תרשי לי לחלוק על דברייך

ילדים זקוקים לאבא בדיוק כמו שהם זקוקים לאמא. ברור לחלוטין שהמצב הכי טוב ששני ההורים חיים יחדיו באהבה ואחווה, אבל כשהחבילה מתפרקת ניתוק של הילדים מהאבא הוא לא פחות גרוע מניתוק שלהם מהאמא.

המצב החדש נועד ליצור מציאות שבה שני ההורים שותפים מלאים לגידול הילדים גם אם הם לא חיים ביחד.

אני מניח שברוב המקרים האבות בכל מקרה לא ייקחו אחריות מלאה ורוב הטיפול יהיה על ידי האמא אבל בהחלט צריך לאפשר לאבות המעוניינים בכך ליטול חלק פעיל בגידול ילדיהם ולא להסתפק בביקורים חפוזים.

שלא יחשבו שיש לי פיצול אישיות

ובכן:

אני חולקת על דעתך בנוגע לחשיבות השווה של שני ההורים בגידול הילדים (אנחנו מדברים על הגיל הרך).

כבר ממבט שטחי, ניתן להבחין בהבדל בולט בין האב והאם, שמאפשר לאם להעניק טיפול טוב יותר לפעוט, מאשר אביו: חלב האם!

וגם אם חלק מהאימהות אינן מעניקות את חלב האם לתינוק, בעיני, האפשרות שנתן השם לאם להניק את תינוקה (או הפעוט שלה), היא אות וסימן עבורנו, שנדע מי מוכשר יותר להיות המטפל העיקרי של הילדים הרכים.

רק האימהות יכולות לשאת בגופן הריון. אין שום גבר (או מכשיר) שמסוגל לעשות זאת עבורן. בעיני אין הגיון במחשבה שדקה אחרי הלידה, פתאום, גם האב מוכשר בדיוק כמו האם לטפל ברך הנולד.

אינני חולקת על כך, שבמקרה הצורך, גם אב יכול להיות הורה טוב דיו עבור תינוקו, או עבור הפעוט שלו. ישנם מקרים קיצוניים בהם תינוק לא משגשג טוב ברחם אימו, ומוטב לו שימשיך לגדול באינקובטור. אבל בגדול, ככלל, רחם האישה הוא המקום הטוב ביותר עבור העובר, וחיק האם הוא המקום הטוב ביותר עבור התינוק (והפעוט, והילד הרך).

עבור אותם מקרי קיצון, בהם מסיבות שונות האם לא יכולה להיות המטפלת העיקרית בילדים הרכים, בית המשפט מסוגל לקבוע זאת (במידה ובני הזוג לא מצליחים להגיע להסכמה בנוגע לכך).

ביטול חזקת הגיל הרך עבור כלל המקרים, היא בבחינת "לשפוך את התינוק עם המים", תרתי משמע

כל הדיון והחקיקה סביב נושא "חזקת הגיל הרך" לא נוגע או משפיע ומשנה משהו במשפחות רגילות, אלא מהווה שינוי בחשיבה במשפחות מפורקות ומסוכסכות, שעיקרו יהיה מעתה "טובת הילד" באופן יותר ברור, (כן יוקטנה. מסתבר שקשר רציף ויחיד עם האם עלול גם להוות סיכון ונזק לילד הרך ולאו דווקא לטובתו) וכן סוג של מפלט לאבות מודרים שילדיהם מוסתים נגדם ע"י אימם ועלולים להתנכר להם.

במקרים כאלה, כבר היום, פקידות סעד ועובדים סוציאליים קובעים שלילד נגרם נזק נפשי, ולעיתים מעבירים את המשמורת לאב, כמובן בהחלטת בית הדין או בית המשפט.

האם במשפחות רגילות ונורמטיביות הילד זקוק יותר לאב או לאם? אני מניח שהילד בשנותיו הראשונות דבוק ומחובר לאם יותר מאשר לאב, גם בשל סיבות טבעיות (הריון לידה והנקה) אבל בעיקר בגלל סיבות מגדריות, שבמחוזותינו נהוג שהאב יוצא לעבודה לפרנס, ולנשים יותר קל להשאר בבית ולשהות עם הילדים. מחקרים הוכיחו שבמקרים הפוכים (ואכן נדירים) בהם האב לקח לפחות חלק מחופשת הלידה, ואף נשאר לטפל גם אח"כ בילדים בזמן שאשתו עסקה בקריירה, הקשר עם האב היה איכותי ועמוק בהרבה מזה של האם.

________________

אני כותב את דבריי מידיעה המבוססת במחקרים בחוקים ובתקנות בהם נברתי יותר מ4 שנים תמימות, והתייעצויות עם כל גורמי החקיקה והרווחה, בהיותי אב לילד שפקידת הסעד הגדירה את מצבו כ"סיכון נפשי גבוה" עקב הסתות נגדי ע"י גרושתי והוריה.

וגם ה"דבוק ומחובר" הוא באופנים מסויימים.

אנו רואים שגם ילדים שאביהם חוזר מאוחר מעבודתו - יש צד איכותי מיוחד בקשר ביניהם, שהוא ייחודי לזה, כמו שיש גם גוון מיוחד עם האמא.

במשפחות שהמצב "בריא", האמא שמחה בדבר הזה, ואדרבה מגדלתו, כי היא תופסת את חשיבותו ויש לה ענין בהרגשה שלה ושל ילדיה במרכזיות האב. וגם האבא שמח בקירבה של הילדים אל אימם.

ואומר - אלעד - משפט קשה: נשים שמגיעות לעיוות הבנתי ומוסרי כזה, עד שהן משכנעות את עצמן בשם אשליית "טובת הילד" שהוא לא כ"כ צריך את האבא; ואין להן בעיה, מתוך כך, "לחיות עם זה" שאבא לא יהיה בקשר של אבא עם ילד (לא מדבר כשאינו מעונין לקחת עליו טיפול, שיש גם כאלה..), בה בשעה שלגבי עצמן לא היו מוכנות בשום אופן להינתק מילדיהן, ולא רק בגלל טובתו אלא מצד הרגשת עצמן, הטבעית; כלומר, הן מניחות (ואולי משכנעות את עצמן בליווי "קמפיינים" על הקשר הבלבדי של האם לילד - שלדעתי שאוב בחלקו ממקורות זרים ונוצריים וכד'..) שלאבא יש מנגנון "חוסר הרגשה" מסוים ביחס לילד, בוודאי לא כמו שלהן... -

נשים כאלה, מסופקני בדבר כשרותן המוסרית לחנך את ילדיהם כראוי... אדם שמסוגל להיות אכזר עד כדי כך - האִם זה "ייעלם" בחינוך הילדים, או שמא האנוכיות הזו (כולל תחפושת ה"לשם שמיים", כשהיא אכן תחפושת - וילדים קולטים היטב דקויות...) תבצבץ באיזשהו מקום ותחלחל גם ל"מתחנכים"... שוב - אינני מדבר על מקרים שמוסכם שצד אחד צריך/יכול לקחת טיפול עיקרי וכד'.

או עם אבא שהוא בגדר מישהו ש"מבקרים" אצלו - גדול לא פחות.

ואכן, עקיבא צודק בדבריו, לדעתי (לא מדובר על תינוק יונק..).

לא זו בלבד, אלא שגלוי וידוע שהבעיה היא גם, שזה לא רק "הגיל הרך", אלא אח"כ "כבר הורגלו".. ולא משנים בקלות.

וילדים שגדלים ללא אבא בפעל - בהחלט עלולים להיפגע מזה, ולגמרי לא פחות מאשר בלי אמא.

ויש אבות שאכן יטלו חלק בגידול ילדיהם לא פחת מזה.

[ואצל כאלה, גם לא מובן מה הדאגה ל"מזונות"....  הם מטפלים חצי, מוציאים כספית (לפחות) חצי, ומדוע שלא "יופחתו" ממה שהיה אם הילדים היו כל הזמן אצל אימם. אלא אם כן, יש הבדל הכנסה משמעותי לטובת האב, בין ההורים]

במידה משמעותית מאוד, מאשר האימהות, בגידול הילדים.

מדובר, אגב, במחקרים שנערכו על משפחות רגילות (לא גרושים)

עבור אותם מקרים בודדים, בהם ישנו שוויון בין בני הזוג באחריות ההורית, ניתן למצוא פתרון במסגרת החוק. אין סיבה לשנות את החוק עבור כלל המקרים, עבור כמה מקרים חריגים...

ברוב המקרים, לגדול אצל הורים גרושים זה פחות טוב מאשר לגדול אצל הורים נשואים;

ברוב המקרים, לילדים להורים גרושים עדיף לגדול בעיקר אצל האם, על פני אצל האב או אפילו "משמורת משותפת".

(כך עולה מכל מה שקראתי)

משתנים סדרי עולם??

כמה בתים אתם מכירים, שהאבות אחראיים בם, כמעט בלעדית על כל גידול הילדים?

כמה בתים אתם מכירים, שהאמהות הן שאחראיות כמעט בלעדית על כל גידול הילדים?

ואני מדברת על רוב הנושא הטכני, בישול, כביסה, האכלה, רחיצה, שטיפת הבית,קביעת מועד ולקיחה לרופא שיניים/רופא עיניים/קלינאית תקשורת  וכו'...

וכמובן הנושא הנפשי, מי יושב עם הילדים למשחק /סיפור בד"כ? מי שם לב, ש'הילד לא ממש אותו הדבר בימים האחרונים'? מי עומד בקשר עם הגננות/המורים, מי זה ששם לב לאיחור התפתחותי, אם קיים?

כל הזמן מטיפים שיש תפקיד שונה לגבר ולאשה, ואני מדשברת בדוקא על הדתיים(!) ה' ברא את העולם שהגבר בנוי יותר לחוץ, והאשה לתוך הבית, וכו' וכו'...

ופתאום, כשזה מגיע לזכויות כביכול של גברים גרושים, אז פתאום אנחנו שומעים גם את הדתיים, מצטרפים לחגיגת השיוויון, כביכול.

פתאום גבר מסוגל לגדל ילד לא פחות מאשה.

פתאום ילד זקוק לאבא, לא פחות מלאמא.. (בגיל הרך!) אגב, גם בגיל הגדול יותר, חסרון של אמא, בתמונה, ל"ע, משפיע הרבה יותר על הילדים, מאשר חסרון של אבא ל"ע.

אני לא מתכוונת לבתים שיש בהם אבא כמו עקיבא, שיחיה...ברוב המקרים האבא לא מסוגל ולא נכנס לנעלי האם!!!

לכו תשאלו את ארגוני החסד...

וכמובן שכעת המצב של הגרושות בקבלת גט, וקביעת הסדר תשלומים, יהיה הרבה הרבה יותר גרוע!!

מניסיוני, רוב הגרושות, גם ככה נושאות בעול הכספי יותר מהאב!!!

לדוג'- טיפולים פסיכולוגיים בעקבות הגרושין- ברוב מכריע של המקרים, אמהות גרושות, שחושבות שיש בכך צורך, תשלמנה מכיסן הדל והפרטי את העלות, אבל האבות יטענו שאין צורך... חחח.. בטח שאין צורך.. מישהו צריך לשלם את זה...

וכן הלאה וכן הלאה.. טיפולים התפתחותיים, כנ"ל... טיפולי שיניים יקרים... כנ"ל.. ביגוד וכו'...

משום מה, נראה, שגברים מרגישים הרבה פחות קשר רגשי לילדים, עם הגרושין... לא ברור למה.

בקיצ' החוק הזה רק מקשה, על הנשים שנמצאות בגירושין, במצב דל, לעומת הגברים, בלאו הכי.

גרושים זה מצב לא טבעי ולכן גם הכללים המקובלים לא תופסים.

וגם בבית שהאמא עושה את כל מה שציינת מקומו של האבא חשוב מאד.ואי אפשר לוותר עליו.

חלק גדול מהנאבקות בענין הזה - הן לא כמוך. אלא נשים פמיניסטיות, מרות נפש - שמסופקני כמה בפעל הן מטפלות בהרבה ילדים.

ה"נתון" הסיסטמטי שלילדים עדיף לגדול אצל האם, אינו נכון - ויש בו שילוב של תפיסות מעולמות רחוקים מאד..

אם ב"מחקרים" עסקינן - הרי שהועדה המקצועית שהציעה את השינוי הסתמכה על מחקרים, לצורך נושא זה גופו.

ואין ספק קל שבקלים שילדים שנמצאים אצל שני ההורים (מה שמכונה "משמורת משותפת" - ביטוי מגונה אף הוא.. ממתי ילדים ב"משמורת" אצל הוריהם...) גדלים בבריאות יותר מאשר אם לא כך (כמובן, במקרה ששני ההורים לוקחים עליהם, בשמחה ובאחריות, את הטיפול, ומסוגלים לכך). ואכן - כך מראים גם "מחקרים" (שכבר אמרתי, שאינני נזקק להם כ"כ בדברים שיכולים להיות מובנים ומוחשים בלעדיהם [וגם אצלך - לפתע זה עבר מהינקות והפעוטות ל"ילדים"... ואצל "ילדים" - אין ספק שאצל הורים שנכונים לכך, אין כל עדיפות לגדילה אצל האם מאשר האב. יש גם צדדים שאדרבה..].

באופן כללי, ילדים צריכים אבא וצריכים אמא. כל אחד - עם הפונקציה המיוחדת שלו. לעתים בתוך בית, מתחלקים ה"תפקודים" גם לפי נתונים נוספים (עבודה וכו'), ומה שהאחד משפיע באופן זה ,השני משפיע באופן אחר (אני אגב, מכיר משפחות תורניות, שהאבות לגמרי לא פחות, בלשון המעטה, "מעורבים" בגידול הילדים; אם כי נכון, שבצדדים ה"טכניים", לרוב האימהות עוסקות יותר, בגיל הצעיר).

אך כאשר קורה, למרבית הצער, ששתי ה"פונקציות" אינן יכולות לתפקד באותו בית - ראוי ונאה הוא שאדם אחראי לוקח עליו גם צדדים שבבית התחלקו טבעית בין שניים.

אני לא בקיא באמת ב"חקיקה" הנוכחית, אך לפי מה שראיתי בחדשות, הכוונה היא לעודד אותה כעדיפות ראשונה - ולא "לכפותה", באופן שילדים יצאו חלילה ניזוקים מזה שמשהו אינו רוצה לטפל ועושה זאת מאולץ כשהשני מקבל בשמחה [אם כי לא יזיק לאנשים שידעו שילד שה לא "שעשוע" או משחק, והוא אינו אמור להיפגע כתוצאה מגירושין, עש כמה שזה אפשר. כולל לקיחת אחריות מאבא שמסוגל לכך]

שאין שיוויון.

וגבר הוא לא אשה. ואינו מסוגל למלא את תפקיד האשה- האם!

ולא התייחסת בכלל למה שכתבתי. שגם במשפחות 'נורמטיביות', האמא היא זאת, שבעיקר מתפקדת, בגידול הילדים.

ולא התיייחסת לזה, שרוב ברבנים, אומרים וחוזרים ואומרים, שעיקר תפקידה של האשה, הוא בבית עם הילדים, והנה, הזוג מתגרש, ל"ע...

ואז פתאום לצורך הגרושים זה משתנה???

למה????

הילדים צריכים זמן גם עם האבא ולא 5 שעות שבועיות.

ביטול החזקה אין פירושו משמורת של האבא וגם לא משמורת משותפת.

החוק החדש בא לבטל את המושג משמורת ומאלץ את ההורים למצוא פתרונות ביחד.

כשזוג מתגרש מטבע הדברים הם מוצאים סיבה לריב על כל דבר. פה החוק בעצם מאלץ אותם להסתדר ביניהם על דבר אחד אך ורק לטובתם האמיתית של הילדים.

אין לי ספק שבמצב החוקי החדש הילדים ברוב המקרים ייסבלו פחות למעט מקרי קיצון שבהם בית המשפט ייאלץ להחליט במקום ההורים.

גברים ימצאו נושא חדש לריב עליו, כדי לקבל תנאים משופרים לנתינת גט!

מה שיקרה שנשים שירצו את הגט שלהן, תאלצנה להתפשר על טובת הילדים, ברצונן לקבל את הגט הגואל.

גם אם זה נכון שעם הגברים ככלל הינו רשע מרושע ויימצא נושא חדש לריב עליו למה לא לברך על כך שנושא המשמורת יורד מהפרק ומבטל את אפשרות הסחטנות בנושא זה משני הצדדים.

אני מכיר מקרוב מספר מקרים של גירושים. בחלקם האמא היא זאת שסחטה על מנת לקבל תנאים משופרים ובחלקם האבא הוא זה שסחט.

יש גם מקרים נדירים שבהם מגיעים להסכמות בכל הנושאים ונפרדים ללא מריבות מיותרות.

ואני מסכים באופן כללי עם מה שכתבה יהודיה מא"י רק שאין לנו כרגע פתרון אחר יותר טוב. אם יימצא פתרון שכזה אפשר יהיה לדון בו מחדש. כרגע יש לנו את הפתרון הנוכחי שלדעתי הוא הרבה יותר טוב מהמצב הקודם.

אמרתי שגברים שלא ירצו לתת גט, ימצאו עוד עניין לאיים בו.

כבר עכשיו נשים רבות מאוימות ב:' אני אקח לך את הילדים', לא בגלל דאגה רבה לשלום הילדים, אלא ככלי נגד האשה.

אגב לעיונך, יהודיה , כתבה שהיא חושבת כמוני, שהילדים יצאו נפסדים יותר מההסדר הזה, מאשר מההסדר הקודם.

סה"כ רציתי להדגיש את העובדה שלא חסרים נושאים לאיים בהם אחד על השני ושגם נשים מאיימות על גברים כדי להשיג הישגים בתיקי גירושין.

יהודיה כתבה שהיא לא מרוצה לא מהמצב הנוכחי ולא מהמצב הקודם אבל היא לא הציגה פתרון מעשי אחר.

אני בהחלט מסכים איתה ששני הפתרונות גרועים (וכנראה גם כל פתרון אחר כי כבר מוסכם על כולם פה שהפתרון הטוב ביותר הוא שלום בית) מבין הגרועים דעתי היא שהמצב החדש גרוע פחות.

אפשר לסכם שכולם פה מסכימים על כמה דברים:

א. גירושין זה רע לילדים (וגם להורים)

ב. ההורה שכדרך חיים לכתחילה מופקד על הטיפול בילדים זו האמא

ג. ילדים זקוקים הן לאבא והן לאמא

כל הויכוח פה נסוב בעצם על מידת האיזון בין סעיפים ב ו- ג שבמצב תקין אין ביניהם סתירה אבל כאשר דנים בתיקי גירושין יכולים לגרור מריבות אינסופיות.

תלוי באיזה תחום.

ובגילאים אלו עיקר הטיפול הוא על האמא.

תפקידו של האבא כמחנך משמעותי יותר רק בגילאים הגדולים יותר.

(כנראה שכבר הספקת לשכוח מה זה ילדים קטנים )

הרי הילדים נשארים אצל האמא גם אחרי גיל 6 רוזמן המשמורת האבא שיך גם כן לחינוך הילד מה עוד שאם אחד מהילדים מתחת לגיל 6 אז גם הילדים הגדולים יותר הולכים אל האמא כדי לא לפצל עוד יותר את המשפחה

כך שהטענה שלך האי לא ישרה (לא הגון לבוא בשם שנה או שנתיים ולכפות דברים למשך 12 שנה נוספות)

לאבא יש תפקידים משלו, והם אינם נוגעים ואינם יכולים להחליף את תפקידי האמא.

אבל ברור שהחסר בדמות האם גדול ומשמעותי יותר לילדים מאשר דמות האב.

תקשיבו, לא נולדנו היום, ואנחנו לא זקוקים למחקרים כדי לראות את מציאות חיינו!!

נער הייתי גם זקנתי, הייתי ילדה, וכיום אני אמא ב"ה,

גדלתי בבית שהאבא בו נעדר רוב השבוע בשל עבודתו.

נכון, אי אפשר לומר שלא סבלנו מזה. סבלנו.

אבל אם אמא שלנו הייתה נעדרת רוב השבוע, היינו סובלים כפל כפליים!!!

כנסו לפורום נשואות (רק בתאוריה, כן?) ותראו לפי השרשורים שם, מי מגדל את הילדים ברוב המקרי, בבתים נורמטיבים...

והטענה שכשאדם מתגרש, הוא בנוסף לכל אמור לבצע שינוי בתפקוד הבסיסי שלו, היא טענה אבסורדית.

מה שהורה (בד"כ גבר) לא ביצע כשחי בטוב ובנעימים עם בת זוגו... לא יעשה על אחת כמה וכמה, כשחייו הופכים להיות יותר קשים ויותר מסובכים, ומן הסתם גם ירצה להקים משפחה חדשה...

פשוט אבסורד.

ראשית אקדים:

א. "לא התייחסתי" למה שכתבת שבמשפחות נורמטיביות וכו'...  פשוט לא כתבתי את תגובתי ביחס לדבריך.. (שימי לב למקום הנקודה שעל יד התגובה).  כנראה תוך כדי שכתבתי, העלית את דברייך.

ב. בעיני, כל ה"מריבות" המטופשות האלה, שעלו בשנים האחרונות "בין הבנים לבנות", נוסח מה שהיה בגני הילדים, זה בזוי בעיני, הרסני לא רק למקרה של גירושין, אלא גם לבתים נורמליים ואנשים נורמליים. צר מאד שנסחפים לזה.  אבא חשוב, אמא חשובה. שניהם חשובים מאד לילדים. נקודה.

אבל כיוון שדברייך כבר נכתבו, ופנית בכותרת אלי, אני רואה להתייחס ישירות, מה גם שבינתיים הוספת עוד הודעות...:

ראשית, כבר הבהרתי בעבר, שה"כאדם דתי" בד"כ אינו כ"כ משפיע עלי. הרי אם אני כותב מה שאני כותב, כ"אדם דתי" כנראה שכך אני חושב ומבין; אז מה שייך "לנכס" את הדתיות הזו ולהגיד "הייתי מצפה לדעת"? כנראה שאני מבין אחרת ממך. הרי זה להציג כאילו דעתך היא אמיתת התורה, לא יכול להיות אחרת, ורק היית מצפה מאחרים "לדעת" כמותך. לדעתי וידיעתי, לא כך מנהלים דיון. 

גם אעיר, שוב לסיגנון ולמהות, שלכתוב: "ברור ש.." אינו עושה את הדבר באמת ל"ברור".  למשל, כתבת (בהמשך), "ברור שהחסר בדמות האם גדול ומשמעותי לילדים יותר מאשר דמות האב".. מי אמר? "לדעתי "ברור" שלא  - ואולי אפילו ההיפך (האמת, גם די אינדיבידואלי). ואני ראיתי משפחות עם חסר של אב, וגם כאלו עם חסר של אם. הכרתי מקרוב.

כתבת: "ואנחנו לא זקוקים למחקרים כדי לראות את מציאות חיינו". כך גם אני אמרתי - רק שאני רואה "מציאות" לא פעם הפוכה משלך..

ואולי מה שכתבת בהמשך, מסביר: "גדלתי בבית שהאבא בו נעדר רוב השבוע בשל עבודתו".

אז אולי זה ה"הייתי ילדה וכיום אמא ב"ה", שלך.

ואולי מזה את מסיקה ש"הייתם סובלים כפל כפליים אם האמא היתה נעדרת".

אני למשל, גדלתי בבית עם שני הורים מצויינים, ב"ה. אבא שלי, ז"ל, שימש בתפקיד בכיר במדינה, עבודה "רצינית".  ומה ההמשך, לדעתך?..

הוא היה מכין ארוחת ערב, מספר סיפור לפני השינה, שר "נומי,נומי..", עוטף את הספרים והמחברות לביה"ס, וזה שהולכים אליו כשיש "חתימה" מהמורה, בשביל ש"לא יסתכל" על ההערה ויחתום מיד בלי שאתבייש..

הוא לוקח על הכתפיים, תורנות בין הילדים בליל שבת, כשחוזרים מהסבא והסבתא מרחק כשעה הליכה, בלי שהם מעלים בדעתם שזה כבד..

הוא בא באמצע הלילה, לתת כוס מים כשצמאים. אם מתעוררים בלילה - לאבא בלבד. לאמא קשה להירדם..

ואכן, רוב עבודות הבית היו על האמא, נכון. האבא בעבודתו רוב היום. וגם האמא כמובן קשובה ומעודדת. וכו' וכו'.

לדעתי, יש עוד הרבה אבות בסיגנון הזה.

אני לא טענתי שברוב הבתים אבות ואימהות עושים את אותן פונקציות בדיוק.

אמרתי שבבתים טובים (ואני לא יודע מה זה ה"נורמטיבים, שאת מתכוונת. למשל, להגיד "תיכנסו לפורום הסגור לנשים - ותראו מי מגדל את הילדים ברוב המקרים - זה קצת מגוחך. לשם נכנסות רק נשים; נשים נוטות יותר לדבר עם חברותיהן על מה שגברים מעדיפים לעשות בפני עצמם, והעיקר - המשמעות של ה"מגַדל" שלזה אני מתייחס כעת -), ההשפעה הן של האבא והן של האמא היא חשובה מאד. גם אמרתי, שלעיתים הפונקציה ה"כמותית" משתנה. מי שעובד יותר שעות (היום גם זה כבר לא תמיד ברור..), מסתבר שכמותית נמצא פחות. גם גוון ההשפעה הוא שונה. ב"ה שיש גוון אבא וגוון אמא. וגם שונה מאדם לאדם. בני אדם זה לא רק לפי "ספר"... 

ולהגיד, עם סימן קריאה, שגבר אינו מסוגל למלא את תפקיד האשה, האם; זה לא באמת כ"כ משכנע אותי. אשה - בדיוק (וכנראה, יותר מזה; גם על זה היה פעם "מחקר"... אבל לא כדאי..) באותה מידה אינה יכולה להיות ה"אבא".. לא רק במובן הטכני אלא בהקרנה על הילדים. כל אחד מקרין דבר חשוב וייחודי.

אבל האמת, שכן מסוגלים. כשצריך - אדם יכול למלא תפקידים שברגיל היה מחלק עם זולתו (מחקר: יש משהו הורמונלי אצל אשה שפועל כשילד בוכה בלילה וגורם לה לקום.  אבל כשזה לא היא - מסיבות שונות, אותו הורמון מתפתח אצל האבא... מקור: הרב שמחה ככהן שליט"א, מחבר "הבית היהודי").

ומכל מקום, הנקודה החשובה היא, שהצורך של הילד באבא הוא לא פחות מאשר באמא, גם כאשר אופני ההשפעה שונים ומגוונים. ואין לכך כל קשר להשקעה היפה של האמא בנקיונות וכו'.

ולכן, גם מה שכתבת שזה "אבסורד" שפתאום אדם יתחיל למלא תפקידים שלא מילא עד כה - אינו נכון.

לא רק בגלל מה שציינתי, שבהרבה משפחות הוא ממלא את תפקיד האחריות והחינוך של הילדים הצורה חזקה ומסורה גם קודם לכן.  אלא גם בגלל שכאשר יש אילוצים - אם הבסיס של האחריות, הקשר והשייכות קיים, אדם יטול על עצמו גם דברים שמקודם לא מילא. גם האבא גם האמא.

אני מכיר מציאויות כאלה.

ואמנם אני יכול להבין תסכול של נשים, שחיות במציאות שהן המשקיעות והאיכפתיות, והאב לא מגלה כ"כ "ענין", וכאילו - אין שכר לעמלן...

אבל אני רואה בחומרה רבה את הניסיון "לנכס" את ההורות לצד אחד - ע"י מה שנשים מסויימות "מדמינות" בראשו את האבהות מחוסר תפיסה איך עובדת ההורות של האבא.

זה דבר חמור והרסני, אם לא לומר היסטרי - והוא הוא גורם לא פעם לאבות מסויימים "לזוז הצידה" כדי לא להיכנס לתחושות לא נעימות.

ככל שהאם תעריך יותר את ההורות של האב, תקבל יותר את הגוון המיוחד שבכך - יש להניח שהיא גם תזכה לכך יותר, ובעיקר ילדיה יזכו.

אתה מסרב להתייחס למחקרים, כי רבים מהם מוזמנים. (אגב, נתון שאני מסכימה איתו... ולכן התייחסתי למציאות)

אבל אתה מסרב לראות את המציאות בכל עיניים זולת שלך... כשהבאתי את המציאות מבעד לעיני, ולא רק עיני, עיני רבים כמוני, תקפת אותי שאני מביאה את המציאות האישית שלי כהוכחה.

אך מה ההוכחה שלך??

מאיפה אתה מוצא שתפקיד האב חיוני לילד הרך, לא פחות מאשר האם?

מהם המקורות שלך?

ויורשה לי לשאול משהו אישי, לו יצויר חלילה, שהיו הוריך מתגרשים בעודך ילד רך, מה לדעתך היה לך טוב יותר, להשאר רוב הזמן עם אמא, או עם אבא? כמובן בהתחשב בכך שאביך היה מעורב מאד וכו'...

ואני אכן באה אליך בטענה, כי אתה מייצג דמות שהתורה היא  דרך חחיה, איך אפשר לתת לעיוות תוקף של לכתחילה??

ראה מה שכתבה יהודיה ומה שעניתי לה?

זה מה שבאתי לומר, והיא הצליחה לומר טוב יותר ממני.

אם התורה היא בעד שהאם תישא ברוב בעול של גידול  הילדים, אי אפשר לשנות זאת בהינף קולמוס, כשבאים לידי גירושין.

למה את אומרת שאני "מסרב לראות את המציאות בכל עיניים זולת שלי" וכראיה את מביאה את המציאות שאת ראית בעינייך?...

הרי בדיוק ההיפך הוא הנכון: בגלל שאת הצגת כמציאות "בלעדית" ש"ברורה לכולם" את המציאות שאת חווית - הראיתי שיש חוויות בדיוק הפוכות. לא זו בלבד - את חוזרת ואומרת שזה גם "בעיני רבים כמותך", אז גם אני אמרתי, מה שידוע לי, שגם המציאות שאני הבאתי היא גם "בעיני רבים כמוני"... אז למה את מתלוננת על שעשיתי בדיוק כמוך? אתמהה.

ואת שואלת "מה ההוכחה שלך" כשה"הוכחה" שלך, זה שכביכול "רואים" כדברייך. ולי ברור - בלי ספק - ש"רואים" כדברי. כ"כ ברור לי שאינני רואה לנכון להביא "הוכחות". לא פחות ממה שאת אינך רואה לנכון להביא "הוכחות" על חשיבות התפקיד של האם. אבל הסברתי היטב, במקצת, את הכיוון.                       

ומה ששאלת אותי "מה היית עושה אם..." הוא עצמו מראה עד כמה את "נעולה" לגמרי-לגמרי בדברייך... כל כך נעולה, עד שאין לך ספק מה אני עצמי הייתי עונה... אני לא אענה אישית, כי אני נזהר לא לערב "אותי" בוויכוח, אם כי אין לי ספק מה רבים היו אומרים במקרה כזה ל"ע - שלא כמותך!

ואם את "באה בטענה" אלי - אני כמובן מכבד אותך, כי אני רואה שאת מדברת מתום-ליבך, אבל אני לחלוטין לא מסכים איתך:

את שוב, כל כך בטוחה שאין חולק על דברייך (אפילו אני, שכתבתי מפורש שאינני מסכים איתך..) עד שאת שואלת, אותי - "איך אפשר לתת לעיוות תוקף של לכתחילה", על דבר שאני חושב שאינו עיוות אלא לכתחילה שבלכתחילה (כלומר, ה"לכתחילה" הוא לא גירושין, כמובן... אלא המיקום של האבא והאמא; והנגזר מזה הוא גם מה הכי טוב במצב ה"לא לכתחילה" הזה..).

ומה הקשר ש"התורה היא בעד שהאם תישא ברוב העול של גידול הילדים"?... עפ"י "התורה" - בלי להיכנס לכך יותר מידי, מצות חינוך - למשל - מוטלת רק על האבא...  החלוקה שיש במציאות, במטלות הבית, היא מתאימה בד"כ לטבע ולמציאות. וכבר הסברתי - מבחינת חיוניות ההורים לילד, האבא לא פחות, לפחות, חיוני מאשר האמא (בלי להיכנס לפרטי גילאים כעת, יש בכך ניואנסים). הקרנת היחס שלו, חשובה לא פחות, עפ"י דרכו, ועפ"י אישיות כל אחד מההורים; אז כאשר הבית במצב תקין - כל הורה ממלא פונקציות מעשיות אחרות לעיתים, חלקן "מוסכמות" וחלקן טבעיות. אך כאשר מגיע מצב לא-רצוי לכתחילה, אז המכריע לדעתי הברורה, בהורים ראויים, הוא המשך היחס הקבוע משני ההורים. ולכן, כל אחד מהם נוטל גם פונקציות שהיה בחיים הרגילים מסתמך בהן על זולתו, למען הדבר העיקרי של "שני הורים בפעל" לילד.  ואת זה הסברתי ברור גם מקודם.

אינני חושב ש"התורה" אומרת אחרת. כמובן.

[ואגב, לגבי שאני "מייצג דמות שהתורה היא חייה".. אני כמובן מאד מתאמץ להגיע למעלה הרמה הזו, והלוואי ואזכה.. ומכל מקום, אני מייצג את עצמי - ואת מה שנראה ו/או ברור לענ"ד, להתבוננותי ועיוני, ולנסיוני בחיים]

יש חוקר בשם בולבי שהתמקד ממש בנושא הזה ואכן העלה שחשיבות ההתקשרות לאמא בשנים הראשונות היא קריטית להתפתחות תקינה.

אפשר להעמיק כאן:

http://www.amazon.com/Attachment-Second-Basic-Books-Classics/dp/0465005438

אבל ממש נגד הפתרון המוצע.

שימו לב לא מדברים על ביטול של חזקת הגיל הרך, כך שבכל מקרה של גירושים יצטרך בית המשפט להחליט למי הולכים הילדים, מדובר על ביטול חזקת הגיל הרך וביטול מוחלט של המושג משמורת, כך שבכל מצב של גירושים שני בני הזוג יצטרכו להמשיך לדאוג באופן שווה לילדים.

ועל סמך מה החליטו כי ככה עדיף? חקרו ומצאו כי באותם מקרים ששני ההורים לקחו אחריות על על הילדים הילדים גדלו והתפתחו טוב יותר וסבלו פחות מבעיות בהמשך.

אלא מה? אותם מקרים שקיימים כיום שבהם בחרו ההורים במשמורת משותפת אלו מקרים מבהם ההורים התגרשו "יפה", והמשיכו לתקשר ברמה סבירה לפחות גם לאחר הגירושים (אחרת הם לא היו בחורים במשמורת שכזאת)

וכעת, שוו בנפשכם כיצד יראה המצב כאשר ההורים מתגרשים בכאסח, ולאחר מכן הילדים נמצאים 3.5 ימים פה ו3.5 ימים שם. הילדים האומללים יהיו חבל באיזה משחק משיכת חבל אכזרי, כשכל הורה מושך לכיוונו ומתעקש שהילד ילמד דווקא היכן שהוא רוצה, וכו'.

אז החוק יוכל לומר שבני הזוג חייבים להסתדר, אבל אם הם לא יסתדרו החוק יכול להמשיך לומר...

ולגבי חזקת הגיל הרך - בעבר אולי היה נכון לומר שבעיקר מי שמטפלת בילדים היא האימא, אבל כיום? נראה לי שברוב המשפחות (לפחות מה שאני רואה סביבי) מי שבעיקר מטפל בילדים זה לא אימא וגם לא אבא כי אם המטפלת...

אני למשל לא יכולה שלא לשים לב בגן של הבן שלי שאת רוב הילדים מביא ומחזיר דווקא אבא ולא אימא... ואני גם שומעת את הסיפורים של השכנות שלי על איך שהבעל שלהן הוא זה שדואג לילדים לאוכל מקלח וגם משכיב לישון על מנת שהן תוכלנה לצאת לעבוד

אז אם אישה בחרה להשקיע בקריירה ואת הילדים שמה רוב שעות היום במעון/גן+צהרון וכו', אז פתאום כשמגיעים ל"ע לגירושים היא נזכרת שבעצם היא רוצה להיות המטפלת העיקרית שלה?

אם כך, תבוטל חזקת הגיל הרך עבור נשות קריירה,

(בורחת לפני שיזרקו עלי עגבניות)

אני מסכימה שהחוק יפגע בילדים, כי הם יהפכו לכלי ויכוח וריב.

אבל .רוב הגברים מטפלים בילדים כדי שהאשה תוכל לצאת לעבוד???תסלחי לי אבל אלו שטויות.

אצלנו בשכונה אני רואה את האמהות, נקרעות גם בעבודה וגם בטיפול בילדים.

ולא האב הוא שמקלח ומשכיב, ברוב רובם של המקרים, זאת האמאל'ה!

האמא שגם יוצאת לעבוד כדי לעזור בפרנסה. ולא כדי להנות מקריירה...

וגם זאת שמבצעת את רוב תפקודי הבית והאם ה'נשיים'...

אני יודעת שאת נגד נשות קריירה שמזניחות את הילדים. גם אני.

אבל לומר שזה הרוב????

הן מיעוט!! מיעוט שבמיעוט!!

והחוק ככל חוק הינו גורף!!!

תבוטל חזקת הגיל הרך לנשות הקריירה (ולא לכלל הנשים)

ומצטערת, לפחות ממה שאני רואה סביבי הנשים בכלל לא יכולות לטעון עוד לכך שרוב מוחלט הן המטפלות העיקריות בילדים.

אולי עדין ברוב המשפחות האמא דואגת לילדים יותר, אבל זה כבר בכלל לא רוב כזה מוחץ

אבל את האמת שהדברים שכתבת קודם לכן דווקא שכנעו אותי יפה מאוד. משום שהמציאות הנכונה היא שהאימא היא זאת המטפלת בילדים הרכים. ואם המציאות התעוותה ואין זה כך, אין זה אומר שצריך לעודד את המציאות המעוותת, להפך צריך לעודד את המציאות הנכונה

(ואולי כדאי לחשוב על חזקת הבנים הבוגרים לאבות... כי הרי המציאות המתוקנת שבגילאים גדולים יותר האבא הוא גורם משמעותי ביותר בחייהם של הבנים )

העיוות, שהאם אינה המגדלת העיקרית של הילדים, הוא עיוות.

ומי כמו אנשי תורה, אמור לדעת את זה???

זה מה שמפוצץ אותי פה.

מילא אנשים שגדלו על תרבות המערב.. אבל אנשי תורה, אנשים שיודעים שאשה היא עיקר הבית, ושם תפקידה, להפוך את העיוות לכתחילה...ע"י טענה של שיוויון, זה מקומם!!

ושוב, מאנשי תורה אני מצפה לההפך מזה.

חוץ מזה, אני מסכימה שתבוטל החזקה לנשות הקריירה...השאלה, האם זה מעשי??

מי יקבע מי היא אשת קריירה? וע"פ מה?

האם לפי מס' השעות, בה מבלה האשה בעבודה?

ואז, האם מטפלת, שעובדת קשות להביא לחם ביתה, מ8:00 עד 4:00 נחשבת לאשת קריירה?

האם לפי סוג המקצוע?

ואז, האם עו"ד שעובדת מהבית () נחשבת לאשת קריירה?

בקיצ', לדעתי זה לא מעשי. ומכיוון שאני חושבת שעדיין נשות קריירה הן מיעוט לעומת אבות קריירה, החוק אמור לשקף את המצב הכללי, ולכן החזקה לא אמורה להתבטל.

שכלל לא חביב עלי, באופן אישי.

אני חושבת שכל מי שרוצה להיות הורה, ראוי להיות הורה.

לנושא "אשת קריירה", אני חושבת שכל תינוק חכם יודע היטב מי אימו (שוב, פרט למקרים קיצוניים).

(וברור שכל התינוקות חכמים )

אפשר כאן גם להיכנס לכל הנושא של "אמא טובה דיה" של מה-קוראים-לו וויניקוט, וגם החבר של פצקרשת מההודעה למעלה.

(אבל לי אין כח אז אני הולכת לישון)

שהאימא היא זאת המטפלת העיקרית בילדים הקטנים

ומי שלא עושה זאת, על סמך מה תקבל עדיפות על פני האבא, שגם הוא הורה לילדים בדיוק כמוה???

אני חושבת שהתינוק/הילד, באינסטינקט, תופס את האם על פי התפקיד היעודי המקורי שלה, כך שבעצם הרחקתו ממנה הוא חש מקופח, גם אם בפועל אביו ימלא את תפקידי האם (המסורתיים), באותה מידה שאימו תמלא.

אבל כמובן שזו רק השערה ורעיון שאין לי דרך לגלות אם הם נכונים

שיהיו לפחות חצי אצל אביהם. אם לא לגמרי, וביקורים אצל האם...

אני מרותקת!!!!  

מקבץ תגובות:

1. לחזק את דבריה של אני ירושלמית אודות הנטל הכספי:

אני מוסיפה את בעית התקדמות הקריירה. רוב הפעמים האישה היא שנשארת בבית עם ילד חולה, האישה היא שלוקחת את ופשת הלידה (לפעמים גם מאריכה אותה), ויוצאת מוקדם מהעבודה (ובכל מקרה לא נשארת מאוחר לטחון שעות, כמו אבא). כל אלה משפיעים ישירות על אפשרויות הקידום של האמא, גם הכלכלי.

2. לגבי טענת המחקרים של ד.:

רוב רובם של המחקרים עוסקים בהעדר דמות אב, ולא בהעדר דמות אם.

מתוך אלה, אין כאלה המתייחסים בנפרד לשאלת הגיל הרך.

עם זאת, בארה"ב נהוגה "משמורת משותפת" כברירת מחדל, ושם המחקרים מראים שעדיף לילד לגדול בבית עיקרי יחיד, ולא במשמורת משותפת, כדי להגביר את תחושת היציבות (שהתערערה ממילא עם התפרקות התא המשפחתי).

3. בהבדלים של החלוקה בנטל בין האב לאם, אני מתייחסת בעיקר הבדלים בסוג המעורבות, ולא לכמות המעורבות. אמא יותר מחבקת מאבא - מדוד ובדוק מחקרית. והצורך במגע הוא צורך הישרדותי לילדים הרכים, ולא צ'ופר.

אספר על הניסוי המפורסם בקופי הרזוס ("אם המגבת ואם התיל"):

החוקרים הפרידו קוף רזוס תינוק מאמו ושמו אותו בכלוב שבו שתי בובות דמויות קופת רזוס בוגרת. בובה אחת הייתה עשויה מחוטי תיל והכילה בקבוק חלב (אם התיל). הבובה השנייה הייתה עשויה מספוג רך וצופתה במגבת (אם המגבת). השאלה הייתה: האם תינוק הרזוס יבלה את רוב הזמן עם אם התיל, המספקת רק צורך גופני, או עם אם המגבת, המספקת רק מגע רך? תוצאת הניסויים הייתה ברורה: תינוק הרזוס בילה את מרבית זמנו עם אם המגבת וניגש אל אם התיל רק כדי לאכול.

(לחצו כאן לקריאת הערך המלא)

להוסיף על כך, מה שלא רבים יודעים, הוא שאותן קופות שגדלו בניסוי, ללא אם, התנכרו לצאציהן לאחר ההמלטה, וחלקן אף תקפו אותם והרגו אותם. מאחר וקופות רזוס לא חושבות כמונו או "מרגישות" כמונו, לא נותר אלא להניח שהחסך גרם להם להתפתחות מוחית לקויה. אותו החלק שאחראי על טיפול בצאצאים, פששוט לא התפתח, מכיוון שלא קיבל די גריה (טיפול: האכלה, מגע, נשיאה, וכן הלאה).

כמובן, אנחנו לא קופים, ועדיין, במקרים רבים: 

ילד מוכה הופך להורה מכה;

אמא שלא ינקה מתקשה יותר להניק;

רוב פושעי המין, חוו בעצמם תקיפה מינית בילדותם.

ומי שגדל ב"חסך אימהי" (כך נקרא לזה), הניחוש שלי הוא שיתקשה יותר מהרגיל להיות הורה פנוי רגשית לילדיו. (אישית שמעתי וקראתי לא מעט על כך מפיהם של אנשים רבים שגדלו ב"לינה משותפת" בקיבוץ, אגב)

ועוד לפני כן - בעיות אחרות שקשורות במערכת העצבים המרכזית, מה שקוראים "בעיות התנהגות".

הילדים צריכים גם אמא וגם אבא - מוסכם.

הילדים זקוקים לאמם לחלוטין כשהם בבטן אמם - מוסכם.

עם הלידה מתרחשת הפרדה בין האם לתינוקה - מוסכם.

ההפרדה לוקחת בין שעה ל-18 שנים - כאן הדעות חלוקות בינינו

("כנסו לפורום נשואות (רק בתאוריה, כן?)" קרעת אותי מצחוק ירושלמית

"נראה לי שברוב המשפחות (לפחות מה שאני רואה סביבי) מי שבעיקר מטפל בילדים זה לא אימא וגם לא אבא כי אם המטפלת..." אח... את חזקה היום...)

גם מוסכם שאנחנו לא קופים (תובנה חשובה...) ולכן המקום שהקדשת לכך לא פרופורציונאלי. ובכלל, יש לי הרבה מה להגיד על מה שמביאים ממחקרים על חיות לגבי עניינים מסויימים אצל בני אדם, אבל לא כאן המקום.

מחקרים לגבי הורות משותפת ("משמורת" - בביטוי המגונה בעיני) שנעשו לאחרונה, הראו שילדים גדלים כך יותר טוב. לי זה פשוט לגמרי.  כמובן, תלוי מי ההורים. אני לא בטוח שאמריקאי ממוצע הוא ראיה, למשל, לאיזה אבא יהודי עם לב חם. מה שאני ראיתי (אכן, לא "סטטיסטית" ולא מדעית), זה ילדים ששני הוריהם מגדלים אותם, בנפרד, ואין להם כלל תופעות שיש פעמים לא מעטות אצל ילדי-גרושים.

"הנטל הכספי" - אינני מתייחס. גם כי זה כבר לא נושא "חינוכי" וגם כי לדעתי פשוט צריך לבדוק לגופו כל מקרה עם ההכנסה/ות.  המציאות היום שאבות מסויימים נתבעים לשלם, אך בקושי רואים את ילדיהם, אינה אנושית ואינה מוסרית. אב טוב, שבזמן היותם יחדיו בביתם, נטל עליו יותר את הצד התורני/כלכלי וסמך על הטיפול המעשי של האם; ויחד עם זה השגיח על קשר חם עם ילדיו - אין סיבה שכאשר למרבית הצער מתפרקת החבילה, לא יוכל לקחת לידיו גם חלק מהמעשיוּת שבטיפול, כמו שגם האם לוקחת לידיה חלק מהפונקציות בהן סמכה עליו בהיותם נשואים. כמובן, מדובר על אנשים שרוצים ומוכנים להשקיע בטיפול בילדיהם.

יפה אמרת (גם אני חשבתי על זה): בבטן אצל האמא - אח"כ נפרדים; כמה זמן....  רק אוסיף נקודת מבט מעניינת, לדעתי: בבטן - טבעית אצל האמא; ואבא מטפל באמא, תומך בה - ודרכה גם בעובר שבמעיה. אח"כ נולד, וגם אז יש שני סוגי טיפולים. הכמעט אינסטנקטיבי של האמא (הנקה וכו'), והתעוררות החסד של האבא. יש לקוות - כלפי שניהם. ועם הזמן הדברים הללו מתפתחים. יש סוג "חוֹם אמא" ויש סוג "חוֹם אבא". זה שני סוגים , לא רחוקים, של נתינות.

לא אכנס ל"מה יותר" - לא רק בגלל שכל סוג חשוב - אלא בגלל שזה לא דיון רצוי. לפחות לא בקונוטציה הנוכחית.

ומכל מקום, אני מציע לכולם לשמוח בהורות של כולם (שלזה התגלגל הדיון - מעבר לשאלת מה יצא מחוק פלוני..) ולכבדה.  רק מרוויחים מזה.

אמרת דברים יפים מאוד

(שהלוואי שהם נכונים לגבי כמה שיותר אבות ומשפחות!)

ומצטרפת להצעה לשמוח

בכך שכולם רוצים בטובת הילדים

עד כדי כך שנוצר ריב גדול וויכוח גדול כל כך

איך השיר "אין כמו אמ/בא בעולם...

מה שבטוח לכולם פה יש לב חם

להשאיר את הילד אצל האם.

ילד צריך גם אבא.

הניצול של האמא את כוחה נגד האב גורם למתחים גדולים שבוודאי מזיקים לילד.

ולכן יש ביקורים סדירים וכל זה

וחוזרת שוב:

זה לא מצב אידיאלי. זה נאחס רציני.

אבל זו לא סיבה להחמיר אותו, וילד בגיל הרך זקוק לאימו יותר מאשר לאביו.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....