ולגבי השאלה- עם יד על הלב,אני באמת לא יודעת.

סתם כי אני כהן

אבל ברמה העקרונית אני לא חושב שזו סיבה לפסול. כמובן עם הבירורים המתאימים והזהירות הנדרשת.

גרושים הם ממש לא סוג ב'.

איך קוראים לך?
גרון קרושבסקי




ימים עברו

אם אני צודק או לא- לא יודע.

אם היא סוג ב'?

לא, אבל היא חוותה דברים מסויימים,

שמעמידים אותה בסטטוס שונה משלי.

בחורים במיוחד צעירים יעדיפו רווקות.

זה טבעי וזה מאוד מובן.

או שעצם זה שהיא בסטטוס אחר (דבר שאין עליו חולק,במיוחד אם זאת גרושה...) זה כבר 'פוסל'?

הנושא מצריך הרבה זהירות בהגדרות.

אז אני רק אנסה...

לענ"ד -

בגלל המעמד המנטלי.

המקום הרגשי בו היהודי נמצא.

התובנות שהוא נושא עמו (שצריך, כפי שהתבטאו כאן,

לדעת איך "להכיל" אותן).

יותר במקום של חוסר התאמה.

ישנם גם כאלה שזה מרתיע אותם,

כתוצאה מחוסר מודעות, חוסר היכרות עם יהודים כאלה.

בעזהי"ת.

זה אירוע מזעזע ומטלטל, לא בטוחה שאני מתאימה להכיל אדם כזה..

[כמו שלא הייתי שמחה לצאת עם מישהו שעבר מלחמה, עם כל ההערכה לזה..].

לא אומרת שהם סוג ב', ממש לא.

פשוט לא נראלי מתאים..

ולגבי המלחמה או תאונת דרכים קשה,

נראה לי שלא נכון להשוות בין המקרים,

מלחמה בשונה מגרושים לא מחויב המציאות שלאדם יש "נזק" פיזי ונפשי...

בעזהי"ת.

ברור שמלחמה מותירה צלקות נפשיות!!!

ברור!!!

ותשאל כל חייל... זה משנה משהו בנפש. הבנאדם לא נשאר אותו דבר..

[ומלחמה- כל מלחמה. גם בנערי גבעות יש משהו אחר בנפש..]

ברור שעקרונית לפעולות מסוימות (נער גבעות, חובש צעיר במד"א, לוחם, שוחט וכו')
יש השפעה ישירה על הנפש של האדם, אבל לא על כל אדם היא משפיעה בשווה!!

סוגים שונים של מלחמות שמשפיעות בצורה שונה על אנשים,
ה' ברא אותנו כך שיש אנשים שיותר קל להם להתמודד עם מוות, לא שהם אטומים רגשית ח"ו!

ויש אנשים שיותר קל להם להתמודד רק עם מוות של בעלי חיים או רק עם הצלה של בני אדם...
נראה לי שלא נכון לפסול ישר בגלל הסטיגמה של "מי שירה פעם באדם אחר נשרט לכל החיים",

הגיוני מאוד שאדם שעבר תאונת דרכים קשה ושמע צרחות של פצועים יהיה שרוט יותר או אחרת...

אם זאת הייתה גרושה ש'בריאה בנפשה' או שהייתה נשואה תק' קצרה..
זה היה משנה?

מרתיעים יותר.

בהודעה הראשונה שלי בשרשור הדגשתי,

"מלחמה בשונה מגרושים לא מחויב המציאות שלאדם יש "נזק" פיזי ונפשי..."

יש רמות שונות של יכולת להכיל, נפשי נראה לי אישית יותר פשוט מפיזי...
 

נושא כואב,  שלא נדע...

בחשש גדול שואלת-

נראה לכם ששייך לא לספר את זה לבחור לפני אלא שזה יבוא ממנה??

(כמו להבדיל, שיש שגורסים לגבי ביטול אירוסין..)

כמובן רק במקרה שתק' הנישואין הייתה קצרה!!

(והיא בכלל מסתובבת בלי כיסוי ראש, בהיתר רב..)

נראה לי שיש כאלה שיסכימו בשמחה אם יידעו מראש,

אבל אם ישמעו מהמשודכת תוך כדי דייט -

זה עשוי להיות בשבילם הפתעה שלילית ומביכה...

קצת קשה לגשת לנושא הזה!!
 

לא הייתי מעלה על דעתי שלא לספר לבחור לפני דייט ראשון!

הלכתית, יש בעיה של "מקח טעות" ולבחור זה לא פשוט כמו שזה נשמע...

אין מה להשוות ביטול ארוסין לגרושין,

או אם להיות ברור, גבול לילה ראשון.

לצערי אני לא רואה הבדל בנושא הספציפי הזה בין נישואין קצרים לארוכים,

ברור שנפשית זה סיפור אחר, אין מה להשוות שנים של נישואים לחודשים...

הכל בסוף, כמו בכל נושא אחר בעולם הזה, מגיע ליכולת להכיל אדם אחר...

ששייך לא לספר.

וזה קורע לה לשמוע שבחורה בת 21 כבר גרושה..

ה' יעזור

אבל בגלל זה הייתי בודק. טוב טוב.

ולא מודיע לאבא עד שאני מארס...

מצד אחד - הגיל דוחק וכמו שהמציאות מוכיחה לי (גם בפורום הנכבד) - זה ממש לא פשוט למצוא מישהי מתאימה עבורי (עם כל התמיכה שקיבלתי כאן מאנשים - לא יצא מזה כמעט כלום)

מצד האחר - 

יש כאן כמה שיקולים מאוד רציניים

1. האם יש לה ילדים והאם אני מוכן לקחת על עצמי אחריות לגדל ילד - 

זו אחריות כפולה ומכופלת.

השתובה שלי כאן שאני נוטה לקחת את האחריות בהדרגה

2. למה היה כשלון בבניין של הבית הקודם ומה מבטיח שזה לא ישוב?

3. התמודדות של האישה אחרי הגירושין - יש לי חשש שזה ישפיע על הבית החדש לרעה.

בד"כ כשמתגרשים בגיל כ"כ צעיר,

זה לא בגלל שקימם בבוקר ואומרים, אוף, לא בא לי בעצם.

בד"כ זה בגלל שקונים חתול בשק.

אני מכירה מישהו, שצ'יק צ'ק (אולי אפילו יום אחרי) גילה שאשתו על כדורים. אבל משהו קיצוני.

מ-י-ד הוא התגרש. אממה- היא כבר היתה בהריון.

קשה.

רוב המקרים האלה, זה משהו קיצוני כזה, שלא מחייב שיקרו שוב.

גילו-

שהבעל אלים,

או משהו מזעזע בסגנון...

השיקול מס' 3 עדיין עומד בעינו

אני מוסיף עוד אחד:

איך מתמודדים עם הורים שלאו דווקא ישמחו לקבל את הכלה?

(יש לי ניסיון ללכת נגד ההורים - מוצלח למחצה. איני יודע אם אני רוצה לחזור עליו מלא מעט טעמים - שאחד מהם זה פשוט דאגה כנה לבריאותם בגילם המתקדם.)

במיוחד שאם הייתם רואים אותה ביומיום,

לא הייתם מעלים בדעתכם שהיא גרושה!

היא בחורה צעירה ונחמדה כמו כל אחת אחרת...

ובלי ילדים... ב"ה.. (?!)

ואין ספק שיש בזה משקעים למינהם,

אבל משקעים נפשיים יכולים להגרם מאלף ואחת סיבות אחרות, כמו שכבר כתבו כאן..

אלא אם כן, זה אכן יותר הצד הפיזי...
אבל כואב לי עליה..

מה זה אומר שנשדך לה רק רווקים גדולים או כאלה עם בעיה??

לפני שנה היא הייתה סתם אחת מאיתנו....

ואני לא גרוש ב"ה

<עד כאן הוצאת המרמור>

"קונים חתול בשק"

צר לי- 

אבל כולנו!! מתחתנים עם חתול בשק!

כמה שנחשוב שאנחנו מכירים את בן הזוג שלנו בחתונה - נופתע אח"כ.

בעז"ה לטובה ולעבודה! ולא חס ושלום למקרי קיצון כמו הנ"ל.

נראה לי שבעקרון לא, (עוד אם מדובר ברווק\ה, צעיר\ה) כי הבנאדם בכל זאת התגרש בגלל משהו, והמשהו הזה עומד אצלו איפה שהוא במקום בלב (ועם כל הכבוד זה יצוף לו מתישהוא - אני מאמינה).

נראה לי שלשקול אופציה כזאת זה רק אחרי כמה הרבה הצעות לא מוצלחות (ל"ע) או ברווקות מאוחרת.

בכל אופן כל אחד והנסיון שלו, המצב שלו ולמה הוא מתחבר.

אני אישית לא הייתי רוצה בשום פנים ואופן~!

לא יודע תשובה חד משמעית,אבל חושב שבמקרים מסויימים יכול להיות שכן.(לדוג' שברור שהיתה איזה בעיה בבעל

שפשוט הסתיר עד החתונה או משהו כזה).בכל מקרה ברור שזה מורכב מאד ולא דומה להצעה רגילה.

בקשר לעניין שהעלו פהשל מתי לספר-לדעתי חייב לספר לפני שיוצאים-זה לא דבר שמסתירים,לא לספר את זה  מראש

זה סוג של שקר להרגשתי.

לק"י

יש גם גרושים בני 22.. לצערנו..

אני לא אומרת שהם סוג ב'.. רק אני מבינה כמה זה קשה.. ולצערנו הם לא חסרים אנשים במצבם...

אא"כ כבר הייתי "ביצתית" נואשת או מוגבלות אחרת..בכל זאת תמיד עלולה להיות איזושהי השוואה לקודמת..והכי חשוב-אם הגירושין היו בגללו, אז בטח תהיה לו בעיה שצריך להתמודד איתה, והיא כנראה רצינית.

בס"ד

אז מה אם היא גרושה?

יש כאלו שיצאו רציני ויש להם צלקת מהקשר.

אמנם, מי שיוצא עם גרוש/ה צריך לברר מה הביא לזה, כמה זמן עבר,

אבל זה לא אומר שהם לא יכולים להתחתן עם רווקה.

דווקא נראה לי שהם יותר בשלים לנישואין, יש להם יותר ניסיון, לא לחזור על טעויות..

זה קצת דומה לאלמן. שניהם עם צער אבל לשניהם ניסיון, רגישות, ובשלות..

כל מקרה לגופו- יכול להיות שהוא/היא מקסים/ה והבן/ בת זוג הגרוש שלו/ה הוא הבעייתי פה ולא ההצעה שהוצעה..

ואמרו את זה כבר נראלי,

שצריך לבדוק מה היתה הסיבה,

במיוחד שזה אחרי תק' קצרה של נישואים,

אם הסיבה היא כדורים שלא ידעו לפני,

או אלימות-

אין שווום סיבה לפסול לדעתי.

שיהיה לה בהצלחה!

מי שכבר יש לו ילדים, שלא יחפש הרפתקאות חדשות בחיים. שיטפל באלו שיש לו ומצפים לכך שההורים ישקיעו בהם ולא ירעו בשדות חדשים. דוק, שאני מסייג זאת להורים גרושים ששניהם זמינים. יש לחסום גברים גרושים מלהינשא שנית, דבר שהופך את התופעה ואת הקלות הרבה שבה גברים מחסלים את נישואיהם ומפרקים את משפחותיהם תוך אמונה שבקלות רבה יימצא להם משהו חדש בחוץ. אני אומר זאת כגבר. במקרים רבים בייחוד אצל אנשים קיצוניים, גבר קופץ מנישואים לנישואים, מותיר מאחריו אישה עם ילדים ומחפש "להמשיך הלאה". את התופעה הזאת צריך לגדוע בגרזן. אפילו שלום עליכם באחד מסיפוריו כותב על דמות של אבא של בחור שעושה כך, שמכנה את בנו "פרא אדם". בעבר אכן התייחסו בבוז ובתיעוב כלפי בחורים שזנחו נשים שהם נשאו זמן לא רב אחרי הנישואים. כיום יש יותר פתיחות, שלדעתי הפכה למוגזמת. מי שמפרק את משפחתו ונוטש את מי שנתנה בו אמון ואת רגשותיה ראוי להוקעה.

יש לי תחושה שרבנים לעתים עסוקים במציאת פתרון "למילוי סטטוס" עבור גברים שפונים אליהם, ולו בכדי להראות את כוחם ב"ישועה" וכן כמובן לצורך הטיפול ה"הלכתי" במצבו של הפנוי, ולא משנה מהו המחיר. החברה שמסביב צריכה לפגוע במגמה החברתית ההרסנית הזו, שבה לרגש ולחמלה אין מקום, ובמקומם מופיעה דורסנות פנאטית. אנשים שהתגרשו צריכים לדעת שהם יוקעו ויראו אותם כסוג ב', כמי שקרסו וכשלו. אין זה אומר שהם לא ראויים להנשא בשנית, אך זה בהחלט אומר שהם בעדיפות נמוכה יותר. אגב הכול נכון גם לגבי נשים, אם כי רק תוך הסייג שברוב המקרים האישה איננה אשמה בגירושין, אלא דווקא זו שנבגדה או נפגעה. במקרים כאלו ראוי לתת יותר סיכוי לאישה להנשא שנית, אך כאמור רק במקרים שאין בהם כבר ילדים.

תמוה בעיני. הדין דומה בעיניך גם לגבי אלמנות?

אם בחורה היא מה שנקרא "סופרגירל" אבל אתרע גורלה להיתקע כגרושה עם ילד עקב חוסר הבגרות שלה, של הוריה או של מי ששידך לה אדם איום שעשה איתה את הטעויות הנוראות של נישואים כושלים, הבאת ילד לעולם ועל כל זאת גירושים, ייתכן שבדוחק וכהזדמנות שנייה ואחרונה הדבר בא בחשבון. אבל זה נוגע רק למקרים נדירים ביותר. סתם מישהי שלא ממש יודעת על מה מדובר ולא למדה איך מנהלים את החיים, וטרם הפנימה שגירושיה כולל ילד הם אסון חברתי נוסף על כל מה שבלאו הכי אנו רואים מסביבנו, אפילו שהיא לא האשמה במה שאירע, היא כנראה לא מועמדת פוטנציאלית ראוייה. במשפחתי הווה עובדא, שראינו כיצד גרושה עם ילדים "מסובבת את ראשו" של רווק, ויהיה זה בגלל יופיה, כספה או בגלל כל סיבה אחרת. בשורה התחתונה, החברה רואה בשידוך כזה אסון ועיוות חברתי. זה מתחייב להילחם בתופעות האלו.

לגבי אלמנות, מה פתאום. איך אפשר בכלל לקשר בין הנושאים והסיטואציות? הדין שונה לגמרי.

נתחיל בזה שגירושין זו צרה איומה שלא נאחל לאף אחד. וכמו כל צרה איומה-נכון שלעתים האשמים ברורים לכל, אך לעתים זה פשוט חוסר מזל אמיתי.אף זוג שמתחתן לא חולם שיגיע למצב כזה (והלוואי שאני צודקת בזה).

 ייתכן ואתה מכיר טוב ממני סיפורים על גרושים/גרושות ש"הוליכו שולל" רווקים,גרושים אחרים וירקות ירוקים, אבל לא חסרים לנו גם רווקים ורווקות שעושים כן,ועל כל גרושה שגרמה עגמת נפש לרווק ומשפחתו-ישנה אחת שהקימה משפחה ב'פרק ב' ואין מאושרים ממנה וממשפחתה.

לגבי אלמנות- אין עוררין על כך שזו גזירה אמיתית ושבר נוראי, אך גם גרוש הוא מסכן,על שום שקם ונתן לחייו הזדמנות להפוך שמחים וטובים יותר-והגיע בתום התהליך למעמד חברתי של מסכן..

שלא נדע לא מכך ולא מכך. אך לא מבטיחים לנו כלום בחיים, על כן כדאי שלא נמהר לחרוץ דינים שכאלה..

אבל בלי יותר מדי התחשבות ביהודים טובים, שהתגרשו בגלל סיבות שלא תלויות בהם.

רק ה"זיבולא בתרייתא" הזה חסר להם.

לפי הסטטיסטיקה של פתיחת תיקים ברבנות ובבימ"ש לעניני משפחה, 90% מהתיקים נפתחים ע"י נשים.

היום, הרבה יותר קל לנשים לפרק את המסגרת - דמי המזונות סבבה (2,500 ש"ח, סכום מינימום לילד אחד + יומיים פנויים בשבוע+כל סופ"ש שני חופשי, הנחות בארנונה, קצבאות מביטוח לאומי) ואפשר תמיד לשגות בדמיונות שמבלי להשתנות, אמצא את גבר חלוצותי (פעם שמעתי מישהי - אחרי שאתגרש אמצא מישהו טוב ממנו. עברו 10 שנים, היא תקועה חזק עם השנה שלה,  אוכלת את עצמה ממשיכה להאשים אותו והוא המשיך בחייו, התפתח, התחתן והביא עוד ילדים). באופן מפתיע, דוקא הגברים מנסים לשמור על המסגרת המשפחתית שלמה.

להגיד שברוב מקרי הגירושין אשמים הגברים, זוהי שטות מוחלטת.

ברור ששניהם אחראים לכך. אפילו אלימות פיסית כבר אינה נחלתו של מגדר אחד. גם נשים מרביצות ומקללות (מפנה אותך לפס"ד של השופט יהורם שקד שמוצג בימים או באתר בתי המשפט).

לגברים, יש סיבה טובה להמשיך ולנסות להחזיק את המסגרת - הם יודעים שאם האישה תרצה, היא יכולה להתנקם בהם בקלות ע"י הרחקתם מהילדים. תלונה אחת שקרית במשטרה על אלימות מצד הגבר ויש צו הרחקה לחודש, מבלי לשאול אותו אפילו.

אישה בוכה, זה עובד מצויין, בייחוד אם היא עומדת  מול גבר תמים כמוך.

אה, גם נשים בוגדות. שכחתי לומר.

ואחרי כל זה, אםהאישה התגרשה ויש לה ילדים והיא אדם נורמטיבי, לא מחפשת נקמה ולא תקועה רגשית עמוק מאוד בקשר הקודם שלה, למה אתה ממליץ שלא להתחתן איתה?

האם אשה שרוצה להתגרש, או איש שרוצה להתגרש הם רשעים שנידונים מעתה לחיי בדידות?

האם אנשים שרע להם בחיי הנשואין צריכים לסבול זה את זה לנצח?

מאיפה אתה שואב את הרעיונות המרושעים  הללו?

אני לא רוצה לגדוע בגרזן שום דבר. אני מדבר על צורך ועל בעיות - קשות מאוד - שחשוב לטפל בהן. לצערי אינני רואה שאנשים כאן עושים הפרדה בין הסטטיסטי לאינדיבידואלי. מבחינת סטטיסטיקה, אני חושב שהנתונים כואבים מאוד. אני כבר לא מדבר על החברה הכללית הלא-דתית, שבה החיים החברתיים הם (לדעתי האישית בלבד) קטסטרופה אנושית על-זמנית. אני עכשיו מדבר על המחנה שלפחות פעם בשנה קורא בשבת בתורה "והיה מחניך קדוש", "ולא ייראה בך ערוות דבר", ו"תמים תהיה" - ולא סתם תמים אלא עם ה' אלוקיך. אני מדבר על מחנה שהיה אמור להראות מופת של חיים אנושיים מיוחדים במינם. שמירת תורה ומצוות, אחרי תהפוכות הזמנים והעולמות, היא כבר בחזקת חיים פרושים ומיוחדים שאין להם אח ורע באנושות. ולא כמו דן שהבין את דבריי באופן הפוך לגמרי ממשמעותם האמיתית, וחושב שאם ציטטתי את שלום עליכם אז בכך פרשתי מללמוד את מה שבאמת חשוב יותר מכך, שזה מקורותינו, משנה וגמרא והלכות וראשונים ואחרונים. ואפריון נמטייא לרותי שציטטה מדרש חשוב מאין כמותו מחז"ל שאמרו "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מזיל עליו דמעות". שזה יסוד היסודות של הדיון כאן, ומראה שחז"ל הבינו והפנימו היטב שלמרות שישנם בתורה דיני גירושין וכתיבת ספר כריתות, והם בעצמם העלו על הכתב את מסכתות קידושין וכתובות וגיטין, ועשו את כל הדיונים הטכניים, עדיין העניין כולו מבחינה חברתית ואישית הוא כאב גדול ולב נשבר. ואגב: אני חייב גם לגלות את דעתי, על כך שהיו פה בפורומים דיונים, שלא לדבר על טוקבקים פרועים בכתבות, על כך שבכלל חרם דרבנו גרשום בטל בדורנו, והפתרון לרווקות זה בכלל שגברים יהיו עם כמה וכמה נשים, וכל מיני שטויות מטורפות והזיות של אנשים לא-לגמרי נורמטיביים. התא המשפחתי היהודי סופג - דווקא כאן בקרב יהדות דתית! - מכה אנושה. זה שישנו נניח איזה טוקבקיסט תימני שזוכר שסבא שלו היה נשוי לאיזה ארבע סבתות בעיר צנעא או עאדן, זה לא שייך בשום אופן לארץ ומדינת ישראל בשנת ה'תשע"ב. אולי אז זה היה נכון, ובסדר הלכתית, ואולי זה מנע שבנות בקהילה יהודית בתעיז או בשעיב לא ייחטפו בגיל 11 ע"י מוסלמים לנישואין בכפייה עם ערבים. אבל אנחנו חיים בעולם שגם מבחינה הלכתית לא נמצא שם אלא במקום אחר. עכשיו ב"ה צריך לדאוג באמת לזכויות האישה והאיש גם יחד. ועד כמה שניתן למצוא עבור אנשים את מי שבאמת מתאים להם, כאשר שוב ברור לגמרי שמבחינה סטטיסטית לא הכול יילך ותמיד יהיו מקרים קשים. גם באותה חברה אידילית יהודית-דתית, לא הכול יסתדר ויהיו אנשים שיחשבו שמצאו את זיווגם, ויתאכזבו, ויחוו את הרגע הכי קשה של פרידה אחרי נישואים. אבל אני מדבר על צמצום ככל האפשר של המקרים האלו, כי ליבי ליבי על מי שנפגע בצורה כזאת. אם המזבח שהוא בסה"כ קיר אבנים מזיל דמעות, אז עיניי שלי כבר יבשו מדמעות על מקרים שאני שומע.

עד כאן לגבי הסטטיסטי. לגבי האינדיבידואלי, אני כבר רשמתי באופן ברור, שצריך לחשוב היטב על מקרים לגופם. אם מישהו חושב שאכן נכון עבורו הצעה מסויימת, או שאם מישהיא חושבת שזה האופן הנכון שהיא תמצא בן-זוג שיהווה עבורה את האדם הנכון בחיים, בבקשה, הכול פתוח ולגיטימי ומובן. והלוואי בעזרת השם שכל אדם באמת ימצא את מה ואת מי שנכון, ושגם אם קרה לאדם הרגע הקשה של פרידה, אז אשמח שיוכל לתקן בהזדמנות נוספת. מי חושב שבאמת יש כללים קשיחים וקירות ו"רעיונות" כהגדרתך או נניח "עקרונות" אוניברסליים על-אנושיים? לצורך העניין, אין. אני דיברתי למעשה רק במישור הסטטיסטי, וחשבתי שאנשים יותר יבינו זאת. גם אם השאלה המקורית כאן היתה לגבי האינדיבידואלי, אני חושב שבפורום מכובד אפשר לפתוח את הנושא במלואו.

אפשר באמת לקרוא לקריאות לשאת כמה נשים "תופעה"?

לא התרשמתי שזה הגיע לממדים רציניים, בטח לא מעשית.

(יש הרבה משועממים עם תקציב למודעות בעלוני שבת ושלטי חוצות.) 

ולא מצאתי את המילה "תופעה" בהקשר או בסמיכות לעניין זה...

שגבר כהגדרתי (ואני מצטט את עצמי!...) "קופץ מנישואים לנישואים, מותיר מאחריו אישה עם ילדים ומחפש "להמשיך הלאה"", את זה כיניתי תופעה. ברור שהתופעה איננה באמת נרחבת.

אגב - אני התייחסתי לכמה מקרים שהרעיון שאליו התייחסת, הופיע בדבריהם של כמה מגיבים בדיונים שונים, ובעיקר בכתבות, במיוחד כאלו שמתייחסות לשאלת הרווקים והרווקות בארץ. לאילו מודעות בעלוני שבת או שלטי חוצות אתה מתכוון? משהו מעניין שפיספסתי? איזה פסק בבית דין רבני בשכונה כלשהי?

ורק שוב לעצם העניין - אני נלחם חד-משמעית נגד רעיונות כאלו, אפילו אם הם מושמעים על-ידי שוליים קיצוניים שבקיצוניים, מהחשש שהם יקנו שביתה בחוגים נרחבים יותר. די לנו בכך שהחברות הערביות בישראל (לפלגיהן השונים) מכילות ביגמיה, והרשויות מגלות אוזלת יד מוחלטת בעניין באותם מקרים. אז נניח שאנו מותירים זאת למגזרים חברתיים כמעט-פרימיטיביים. אבל כדאי מאוד שזה לא יחלחל לתוכנו. לצערי גם בכמה מקרים שנתגלתה מעין "כת" של גבר המוקף בכמה נשים, זיהיתי קצה של תמיכה של מספר גברים ברעיון, ולעתים גם של נשים המאמינות כי עדיף כך ובלבד שבנות לא תישארנה רווקות.

מתועבים.

לא פחות!

[גם אם כוונתו היתה גם לטובה, למחות על תופעות מסויימות]

אם יש אנשים ש"קופצים מנישואין לנישואין", כלשון הכותב, בקלות דעת, ונוטשים נשים צעירות סתם בשביל ההרפתקה, זה באמת דבר שראוי להוקיע.

אבל מכאן עד למסקנות - חסרות כל שמירת הלשון בסיסית (אדם שמזכיר בחתימתו את האיש - "החפץ חיים" ובהבל פה מוציא שם רע על המוני אנשים כשרים מישראל..) - על "סוג ב'...", "קרסו וכשלו" "עדיפות נמוכה יותר" - רחמנא ליצלן מהאי דעתא.

וגם כבר הידע, הכביכול סטאטיסטי, "מי אשם" ב"רוב המקרים" - שבשביל זה צריך לבדוק לעומק את רוב המקרים, דבר שאינו מציאותי.

וגם מהיכן ה"ראיות"...

מצד אחד, התורה נתנה אפשרות כמובן לנישואין שניים, אך הכותב הנכבד קובע ש"יש לחסום" את זה... מה שכל גדולי ישראל לא מעלים על דעתם, אלא להיפך.

את הרבנים שהולכים, בשכל ישר והכרת המציאות בדרך זו, הוא מכנה "עסוקים במציאת פתרון "למילוי סטטוס" עבור גברים שפונים אליהם, ולו בכדי להראות את כוחם ב"ישועה" וכן כמובן לצורך הטיפול ה"הלכתי" במצבו של הפנוי, ולא משנה מהו המחיר" ... - רחמנא ליצלן לכתוב כך, על ת"ח שמכירים הרבה יותר טוב ממנו את המציאות, ההלכה והמידות הישרות.

לעומת זאת, ממי הוא מביא ראיה? "אפילו שלום עליכם באחד מסיפוריו כותב על דמות של אבא של בחור שעושה כך".....

נו, אז כשמצד אחד עומד "שלום עליכם" - שחלק מאלו שהוא מזכיר, שזנחו בעבר נשים זמן לא רב אחרי החתונה, היו מהנוהים אחרי הברק החיצוני של ה"ספרות החדשה" שהיה ממבשריה - ומצד שני עומדים הרבנים, וכל תלמידי חכמים גדולי עולם, אין ספק במי נבחר וממי נכון להביא ראיה...

אדם שכנראה אין לו ניסיון ו"קובע" סיסטמטית, שהורים גרושים שנישאו שנית אינם משקיעים בילדיהם ולכן עליהם לא להינשא מחדש, כדי שישקיעו... אינו מכיר את מציאות החיים. מהיכרותי את הנושא - אני קובע ברור, שמי שהוא "מופקר", לא ישקיע גם אם לא ינשא, ואדרבה - עלול לפעמים להיות יותר חסר אחריות. ומי שהוא אחראי כראוי, אם ירגיש טוב מחמת נישואיו המחודשים - זה רק יוסיף לטיפול בילדיו.

ובכלל, כל הכתיבה המזעזעת הזאת - כאילו אנשים שהתגרשו (שכמובן, איננו מאחלים זאת לאיש), זה סימן אוטומאטי ש"קרסו וכשלו".. ולהינשא שוב זה "רצון להרפתקאות חדשות"...  וה"דייסה" הנוראה, לערבב בין קלי דעת ש"מחליפים נשים" לבין כלל ה"אנשים שהתגרשו" - כל הדברים הללו זה נורא ואיום.

צריך לעשות סדר: חלק גדול מאד מהאנשים שמתגרשים ל"ע, עושים זאת מתוך כאב, ואחרי מאמצים למצוא דרך אחרת. לא פעם מתבררת אי התאמה כזו, שהופכת את המשך הנישואין לבלתי אפשרי וגרוע יותר מהאופציה החליפית - וביחוד עבור הילדים...  לעיתים גם מתבררים נתונים שלא היו נהירים קודם הנישואין.  לא פעם אנשים שהתגרשו, לא רק שאינם "סוג ב'" אלא הם סוג א+.. כי הם ניסו להתמודד עם דברים לא צפויים שאחרים המבקרים אותם בחיים לא היו  מסוגלים לכך.. הם לא "קרסו וכשלו", אלא היו מספיק ישרים לא לעבוד לפי "סטיגמות" כמו אלו שהכותב מנסה לצייר, אלא לפי מה שהתברר כמציאות הקשה שאליה נקלעו שלא ברצונם.

ומי יכול להחציף פניו ולקבוע: "הם בעדיפות נמוכה יותר..."? השופט כל הארץ?..

אם היה הכותב מתמקד רק בצורך הנכון והאמיתי, לעשות כל מאמץ לקיום והצלת נישואין, באחריות הרבה למשפחה, לילדים, בהבנה שנישואין אינם "הרפתקה קלת דעת" לזמן קצר (מה שבפורום הזה כלל לא צריך להסביר, לדעתי), אלא דבר נפלא שצריך לשקוד על פיתוחו - היה ניתן לקבל את הדברים כאמירות ראויות.

אך כיוון שהכליל, גידף בצורה בזויה ("סוג ב"... סוג ב' לדבר כך!), גם הסתמך על עובדות לא נכונות (לפי מה שקראתי, לפי הסטטיסטיקה של בתיה"ד- רוב תביעות הגירושין הן דווקא מנשים... ולא מסיבות של בגידה..), קבע "הלכות ותקנות" חדשות ("ראוי לחסום מלהינשא"... ו"התיר" - "כאמור רק במקרים שאין בהם כבר ילדים"...), הסתמך על דמיונות ביחס לגידול ילדים (כאילו יתגדלו יותר טוב בלי נישואין נוספים, ישהיו פנויים לטפל בהם.. לפי אותו "היגיון" אולי גם נאסור על זוגות צעירים להוליד, כי הם עוד עסוקים מידי בעצמם.. ובכלל, צריך לאסור קירבה יתרה בין איש לאשתו, שיהיו פנויים לילדים...  אנשים הגונים שנישאים - שמחים יותר ומגדלים יותר טוב גם ילדים, כולל אחרי גירושין!) -

לאור כל הדברים הללו, אין  ברירה אלא להוקיע את דבריו בצורה חד משמעית.

מי שכתב בביקורת על כך ש"לרגש ולחמלה אין מקום, ובמקומם מופיעה דורסנות פנאטית" -

אבל כל הודעתו היא בסיגנון כזה, לא אנושי, חסר "רגש וחמלה" ומלא ב"דורסנות פאנאטית" -

אז אע"פ שאני דן באמת לכף זכות, שכוונתו המקורית היתה למחות נגד אי אלו "מופקרים" שזונחים למען תאוותיהם - אבל כיוון שנסחף בצורה קיצונית כזו לדברים מוטעים לגמרי -

כמעט שאין לי ספק שאם לא יחזור בתשובה, גם על ההשמצות הכוללניות, ובעיקר על ה"רתחנות" שביסודם, הוא עלול למצוא את עצמו בדיוק במצב שעליו הוא מתריע... ואז, חלילה, יצטרך לקרוא את ה"גזירות" שהציע ואת חוות דעתו..

וכל כך למה? כי זו בדיוק ה"מתכונת הבסיסית". כשמתרתחים, מכלילים, מבזים תלמידי חכמים (ומזכירים את ה"חפץ חיים", גם אם לא התכוונו לשמו דווקא,  שאין ספק מה היה אומר על שמירת הלשון שבהכללות כאלו) - זה בדיוק "הדרך הישרה" להגיע לבעיות גם במשפחה...

ואגב, מה הקשר "אני אומר זאת כגבר"... וכי מידת חסידות היא שלמרות שאני "גבר" אני מבקר כאלו שבקלות זונחים את משפחתם חלילה? בשביל זה סתם צריך להיות בן אדם, בין איש ובין אשה..

אכן מילותיך במקומן וחשיבותן עומדות.

גם אני כאשר קראתי את התגובות הנ"ל התרעמתי בליבי על הכותב, אולם העדפתי לברר עימו את מקורה של ההחלטיות בה נכתבו הדברים.

המסקנה שעלתה לי מן השיחה הארוכה שניהלנו- הכותב ואנוכי- היתה, כי לא היה בכוונתו לשלול ולתייג גרושים וגרושות כסוג ב', אלא לגרום לכל אחד ואחת העומד להינשא- לחשוב היטב האם אכן בן או בת הזוג הוא האדם המתאים לו, ולעשות זאת משום שימת לב ולא משום לחץ חברתי.

טענתו העיקרית היתה שכיוון שרבים הם הנישאים שלא מתוך התאמה ורצון אלא בגלל שכך מצופה מהם על ידי החברה, רווחת המציאות שבה גברים- בעיקר, מתחתנים מסיבות חיצוניות ולא פנימיות, מתוך ידיעה שאם לא יילך- יתגרשו, בלי להכיר בעוצמת הרגש הנשי המושקע בכל מערכת זוגית כזאת, כלומר: מתחייבים ללא התחייבות נפשית של ממש.

מתוך הכירותי את עולם הגרושים והגרושות, אוכל לומר בפה מלא שאכן במקרים שבהם הגבר הוא זה שפנה לגירושין- מירב הסיכויים הם שהסיבה היא נוחות אישית וחוסר רצון להשקיע.

במקרים שבהם הנשים היו אלה שפנו לגירושין- אכן נעשה מאמץ כן (לרוב) מצד שני הצדדים לגשר על הפערים בזוגיות, והסיבה שבגללה האישה פנתה לגירושין ולא הגבר- היא בהרבה מקרים גאוותו של הגבר שלא להודות בכשלונו.

אוסיף ואומר משפט שאמרה לי מטפלת זוגית: כל נישואים שמסתיימים בגירושין ופירוק החבילה- הם כישלון!

ולא משנה מה היתה הסיבה לכך, מדובר בכישלון! היה נסיון ליצור מערכת זוגית יציבה והנסיון כשל.

לא משנה מי האשם בכך, ייתכן כי אין אשמים וייתכן כי שני בני הזוג אשמים במידה שווה, הכישלון הוא כישלון.

אינני סבורה כי כשלון במערכת זוגית אחת מחייב כישלון במערכות זוגיות אחרות, בהרבה מאד מקרים- הלקח נלמד, והזוג יפנה למערכת הזוגית החדשה הרבה מאד מאמץ כדי לא לחוות את הכישלון בשנית.

למה יש פעמים בהם אומר כי עדיף לפרק את החבילה ולהשקיע מאמץ בזוגיות חדשה ולא בזאת הקיימת?

כי לפעמים- קשה לנקות את הלב ולשנות את דפוסי הפעולה השליליים בתוך המערכת הזוגית הקיימת, ורק פירוד יכול לרפא זאת.

אני אומרת זאת מנסיון כאוב מאד שלי ושל עוד כמה נשים וגברים יקרים מאד שאני מכירה, שהמערכת הזוגית הראשונה שלהם התפרקה, והם הקימו משפחה לתפארת בפרק ב'. (כולל אותי )

ראשית, אכן יפה שפנית לברר עם הכותב את כוונתו.

אך אין זה משנה כהו-זה לגבי התגובה שלי.

כשכותבים ברשות הרבים לא משנה כ"כ מה היתה ה"כוונה" - משנה מה נכתב. ה"כוונה" יכולה להיות פתח לחזרה בתשובה תוך הבהרה שנסחף מעבר למה שהתכוין. מי ש"מתייג" בכתיבתו המוטעה, בפירוש, אינו יכול להיתלות בכך שלא זו היתה כוונתו... לפי מה שהוא כתב, איך "העזת" להינשא שוב, סוג ב שכמותך?......

ב. אכן, יפה לעורר על שימת לב להשתדל להבחין אם מי שהעומדים להתחתן עימו מתאים, ולא בגלל "לחץ חברתי". אבל: קודם כל, לא מעוררים בצורה כזו.. כש"מעוררים" בלשון בוטה ו"מאיימת" - לא יצא מזה כמעט שום דבר חיובי. ההיפך: זה עצמו יגרום לבנות מסיבות "חיצוניות", אולי לא חיצוניות מהסוג שהזכרת, אבל מ"אימת" הסטיגמה...

דבר שני, אינני מסכים כלל וכלל שבציבורנו "גברים"מתחתנים מתוך חשבון ש"אם לא ילך - יתגרשו". זו אוילות שאין שניה לה. כך את מכירה את רוב מי שאת רואה מתחתן?... לכל היותר, אפשר (אולי) לומר שיש שאינם מבינים את המשמעות או שנואשים מהר מידי במקום להבין את הסיכוי שבהשקעה. גם בכך אינני בטוח..

ואגב, דומני שלהינשא "מתוך לחץ חברתי" אינה דווקא בעיה "גברית", במידה שהיא קיימת...

ג. האמירה ש"גברים" מתחתנים "מסיבות חיצוניות" בלי להכיר את "עוצמת הרגש הנשי" שמושקע, היא אמירה מאד מצערת. אולי דברים כאלה דווקא "מזמינים" בעיות...  צריך להפסיק עם זה: גברים משקיעים עוצמה של רגש וכו' לא פחות מנשים - כל אחד בסגנון המיוחד לו. בוודאי במה שמצוי בציבורנו, "כולם אהובים כולם ברורים", אני מכיר הרבה זוגות. אנשים נפלאים, משקיענים מפנימיותם משני הצדדים, כל אחד בסגנונו, ואיש מהם אינו מעלה בדעתו שמתחתן "ללא התחייבות נפשית של ממש". חס ושלום.

ד. גם אני מכיר - ואינני מסכים כלל עם האמירה הכוללנית שאנשים "פונים מנוחות אישית וחוסר רצון להשקיע".. לא נכון. חלילה. זה לא  ה"כלל" במקומותינו. אם כי תמיד טוב לעודד לנסות ולהשקיע גם כשמצב נראה מסובך, חלילה.

ה. כל צורת הדיבור הזו וה"הבחנה" הזו - שכאשר נשים פונות זה כי "הצדדים עשו מאמץ" והאיש ב"גאוותו" "לא רוצה להודות בכישלון" - זה מגונה בעיני [גם קצת מצחיק.. אם האיש יוזם - "נוחות".. אם האשה - זה לא כי האיש מתאמץ להחזיק, אלא כי הוא "בגאוותו" לא יוזם זאת...  הרי ניתן היה, בשכל ישר לא פחות, לומר פשוט שאם רוב הגירושין זה ביוזמת נשים, הן פחות סבלניות למה שלא הולך לעומת גברים שמוכנים "להכיל" יותר בסבלנות. כבר אמרתי כל ההכללות מגונות בעיני. גם "מומצאות" לא פעם..]. התרבות הזו - שמתאימה לגן ילדים - של מריבות מכלילות באוירה הציבורית "בין הבנים לבנות"... היא אולי מהגורמים העיקריים לעידוד גירושין. ומענין זה בא דווקא יותר ממקומות ששם לא טורחים על ההבדלה הראויה בין גברים לנשים...

ו. ומה שאמרה לך "מטפלת זוגית" אינה ראיה לכלום. כל אחד נהיה "מטפל", כפטריות אחר הגשם, ומביע דעה בעניינים שאינם בתחום ידיעתו.. מה היא, פילוסופית, מומחית בערכים ובסוד הנשמות?...

אז אני אומר: לא נכון.  יש נישואין שאכן מסתיימים ב"כישלון", כלומר - שהיה ניתן אחרת עם מאמץ נכון (ולאו דווקא של "מטפל".. לעתים זה טוב, לעיתים מזיק...). וגם אז ניתן, כדברייך, ללמוד מהכישלון; ויש שזה לא "כישלון" אלא מתברר שכך היה צריך להיות. זו הכללה שאינה במקומה.

לפעמים את צודקת שיש "דפוסים שליליים" שמיתקנים בהזדמנות השניה, ולפעמים יש נסיבות אחרות. נפש האדם מורכבת יותר מהפשטנות ה"מטפלית" הזו...

והאמת, אני בכלל לא חושב שהפורום המתוק הזה הוא המקום לדיונים הללו - אלא בגלל שכבר נכתבו דברים, ולדעתי- חמורים ומזיקים - לא היתה לי ברירה אלא להגיב; וכעת שוב.

ואגב, כדאי לנקוט זהירות כשאנו באים להסיק מחיינו האישיים על הכלל, אני מניח שגם את יודעת זאת. ובוודאי כשאנו באים להכליל על "המין השמני" שלעיתים איננו כ"כ מבינים אותו. בוודאי אם "נתקלנו" במישהו ממנו...

ואני מאחל לך הצלחה נפלאה בחייכם המחודשים.

אכן, בראשית דברי ציינתי כי אינני מבטלת את דבריך, ותגובתי היתה בעצם לאזן את תגובת שניכם- שלך ושל "מי האיש",

בבירורי עימו אכן עמדנו על הנקודה שהצורה בה הוא בא לעורר- היתה קיצונית וחריפה, ובטוחני שכאשר יקרא את המשך הדיון- יבהיר זאת בעצמו.

ב. אינני מבדילה בין הציבורים השונים לגבי הלחץ להינשא, אבל גם בחור שיוצא עם בחורה ומרגיש ממנה את הלחץ לחתונה- יכול להינשא מתוך מחשבה שגויה ומוטעית ש"מקסימום לא יסתדר- נתגרש" כלומר- גם אם הלחץ מגיע מבת הזוג- עדיין הוא מונע את החשיבה והבדיקה הפנימית של האדם עם עצמו.

ג. לצערי- אדגיש זאת שוב: לצערי הרב- נתקלתי ביותר מקרים שבהם הגבר לא הכיר במשמעות השקעתה הרגשית של האישה, ולא מתוך שלא השקיע, אלא משום שלא ידע "לקרוא את המפה" הרגשית של האישה.

גבר ואישה שונים מעצם טבעם, אולם בטבע שחנן אותנו הקב"ה בבינה יתרה- לאישה יכולת רגשית גבוהה יותר לקרוא את רגשותיהם של אחרים ואילו לגבר הדבר קשה יותר, ולעיתים הוא אף אינו יודע שעליו ללמוד זאת.

חלילה וחס אם השתמע מדברי שרוב הגברים מתחתנים ללא מחויבות נפשית לקשר. אולם במקרים הללו- נמעט לראות מקרי גירושין, אלא במקרי קצה.

ד. את החלוקה לגבי הסיבות שגורמות לנשים ולגברים לפתוח  תיקי גירושין- לא המצאתי מעצמי, ביושבי עם עורכי דין העוסקים בעניין ועם דיינים בבתי דין לעניני משפחה- שמעתי את הטענה הזאת שוב ושוב מאנשי המקצוע המצויים בעומק העניין.

אכן מצויים גם מקרים הפוכים- וגם בהם נתקלתי, אולם אם נדבר על  חלוקה "גסה" של הפונים להתגרש- ברוב המקרים תישמע הטענה על כך שהגבר בוחר באופציה הקלה יותר של פירוק החבילה ואילו האישה מוכנה לתת הזדמנויות נוספות. כמדומני שזאת גם הסיבה לכך שהונהגה הכתובה- כיוון שהיתה ידם של הגברים קלה על הגיטין. וד"ל.

לרגע אחד לא שללתי את ההשקעה שעל בני הזוג להשקיע בחיי הנישואים שלהם, גם כאשר המצב מורכב.

ה. ייתכן ולא נוח לך להודות בדבר, אולם גברים מטבעם זקוקים יותר לכבוד ולהערכה, ונשים- לחיבה ואהבה.

מכאן בעצם נובע ההבדל הבסיסי הגורם לגברים ולנשים לפנות לגירושין. ולא ניתן להשוות בשום אופן את הסיבות בין שני המינים. אפילו אם אותו זוג פונה לפתוח תיקי גירושין, הבעל והאישה בנפרד- הסיבות הנפשיות שיובילו אותם לכך- שונות בתכלית.

המציאות מוכיחה כי במרבית המקרים בהם פונים זוגות לייעוץ מקצועי- דבר זה נעשה משום שהאישה דוחפת לכך, ואילו הגבר נמשך אחרי אשתו. לא אחת ולא שתיים פונות נשים לבדן לייעוץ ואילו הגבר מצטרף רק בהמשך התהליך, וגם זה בתחילה כדי לרצות את האישה. נדיר מאד למצוא גברים אשר יפנו מעצמם לייעוץ מקצועי כדי לשפר את הזוגיות שלהם. ולא מתוך שהזוגיות שלהם מיטבית בהכרח, אלא משום שהדבר פוגע בכבודם להודות שמשהו לא תקין! שוב- לא  כדבר שהוא שלילי מעיקרו אלא שכך הוא טבעו של הגבר.

ציינת בדבריך כי ייתכן שהסיבה שרוב הפונות לגירושין הן נשים היא בגלל חוסר סובלנותן- על דבר זה אומר כי במציאות חיינו הכלכלית רוב הגברים נמצאים ברוב שעות היממה מחוץ לבית, ומעורבותם בסיוע בגידול הילדים הוא לעיתים מינימלי, והאישה נושאת בעול- החינוכי והנפשי- כמעט לבדה, וכאשר מצטרף לכך עובדת היותה אישה עובדת- הרי שהעול המוטל עליה הוא עצום, ואם בסופו של יום גם הזוגיות שלה אינה משופרת, ובעלה בטוח שבכך שהוא מביא פרנסה הוא ממלא את מחויבותו כלפיה וכלפי הזוגיות שלהם- הרי שאין תימה שסבלנותה פוקעת לאחר השקעה כה מרובה והערכה כה מועטה, ואני מדברת מתוך מציאות החיים, מסיפורי נשים שאני שומעת שוב ושוב- גם במסגרת עבודתי וגם בין חברותי.

ו. הסיבה שלא כתבתי את שמה של המטפלת הזוגית הוא ע"פ בקשתה המפורשת, אולם רק אציין כי היא לחלוטין אינה "מטפלת בגרוש", היא פסיכולוגית מוסמכת מטעם משרד הרווחה אשר תסקיריה לרוב יכולים לקבוע את גורל משמורת הילדים במקרי גירושין, וכמו כן היא מרצה מפורסמת מאד ומנחה למתמחים ביעוץ.

שיטותיה נלמדות כסדרן ולא במכללות זוטרות אשר באות להכשיר "מטפלים" לאחר הכשרה של "כפטריות אחרי הגשם" . רצוי היה שתיזהר גם אתה במילותך על אנשים אחרים ואל תכליל ללא ידיעה מספקת.

אכן- כאישה גרושה שלא עמדה בפניה שום ברירה אחרת מלבד פירוק החבילה- והאנשים המכירים אותי יודעים זאת, ואם תרצה- אוכל לפרט לך באופן אישי מדוע- עדיין אני סבורה שגירושין הינם כישלון, ומזבח שמוריד דמעות על זוג שמתגרש- לא עושה זאת משמחה אלא מכאב.

מעטים הפעמים שניתן לומר בהם שאין ברירה אלא להתגרש- וגם הם הגדרתם כישלון.

גם במקרים שבהם, נניח, אחד מבני הזוג התברר כנוטל כדורים אשר לא מאפשרים לו לחיות חיי זוגיות תקינים- מדובר בכשלון. אם כי במקרה הזה אומר שהכשלון היה בעצם הסתרת הדברים ואולי האחריות אינה מוטלת על בני הזוג אלא על המשדכים. (וגם כאן אני מסייגת את הדברים לאחריותו של בן הזוג ה"בעייתי" לכאורה, שהוליך שולל את המשודך- ובכל זאת זהו כישלון)

במקרים שבהם נוצרו כבר דפוסי התנהגות שלילים בין בני הזוג- יש מקום למאמץ משותף של שניהם מתוך אמונה אמיתית בשינוי שיכול להתחולל. באם חש אחד מבני הזוג כי אינו נותן אמון מלא בתהליך השינוי- עדיף לפרק את החבילה לפני שנוצרים נזקים נוספים ושכל אחד מבני הזוג יתפתח ויתקן את דרכיו עם בני זוג אחרים. אולם גם במקרה כזה סבורני שמדובר בכשלון ובקריסת האמון בין בני הזוג.

אין מציאות בעולם שבה זוג "הצליח" ובכל זאת התגרש! אם הזוג הגיע לגירושין- הוא נכשל!!!

הנקודה האחרונה שהעלית- ע"כ שאי אפשר להסיק מסקנות מחיים אישיים- נראית תמוהה בעיני. מטבע היותינו בני אדם אנחנו מסיקים מסקנות מחיינו האישיים, מחיי הסובבים אותנו, גם אתה בדבריך יוצר מסקנות המבוססות על הכירות עם אנשים שונים במציאויות חיים שונות.

בדוק בעצמך האם הסיבה שאתה כל כך נחרץ בדעתך נגד מסקנותי- לא נובעת מכך שאתה הסקת מסקנות אחרות מחיים אישיים של אנשים שאתה מכיר.

ואומר שוב באופן שיובהר היטב: אני נשואה לאדם שהיה גרוש, אבא לילדים, שבשום אופן לא התגרש בגלל חוסר אחריות כלפי ילדיו או רצון לחיי נוחות אישיים. פגשתי לא מעט גברים גרושים שנאלצו לפרק את ביתם בצער ובדמעות. אבל רבים מהם שפגשתי התגרשו (כי התחתנו ) מהסיבות הלא נכונות.

גם  קשה לי בלי רווחים, בכמות זו,

וגם - בעיקר - כי הבהרתי שאינני חושב כלל שפורום זה הוא המקום לדיונים הללו.

ואם אקרא ואדקדק מידי - מן הסתם אתפתה להגיב יותר מידי...

את עמדתי כתבתי ברור בשתי הודעותי הקודמות.

הן נסמכות על הכרה עמוקה של המציאות - כולל ה"גברית" ובזה כנראה יותר משלך -  ועל תפיסה ערכית ברורה.

והבהרתי: מי שרוצה לקרוא לכל דבר "כישלון" ולהתפלפל למה זה כך - יוכל להגיד זאת על כל דבר ש"לא הולך" במציאות. לדעתי, מזיק לעצמו וגם לאחרים, גם אם אישית יש לו מזה לרגע "עונג פסיכולוגי". ואין משנה מה תפקידו. זה ענין של תפיסת עולם.

ואני, כפי שניתן לראות ברור, לא באתי לדון כוללנית מי אחראי למה. יצאתי נגד ה"הכללות" הללו (שמופנות "במפתיע" דווקא למין השני...) שהן מזיקות ונובעות לא פעם מאותה אי הבנה של השונות ב"קריאת המפה" של גברים ונשים. כדוגמה: מישהי חושבת שפלוני אדיש, והוא בטוח שהוא שכולם רואים שהוא מלא איכפתיות וכד'. מעשים שבכל יום.  אם כל אחד "יתעקש" למה מה שהוא לא מבין אצל הזולת הוא הגורם (והרי יש לצערנו אנשים איכותיים במצב זה, גברים, שיוזמים כי בעיניהם לא היה נראה משהו; כמו הנשים שהיזכרת שחושבות שלא "פירגנו" להן מספיק..) - זה בדיוק מה שיגרום.

ולצערי, אני רואה את כל דברייך מלאים באי הבנה זו, ואיני מוצא טעם לפרט מידי (את כמובן חושבת שלא. אבל אני ממש רואה בחוש את הנקודות שאינך תופסת את ה"ראש" השני.. מה נעשה..).

אבל אני חושב שדברים בסגנונך - אע"פ שלכאורה באים "להזהיר" אנשים שיינשאו מתוך היכרות - הם כל-כולם מסוג אלו שדווקא מה"גורמים" להתרבות התופעה. כמו עוד "דיבורים מקצועיים" חדשות לבקרים.

מבחינתי חתמתי בכך את דברי. אני כמובן מכבד אותך - והבוחר יבחר, מה עוזר לו יותר לסיכוי ולרוח הטובה

לבנות בית נורמלי..

הוא העובדה שהרשת לעצמך בזה הרגע לקטלג ולשפוט את מה שכתבתי, למרות שאתה מודה בכך שלא קראת את דברי בעיון.

העובדה שהבהרת את עמדתך בשתי הודעות- ומשם והלאה אתה לא מעוניין לקרוא דיעה החולקת על עמדתך- היא הוכחה מיידית לכך שבחלק גדול מן הדברים שכתבתי כנגד בני המין השני- צדקתי בדברי.

בהיות שכבר "התמצו" דברייך בכך, ש"הדבר היחיד" שהפריע לך זה שלא "קראתי בעיון" ובכל זאת הגבתי כפי שהגבתי - וזה "מוכיח מה שכתבת כנגד בני המין השני"..... -

אז זה בסדר, וקל לסיים את הדיון:

האמת, קראתי. ומספיק כדי להבין בדיוק...  בכוונה דייקתי "לא בעיון", מפני השלום, שלא אצטרך להגיב על כל פרט, ואגיע בדיוק למה שציינתי גם בהודעה הקודמת שאיני רוצה: דיון מתמשך בפורום זה בעניינים שרק מזיקים..

ובהיות שגם מדברי אלה (שאמנם נכון, לא יכולת להבין מה בדיוק כיוונתי כשאמרתי "בעיון") - מיד הסקת על כלל "בני המין השני".. דומני שפטור אני מכאן ואילך להסביר מה שטענתי בתגובתי הקודמת, שהבנתך וגישתך ל"מין" זה הם "בלתי נהירים" לפחות במידה מסוימת. ושההכללה מזיקה מאד.. ומזיקה למי שקורא פה דברים כאלה.

ואולי זו גם המחשה טובה למה שכתבתי לעיל. גם בנישואין לפעמים יש "פרשנויות" שונות. לפעמים גם לדברים שבאים מכוונה טובה. כמו אי "הגבה" על דברים מסויימים. החכמה זה לנסות להבין איש את שפת רעהו - ולא "לקטלג" שהשני פשוט לא מרגיש, לא רגיש וכד'. על אף שגם זה יכול לקרות לפעמים. אך אולי הוא כן - ונזהר דווקא מפני השלום, למשל...

ואני דווקא, נאמן לגישתי לעיל, אינני חושב שתגובתך היא של "כל הנשים". זו תגובה שלך. וגם את זה אני דן לכ"ז. יש "נסיבות מקלות"...  בשו"ט.

היכולת המופלאה ביותר שלך לדעת מי אני וממה נובעים דברי.

הרי לו הייתי חיה מתוך גישה שלילית כלפי המין הגברי לא הייתי נישאת בשנית...

הצומת בה אני מצויה היום- היא דווקא כזאת שנותנת- והרבה- אמון וצאנס לאחרים, וגברים בכלל, למרות שנפגעתי לא אחת ולא שתיים.

יש לי הרושם שדבריך נובעים, בעיקר, מתוך מקום ששמע סיפורים ומכיר דמויות כאלה ואחרות, אבל לא חווה באמת, וזאת גם הסיבה שאתה לא באמת יכול להבין מה מרגישה אישה שנפגעה.

חלילה וחלילה לי לגרום לאי מי גישה שלילית לחיי נישואין.

נישואין זו עבודה, ועבודה קשה. אבל הרווח וההנאה והשמחה שיש בהם- שום דבר לא ישווה להם!

וכמה שנפגעתי- עדיין, השמחה והאהבה- נותנים את הכח להתגבר על הפגיעה ולהמשיך הלאה.

ה"פרשנות" שלי, כפי שאתה קורא לה- היא לחלוטין לא שלילית ולא מכלילה את כלל הגברים כאנשים חסרי אחריות, או מצפון, או רודפי נוחות ותאוות!

אם תעמיק בתגובותי תוכל לראות עד כמה אני מאוזנת בגישתי- הן כפי נשים והן כלפי גברים במערכת הזוגית. המקום שבו גישתי היתה שלילית כלפי הגברים- היתה כתגובת נגד לגישתך שלך - שהיתה שלילית ביותר כלפי נשים!!!

כן חשוב לי לומר שהסיבה שבגללה אני מגיבה שוב ושוב ומעמידה דברים על דיוקם- הינה הרצון שלי שלא להותיר רושם שלילי- לא כלפי גברים ולא כלפי נשים, והיות שאתה מתמיד בתגובותיך השליליות נגד נשים (ובעד גירושין, כיוון שאין זה כישלון כלל, אולי זה הופך להצלחה ולמשהו רצוי!!)  הריני מרגישה מחויבות להמשיך ולהתמיד ולשאת על נס את האיזון הנכון בין שני המינים, ואת חשיבותם של חיי נישואין וזוגיות בריאים, אשר כל פירוק שלהם זהו כישלון...

זה כבר שייך למשהו שמעבר לרציונאליות...

אשה שלפני הודעה אחת כותבת על כללות "המין הגברי": "שבחלק גדול  מן הדברים שכתבתי נגד בני המין השני"...

וכעת את מוּמה זה מנסה לתלות בי (שכמובן, לא כתבתי אפילו במקום אחד, "נגד נשים"... חלילה. ממש בדיחה. הרי כל דברי היו כנגד האוילות הזו, נוסח מריבות גן הילדים "בין הבנים לבנות". ה"גג" שכתבתי היה כתגובה על הפרזותייך הקיצוניות, שאולי מישהו יכול לפרש גם ההיפך מדברייך, ולכן אין להכליל לשום כיוון..),

זה כבר ממש "טירוף"..  כנראה הסתמכות על כך שאיש לא יקרא את כל התכתובת הארוכה...

ולכן, גם "הסיבה שאת מגיבה שוב ושוב" היא, לדעתי, נצחנות בעלמא. ולא כאידיאליזציה שאת עושה ממנה כעת. אם היית רוצה "לא להותיר רושם שלילי וכלפי גברים ונשים" וכו' , כדברייך כעת, היית יכולה לעשות זאת מהאיגרת הראשונה. ולא להציג עכשיו כאילו כתיבותייך התמוהות על "הגברים" הן תגובה לדברי.. כשכל קורא יכול לראות שכל דברי בזה (שגם אותם "ציטטת" מהופכים) באו אחרי הודעתך הראשונה... טוב שכעת לפחות ניסית לתקן זאת קצת..

וכמובן כל מי שיש לו הבנת הנקרא מינימלית, מבין שאין בדברי, אפילו משהו מהעקמומיות הזו, "בעד גירושין"...  אדם שאינו מקבל את ההגדרה הטוטאלית של "כישלון" על כל אילוץ כזה - עדיין אינו הופך את זה ל"הצלחה ומשהו רצוי" כמובן לכל בעל שכל ישר. העולם הוא לא רק שחור-לבן. קל וחומר, כשהוא עצמו כותב שצריך למצות כל מאמץ.

אני כמובן לא התיימרתי לדעת "מי את ומאין דברייך נובעים". הגבתי רק על הדברים עצמם שנכתבו. בלבד.

את יכולה להמשיך להסביר בפאטתיות ש"את מרגישה מחוייבות להמשיך ולשאת על נס את האיזון ..."וכו'  - כל מי שיקרא מה שיקרא מה שכתבת בהודעותייך עד כה, יכול לראות את ההיפך. כמו גם את ההיפך ממש, ממה ש"המצאת" כרגע בשמי...  וכעת - אני אכן באמת לא אפתח יותר את התגובה שבוודאי תבוא. אינני חושב שכל האנשים כאן צריכים לשאת בכך שמישהו רוצה "להסביר" למפרע דיון, ההיפך ממה שהיה.  ממני יותר לא תבוא תגובה. גם לא קריאה. גם אם תחליטי שוב לנקוט בשיטה ה"מתחכמת" של הודעתך האחרונה. אם זה יענין מישהו - יוכל לקרוא את התכתובת, והדברים יהיו ברורים לגמרי. אני לא אספק עוד מזון לנצחנות הזו.  תהיי בריאה.

קודם כל אדגיש ואומר : גירושין לא הופך את הגרושים לסוג ב' כפי שרווקות לא מבטיחה סיווג של סוג א'!!

אמנם עדיפות ראשונה לשניהם- לפתוח את פרק ב' עם פרק ב'.

ואסביר: פרק א' משאיר משקעים. גם אצל הגבר וגם אצל האישה. חד וחלק.

אפשר בקלות להתמודד עם המשקעים הללו, אבל נוח יותר לעשות את זה עם מישהו שמבין את השפה שלך ואת החוויות שלך. נישואים זה עבודה קשה בכל מקרה, ואם אפשר להקל- רצוי. לקחת מישהו שהסטטוס שלו זהה או דומה- מקל על ההתמודדות.

נכון שיש מצבים שבהם בן הזוג הרווק (או הרווקה, היינו הך) הוא בוגר בנפשו ויכול להכיל את החוויות של הגרושה, ולהתגבר על המחשבות ההשואתיות שיצוצו לו, ובמקרה הזה יש לבדוק היטב בתוך הנפש למה הוא עושה את זה.

שוב- לא כי מדובר בסוג ב' אלא משהו אחר! כפי שלא נגיד שתפוז ולימון זה סוג א' וסוג ב' אלא שני דברים שונים שלכל אחד טעם שונה ומטרות שונות.

אם הבחור, או הבחורה, רואים מול עיניהם את הכסף, או היופי או דברים חיצוניים שיכול להיות שנוצרו כתוצאה מהגירושין (כסף למשל) אז כדאי שהגרוש\ה יברחו משידוך כזה כמטחווי קשת!

גם במקרה שבו בן הזוג הרווק אומר שמה שהוא רואה לנגד עיניו זה הבגרות, הבשלות והנסיון שיש לגרוש\ה כתוצאה מהנישואים- גם זה דבר שמצריך בדיקה לעומק- למה רווק או רווקה מחפשים מישהו עם נסיון בחיי נישואין- כאשר ברור שהנסיון הזוגי נכשל והנסיון שנשאר הוא הנסיון הפיזי בעיקר?

ואת התשובה לשאלה הזאת צריך הרווק לענות לגרושה ( או להיפך, כמובן) ודווקא בן הזוג הגרוש צריך להכריע!

המקרה היחיד! שבו אומר ללא כל ספק כי הייתי משדכת רווק לגרושה (ולהיפך) הוא במקרה שהאופי וההתאמה כל כך בולטים- שעובדת היות אחד מבני הזוג גרושים נהפכת לזניחה במערכת הזוגית.

באם יש ילדים בתמונה- ק"ו שיהיה קל יותר להינשא למישהו שכבר יש לו ילדים, למרות שבמובנים מסוימים זה נראה קשה יותר- איך יקבלו זאת הילדים וכו' אבל מהנסיון שלי- כאשר ההורים יודעים מה בפניהם- גם לילדים קל יותר.

לתגובתו של "מי האיש" אומר כי אכן מצוי שגברים זונחים את נשותיהם על ילדיהם והולכים לרעות בשדות זרים, ואכן יש צורך לנמצוא דרכים ראויות למנוע מהם להזניח את הילדים. אין זה מחייב אותם שלא להינשא בשנית, אלא לעניות דעתי העניין צריך להיפתר בבית הדין שבו נעשה הגט- ועל דייני בית הדין להבטיח את שלומם ורווחתם של הילדים ואימם (כתוב כי ראוי שהאבא ידאג גם לגרושתו עד לנישואיה בשנית).

אבל אין שייך כלל וכלל הדיון של גרושים + ילדים לעניין שנידון כאן.

כלונו סוג א, בין אם אנחנו רווקים או גרושים או כל מצב אחר.

לעתים עדיף להתגרש מאשר להיות תקוע בנשואין לא מתאימים וצריך להעריך אנשים שמוכנים לעשות את הצעד הזה למרות האפשרות של סטיגמות בלתי ראויות.

בעזהי"ת.

אמנם אני מאוד מעריכה את היוצרות והשחקניות [מהכירות אישית!]

אבל הוא לא מראה את ההתמודדות האמיתי עם הגירושין. רק את ההילה שמסביב ותו לו.

לא מראים איך היא מתמודדת עם הניסיון שיש לו, ועם עוד כל מיני...

יש לי חברה שהייתה נשואה שנתיים בערך והתגרשה, והתחתנה שוב עם רווק מבוקש, וב"ה יש להם כבר 3 ילדים,

ויש לי בת דודה מקסימה ומהממת שהייתה נשואה  8 חוד' והתגרשה ועכשיו התארסה ב"ה לבחור רווק ומתוק, אין הכללות אין כללים כל מקרה לגופו וכל גרוש או גרושה לגופה...... 

"אתה אדם מתוק אבל..."

בס"ד

ואני מודה שזה קצת הרתיע אותי,

לא בטוח רק בגלל הוא גרוש גם הגיל,

הוא היה בן 26 ואני בת 19

ואני ממש לא חושבת שהם סוג ב'.

אבל יהיה לי קשה רגשית לצאת עם אחת כזאת.

אך זה מאוד תלוי,

אם יש קושי - כן.

אם אין קושי - אז למה?

לאף אחד להגיע למקומי.

אנשים- אני יושבת וקוראת פה את התגובות...

אתם לא שמים לב לנקודה הבסיסית שההתלהמות הזאת פוגעת בעשרות (אם לא יותר...) אנשים שקוראים פה ונמצאים בסטטוס הזה????????????!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בתור גרושה (+3 ילדים) נראה לי כל כך מעוות לדון אנשים ולחרוץ את גורלם.

יש כאלה שיתאים להם להפגש עם גרוש/ה ויש כאלה שלא- כל אחד צריך לבדוק את עצמו.

אני רק יכולה להעיד על עצמי שמכל הקשיים שהיו לי וישנם (בנישואין ואח"כ כגרושה עם ילדים), בין טכניים ובין רגשיים רק גדלתי וצמחתי. אני היום בן אדם אחר.

ודאי שצריך לבדוק למה הבית התפרק, אך נראה לי שהיום המודעות להחתחזקות מתוך המשבר גבוהה מאוד (בלי הכללה- אבל נראה לי שבעיקר אצל נשים).

בלי גאוה- אני מסווגת את עצמי כסוג א++ בגלל מה שתיארתי לעיל,

ועדיין מקווה מאוד למצוא בן זוג להקים איתו בית חדש, ולא משנה מה יהיה ה"סטטוס" שלו- העיקר שיהיה עם לב טוב!!!!!

בהצלחה לכולם (וגם לי...בכללם)

בלי ילדים יש מה לדון

סתם לא רואה את עצמי  מגדל ומפרנס ילדים שאינם שלי.

זה עול ש-'גדול' עלי' לקחת. וגם על רוב האנשים. לכן

גרושים עם ילדים בדרך כלל מתחתנים עם גרושות\אלמנות עם ילדים. אין מה לעשות.

יש הבדל בין אם יש/אין ילדים, ומשנה סיבת הגירושין.

כמו כן כדאי לציין למי שמכירים לה שהרבה פעמים יש בחורות שלא הסתדרו ולפעמים דווקא מה שעברו ובכלל עושה אותם יותר טובות ועמוקות...

לא כדאי לפסול שווה לנסות...יצאתי פעם , לא היה ממש רע להיפך , אחת הטובות.

רק אציין - לפעמים בנות/בנים שהתגרשו לא מתנתקים מהעבר ומלאים חששות , זו כבר ממש בעיה לנהל קשר .. אולי כדאי לא להזדרז .. לבדוק קודם בשלות לקשר...

בהצלחה.

לדעתי קודם צריך לבדוק..לצאת לכמה פגישות,זה שהיא גרושה זה לא אומר שזה באשמתה וזה גם לא אומר שהיא לא

לא יכולה להיתחתן שוב..

אחרי כמה פגישות..לישאול מה הסיבה לגירושין..(זה חשוב!!! )

לפני כמה שנים, אם הייתם שואלים אותי, לא הייתי מוכנה לחשוב בכלל על לצאת עם גרוש..

"למה שאני אצא עם גרוש אם אני רווקה?!"

ואז, עם הזמן, הפכתי אני לגרושה, והיום אני אומרת- למה שאני לא אצא עם רווקים?! אני צעירה, בלי ילדים,

אז נכון שעברתי נישואים וגרושים, אבל רק גדלתי וצמחתי מזה! אני טובה יותר! (ואני זה רק דוגמא לעוד הרבה גרושים וגרושות..)

ואני מודעת לבעיה המאוד כואבת שאנשים עשויים לפסול אותי מראש כי אני גרושה.. 

אז כמה דברים, 

קודם כל, גרוש הוא לא מצורע. הוא בנאדם כמו כולם וטוב מזה.

דבר שני, חייבים חייבים לבדוק את הסיבה של הגרושין!!! כשזה מגיע לשלב מתקדם, לבקש ללכת יחד לפתוח את תיק הגרושין ברבנות! שם נמצאים הפרוטוקולים של הדיון ואפשר ללמוד מהם הרבה על הבנאדם שעומד מולך!

זהו בינתיים..

אגב, אני לא חדשה כאן, רק החלפתי ניק.

אפשר להציע אבל למי שמתאים, כדאי להתייעץ עם אנשים שמבינים בנושא ומתעסקים עם שידוכים, כך שגם יוכלו לעזור בנושא וגם להגיד מנסיון מי מוכן לשמוע ואיך אפשר לעזור, גם אני גרושה עם ילד אחד ואני לא חושבת שזה מוריד מהערך, כמובן צריך לברר כל מקרה לגופו, ואני פשוט מתפללת שה' ישלח לי את מי שמתאים לי שיהיה מסוגל להכיל את מה שעברתי, אבל באופן כללי, לאו דוקא בשידוכים, לא צריך להתייחס לגרושים כאילו הם סוג ב', הם בסך הכל אנשים שעברו נסיון קשה שה' שלח להם ולא צריך לזלזל בהם... מספיק הם פגועים ממה שהרחוב מדבר עליהם... 

בעבר הרחוק הגרושים והגרושות היו מתחבאים מאחורי תנור ביתם, אך בינתיים השתנו הזמנים ויותר משלושים אחוזים מתוך הנישאים כדת משה וישראל מוצאים עצמם פנויים. (רק) מחצית מן המתפנים מתעניינים בפרק ב'.

לעניין פתיחת פורום, רעיון לא רע. מוצע שינהל אותו נשל"ש (=נשוי/אה לשעבר).

לנישואין שניים מקווה להגיע עם כלים הרבה יותר טובים ומשוכללים, בגלל הניסיון.

בלי התחייבות- אבל נראה לי שהעבודה וההתבשלות עם עצמנו אחרי גירושין יכולות לעזור מאוד!!!

גם אני בעד הפורום לגרושים, ואולי זה מוזר לומר- כדאי שמעבר לתמיכה, הזדהות ופורקן יהיה מקום גם ליצירת קשרים חדשים לפרק ב'...

ואין כוונתי שלא לעודד גירושים-

כיוון שצריך בדיקה של כל מקרה לגופו, ויש כאלה שנדרשים לכך אלא תופעות אחרות. וד"ל.

בכל מקרה, יש את הפורום הזדמנות שניה בכיפה..

הגרוש שלי דווקא הסתובב פה תקופה...

ושלי מסתובב בתאילנד..

השובניסט:

ברור שיש משהו ב'גרושה' שהתורה אוסרת אותה לכהן - תרצו תקראו לזה איך שאתם רוצים. אמנם אולי אנו לא ממש מבינים מהו. 

לא מצאנו בדומה אצל ה'מגרש' ולכן ברור שאין להשוות גרוש לגרושה

ציני:

ד.א. יש יתרון לגרושה ובפרט עם ילד/ים..

מעבר לכל ה"תוויות" תבדוק/תבדקי האם מתאים לך לחיות עם האדם הפרטי שמולך.. 

בפריטים של אחת הכותבות שהיא כתבה בפורום גישור וגירושין,חיפשתי בפורומים ולא מצאתי פורום כזה. הכיצד?

היה פורום כזה וירד?

אם כן ,למה ומדוע?

אשמח לתשובות,

הדס.

/Forum/Forum.aspx/f24

הפורום לא פעיל ולכן לא נמצא ברשימת הפורומים.

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t365616#4431441

נוספו מאז עוד כמה פורומים. רובם סגורים.

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.