לפני כשבוע התבשרנו שהסתיים משפטו של שוטר מג"ב לשעבר, בגין מקרה בו היה מעורב לפני מספר שנים. מדובר במקרה בו אותו שוטר ועוד שלושה מחבריו ממג"ב חברון שיצאו לנסיעה על ג'יפ בעיר במטרה לתקוף ערבים תפסו עוברי אורח אקראיים ברחוב, העלו אותם לג'יפ, היכו אותם, ולבסוף השליכו אותם מן הג'יפ תוך כדי נסיעה. אחד מאותם אנשים, נער בן 17, ריסק את הראש על האספלט ומת. בנוסף לכך, הם גם גנבו כסף מהאנשים שתפסו וביצעו עוד שורה של תקיפות. אותו שוטר לשעבר הורשע בסדרה של עבירות חמורות, נידון רק לשש וחצי שנות מאסר מתוך התחשבות במצבו המשפחתי הקשה.

באמת קשה להחליט מה מזעזע יותר: האם המעשים של אותם שוטרים (מדובר כאן בלא פחות מהתעללות ורצח בדם קר של אדם חף מפשע) או שאולי הדבר היותר מזעזע הוא הגיבוי שלו זוכים אותם רוצחים במדים, בין השאר גם בקרב אנשי ימין רבים
משפטם של השאר עדיין נמשך. אין טעם להרחיב כאן יותר מדי את הסיפור. כל המעוניין מוזמן להקיש "ינאי לאלזה" (שמו של השוטר) בגוגל ולעיין בפרוטוקול המשפט.

באמת קשה להחליט מה מזעזע יותר: האם המעשים של אותם שוטרים (מדובר כאן בלא פחות מהתעללות ורצח בדם קר של אדם חף מפשע) או שאולי הדבר היותר מזעזע הוא הגיבוי שלו זוכים אותם רוצחים במדים, בין השאר גם בקרב אנשי ימין רבים. מסתבר שהארבעה כלולים ברשימת "האסירים היהודיים הלאומיים" אשר ארגון "חוננו" ועוד שפע של ארגוני ימין וחברי-כנסת נאבקים למען שחרורם לרגל חגיגות ה-60 למדינה.

עוד בהיותי חייל סדיר, בשנים העליזות של תחילת מלחמת אוסלו ו"חומת מגן", מתוך היכרות בלתי-אמצעית עם היחס של חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב לאוכלוסייה הערבית, הייתי מודאג מאוד מהריטואל החוזר על עצמו. כך, בכל פעם שאיש כוחות הביטחון נתפס ועומד לדין בגין התעללות בערבים, נעמדים מיטב יחצ"ני הימין מול כל מיקרופון אפשרי וחוזרים על המנטרה: "איך כל השמאלנים יפי הנפש מעיזים לשפוט את החיילים היקרים שלנו המחרפים את נפשם'".

לאותם אנשי ימין לא היה איכפת כלל במה אותם חיילים ושוטרים נאשמים, והאם הם באמת אשמים. הם הצדיקו אותם מראש ובכל מקרה. בכך הם תרמו תרומה גדולה לביסוסה של דעת קהל הרואה באנשי כוחות הביטחון קדושים שאין לערער על מעשיהם, ומתייחסת בסלחנות למעשי עבריינות ואלימות המבוצעים על ידי אותם אנשים שאמורים להיות אחראיים על אכיפת החוק, תוך ניצול לרעה של סמכויותיהם. זה מן הסתם סייע לחזק את אותן נורמות של אלימות מצד אחד ושל סלחנות וטיוח מצד הדרגים הגבוהים מצד שני. זה היה בימים שאיש לא שמע על "תוכנית ההתנתקות", ועמונה הייתה לא יותר מגבעה נידחת בסוף העולם. חשבתי האם אותם אנשים לא מבינים מה הם עושים? האם הם באמת לא מבינים איזו מערכת ועם איזה נורמות התנהגות הם עוזרים לבסס? והאם הם לא מבינים שהמערכת הזאת תופנה נגדם בסופו של דבר.

כן, הם לא מבינים. הם לא הבינו אז, ולמרבה הצער הם לא מבינים גם היום. לפני קצת יותר משנתיים, על ההר של עמונה, המערכת הזאת התנגשה בנו חזיתית ובמלוא העוצמה
כן, הם לא מבינים. הם לא הבינו אז, ולמרבה הצער הם לא מבינים גם היום. לפני קצת יותר משנתיים, על ההר של עמונה, המערכת הזאת התנגשה בנו חזיתית ובמלוא העוצמה. עוד קודם לכן נושא אלימות המשטרה היה לנושא חם בקרב ה"כתומים", ולאחר עמונה זה הפך לנושא המרכזי. אבל אפילו אז לא היו מוכנים לעכל שהאלימות המשטרתית ומה שקשור בה היא בעיה מערכתית. לא היו מוכנים לקבל שאותו שוטר שמכה ערבים הוא אותו השוטר שמכה יהודים. ושאותו חוקר מח"ש שמטייח חקירות על אלימות נגד ערבים מטייח גם חקירות אלימות נגד יהודים.

וחשוב מכל: שאותה דעת קהל שמתייחסת בסלחנות לכל עבירת אלימות של איש כוחות הביטחון נגד ערבים, בסופו של דבר תתייחס בסלחנות לאלימות שלו כלפי כל אחד, ובעיקר כלפי מתנחלים. משום מה, המאבק באלימות של כוחות הביטחון נגד ערבים נחשב כנחלתם של שמאלנים עוכרי ישראל, ולא כחלק ממאבק כולל על דמותם של כוחות הביטחון ועל דמותה של המדינה בכלל.

וכך הגענו למצב שבו עומד אדם, כמו שמואל מידד (זנגי), ראש ארגון "חוננו", תושב חברון שחווה על בשרו את אלימות השוטרים והמג"בניקים בפרט, מגבה את הבריונות של אותם עבריינים במדים, קורא להתחשב בהם, ולשחרר אותם לחופשי. הוא כנראה לא רואה כלל את הקשר בין המכות שספגו הערבים מאותם שוטרים אתמול לבין המכות שהמפגינים היהודים סופגים מממשיכי דרכם של אותם שוטרים היום (דרך אגב, למען הגילוי הנאות יש לציין שלא זנגי ולא אף אחד אחר ממי שמסנגרים על הרוצחים מחברון לא חולקים על עצם העובדות בתיק, כך שאין כאן עניין של מערכת משפט שטופלת אשמות שווא).

כמובן, שיש למטבע הזה צד שני. אין טעם להרחיב על כך שאנו נמצאים במלחמה מול אויב אכזרי שרוצה להשמידנו, ושהממשלה ומערכת המשפט מפקירים חיים של אזרחים וחיילים, ולמעשה במידה רבה משתפים פעולה עם האויב
כמובן, שיש למטבע הזה צד שני. אין טעם להרחיב על כך שאנו נמצאים במלחמה מול אויב אכזרי שרוצה להשמידנו, ושהממשלה ומערכת המשפט מפקירים חיים של אזרחים וחיילים, ולמעשה במידה רבה משתפים פעולה עם האויב. אך בד בבד עם המאבק למען שינוי במדינה ולמען מתן אפשרות להילחם כמו שצריך נגד האויב אסור בשום אופן לחצות את הגבול ולתת לגיטימציה לכל מעשה פשע תחת התירוץ של לחימה באויב. חציית גבול כזה גורמת כאמור לעיצוב נורמות של עבריינות ואלימות בלי שום קשר לפעילות מבצעית אמיתית, ועלולה אף להביא למצב של לוחמים שמעדיפים לעסוק בפשע ובביזה במקום בלחימה או כמו שאנו חווים על בשרנו, לוחמים שמפגינים אומץ-לב רב בדחיפת ידיים לתוך חצאיות של נערות בכתום ולא מול האויב האמיתי.

אם ברצוננו לא רק להיות כל הזמן "אנטי ממסד", אלא להתוות כיוון ודרך לעתיד צריך להראות בעקביות מהי הדרך הנכונה ללכת בה, ובו בזמן להתעקש גם לא לגלוש לדרכים שבהן אסור ללכת.  

החמור מכל הוא שאם במסגרת מאבק על מטרות צודקות נותנים גם לגיטימציה לפשעים, אז גורמים לכך שגם המטרות הצודקות ניזוקות. וזהו אולי החלק העצוב ביותר בכל הסיפור: הרי באותה רשימה יש לא מעט "אסירים יהודיים לאומיים" אמיתיים, אנשים יקרים שנרדפים על ידי המערכת המשפטית רק משום היותם יהודים שהגנו על חייהם מפני פורעים ערבים. הכללתם ברשימה אחת עם פושעים סדיסטיים מאפשרת לכל איש שמאל, ובעצם לכל אדם, להפנות אצבע ולהגיד: אולי בעצם גם הם פושעים, תראו עם מי שמו אותם ברשימה אחת. וזה מאפשר לכל אחד להפנות אצבע למחנה הימין כולו ולהגיד: הם כולם צבועים. מתלוננים על האלימות המשטרתית שמופנית כלפיהם, ושנייה אחר כך רצים והופכים כל סדיסט במדים לגיבור לאומי.