הממ... אני לא המבין הגדול והמנוסה בלשון המעטה (טרם ניסיתי להתחתן עם יהודיה כזו 
),
אבל אגיד מה שנראה לי (כאשר למעשה, אני מתבדה בצורה עקבית כשמגיע למעשה...).
מקווה שתהיה בזה תועלת.
כהקדמה (ובלי קשר ספציפי לשאלה), לדעתי צריכים לנפץ כמה מיתוסים.
התייעצות מסויימת ומושכלת עם ההורים זה לא בהכרח איסור, לא בהכרח היפך הרומנטיקה.
בטח כשנעשה במידה, מתוך יכולת לזכור שיתכן ואולי יש פער מסויים בין הציפיות שלי לאלו של הוריי שיח'.
אז ככה.
ברור לי, שיש יתרון עצום בכך שלבן הזוג יש נסיון, יש תפיסה יותר עמוקה של הנושא, גם אם אין לך.
זה אומר שבהחלט מסתבר שהבית שייבנה בעז"ה, ייבנה מתוך גישה יותר מפוכחת, יותר שקולה, יותר בריאה.
יותר מודעת למרעין בישין בהן נתקלים בחיים.
אתם יודעים, היום הוא האביר על הסוס הלבן. עוד חודשיים תשלחי את הנסיך, האביר הנוצץ והמבריק שלך,
לכתת רגליו, להסתובב בסופרמרקט לעשות קניות.
בשביל להכיל את עומק השינוי, את האחריות הכבדה שנופלת עלינו לפתע - חייבים בגרות מנטלית.
חייבים נסיון, קצת פז"ם בחיים (יש כאלה שמקבלים את זה ממש מוקדם, כמובן).
אני חושב, שאם אדם נמצא במקום שהוא יכול לשתף את ההורים שלו באופן כללי במהלך שידוכיו -
יש בזה בריאות.
מי ידאג לו, מי יהיה שם בשבילו, מי יוכל להעריף עליו מנסיונו - כמו הוריו?...
צריכים להיות ערים לשיקולי ההורים. לפעמים הם נכונים.
לפעמים הם מתבררים בדיעבד כאמיתיים, ולא רק כפולניוּת־יתר.
לא חייבים להחליט דברים על פיהם, גם כשמוחים בקול -
אבל תמיד לזכור שהם בעיקר פועלים מתוך אהבה, מתוך רצון לעזור,
לראות את ה"תכשיט" שלהם מאושר וטוב לו.
ואתם יודעים מה? לפעמים מופתעים...
לפעמים זה לא כמו בסרטים.
הם דווקא בסדר עם זה... דווקא זורמים...
דווקא יותר מרוצים ומאמינים בקשר מאשר אתה בעצמך 
