מעניין אותי לשמוע דיעות ופרשנויות לגביו.
סקירה קצרה לתועלת הציבור:
סיפור בגוף ראשון המתאר מספר שנים בחייה של בחורה, שעוברת תאונה וחייה משתנים. התיאור מתמקד ביחסיה עם בנזוגה ובמקביל עם עו"ד נחוש שמסייע לה לתבוע את חברת הביטוח בגין השלכות התאונה.
הכתיבה כביכול 'נשפכת' ברצף, כמעט, ממחשבותיה של הגיבורה, בלשון סובייקטיבית מאד ואישית.
הסופרת הינה דתיה, בעלת טור איפשהו כמדומני.
עוד מספריה - 'עין של אישה' ו - הגדול מכולם - 'שלוש בסירה' מסע של 3 נשים דתיות בתמזה בעקבות השלושה הנצחיים של ג'רום ק. ג'רום. ספר זה האחרון הינו יצירה אמיתית ומצחיקה באמת. חוויה לקרא.
***חו"ד שלי - קצת מספיילר***
אהההממ... התאכזבתי למדי, בעקבות הנאתי העצומה מ'שלוש'. הסגנון אמנם אמור להיות שונה מעיקרו, ובכ"ז....
הפריע לי מאד הרצף הבלתי מבוקר בכתיבה, המשפיע על פיסוק לא נכון ועל תחביר לא תקני - פסקות שלמות, ארוכות ממש! - שהן משפט אחד בעצם. זה לא נכון ולא לעניין, עם כל זה שאני מבינה שלכך היא התכוונה. כוונות ספרותיות אינן יכולות, לדעתי, לשבש כללי כתיבה נאותים ונעימים. כמו כן משפטים לא אמורים להתחיל בו"ו החיבור, גם אם רוצים לתת תחושה של רצף מחשבתי. יש בכך לדעתי כמין זלזול בקורא.
מלבד זאת - העלילה לפעמים מעגלית מידי, אין די התקדמות. יש קטעים קצת קיטשיים ולא מספיק אמינים (כל הקטע של ההתאהבות של הזוג לדוגמא) שמשאירים טעם מיובש בפה, ובאופן כללי - יש תחושה לאורך הספר ש-לא ממש ברור מה היא רוצה, המחברת. לאן היא מתקדמת ולמה היא בחרה לעשות את זה באופן כזה.
כן, יש איזשהו קטע שהיא חתרה אליו - לא רוצה להרוס - אבל זה כנראה השפיע מראש על הכתיבה, וחבל.
נקודות אור - תיאורים טובים של תחושת רדיפה, שמעוררים אי נוחות ואפילו מעט פאראנויה.
רעיון וסיום מעוררי מחשבה, על - כמה רחוק נלך בשביל להשיג משהו גדול, ועד כמה האדם נשאר הוא עצמו או משתנה, כאשר הוא מעמיד פנים.
