מחנכים אותנו.

אגב, איפה אבא?

את יכולה לא להשלים עם זה, ולשלם ועם הזמן יעלה המחיר עד לרמות ש... בהגזמה

אבל.... מה הוא יעשה בתפילה?

ישש תעריף מיוחד אם הוא מתפלל ותעריף אחר אם הוא חולם?

אגב, התפילה משעממת במיוחד בשבת כי היא ארוכה מאוד.. ובבית... "שבת בבוקר יום יפה"

גילוי נאות : אני משלם לבן שלי על הכל.

כשהוא רוצה לעשות משהו אבל צריך איזה דירבון כדי להתנתק מספר או משחק, אז מתחיל מתן הפרס.

בשום אופן לא אכריח אותו לעשות משהו תמורת פרס

מה נרוויח בזה ? סלידה מבית כנסת? מההורים? הפיכת הפרס לערך עליון?

יש עוד הרבה בכיוון  הזה אבל קודם תחשבי על  הגישה הזאת של מה עושים כשלא משלימים.

יש מצב שאת צודקת ,  ובעיקר כי רק את מכירה את התכשיט.

אבל אם זו דרכך אז פה גמרו עצותי .

טעימה קטנה כדי שתכירי את צד ה"חפיפניקים"

.אצלנו בכל יום הולדת אחנו משדלים את הילדים הגדולים לקבל עליהם משהו.

הם קופצים גבוה.... ואנחנו מורידים אותם מהעץ ומכוונים למשהו יותר קטן צנוע ויציב

השנה  (הבכור בן 10) הבחור הציע שיתמיד בשחרית של שבת.  אנחנו כיווננו אותו לקבל תפילת ערבית של חול .

למה? כי זה קטן וזה באחריותו אנחנו רק מזכירים. וגם זה ממש קשה כי כיף בבית בשבת בבוקר

הוספתי בקריצה שאם יתמיד בחורף שזה הזמן הקשה בשבילו כי זה באמצע היום, אז נסכים לו (שימי לב לניסוח - אני מוכן להסכים...) שימשיך להתמיד גם בקיץ כשערבית בערך ב8 כשהקטנים כבר ישנים.

בכורים אוהבים פריווילגיות  

אה ושכחתי כלל ראשון בחפיפיות . אם הוא "שוכח" אנחנו לא עושים עניין אלא למחרת מזכירים לו כרגיל

אני מוכן לוותר על תפילה או יותר אבל את המאבק שלי איתו אני אשמור למקלחת ושעות שינה.. גם אם יחליט בשלב מסוים לעצבן אותי אז אני אהיה יותר רגוע אם יומיים הוא לא יתקלח או ישן שעתיים מאוחר יותר .

אבל השאיפה היא שהוא יבין עם הזמן ש*אני* לא צריך את התפילה שלו , כי אני מתפלל בעצמי. זה נטו עניין שלו, אני מוכן לעזור לו לרצות . ולא הוא עוזר לי כשהוא מתפלל.

בפרק הבא. (אם תתענייני) ... איך גרמנו לו לרצות לבוא לתפילות שבת (לא בגיל 9)

הערה חשובה . יש אלף גישות חינוכיות וכולן נכונות השאלה מה מתאים למי , ואני מכיר את את הילדים שלי לא שלך..

הרבה נחת

שיירה של בנים...

התפילה באמת ארוכה מאד וקשה לצפות שילד בגילו ישב ויתפלל שעתיים רצופות, כאשר חלק מהתפילות איננו מבין כלל.

לכן, כדאי להרגיל אותו בהדרגה:.

קודם כל, ליל שבת. התפילה קצרה ולא מסורבלת. וחלק ממנה שרים. 

גם מנחה כוללת תפילת עמידה שהוא מכיר מיום חול ועוד מעט תוספות.

ובבוקר: לשעורין. כלומר, אם יש לך אפשרות לבוא להחזיר אותו, או שמדובר בישוב והוא יכול לחזור לבד, אפשר לשלוח אותו לשחרית בלבד. למה? כי לפחות חלק מהתפילה מוכר. 

אפשר גם ללמד אותו את משמעות התפילה. יצא ספר של הרב אלי מאיר מבית חורון בנושא התפילה לגיל הרך. שמעתי- (לא קראתי), שהוא מוצלח. אני מאמינה שגם הקטע הזה קשה, לומר המון מילים שאין להן משמעות בעיניו.

במקביל, אפשר לתגמל אותו בצ'ופר קטן על כל תפילה, או לעשות טבלה ואם הוא "ביקר" בבי"כ 5 תפילות, אפשר לקנות לו מתנה גדולה יותר.

גם הוא לא יבין מה זה תפילה, וגם לא מה ערכו של כסף.

לדעתי דוגמא אישית.. אבא לא מריץ תפילה, אבא מקפיד וה..דגש, אבא מקפיד בשמחה.

אח"כ.. תפילה ברמה שלו הוא לא צריך להתפלל את כל התפילה.

אח"כ לייקר לו את התפילה.. היום אתה לא הולך עם אבא, ככה כמה פעמים, עד שהוא יבקש.. ואזלהגיד לו טוב אבל רק קצת.. ולקחת אותו אחרי 5 דקות, אבל אמא עוד קצת.. לא היום ,מחר.. וכו עד שהוא ירצה ללכת מעצמו.

יש שיעורים מקסימים של הרב יחיאל יעקובסון.

חינוך ליראת שמים

חינוך למצוות

חינוך לעבודת ה' בשמחה.

וכו' .. הוא עובד מהשורש.

בהצלחה

צחקנו..

קודם כל, יש פה שני דברים, לענ"ד:

מצד אחד - מבינים. זה באמת "קשה".

מצד שני - אם לא מתרגלים, זה יכול להמשיך להיות "קשה" אח"כ, בגלל שמתרגלים..

לכן, לכאורה, צריך למצוא דרך שמשלבת הרגל הדרגתי, נותנת מוטיבציה עם חינוך, בצד ההבנה לשלב בו הוא נמצא.

אולי כדאי קודם, לשבת ביחד ולהסביר - בלשון של ילדים - כמה התפילה חשובה. הזכות לדבר עם ה' (נגיד הרב הראשי/ ביבי.דודו מהגן של דודו. ..כל אחד לפי המשל שמדבר אליו - היה מזמין אותך לשוחח איתו.. וכו'. לעשות הבדלה בין המשל הקטן לענין האמיתי - להסביר בנחת שזו זכות ושמחה) . גם להסביר שכאשר מתפללים ביחד, זו יותר זכות, ה' מסתכל עליהם בתור "עם ישראל", לא רק כמה מגיע לכל אחד..  את זה צריך להגיד לא ישירות ביחס להליכה שלו לביהכ"נ אלא סתם על נושא התפילה, אחרת תהיה "התנגדות" פנימית מראש.

אח"כ - להזכיר שיש דברים שאנחנו יודעים שהם מאד חשובים, ואנחנו רוצים אותם, אבל קשה לנו.. איך יכול להיות? הגוף לא זריז כמו השכל והלב; לפעמים הוא קצת עייף וכו'.

אח"כ -לחזור לנושא התפילה: אז אנחנו (גם הוא..) מבינים שזה חשוב  וממש זכות, אבל לפעמים קצת מתעצלים..  צריך להגיע להסכמה על זה. שיבוא מתוכו.

אז אנחנו צריכים למצוא עצה איך לעשות את מה שאנחנו יודעים שטוב לעשות, אבל לפעמים קצת קשה.

דבר ראשון - זה שאנחנו יודעם שזה חשוב. דבר שני - אפשר לתת בינתיים "עידוד" שגם לגוף שלנו יהיה חשק ללכת, וגם אם מרגישים בינתיים קצת "משעמם" כי עוד לא מבינים את כל התפילה (זה נותן תקוה לעתיד..). דבר שלישי, בהדרגה. לא בבת אחת. כמה שמתרגלים יותר קל ורואים שזה גם נחמד ומשמח.

אחרי שאמרנו את הדברים האלה -  אפשר להסכים להצעתו: אז בשביל לעודד, ניתן גם פרס מסוים על כל פעם שאתה מצליח. הפרס הגדול - זה שאתה זוכה ללכת לתפילה ולהתרגל עד שזה יהיה לך קל ומשמח. הפרס" הקטן" שעכשיו אתה ממש מרגיש אותו (כלומר - אנחנו יודעים את זה...), זה הכסף. אבל המטרה זה להתרגל לכך, ולדעת שזה חשוב הרבה יותר מ2 שקל..

ולקבוע סדרים הדרגתיים: בשלב הראשון, בשביל שיהיה לך יותר קל להתרגל (להסביר: לפעמים מתחילים קצת, ואח"כ כבר יותר קל להוסיף. אם נראה שאתה כבר ממש "בעניינים" בבית הכנסת, נחשוב ביחד אם כבר הגעת לגיל שאתה יכול להוסיף..), תהיה מהתחלת התפילה עד.. (לקבוע משהו סביר. חשוב להשתדל שזה יהיה מההתחלה. אלא אם כן שעה מוקדמת מידי, שאז אפשר לקבוע משעה מסויימת). אח"כ אפשר לשחק בחוץ, וחוזרים לקריאת התורה. קריאת התורה עוקבים עם חומש.  [מבחינה מסויימת, קריאת התורה יותר קל. "מענין"]. ולקבוע איתו מה הוא מתפלל בזמן שהוא בביהכ"נ, אפשר לשים סימניות בסידור. שהרי לא יתחיל בשלב ראשון עם כל המזמורים שמוסיפים בשבת.

כך יש לנו גם "רציונאל", גם עידוד ממשי, גם  שימת פרופורציות, גם יעד להמשך, וגם סדר מודרג שיותר קל לעמוד בו.

צריך גם להשתדל שבית הכנסת "ימשוך". למשל, שיתנו לו מידי פעם לגלול ספר תורה, עם "יישר כח" אח"כ. וכן, במקום שילדים שרים "אנעים זמירות".

כמו כן, אפשר בבקר: "כיבוד  של לפני תפילת שבת", בשעה קבועה, אח"כ הולכים לבית כנסת.

הסדר הקבוע, וההרגל כשהוא באופן שאפשר להכיל, עם מוטיבציה ערכית ו"מוחשית", זה המפתח הגדול להתמדה.

ענ"ד.

[אגב, אם "משלמים", כדאי לכלול את זה עם עוד תפילה בשבוע או כד', שלא יהיה "שכר שבת"..]

לדעתי לא כדאי לצפר בכסף..

אבל אולי כן לצפר בהפתעה כשראית תפילה או רצף שאפשר לשבח אותו,ולצפר כנחת ופינוק לא כפרס.

פעם שמעתי שהיו שני אנשים- האחד ישב וחינך את הבן כל התפילה להתפלל והשני פשוט התפלל שהילד יתחנך..

לימים הילד שהתפללו עליו היה זה שבאמת נכנס לביהכ"נ והתפלל ושני-לא עלינו לת,לא.

הי,

פרסים , כמו עונשים הם אכן אמצעים להקניית הרגלים . אך זוהי הפעלה בלבד - לא חינוך! יתרה מזאת-  זה מזיק לחינוך. 

אלא שאין מנוס וחייבים את אלו כפעולות מקדימות (סותר על מנת לבנות). 

אז ראשית הפרס צריך להיות סמלי ובעיקר חשוב לשים לב לדרך שבה בוא ניתן. לא להעצים את הפרס ולהללו כי אז החינוך יהיה להאדרת הפרס המהולל שבשבילו שווה 'לסבול' שעתיים תפילה. ההיפך. לומר לילד שהפרס הוא מתוך השמחה שלי כהורה ומתוך הצורך של יצר הרע לפיתוי החומרי וזה בסדר. 

והכי חשוב! כדי לתקן את נזקו של הפרס (שכאמור בלתי נמנע) וכדי לקבוע בנפשו של הילד את אהבתו לעבודת השם בכלל ואת התפילה בפרט , שזהו החינוך באמת, חשוב להעצים את חווית התפילה , לשבת עם הילד  לאחר שישב בתפילה. בהתחלה אחרי כמה דקות- זה מספיק!  להגיד לו כמה זה מרגש אותך כהורה, כמה שמחה יש בשמיים , כמה אדם טוב יותר הוא נעשה, שיש אנשים בעולם שניצלים מאסונות ונרפאים בזכות כל מילה שלו בתפילה. להתרגש איתו באמת ! כך זה ייקבע בנפשו.

הרצון האמיתי הפנימי צריך להתפתח אצל הילד מתוך תחושת הרוממות שאנו מרגישים איתו.

תנאי בסיסי והכרחי לתהליך:

שאני כהורה באמת מרגיש את החוויה המרוממת בתפילה (גם אם לעתים). החיישנים של ילדינו מפותחים מידי  בכדי שנצליח להציג בפניהם תמונה שאנו לא רואים בעצמנו.

בהצלחה, 

שישמע שחברים מהכיתה שלו הולכים הוא ירצה גם ללכת לא?

בבית הורי ויש לי 6 אחים לא דיברו על זה שצריך ללכת לבית כנסת/פרסים וכ'.. וכולם עוד לפני הבר מצווה הלכו לשם,

מה גם נתנו להם להיות בחלק מהתפילה ואז לצאת לשחק

הרבה דוגמא אישית, דיבור על תפילה במובן היפה שלה...

בהצלחה יקרה ותתפללי הרבה את..

יש ילדים שאצלם זה כמו שתיארת, וזה כמובן הכי טוב ו"טבעי",

ויש כאלה שצריך את ה"בתחבולות תעשה לך מלחמה"...

יש כאלה שזה אכן יבוא מאליו,

ויש כאלה שלא - הם פשוט יתרגלו חלילה להתעצל בענין הזה..

ויש כאלה - שכן ילכו, אך בלב זה יישאר כעול לא נעים שרצוי פעם להיפטר ממנו, חלילה...

ולכל אחד - צריך את המתאים לו.

היסוד הוא כמובן כמו שכתבת: דוגמה אישית, דיבור על התפילה במובן היפה, הדרגה..

ואשרי הזוכה שזו ה"נורמליות" אצלו..

אבל לכל אחד הקב"ה נותן את המשימה שעימה עליו להתמודד.

אם יתמודד נכון - יוציא דווקא ממנה גילויי כחות נפלאים.

ובאמת - אנחנו צריכים להתפלל בעצמנו.. אכן.

קראתי בעיון רב את כל התשובות. את הארוכות קראתי כמה פעמים ואני מודה לכם מאוד על ההשקעה, העצות והחשיבה.

על שבת הזאת כבר דיברתי אתו הערב וסיכמנו. אני די בטוחה שהוא יצליח לעמוד במה שקבענו (בעזרת הצ'ופרים - לא כסף). 

דן - קצת התפלאתי שלא שללת מיד את נושא התשלום. האמת היא שאני כתבתי את זה לא בגלל שחשבתי לעשות זאת, אלא כדי להראות לקוראים איפה הוא נמצא. 

בכל מקרה, כל דברייך העירו את עיניי.

תודה לאנטנימי ולאורה, באמת הדברים שכתבתם - שלא לאפשר לבוא - אני זוכרת שגם הרב אלישע וישליצקי אמר פעם משהו כזה.

ותודה לכל המזכירים את חשיבות הדוגמה העצמית - זה ודאי עומד בבסיס הכול.

שנזכה לחנך את ילדינו ליראת שמים ולמידות טובות.

ושוב, תודה רבה רבה לכולכם.

אני דיברתי, בתוך מכלול הנושא, על מקומו הנכון של ה"פרס".

ומכיוון שזה הפרס שהיזכרת (ה"שקלים"), לזה התייחסתי.

גם אני, אישית, לא מהמתלהבים על ה"כסף", אבל לאידך - אם זה מה ש"תופס" את הילד, ביוזמתו, זה לא כ"כ נורא.

צריך לראות איך זה במבט שלו - ללא הקונוטציות של המבוגרים לנושא ה"תשלום".. בעיניו זה אחרת לגמרי. זה פרס.

פרס מצטבר. אז אם הצלחתם עם משהו אחר - מה טוב. אך גם מזה אין מה להיבהל לדעתי.  העיקר היא הגישה. אם

לילד ברור מה כאן ה"פרס" העיקרי, והדברים נעשים מתוך המכלול, כפי שכבר כתבתי, אז גם אם זה הפרס שהוא

רוצה, ובקנה מידה כזה, לא יקרה מזה כל רע לענ"ד.  ועצם זה שהוא הציע, בתמימותו ש"ישלמו" לו, זה אכן מראה -

כלשונך - איפה הוא נמצא..  אך, לדעתי, לא איפה הוא נמצא במובן השלילי, אלא איפה הוא נמצא בתור ילד תמים...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....