שלום זאת שוב אני.
כן זאת אתמול, ומשלשום, ומלפני שבוע ושבועיים.
(אפילו שלפעמים נמאס לי לבקש שוב,
אולי עייפתי, וקצת התייאשתי
אבל באמת כל רגע ורגע אני רוצה לדבר איתך.
ושתענה לי.
אז באתי שוב.)
יש לי כמה בקשות, ובעיקר בקשה אחת גדולה,
ואני יודעת שאתה אוהב לשמוע אותי,
ואתה רוצה שאני אדבר איתך שוב,
ואולי בגלל זה בכלל קיים כל החוסר.
אבל באמת שאני לא מבינה.
לפעמים אני מרגישה שאתה שם אותי על ממתינה,
או יותר גרוע לא מקשיב לי בכלל,
כאילו אני איזה אוויר, או סתם מישהי מובנת מאליה,
שבסוף תסתדר. או שלא.
אולי יש צדיקים ממני, וחשובים יותר,
אולי כאלה שבאמת יותר זקוקים לך,
אני לא מבינה את כל החשבונות.
יכול להיות גם שזה רק הרגשה שלי,
וכל דיבור איתך, וכל בקשה ורצון שלי נרשם אצלך בפנקס
ממתין ליום הנכון שיבוא,
ולא באמת שכחת אותי.
אבל אני כבר לא יכולה,
ונראה לי שסגרת את הדלת בפניי,
והכאב פורץ, וגם היאוש והכעס
ובעיקר הפחד הנורא.
אז זה יעבור אני יודעת,
ויום יבוא ואני אגיד תפילה גדולה
על כל מה שיש לי
שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.
ובינתיים אני משתדלת להתאמץ להתגבר
אבל השק שבלב שלי אתה יודע
רק מתמלא במשך השנים בעוד רגשות כאב.
אז לא תמיד אני מצליחה להודות
על כל הטוב שיש לי כבר עכשיו,
לפעמים החסרון משתלט על הכל,
אבל רק רציתי היום שתדע
שתמיד ובכל מקרה
אני מייחלת כל כך לישועתך.
"רוצה ה` את יראיו, את המייחלים לחסדו"
