתי בעניי.. תודה ה' שהארת עיניי.. ונתת לי הדרכה (תורה)להגיע לטבע שלי.. כי אני עדיין לא אברהם אבינו שהצלחתי לקרוא אותה מכליותיי

שאזכה.

ונ.ב.

הרב קרליבך אומר שהפחד הכי גדול של אנשים זה לגדול.. להרחיב את הכלים.

אם הייתם מרגישים כמה התורה טבע.. וממילא ה' נותן לנו מה שמתאים לנו.. ומלטף וכו.. ונותן הכל בהתאמה לכתחילית משחררת.

לא הייתם כ"כ מפחדים לשמוע את דעתי.

אבל ה' נראה לאנשים שרואים את התורה כמנוגדת לטבע, כמסגף קצת. ולכן מעדיפים לא להחשף אליו יותר מידיי.. ולא תמיד לשמוע את דעתו כי זה מפחיד. עוד פעם משהו חונק.. פחד.

ולכן כ"כ חשוב לדקדק על המילה טבע.

זה יוצר מהלך נפשי.. לאיפה אתה משייך את עצמך, ולאיפה לא.

אם הובנתי.. יופי.

אם לא,לא נורא.. 

על מה שצרם לי מחיתי. קינאתי על כבודו המזולזל שצרם לי..  ששמו אותו במקום כ"כ שולי. ו.. מקום של אין ברירה, עושים כי חייבים .. ולא כי זה חיים

"לא אותי קראת יעקב.. כי יגעת בי ישראל"

פירוש- אם אתה מרגיש שהעבודה שלי מייגעת.. אז תדע שלא אותי קראת"

אני מסכים שהכותבת חשובה, בעלת שיעור קומה, עמוקה ולמדנית.

זכיתי ללמוד תורה מהרב יצחק,  ואני די בקי בטרמינולוגיה שלו.

כמה פעמים שהתקשתי בדבריו וניסיתי לברר את פשרם, נאמר לי שדבריו הם בדרך האפשר כמו כל דברי השקפה ויש להתרגל לסגנונו הרבה זמן.

יש לציין, שכדי להבין דברים עמוקים כאלה צריך להיות בקי בטרמינולוגיה של אותה ההשקפה.

ניכר כי אורה כן יודעת על מה שהיא מדברת אבל לא בטוח שרוב המשתתפים קולטים אותה במקרה הזה.

כששני אנשים מנגנים בשני סולמות שונים אי אפשר לצפות שתהיה הרמוניה ביניהם.

וזה קושי היחיד שלי בדבריה והשאר דברים יפים ונחמדים. והלואי שנזכה למדרגות הנ"ל

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה