הקדמה קלה-
אז בסוף חודש שמיני, אני ובעלי עשינו קורס הכנה ללידה, אצל יפעת כמובן..
ידעתי שבעלי יהיה המלווה העיקרי והיה לי חשוב שהוא ידע ויתכונן לא פחות ממני...
בסוף הקורס נכנסתי לחודש תשיעי, באמת חודש סיוטי למדי.
עד אז עוד הייתי שוכחת שאני בהיריון, רק כשצריך להתכופף או לשים גרביים פתאום אתה קולט את הבטן שמפריעה
אבל בחודש תשיעי, זוכרים בכל רגע את ההיריון. ביום כולי כבדה ובקושי הולכת בלילה כבר אין תנוחה טובה, הצירים מגיעים כמעט כל לילה. סיוט חיובי של ממש.
ואז הגיע שבוע 39, יום רביעי מגישה מטלה שהיה לי כ"כ חשוב להגיש.
בלילה של רביעי-4 בבוקר, מרגישה כאב חד בבטן שגורם לי להתפתל מכאב, מתלבטת אם זה שירותים או ציר...
קמה לשירותים וחוזרת למיטה.
רבע ל5 שוב כאב חד כזה, קמה לשירותים וחוזרת למיטה. נזכרת שיפעת אמרה שלפעמים יש התרוקנות לפני הלידה...
5 וחצי שוב כאב חד, אני בודקת את הזמנים רואה שזה סדיר אבל מבינה שיש עוד זמן
בנתיים אני לא מעירה את בעלי, שיאגור כוחות לקראת המשך היום....(גם זה טיפ מעולה של יפעת!)
וככה כל 45 ציר, עם כאב שלא הכרתי מימיי, ממש לא כאבי מחזור, ממש לא כאב בטן
פשוט כאב מיוחד שה' ברא לתהליך המדהים הזה...
בנתיים מדברת עם ה', מבקשת ממנו שיתן לי שליחים טובים ללידה, שיתן לבעלי ולאמא כוח לעמוד בלידה, שיתן לי כוחות וסבלנות..מנסה לזכור שלידה, זה ליד ה'..והוא פה ממש...
ב6 וחצי בעלי מתעורר ואני אומרת לו שיש לי צירים, חשבתי שהוא לא יתרגש כי הוא די שמע את זה הרבה בחודש האחרון, אבל משומה הוא זינק מיד ושאל כל כמה זמן, אמרתי לו שזה סדיר וזה כנראה זה...
הוא התרגש ואומר לי את קולטת?? היום מקסימום מחר אנחנו הופכים למשפחה...
ההתרגשות עברה מהר כשהוא ראה את הפרצוף שלי עם בוא הציר
והוא כמובן כמו תלמיד טוב התחיל לעזור לי עם תנוחות ונשימות
ואני התחלתי להודות על הקורס כי כל ציר זה הקל כ"כ את הכאב...
בין ציר לציר היה לי חשק עז לשוקולד, 2 חפיסות עד לבי"ח סיימתי.
החל מהשעה 8 הצירים כבר הפכו להיות כל חצי שעה, ניסינו להעביר את הזמן בין לבין..
וכל שעתיים הזמן הולך ומתקצר...אני מבלה לפעמים באמבטיה, לפעמים במיטה
מזכירה לעצמי שאני צריכה לסחוב כמה שיותר, ושאני לא רוצה להיות בבי"ח מלא זמן...
השעה כבר 11 יש צירים כל 10 דק' אני מתקשרת לאחותי הגדולה מספרת לה שיש לי צירים
שואלת אותה מתי נגמרת לאמא המסיבת חנוכה ומתי יש לאמא אוטובוס כדי לא להלחיץ אותה סתם
בנתיים אחותי כולה בוכה ומתרגשת..מתקשרת לסבתא שתדליק לי נר ותתפלל עליי..
אמרתי שאני אתקשר לאמא ב12 וחצי כי האוטובוס יוצא ב2 ולא כדאי להלחיץ אותה סתם
ב12 אמא שלי מתקשרת, כרגיל האינטואיציה שלה עובדת שעות נוספות
וכן יש לה הרגשה, אז היא רוצה לדעת מה שלומי
לרגע הייתי בטוחה שאחותי סיפרה לה, אני אומרת לה שאני בסדר והיא לא מאמינה כ"כ
אמרתי לה שבאמת יש לי צירים סדירים אבל אין מה להלחץ יש עוד זמן
היא נלחצת אומרת לי שהיא הולכת לצאת באוטובוס של 2 ומנתקת לי...
בנתיים הצירים כבר כל 3 דק' ואני נלחצת אם לצאת או לא...
בעלי מתקשר ליפעת שאומרת שאפשר לסחוב עוד, רק שהצירים שהגיעו אח"כ מאותתים לי שאי אפשר לסחוב עוד!
בשעה 2 מתארגנים ציק צאק ויוצאים לאוטו
בעלי כולו מתרגש, אני מזכירה לו לנסוע לאט וכדי שלא יתאכזב אני אומרת לו שיכול להיות נגיע ויהיה פתיחה 1 2 שלא יתלהב יותר מידי.
מגיעים לשערי צדק, בהתחלה מקבלים חוסר יחס לחלוטין
כנראה כשהם רואים אישה בלידה ראשונה הם בטח מבינים שיש עוד הרבה זמן לפניה..
המזל שהפקידה בקבלה רואה אותי מתקפלת כל שלוש דק' וקוראת למיילדת....
מגיעה מיילדת לא נחמדה במיוחד...ואני עוצמת עיניים וממלמלת לקב"ה שיביא לי שליחים טובים
ופתאום מגיעה אישה שנשלחה דחוף, המיילדת עוברת אליה ואליי מגיעה מישהי אחרת מקסימה ביותר
מכניסה אותי למוניטר, בודקת פתיחה- פתיחה 4 מחיקה מלאה!
ואוו לידה ראשונה כל הכבוד לך! (ישש מרגישה שיש שכר לפעולתי...)
היא שואלת אם אני רוצה אפידורל, אני אומרת שבנתיים לא.
ואז מגיעה חמתי, עם המדים של שערי צדק, והתהליך הופך נעים יותר
מכניסים אותי מיד לחדר לידה, חמתי מתקפלת איתי בכל ציר...
שוב מוניטור שוב פתיחה כבר 5 וחצי אני ממש מתקדמת!
מחליטה שאני רוצה אפידורל, בעלי עוד רגע בוכה מהפחד של הזריקה.
מגיעה המרדימה, אין ספק שזה היה השלב הכי מלחיץ...
בעלי יוצא מהחדר, נותנים לי זריקה ואני זזה..המרדימה מבקשת מחמתי ומהמיילדת לחבק אותי חזק כדי שלא אזוז ונותנת לי זריקה נוספת...
ב"ה עבר בשלום! מתחילים פחות להרגיש..
השעה כבר 5 פתיחה 6 ואמא מגיעה, כולה אדומה ולחוצה, רואה אותי אוכלת וצוחקת ומתחילה להירגע...
אני שמחה שאמא הגיעה עכשיו ולא ראתה אותי סובלת בכלל...
ומעכשיו זה חוויה אמיתית, מוציאה ספר תהילים מתפללת, מנמנמת קצת...
(זה שהמציא את האפידורל קיבל כ"כ הרבה ברכות באותו רגע.)
בין לבין בודקים לי פתיחה ויש כל הזמן התקדמות...
מתקשרת לסבתא בעצמי ומתחילה לבכות מהברכות שלה (שחצי במרוקאית ואני לא מבינה כלום...)
לרגע חמתי ואמא הלכו לקנות קפה ואני ובעלי מנצלים את הזמן לבד ושרים "וזכני לגדל וטוב להודות"
בשעה 8 וחצי יש פתיחה מלאה, המיילדת מתחילה לבקש ממני כל פעם ללחוץ קצת כדי להוריד את הילדה יותר ויותר למטה..
אני מתאמצת ללחוץ, ובאמצע צוחקת עם אמא ובעלי שאני פשוט לא מרגישה כלום ...
הם נקרעים מצחוק ואני ממשיכה ללחוץ כל פעם שבעלי אומר לי שיש ציר...
ברבע ל9 המילדת אומרת לי שאולי כדאי זירוז כי זה ממש קרוב..
אני מפחדת ואומרת לבעלי להתקשר ליפעת (הוא תמיד מתבלבל בין לידה להיריון, אז השיחה הלכה ככה, "יפעת, עמית עכשיו בהיריון! יפעת- מה מה הכוונה בהיריון?! בעלי- אה בלידה בלידה)
לקחנו זירוז בסוף ואני ממשיכה ללחוץ בלי להבין בכלל מה אני עושה...
ואז מתחילים ללחוץ בלי להרפות המיילדת כבר רואה את הראש,
ופתאום משהו לא טוב, הדופק של הקטנה יורד ומצפצף חזק.
המיילדת לקחה מספרים וחתכה אותי והקטנה החליקה החוצה עם חבל התבור סביב צווארה.
באיזשהו שלב גם הרופאה נכנסה ועזרה אני כבר לא הייתי שמה בשלב הזה...
שניה אחרי שחתכו לה את חבל התבור היא כבר בכתה ונשכבה עליי...
איזה נחת
קצת תפרים לא נעימים אבל ב"ה מודה לה' על החוויה המדהימה (כן כן בא לי כבר ללדת שוב!)
על הבעל המדהים והתומך. על השליחים המקסימים מיפעת שהכינה אותנו ועד לאחיות בשערי צדק
ההורים המדהימים שלנו וכמובן על הנסיכה הקטנה שברגע חדרה עמוק עמוק לחדרי ליבי
כשהיא תהיה גדולה ותבקש שוקולד ,אז תביני למה.
