חבריי הכי טובים, יודעים שהם יכולים לשתף אותי בלי חשש, וגם אם קשה לי

ואני אף עשוי לקנא - אתעלה על עצמי בשבילם. וכך גם אצפה מהם.

גם כשאני בתקופה קשה וכואבת, הייתי רוצה שיבואו לדבר.

לפעמים זה אפילו מחטא את הפצעים - לשחנ"ש עם החברים...

לעסוק בהם קצת...

ההרגשה שאתה עוזר - נוסכת בך אנרגיות. עוצמות.

שזה טוב לשתף, ברמה מסויימת.

לא להציג שהכל ורוד, וגם לא לספר רק על מריבות..

אני אישית לא אהבתי שחברות שיצאו שמרו על הכל בשושו..

מה יש, יש לך מישהו אז זהו? את לא מספרת?

אני סיפרתי, אפילו טכני "נסענו אתמול ל..." וגם קצת מעבר.. "הוא הפתיע אותי ב12 בלילה והביא לי שוקולד" "שניה לפני שבת הוא בא עם זר ענק"

וגם נק' שהיו לי יותר קשות "הוא מאוד מבין, אבל קשה לו עם *** ואני לא יודעת מה לעשות"

כמובן שאין צורך לפרט הכל,

אבל יש חברה טובה שאני מספרת לה.

וטוב לי עם זה..

(ואני מספרת גם לחברה בת 26, רווקה, והיא הכי מפרגנת שיש! וכשקשה לה אנחנו בוכות ביחד. גם כשהיא מספרת לי על דייטים, וגם שאני מספרת לה על נקודות שצריך להתגבר עליהם).

חפרתי..

זכורה לי שיחה עם חברה על זה שהיא נפרדה מהארוס שלה לשבוע (השבוע שלפני החתונה) וכמה זה קשה לה, בערך שעה אחרי שבחור חתך קשר של חודש וחצי וגרם לי לכאב לב מטורף. כמובן ששבוע אח"כ באתי גם לרקוד בחתונה שלה, כשהכאב היה עדיין חזק ומשמעותי...

לי אישית גם קשה  להחליף מחשבות עם חברות נשואות (במיוחד עם כאלו שהתחתנו מוקדם). יש לי הרגשה שהן בכלל לא זוכרות מה זה דייטים וכמה זה יכול להיות מתסכל...

מצד שני - אולי אם היינו מספרות להן יותר הן היו משתדלות לשדך יותר (??????) הלוואי....

גם לי יש הרגשה שאלה שהתחתנו מוקדם עם הראשון או השני...

לא כ"כ יכולות באמת להזדהות ולהבין (אולי רק לנסות).

מה להגיד..

כי זה תלוי גם אישית באדם, בצורך להתייעץ ולשתף, כמה זה עוזר לו. ובמקובל במקומו.

אבל כעיקרון - צריך לענ"ד לדעת שהולכים כאן לקראת משהו שהוא אכן לגמרי אישי "ואין לזרים איתך".

ולכן, אם  מישהי חושבת "מה, בגלל שהיא נפגשת, אז גמרנו?..." זו גישה לא נכונה. יכולות להמשיך להיות חברות בלב ונפש - אבל מה שנוגע לבחור, זה אכן, בחלק מהדברים, רשות היחיד שלה. לא מתוך התנשאות - אלא כי זה באמת דברים שביניהם.

אז אינני אומר, כנ"ל, שאי אפשר לשתף בדברים מסויימים, בשלב זה, למי שמרגיש צורך. ויש גם סתם דברים שהם לא "סוד גדול" ונחמד לספר אותם אם זה לא מעורר קנאה;

אני רק בא להעיר, אגב השאלה, שאנשים - ביחוד בנות - שרגילים לדבר עם חבריהם על הכל, צריכים לשים לב שעם התבהרות הכיוון של הקשר לעבר בנין בית, יש אכן דברים שהשיתוף של אחרים, אם לא לצורך התייעצות מוכרחת ולעיתים בהסכמה, היא אכן לא במקום. כי זה דברים שבינו לבינה בלבד. בנין בית אינו כולל "שירותי דוברוּת", להודיע כל רגע לכל העולם מה העניינים...

יש לי 2 חברות ממש ממש טובות.. כ"כ טובות שהן קוראות אותי דרך הטלפון הן יודעות איך אני מרגישה בלי שאני אספר להן..

וכן אני משתפת אותן בכל דבר כמעט כי חשובה לי הדעה שלהן וכי הן נותנות לי פרספקטיבה אחרת על מה שקורה. ונכון אני לא תמיד מקשיבה למה שהן אומרות וזאת המטרה-הלתייעץ ולא לקבל את מה שהן אומרות בצורה עיוורת..

ב"ה שיש לי חברות כאלה..

ולא, הן לא מקנאות אם יש משהו משמח וזה גם הדדי..

ולגבי החברות הנשואות-

אצלי, רוב חברותיי כבר נשואות (הגיל עושה את שלו..) ועדיין, הן היו חברותיי עוד כשהיו רווקות..

ואני לא רואה הבדל בין לשתף חברה רווקה לבין נשואה..

אם כבר אז להיפך.. הנשואה תייעץ כביכול ממקום מנוסה...

אבל חברות טובות ואמתיות,

לא משנה מה יהיה הסטטוס שלהן,

יהיו עם יכולת הכלה גם אם הן נמצאות באותו קושי..

ולא יקנאו או יהיו משוחדות...

ואני שמחה שחברה מרגישה בנוח לשתף אותי, בלי לחשוש 'שתוציא לי ת'עניים'..

וב"ה זה הדדי..

טוב לשתף, לפעמים אתה נמצא במצב מאוד מסונוור, ורק מי שבחוץ יכול להאיר לך על נקודות שאתה לא כ"כ שם לב אליהם.

מצד שני לא צריך לשתף את כל העולם, זה מאוד לא בריא ולא תורם.

לדעתי יש דברים שעדיף להשאיר אותם פרטיים-לא כל דבר הוא לפירסום.

אבל בכללי בודאי שטוב לשתף.

יותר מאשר חברות.

ואני התייעצתי בזמנו עם חברות די הרבה

ובדיעבד אני חושבת שזה לא עשה טוב, מהמון סיבות.

אני חושבת שהצורך שלנו לשתף חברים הוא טוב ברמה של לפרוק ולספר את שעל ליבנו

אבל לקבל עיצות וכולי זה משהו שלדעתי כדאי לעשות עם מישהו מהמשפחה יותר..

גם שם אני קצת מסתייגת.

יש מקום לדבר עם חבר נשוי או חברה נשואה, השאלה באיזה מינון ומה לוקחים ומה לא

לדעתי סוג האנשים שאנו מתייעצים איתם על דברים כאלה צריך להיות דבר מוקפד

כי יש שיכולים להציג או להציע דברים שלא יקדמו אותנו, אלא להפך- ירחיקו מהמטרה. וזה כמובן לא מכוון מצידם

הרבה פעמים הדברים שאנו שומעים נובעים מתוך נגיעות אישיות

כשזה נוגע למשפחה או אחים גדולים אני חושבת שזה המקום היחיד, שאפשר למצוא בו דיעה הכי קרובה לניטרליות

להתרגל אליו. לפחות לגבי ההמשך.

אין ברירה - כשתתחתני בעז"ה, אז את לא תדברי עם חברות (יש לקוות) על חלק מהדברים שמאד מעסיקים אותך.

צריך ליצור דרך, בפנים, איך יכולים להיות בקשר טוב גם כשיש "הבדלת רשויות". לכבד את רשות היחיד של הזולת, זה גם כן חלק מהקשר...

יש בזה משו שכשלא משתפים חברה או מישו קרוב בדברים שעוברים עלייך,

את מעט מתרחקת ומרחיקה נפשית את השני..

אבל מאידך, זה טבע הדברים...

ויתכן שבכדי שתוכלי לבנות קשר טוב ובריא עם בן הזוג זה ידרוש מעט להתנתק מהשאר..

ונכון, כתבתי כבר שאני חושבת שזה חשוב לשתף אבל זה בהחלט תלוי במה משתפים ואת מי..

מצד שני, כאחת שרוב חברותיה נשואות, זה מעט פוגע לעיתים, שפתאום אחרי החתונה (וגם לפני..) החברה כבר לא מכירה אותך, למרות שהיית שם בשבילה לאורך כל הדרך בחיפוש הבעל..

לכן, לענ"ד, כדי לא ליצור מרחק נפשי שגם את עלולה להצטער עליו, כדאי לשתף ת'חברות שחשוב לך לשמור איתן על קשר, אבל שיתוף שנכון וטוב לך..

וגם לא בהכרח חייב לשתף רק בנושא פגישות וכד..

אלא אפשר על שאר החיים..
העיקר לא לגרות לתחושת ריחוק..

למשל בנות בלימודים שלי שיכולות לתת עצות באופן אוביקטיבי,

או חברות שלא קשורות למעגל החברתי שלי

ככה אני לא צריכה להתמודד עם אכזבה כשמשהו קורה

כי הן לא קרובות אליי, והעצות תמיד אובייקיטיביות

הן אומרות את האמת בלי בעיה.

לחברות שלי בישוב ובכיתה אין מושג מה הולך איתי בקטע הזה,

שאם אני אומרת משפט על זה שיש לי חבר החברה די בשוק

לא שאני מחביאה את העובדה אני פשוט לא מעוניינת לשתף סביבה קרובה,

אני מרגישה שאם משתפים סביבה רחוקה קל יותר

כי לא נכנסים לך לורידים, כי אם קורה משהו חלילה וחס

אז לא נדחפים לך בכוח לקשר לא מסתכלים עלייך אחרת,

את לא צריכה לחיות עם העבודה שהקשר שהיית בו נכשל

והחברה יודעת מזה, ותאמינו לי לפעמים זה מאוד משפיל.

בס"ד

מסכימה איתך לגמרי. הרבה יותר קל לי לשטף חברות מאשר משפ'.

משפ' מצפה יותר, ומרגישה צורך להתערב יותר או לייעץ יותר, ולפעמים זה יוצר הרגשת מחנק.

אני כמעט לא משתפת את ההורים, למרות שזה מצער אותם, אבל אני חייבת לקבל החלטה מתוך בחירה עצמית, לא מצתוך לחץ או שיקולים של ההורים..

לא רק שכל אחד שונה, אלא שבקשר אחד נכון וטוב לי לשתף את X, ובקשר אחר את Y ו-Z.

כבת אדם באופן כללי, אני לא משתפת הרבה.

לא חברות ולא משפחה.

ברוב העניינים המהותיים אני משתפת גורם 1 או שניים, שראיתי לנכון שיוכל להיות לי לעזר בעניין הזה.

וזה לא קשור לרמת הקרבה בהכרח, אלא למקום בנפש שמתיישב עם הבן אדם הזה, ואם הוא זה יכול להיות לי לעזר בעניין.

עד כאן בכלליות.

לגבי העניין של חברות/ים רווקות/ים / נשואות/ים -

גם כאן זה תקף.

יש דברים שיותר נכון לשתף ולהתייעץ בנוגע אליהם עם אנשים נשואוים, ויש כאלה שעם רווקים, ויש כאלה שזה לא משנה... ואז הולכים לפי הסעיף הנ"ל.

באופן אישי, חוץ מתקופות שבהן היה לי קושי כללי בהכלת אנשים, בעקבות דברים שעברו עליי - אין לי שום בעיה כרווקה להיות שותפה בענייני השמחה של חברותיי. ב"ה אני יודעת לעשות את ההפרדות בין הקושי שלי לשמחה/קשיים שלהן.

ואני מרגישה ככה גם עם חלק מחברותיי הנשואות.

נכון, יש כאלה שעברו את זה וכבר הספיקו לשכוח... וזה בהחלט מבאס לשתף אותן הרבה פעמים, אבל יש גם מספיק כאלה שלא.

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

"בשלות מלאה". אם מישהי התחתנה בגיל 19 והקימה בית יציב עם קשר פתוח אוהב, זו בשלות מלאה? מה המדד בעצם?

לגבי ההבדל בין גיל 22 ל27 מסכימה איתך, יש איזו תחושה של סיר לחץ סביב גיל 21-22 ש"כולן מתחתנות"

בשלות ..היכולת לקבל החלטות מתוך היכרות עם עצמך אחריות תקשורת טובה ובחירה מודעת

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..