כמעט ושכחתי מדוע צמים,
הבאתי לעצמי כל מיני הסברים,
כמובן שידעתי את הסיבה בעברי,
וגם היום זה חלף, עבר בראשי..
אבל בעיות נוספות ועוד מיני מרורים,
אשכרה צרות אחרונות משכחות את הראשונים..
אז נכון - בו ביום סמך מלך בבל על ירושלים,
ויחזקאל צווה לכתוב זאת לשנים אלפיים,
צום לתחילת המצור והצרה,
צום על הווא אמינה רעה,
צום על המקור על השורש,
צום עוד לפני שמלך כורש...
וכיוון שבאותו יום אף אחד לא מת – ממש שמחה וגיל,
ובבית המקדש העבודה המשיכה והתנהלה כרגיל,
לא כל העם קלט את הבעיה הנוראה,
ויש שלא הצטערו בכלל - למה מה קרה?
וכיוון שלא השכילו שהבעיה היא בהתחלה ובמקור,
הצום נזנח ונדחק לאחור,
ורק בחורבן הבית וירושלים בכו כולם,
וגם כששארית הפלטה נגמרה ברצח גדליה בין אחיקם..
והיום, מה שעלה לראשונה במחשבתי,
זה כמובן הזכרון הנורא של השואה על עמי,
שהרי, הרבנות הראשית קבעה את יום עשרה בטבת
'ליום הקדיש הכללי' למי שלא נודע מתי הוא מת..
יש שישאלו, למה לא קבעו זאת בזמן אחר?
מה רע בתשעה באב או בתענית אסתר?
אז תשעה באב גם ככה עמוס בדברים
ולא שייך להעמיס עוד צרות - זה יצא מכל החורים
תענית אסתר אמנם מתאימה –
גם שם ביקשו להרוג את כל האומה..
אבל שם הסוף שונה וחובה להזכיר
ה' סיים לטובה את הסיפור המריר.
רק בעשרה בטבת בוכים על בעיה ב'התחלה',
שגם בסופה לא הייתה הצלה,
אז ברור שאין יום יותר מתאים מעשרה בטבת,
לקדיש כללי על 'מישהו' שמת.
אין אנו צמים על תאריך או שעה,
וגם לא על איש פרטי או אשה,
לא על מקום מסויים או יום שהיה,
ולא על צרות שבאו בלא שיהייה
אנו צמים על מחשבה, על רעיון,
על התחלה רעה שלא נותנת לישון,
על אפשרות קשה שאולי תמומש,
על הווא אמינה דחוקה שחלילה למסקנה תמומש
"ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם..."
זמן טוב לחשבון נפש על התחלות רעות.. בציפה לבשורות טובות והתחלות נפלאות. אמן.
