אין מה לומר.

אולי רעיון קטן, לא בטוח שמתאים.

אולי בהסכמת בעלך, הוא "יתנדב" לעזור במטבח/לנוח/וכו' כ-10 דקות, ואז תוכלו לרקוד הבנות.

ועוד רעיון -

תמצאי מהר חתנים לאחיות האחרות...

מאחלת המון הצלחה

בכלל נשמע שאבא שלך מאד חשוב לו שיעשו מה שהוא רוצה בדיוק. ולכן אין ברירה אלא לדבר איתו ולנסות ביחד למצוא פיתרון. משהן שיבוא ממנו.

אבא שלך ודאי מבין שלא תמיד את יכולה לשיר בסביבת אישך, וממילא כדי לא לפרסם מתי כן ומתי לא , בחרתם שלא תשתתפי בשירה כלל.

לגבי אישך היקר, שישיר. ואם יבקשו ממנו שלא לשיר בעקבות ה"כשרון" שלו, לא יוכלו יותר להלין.

היא יכולה לשיר.

כשאנחנו מארחים בנות לסעודות שבת (וזה קורה מידי פעם)

אני יוצא מיוזמתי החוצה ל10 או 20 דקות, כדי לאפשר להין לשיר ולרכל כרצונן..

אולי שווה לבעלך לאמץ את הרעיון,

כי נראה שאת האב לא תצליחו (וגם אין זה מתפקידכם) לחנך

בהצלחה!

תודה על התגובות!

הרעיון של לצאת\לעבור מקום עלה מיד, כמובן שבעלי התנדב ללכת לחדר אחר ושיעשו מה שהן רוצות, אבל גם לזה אבא שלי לא הסכים, לא לגמרי הבנתי למה, אבל בכלמקרה זה לא רלונטי.

וגם שהוא ישיר ויגידו לו להפסיק לא ממש רלונטי, כי אף אחד לא יעשה את זה גם אם הוא יזיף נוראות.

ולחתן את כולן אמממ לא נוהגים אצלנו להתחתן בגיל 13\15..

שתזכרי את אי הנוחות והעקשנות של אביך וכשילדיך יהיו נשואים ויבואו אליך - אל תעשו להם את אותו הדבר.

שתזכרי איך התמודדתם  את ובעלך ( ואני לא מזלזלת בהתמודדות )  עם אי הנוחות הזמנית הזאת מבלי לפגוע בכבודו של אביך.  

אני בטוחה שזכרון כזה  עדיף.

אם היא מרגישה רע, מרגישה פגועה, למה שהיא תעשה אותו דבר לילדיה?

אני בטוחה שהיא תשתדל לא לעשות להם דברים ששנואים עליה,

אבל לגבי ההתמודדות עם אביה - לדעתי  היא תרגיש יותר טוב אם היא תנסה למלא את עצמה בתחושות חיוביות כלפי אביה שהביאה עד הלום.  ( ולא להיתפס לתכונות השליליות ).

ואין שום סיבה לבלוע את זה.

אם היא לא תזכור את התסכול והעלבון, היא עוד עלולה להרשות שבבוא היום זה יקרה גם אצלה ליד שולחן השבת.

יש דרך ומקום שניתן בו להשפיע על אנשים מבוגרים (וגם על לא כל-כך מבוגרים).

לגבי האחיות- אין באמת פתרון, אולי שבעלך יאחר לשוב מהתפילה ואז תשירי איתן שירי שבת לשמח את אביך?

אני יודעת שבעלי מאד ביישן- ובשבתות אצל הורי הוא לא שר כהרגלו אלא רק מזמזם וזה בסדר גמור.

עוד משהו- חשוב שתדברי עם אבא שלך לפני! שבת (או הסעודה, לצורך העניין) בצורה מכבדת. תסבירי לו שלבעלך לא נעים לשיר איתו, ק"ו שלא לרקוד, והיות שאת לא תמיד יכולה לשיר איתו- או שסתם ככה לא נעים לך לשיר כשהוא לא- אז צריך למצוא פתרון..

מצב מתסכל ביותר...

בקשר לריקודים:

האמת שהמצב עלול להביא לבעיות- לדוגמא כשאתם אסורים....

וזה יכול להיות יתרון קל-

אולי אפשר לדבר עם אמך- תגידי לה שזה יוצר מצב לא נעים כי לפעמים אתם מגיעים ואתם אסורים ואז זה עלול להיות מביך ולכן אתם מעדיפים להמנע על מנת לא לחשוף מתי אתם מותרים ומתי אתם אסורים....

תבקשי ממנה להסביר לאביך את המצב- אם הוא מבין שאחיותיך לא יכולות לרקוד לפני בעלך הגיוני שיבין את הבעיתיות ההלכתית שיש כאן

פשוט זה לא שיש לכם התנגדות למה שאביך רוצה- והייתם מאוד רוצים לשמוח איתו בשולחן שבת ולהמשיך את המסורת המשפחתית ואת אווירת השבת המיוחדת של משפחתך- אבל זה יגרום לכם לאי נעימות בזמנים שזה אסור ולכן אתם מעדיפים להמנע

והשירה-טוב אין לי רעיון....

הם לא אוהבים לרקוד ולא רוצים לרקוד וזו זכותם המלאה לא לרקוד  ואני הייתי מצפה מההורים להשלים עם כך בלי לעשות יותר מדי עניין מכל העסק.

בעולם מושלם אבא שלה היה  מבין לבד/מיד את חוסר הנוחות ומוותר על הדרישה.

בעולם לחלוטין גרוע, היא הייתה זורקת לו הכל בפנים ומסרבת לרקוד או לבוא בכלל לשבת עד שיפסיק עם הנדנודים וההטרדות שלו (השפה הבוטה היא חלק מהעולם הגרוע).

על מנת לשמור על כבוד האב והנינוחות של הזוג בעת ביקור אצל ההורים, צריך לאלתר תרוצים.

דרך אגב, התירוצים ממש יפים ויעילים בעיני.

גם קצת מתסכלת...

אני מציע שתבואו, ותסבירו קודם כל שבעלך עדיין קצת זייפן. אולי ישתפר עם הזמן...

דבר שני - פשוט "תניחו את הדברים על השולחן" תרתי משמע.  תבואו לשבת, ותחליטו ביחד, ש"מזיזים קצת את השירים". מיעוט - האבא ישיר בהתחלה. ואת השאר - דוחים להמשך. אז - בעלך "פורש" קצת לחדר אחר (כמובן, אם זה נראה לו.. ואולי - יחד איתך. הכל ברוח טובה ובחיוך), הבנות שרות יחד עם אבא כטקס המקובל, בשמחה.

אח"כ חוזרים.

ויש תקוה לעתיד: בעז"ה כולן תתחתנה, כל הגברים ישירו ביחד בקול, ואז גם ה"קול" של בעלך לא יהיה כ"כ קריטי.. הם ירקדו עם אבא - ואם הבנות תרצינה, תרקודנה בחדר השני (מן הסתם יעדיפו לראות את הבעלים..). ואז - מדי פעם, יוכלו כל הגברים ללכת הצידה ולהניח לאבא לרקוד עם בנותיו.. זכר למעשה בראשית.

 ושלום על ישראל.

נ.ב. כעת ראיתי שכבר הצעתם משהו בסיגנון שהוא יזוז הצידה. יש להניח שאביך לא מוכן לפגיעה כזו בכבוד חתנו. כדאי שתשבו עם אבא, תגידו לו שאתם מאד מעריכים שהוא לא רוצה "להדיר" אותו מהשולחן אף לזמן קצר - אבל המחיר של זה יותר גרוע, שאי אפשר להגיע באוירה שכולם שותקים חוץ מאבא, ומתרעמים בלב.

ושלן, אתם מציעים שחלק קטן האבא ישיר בהתחלה, וכולם ליד השולחן. והשאר - ירוכז בהמשך, ואז החתן בלב שלם ילך קצת הצידה; אע"פ שהוא יודע שהאבא חרד לכבודו, אבל בשבילו זו הרגשה טובה, שהוא יודע שכל הבנות שמחות שיש שירה משותפת, לא רק של אדם אחד. וכך גם האוירה בשאר הסעודה, שהוא כן נמצא בה, תהיה שמחה יותר.

אם אני תופס נכון את ה"ראש" של האבא, ויוסכם מראש מתי בדיוק ה"קטע" הזה שהוא פורש הצידה (נגיד, ללמוד משהו..) - אני חושב שיש סיכוי שהאבא יסכים..

ללא שיש לכך איזו עדיפות מהותית..

כמו רבים מסביבנו, שמקפידים על דקדוקי הלכות, אבל לא מקפידים לדבר עליהם על השולחן

מקפידים להיזהר מ'קול באשה' אבל לא מקפידים לשמוע את הקול הפנימי שלכם

מקפידים לפסוק הלכות לפי המחמירים אבל לא מחמירים בלחיות חיים טבעיים

אין לי כוח להאריך

אבל אנחנו צריכים פשוט להיות יותר טבעיים, לחיות בטיבעיות ולדבר כמו בני אדם נורמליים

פתיחות, שמחה, דיבור לעניין, חיבור לתחושות שלך, פחות לחץ חברתי ולחץ בכלל..

זה מתחיל ברמת הזוגיות והמשפחה

חשוב מאוד..

בהצלחה

וממש תסלח לי על חוסר  ההערכה של לתגובתך(לא אליך)

יש לך השקפת עולם מסוימת ואתה כבר "הלבשת" אותה על הסיטואציה הזו.

כיצד ההתעקשות של האבא קשורה לתורה??

כ"א עם התסביכים שלו והנק' שהוא צריך לעבוד עליהם ואתה כבר הלכת רחוק מדי

למזרוחניקיים אין בעיות? "היא לא שמה את  היהלום שהחותנת קנתה וכבר מלחמת עולם..."

אולי אפשר להתאמץ לכבודו של האבא?

בכל זאת אני מניחה שגם בעלך מוקיר לו טובה קטנה על זה שהביא אותך לעולם וגידל אותך.

אחרי שיהיו לכם ילדים אולי תבינו יותר עד כמה צריך להעריך את ההורים,

אבל גם בלי זה,

יש מצוות כיבוד הורים,

שלצערי ,

לא הוזכרה אפילו ברמז.

לא סוף העולם לעשות דברים שלא נוחים לנו.

במיוחד אם אנשים שיקרים לנו הם המטרה.

זאת זכות גדולה להתאמץ על כיבוד הורים.

אני באמת חושב שהעולם השתגע - אולי ריקודים לא אבל שמשפחה שרה זמירות שבת יחד גם זה הופך לבעיה?

אני חושב שבהחלט למען ההרגשה הכללית להסתמך על כך ששרים יחד אין בעיה בכך.

צריך להיות הרבה יותר טבעיים

המצב כרגע שיש חילוקי דעות,

וכלל לא בטוח שסירובו של הבעל והתעקשותו של האב קשורים לעניינים הלכתיים

אנחנו בעד למצוא פתרונות, או לפחות לחזק.

לא להכריע מי צודק ומי טועה

יש כאן חתן שהוא לא האח של האחיות.

זה דבר מקובל מאד שבנות לא שרות כשיש גבר שהוא לא ישירות ממשפחתן - גם לא בהסתמך על כך שכולם שרים ביחד..

אז מה שייך לומר ש"למען ההרגשה הכללית להסתמך על כך ששרים ביחד אין בעיה בכך"?

אם היינו פוסקי הלכה והם - האבא והחתן והבנות - פונים אלינו בשאלה כזו, אז אולי היינו אומרים "למען ההרגשה" וכו', או שהן תשרנה קצת יותר בשקט והוא קצת יותר בקול וכו'..

אבל בהיות שאנחנו לא "פורום מועצת החכמים" והם גם לא פנו אלינו בשאלה הלכתית...  אז זה לא עוזר.

צריך לענות למצב הנתון - וגם לכבדו. סה"כ, זה בהחלט לא "שיגעון". ושם - צריך לראות אם יש מה להציע בנתונים שלהם.

ואין לכך, במחילה, כל קשר ל"טבעיים" (למרות שאני מסכים עם הביטוי הזה במובנים מסויימים, של ההתנהגות גם בתוך גדרי ההלכה לגמרי. אך זה לא הנושא).

הרי גם אלו שלא הולכים צנוע, להבדיל, משתמשים בנימוק הזה - ומגיעים לעיתים ל"טבעיות" שקרובה לבעלי החיים בטבע...

אם הם הולכים לפי השיטה הזו של ההלכה (כנ"ל - לא "שיטה" צדדית, אלא נוהג רווח למדי) - אז שם הם צריכים למצוא את ה"טבעיות" שלהם. והיא תתבטא במציאת פיתרונות ברוח טובה, אולי בלי "התעקשות" על דברים שאינם הלכתיים, כמו שהות כל הזמן ביחד ליד השולחן, וכד'.

אינני מתכוון כאן לתת תשובה למקרה הפרטי הזה רק שהרגשתי היא שיש כאן דברים שאינם זורמים נכון בכלל, אם אני משווה בין מה שהיה לפני כ 30 שנה גם בבתים יותר תורניים [ואני בהחלט בא מבית כזה] לבין מה שקורה היום אני חושב שיש כאן איבוד כיוון.

יש כאן מצב שהופך מציאות שצריכה להיות פשוטה גם מבחינה הלכתית [ואני בהחלט מרשה לעצמי לפסוק הלכה ] ולהפוך למצב שמשהו מרגיש במבוכה. זה לא נכון 

כי אני לא חושב שזה "מבוכה". זו הבנה פשוטה שבנות לא שרות כשגבר לא ממשפחתן הישירה שומע. וגם עם "פסיקתך" אינני יכול להסכים, מפני שזו הנהגה הלכתית רווחת שיש לה יותר מעל מה שתסמוך..

ולא תמיד מה שקרה לפני 30 שנה הוא ראיה. יש מצוות שאין להם כ"כ "מזל" בתקופות מסויימות. למיטב ידיעתי, היתה תקופה שהיתה בגרמניה בעיה עם כיסוי ראש - גם במשפחות "תורניות". בתקופת הסמ"ג - היתה בעיה עם תפילין...

בקיצור, זו לא מבוכה. אני דווקא חושב שמצד עצמו, זו טבעיות יותר נאה. שבת מרגישה שהיא לא שרה כמישהו טחר שומע אותה. זה טבעי וזורם. ואם משתפרים - זה רק טוב. כל זמן שלא "ממציאים" דברים. רק פלפונים צריך לשכלל?...

אני דווקא מתרשם מהכותבת, שהרגשה המשפחתית עם החתן לגמרי "זורמת" וטובה. דווקא בגלל זה, הם מרגישים את הנקודה של אי הנוחות מהמציאות שנוצרת עקב הדקדוק - שרק האבא שר.

אדרבה: איזה דבר חמוד זה - האבא רגיל לרקוד ולשיר עם בנותיו - כי יש לו רק בנות - ליד שולחן שבת. והוא עומד על זה..  אתה זוכר משהו כזה לפני 30 שנה?... פשוט מתוק.

רק בגלל הקלקול שלנו.

ההלכה היא הכי טבעי. הקלקול שלנו הוא שהפכנו את מה שטבעי לאמצע בין ההלכה לבין החילוני.

יהירות לקרוא למשהו שהוא לא הלכה טבעי, וממילא בצורה עדינה אך כמידת עדינותה הרסנית, להציג את ה' כנותן משהו שנוגד ולו במעט את הטבע שלנו.

בואו נגדיל את הכלים שלנו להכיל את היופי והטבעיות שבתורה.

ולא ננסה לצמצם את התורה , לכלים המנותקים מהנשמה(וממילא זה לא תורה- כי התורה יפה רחבה מיני ים וטבעית , יפה ומרימה כל חלקיק בנו , בצורה הכי מספקת ושלימה).

בחיים לא אסכים שאחותי תשיר ליד בעלי..

הוא רק.. רק שלי

החיים היו הרבה יותר קלים ופשוטים...

אתה לא מתכון לטבעי אלא לאינסטינקטי

אני לטבעי (לטבעי הרשום שבנו , זה  שרשום בתוכינו)

מה ההבדל בין טבעי במובנו הרגיל לבין הטבעי אליו את מתכוונת?

בטוח כן.

לדוג.. אישתך עשתה משהו מעצבן.. ופגעת בה מאוד. (זה לא טבעי אלא אינסטינקטי)

לאחר מודעות של שניכם שיחות וכו'

גילית את שורש הסיבה שגרמה לך לזה.. ותיקנת ופעלת שונה, באופן מכיל ורחב יותר, גילית בך אישיות עדינה יותר , רגישה יותר, המון מיתרים עדינים שלא ידעת על קיומם  נחשפת למשהו יותר טבעי שלך .. יותר רחב ומשוחרר למשהו שהיה רשום בך באופן הטבעי והעמוק.. אתה הרבה יותר משוחרר לחיות את עצמך ולא כבול באינסטיקטים מידיים, הרבה יותר אמיתי ולדעתי גם מאושר.

זה דוגמא קטנה והתחלתית 

כי זה הרבה יותר טבעי, שמח, משוחרר ועמוק..

ממש ישמח אם תוכלי להרחיב מעט או להביא מקור שמרחיב.

כיוון חשיבה מרענן .נשמח לפתח אותו

באיזה כיוון להרחיב

סתם להרחיב.. יהיה לי קשה כי זה רחב מיני ים.. ואני לא טיפוס מרצה

אני יכולה על גבי שאלות.

אני ממש לא בטוח

שההלכה היא "הטבעי",

ולא נראה לי שיש ליהדות שאיפה כזאת לחיות חיים טבעיים.

אלא כופים את הטבע הרע ע"י ההלכה וע"י סייגים וכן במידות ע"י עבודה (התכפיא)

ורק אח"כ בשלב שני הופכים את הרע לטוב (בד"כ אנשים רגילים לא זוכים לזה אלא נלחמים כל החיים עם הרע וזה בסדר) 

יש מצוות שבהן זה ניכר/מורגש מיידית "מצוות שכליות" כדברי הרמבם,

יש כאלה - שהן האופי העמוק שלנו, אך יש כנגדן נטיות חיצוניות, שצריכות עיבוד ועבודה.

ובוודאי שהנושא של תחושת הצניעות ע"י בנות ישראל, הוא נושא אופייני - שיכול להיות בו "יצר הרע" מחד, ומאידך - מי שמתרגלת בו, או רגילה מתחילתה, ו"מקשיבה" את עצמה בעדינות, חשה את הטבעיות שלו לגמרי.

יש דברים כאלה, שאדם יכול ממש לחוש, איך "סערה" חיצונית יכולה לנסות לסחוף לכיוונים אחרים - ומאידך, כשכלא נותנים להלהיכנס, יכולים לחוש את הטבע הפנימי יותר "צף" ועולה בחזרה. מהפְּנים עד החוץ.

אורה

אחרי שקראת מה שכתב אות והדר ,

 תקראי שוב, אבל בצורה שואלת. לזה התכוונתי.

 גם דן  התייחס לכך, התעוררתי לחשוב על כך בעקבות הדוגמא שהבאת שכל בירור חושף עוד צד עמוק יותר, טבעי יותר  (זה למדתי ממך)

תודה 

אות והדר לפי דבריך אם הבנתי נכון

א. א. כופים ב. רק אח"כ  הופכים את הרע לטוב 

אם כך אז כן יש שאיפה כזאת, פשוט לא כולם זוכים

ב. יתכן שאיש רגיל כהגדרתך יחיה את חייו ברוב התחומים באיתכפיא ובתחום מסוים יגיע לשלמות והטוב יהיה לו טבעי. 

זו הבנתי, בניגוד למה שכתבת, שיש אנשים שבכלל לא שייכת להם העבודה של השלמות אלא עד 120 להתבוסס בבוץ, וזה בסדר.

תודה לכם הדיון פה ממש מעשיר

(אות והדר) הסתמכה על דברים של בעל התניא.

אבל בפשטות, גם הוא מודה שבוודאי יכולות לעלות בלבו של אדם תחושות טהורות כאלה.

אלא שעדיין לא "הפך" את נטיות חומריותו" לגמרי, ולכן אין לו "ביטוח" שהצד החומרי לא ינסה "לקפוץ" ולמשוך לשלילה. ואז צריך לכופו. אחרי שכפאו והוא במצב "רגוע" יכול להתענג על טוב אופיו ומידותיו הישראליות הטבעיות.

הרב קוק זצ"ל מדבר על זה הרבה - ומדגיש יותר את הצד של היכולת לחיות את הטבעיות הזו גם כאן, ולגלותה בעומק נטיותינו.

כמתבונן מהצד, אות והדר ודן שניהם מסכימים, הם דיברו על נקודות שונות, אות והדר דיבר על הנטיה הטיבעית לא התחושה המתגלה לאחר עבודה . ודן מדבר בנוסף, על התחושה המתגלה לאחר עבודה.

דבריכם פשוטים ונכונים.

הרשו לי רק להסתייג מהניתוח של חלק מהמגיבים על קודם כך ואח"כ כך וכו'.

חברים, זה מיותר, הדברים פשוטים, מדוע להסתבך עם הגדרות שרובינו לא מבינים, ובקלות אפשר לראות שגם מי ש"יודע", בעצם לא יודע...

כשהדברים לא יציבים הגיונית, כנראה שאינם מובנים...

ברובד הפשוט הם ברורים ומוכרחים, אז למה לנו להיראות אנשי רוח, אם רק עושים רוח.

אם ניצמד לשכל הפשוט, נוכל תמיד לראות את היופי של התורה, זה ידבר גם לליבנו וגם לשיכלנו, לא לכולנו יש הנטיה ה'מיסטית'(נכון, אין לי - ב"ה...), אבל שכל ישר ולב - כולנו מבינים.

הרב גינזבורג מסביר את זה יפה.

יש מודעות עצמית.

יש מודעות אלוקית 

וההעמקה של שניהם זה מודעות טבעית. (אשמח להרחיב למי שירצה, אל תסיקו מסקנות מפה)

ההבנה שתורת ה' וחשיפת אלוקות שטמונה בי חד הם הם הרמוניה שלימה אחת.

והיצר הרע מנסה להשליט את החומריות שבנו בניתוק מהנשמה שלנו. 

וזה לדעתי ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה

ייחוד ה' המלא של אחדות גילוי ה' מלמעלה למטה דרך המצוות (שכמובן כתובות בי וכו'

ומלמטה למעלה דרך חשיפת עצמי בדרך הנכונה עפ"י התורה בלבד. (וכמובן חשיפה נכונה היא גילוי המציאות.

כמו בעל ואישה.. שהאישה ע"י בעלה מגלה את הגבר שבה ובעל ע"י אשתו מגלה את האישה שטמונה בו.

מקווה שהובנתי.

בכל אופן .. תפתחו הרב קוק הוא צועק את זה בהגיגיו (לדוגמא בספר חדריו וכו' , אבל בכל הספרים)

ויש מימרה שבפעם הראשונה שאדם חוטא זה ממש מורגש לו כי הוא עדיין לא חטא והמצוה חרוטה לו ממעמד הר סיני.. לאחר ששנה וחטא היא נראית לו כהתר.. אבל רק בגלל שהתחספס.

כמו שהראל ממודיעין כתב זה דברים פשוטים . 

ה' עשה אותנו ישרים.. והאדם ביקש חשבונות רבים.. אנחנו ישרים זה הטבע הראשון שלנו.. לאחר מכן הגיע היצר.. אך הוא לא הטבע שלנו.. אני מבינה מה אתם מתכוונים טבע.. אבל זה טבעי כלומר הרגלי או גילוי חיצוני של הקל והסבבה בצורה אינסטינקטית

אני דיברתי על טבעי.. על מי שאני באמת.. גילוי כל כוחותיי בצורה המשחררת ביותר ,חשיפת כולי בעוצמות, מרחבי נפש אמיתיים, גילוי הטבע הראשוני שבי, שהוא הוא מקור השמחה, חוסר סיגוף 

עצמי (העצמי האמיתי שלי) רק בגלל נוצץ וקל. חשיפת אני המשוחרר, איזון כוחותיי בצורה הממלאת והכי מותאמת לי שרק ה' מכיר.. בתור פסיכולוגו של עולם.

בקיצור להבין שהתורה היא שפע אינסופיות.. והיא זה לחיות את עצמינו. העבודה הקשה היא בלחזור לחשוף את עצמינו.. אבל להבין שזה לחשוף את עצמינו.

כמו אדם שלא רץ שנה.. וניוון את עצמו.. זה לא שהוא חסר כוחות לרוץ .. אלא יש לו עכשיו"טבע שני" של חסר כח אבל זה לא הוא באמת. עם קצת עמל (שנראה קשה ) הוא יחזור לעצמו לכוחותיו למי שהוא באמת .

גם אם שכח שפעם היה לו כח לרוץ , זה לא אומר שזה לא הטבע האמיתי שלו.

מה נפק"מ למעשה בכל הדברים הנחמדים האלה?

טבע שלא תתגלה אלא על ידי לימוד או עמל, הוא לא טבע.

טוב שאמרת את דברייך, אני חושב שהם מוכיחים את 'הבדלי הפרצופים' בינינו(לא, זה לא מיסטיקה.... קיראו עוד שורה).

"כשם שפרצופיהם שונים , כך דעותיהם שונות".(אההה...)

אם נמשיך כוונת הדברים , נאמר שכשם שפרצופינו לעולם לא ישתוו , כך דיעותינו. אנו בנויים אחרת , ואין רע בכך.

רק אני פונה לקורא, שיבחן הדברים (מה שבתגובות של האחרים כאן ותגובה זו והקודמת שלי) ויראה לאן דעתו נוטה, וידע שהתורה מצוותיה והוראותיה, אינם זקוקים להסברים כבדים ורחוקים משיכלך, כל אחד יכול להתבונן ולהגיע להבנת תכלית התורה, לפעמים אמנם צריך מי שיסביר, אך בהחלט לא דרוש להכנס לעניינים שאיננו מבינים אותם לגמרי, ומדברים רק לנטייתו של האדם למיסטיקה ולא לשכל.

לא אתייחס לתוכן הדברים שנכתבו בתגובה לעיל,

אך כן אתייחס למה שנכתב שם על ייחוד ה', חושבני שעל כל אדם מאמין חובה להרחיק דיעות המייחסות הבנה שגויה בייחוד ה',

הדברים שנכתבו בנקודה זו עמומים , אמת, אני קטן מכדי להבינם...

רק זאת אומר ייחוד ה' פירושו אחדות שאינה כאחד המיספרי, אלא חוסר הגשמה מוחלט, א"כ זה מחייב שאין לו מקום, ואין 'הימשכות', (אולי כן המשכה של רוחניות, אך לא של עצמותו ח"ו - זו כפירה, לא ניכנס) , אכן לא כל בני האדם יכולים להבין לגמרי, אך את הנימוקים המחייבים את המסקנות בהחלט אפשר להבין .

מי שרוצה להבין דברים אלו לאשורם, עליו לפתוח רמב"ם בהלכות יסודי התורה וללמוד, ואם יש בכוחו להבין יותר מהאדם הרגיל, יעמיק עוד במורה נבוכים ועוד ספרים רבים.(ולא יסתמך על הרצאות או מגיבים בפורומים, כן , גם לא עלי...)

כל אדם חייב להכיר מקומו כדי שלא יטעה ויטעה אחרים.

מתנצל על החריפות של הדברים, יש מקומות שצריך לדבר כך, עם כל הכבוד שאני באמת רוחש למושאי הביקורת.

וסליחה אם פגעתי, (אין לקחת ביקורת זו כביקורת אישית, אלא כביקורת על תוכן.)

שבוע טוב לכולכם אנשים יקרים.

לוקחים מילה שיש לה משמעות ברורה בשפה העברית, הופכים אותה ומשתעשעים בה עד שמגיעים למשמעות אחרת לחלוטין.

יתכן והדברים נכונים אך אין להם שום קשר למילה טבעי ולכל המשמעויות המתקשרות אליה ועל כן ראוי לבחור מילה אחרת שתמצה את הרעיונות הגלומים בדברי הרב גינצבורג.

באמת אינני מבין מה אתם רוצים מהכותבת הנכבדה הזו...

נכון שלפעמים אנו קוראים "משפטים", "מילים", ואנו חוששים שזה היה עושה אותנו

"מלאכותיים".

אבל למי שאכן עמל עפ"י זה וחי כך - זה יכול להיות סה"כ ביטוי של דברים מאד יפים שהגיע

ומגיע אליהם. אשריו.

וגם "טבע" שמגיעים אליו ע"י עמל - הוא יכול להיות "טבע", פנימי יותר.  יש נטיות טבעיות

מורגשות, ויש נטיות עדינות, שצריך יותר הקשבה ונקיות כדי לחשוף אותן. מתוך שימת

לב לשתיהן - ולביקורת ההדדית שעולה מהן, נבנה טבעו הבריא של האדם.

ומי שילך רק אחרי ה"טבע" המורגש, גם בתחום ההיתר, עלול למצוא את עצמו אחרי כמה זמן,

שהוא דואג למילוי רצונותיו לאו דווקא הגבוהים, לא פחות (לפחות..) ממה שדואג למילוי רצונותיו

שנובעים מידות טובות, מאהבת אמת ומרצון להיטיב לזולתו.

ובוודאי שהתורה ומצוותיה זקוקים גם להסברים גבוהים מהשכל של "כל אחד", ולא הסברים

שכליים "יבשים" בלבד, אלא גם הסברים שנובעים מיכולתו של האדם לחוש ולהבין עניינים

שלמעלה מכך בצורה בהירה.

ולא ראיתי כל בעיה במה שכתבה על "יחוד ה' ". זה כלל לא התקרב למה שחשש ממנו הראל,

בצדק.

והדבר העיקרי שהפריע לי בביקורות האלו (לא את כולן קראתי):

אכן, כפי שציינתי לעיל - לפעמים אנחנו רואים "הסברים" ואנו נרתעים אינסטינקטיבית; כי אנו

חוששים שזה מעביר ל"תיאוריות" והתפלפלות שכלית, דברים שאמורים אולי להיות טבע נעים

וישר באדם. ואנו חוששים מאיזה "כפייתיות" כביכול, שהדבר יגרום לנו אם נלך כך...

אך אי אפשר גם להתכחש, שללכת רק לפי ה"הרגשה" - גם בעייתי..

אשר על כן, אם רואים מישהי שכותבת כך, וניכר מהודעותיה, שברוך ה' היא זוכה לבנות את

ביתה בצורה שיש הרבה מה ללמוד מהם.

וכמו כן ניכר מהודעתה - שהיא מבינה על מה היא מדברת (האמת - בהתחלה לא כ"כ קראתי, רק ברפרוף, כי זה לא בדיוק הסיגנון שלי.. רק אחרי הביקורת התבוננתי בדברים והתרשמתי שהיא מבינה טוב מאד מה שהיא אומרת..) -                                                                       אז אם מישהו מאיתנו לא כ"כ מבין את הדברים, או "נרתע" כי לו זה מקלקל איזושהי תחושה טבעית - למה לתלות את חיסרון בה? 

ויכוחים על פירושי מילים הם חסרי טעם.

יש מילה לצבע שחור, מה טעם לנסות להסביר לנו שהכוונה בעצם לצבע לבן?

ליטול מילים כמו טבע וטבעי ולנסות לספר לנו שמשמעותן הפוכה מכפי שידענו זה סתם בזבוז זמן.

מאידך, גם דיון ארכני בעניין כה שולי הוא בזבוז זמן...

באמת לדון איתכם זה בזבוז זמן. (במחילה)

וכמו שאומר הרב יחיאל יעקובסון.. לא באתי לשכנע אתכם אלא להביע דעתי.

צרם לי ההודעה של רפיד.. (שאפשר לראות ממנו כמה נורא לקרוא טבע על דברים אחרים ומה , הנפקא מינות מזה).

קשה לי העיוות של לקרוא לחיים החילונים יותר טבע (כלומר שירת נשים לדוג'). כאילו התורה סגפנית.. וממילא מה שנוצר בנפש לאנשים כאלה.. שהתורה כולאת וזה משפיע על החיים שלהם בהתאם, שקשה להם לגדול ולהיפתח אליה.

בטחון עצמי רוכשים לא ע"י השפלת השני אלא על יד העצמתך.

חבל שאתם לא מספיק מאמינים בעצמכם.. אלא מרגישים צורך מהר לבטל את השני.

מה שאתה קראת לו מיסטיקה.. זה כי אתה .. לא מבין את זה בשכל..

אבל זו פנימיות התורה. וזה לא מילה גסה.

בלעדיה אי אפשר להיפגש עם ה' בצורה הנכונה.

לא סתם אתה רואה אנשים שמרימים ידיים מהתמודדויות כמו.. שמירת עיניים, צניעות (כמו שרפיד כתב " חלאס.. נהיה טבעיים)

ואחת הסיבות לזה כי לא מספיק מרגישים את התורה כמתכון הכי בריא וטבעי לנו. ולכן אין מספיק אנרגיה שטייגען

ושמחה לזה

מי שרצה לקבל ממה שכתבתי ולעיין במקורות, הרויח.. להיפגש עם רובד שמוסיף חיים בחיים.

רק אני מציעה .. שכמו שמקבלים בפלורליסטיות מלוקקת .. את הדיעות שאומרות כמה אין מצב לשמור עיניים.. וכמו חלאס בואו נהיה משוחררים ונשיר בנות ליד בנים.. כאילו התורה חונקת. ח"ו

אז תהיו מסוגלים ואפילו בשם הפלורליזם הנאור.. לקבל דעות כמו .. התורה מדהימה.. איזה כיף לא לזוז מילימטר ממנה.. לולי תורתך שעשועיי .. אבדתי בעניי.. תודה ה' שהארת עיניי.. ונתת לי הדרכה (תורה)להגיע לטבע שלי.. כי אני עדיין לא אברהם אבינו שהצלחתי לקרוא אותה מכליותיי

שאזכה.

ונ.ב.

הרב קרליבך אומר שהפחד הכי גדול של אנשים זה לגדול.. להרחיב את הכלים.

אם הייתם מרגישים כמה התורה טבע.. וממילא ה' נותן לנו מה שמתאים לנו.. ומלטף וכו.. ונותן הכל בהתאמה לכתחילית משחררת.

לא הייתם כ"כ מפחדים לשמוע את דעתי.

אבל ה' נראה לאנשים שרואים את התורה כמנוגדת לטבע, כמסגף קצת. ולכן מעדיפים לא להחשף אליו יותר מידיי.. ולא תמיד לשמוע את דעתו כי זה מפחיד. עוד פעם משהו חונק.. פחד.

ולכן כ"כ חשוב לדקדק על המילה טבע.

זה יוצר מהלך נפשי.. לאיפה אתה משייך את עצמך, ולאיפה לא.

אם הובנתי.. יופי.

אם לא,לא נורא.. 

על מה שצרם לי מחיתי. קינאתי על כבודו המזולזל שצרם לי..  ששמו אותו במקום כ"כ שולי. ו.. מקום של אין ברירה, עושים כי חייבים .. ולא כי זה חיים

"לא אותי קראת יעקב.. כי יגעת בי ישראל"

פירוש- אם אתה מרגיש שהעבודה שלי מייגעת.. אז תדע שלא אותי קראת"

אני מסכים שהכותבת חשובה, בעלת שיעור קומה, עמוקה ולמדנית.

זכיתי ללמוד תורה מהרב יצחק,  ואני די בקי בטרמינולוגיה שלו.

כמה פעמים שהתקשתי בדבריו וניסיתי לברר את פשרם, נאמר לי שדבריו הם בדרך האפשר כמו כל דברי השקפה ויש להתרגל לסגנונו הרבה זמן.

יש לציין, שכדי להבין דברים עמוקים כאלה צריך להיות בקי בטרמינולוגיה של אותה ההשקפה.

ניכר כי אורה כן יודעת על מה שהיא מדברת אבל לא בטוח שרוב המשתתפים קולטים אותה במקרה הזה.

כששני אנשים מנגנים בשני סולמות שונים אי אפשר לצפות שתהיה הרמוניה ביניהם.

וזה קושי היחיד שלי בדבריה והשאר דברים יפים ונחמדים. והלואי שנזכה למדרגות הנ"ל

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..