א. כשמספר סתם - כדאי בעדינות, "לשפץ" יחד איתו מה שהיה. נניח: הוא קפץ לא ממש עד הירח, נכון? אבל ממש גבוה..  ללכת איתו בכיוון ולהרגיל לאט ליתר דיוק. לא להגזים בכך - מותר לו בגילו עדיין "לפנטז" קצת. זה עולם מאד מענין...  אבל בהדרגה - להסתגל ליתר-מציאותיות, ולכך שמשתדלים יותר לדייק.

ב. "הערה ביומן" - זה אחד הדברים הגרועים - שולחים את הילד להיות זה שיביא דברים רעים על עצמו.. אני מציע לכם פשוט לעקוף את זה ולמצוא נתיב קשר אחר עם המורה, למשל דוא"ל. רצוי גם מצידה - אבל לפחות מצידכם. ובווודאי - כאשר משוחחים על התנהגות כלשהי, שהדברים יהיו באיזון הראוי. הכל מתוך קירבה - משוחחים ו"מחליטים ביחד" מתוך הכְוונה, מה ההתנהגות הנכונה. כי זה ברור - ילד שירגיש "מאויים" במידה כלשהי (לא אומר שזה כך אצלכם, חלילה, רק בעיקרון) עלול בקלות לומר לא את האמת, לצורך ה"הגנה העצמית", כפי שהוא תופס אותה...

ג. ו"פטנט" - אפשר מידי פעם (לא להגזים, ורק אם המשחק מוצא חן בעיניו), לשחק משחק של "אמת" ו"לא בדיוק": כל פעם מישהו לסירוגין (הילד/אבא או אמא) אומר משפט, לפעמים אמיתי ולפעמים לא מדוייק (להגיד מראש: "אבל לא לגמרי שקר.. ברור..." גם האמירה הזו מחנכת כבדרך אגב) - והשני צריך לומר אם זו אמת או לא מדוייק. אם היה לא מדוייק, השני צריך להגיד מה בדיוק היה לא מדוייק. אם לא אמר הכל - "בעל המשפט" מוסיף לדיוק.  זה תרגיל פשוט לשימת לב לדיוק במה שמדברים, להבחין בכלל שיש דבר כזה.  בהתחלה להשאיר את זה לגמרי כמשחק. לא למהר "להפיק רווחים".. עם הזמן - כשילד מגזים באי דיוק של משהו שאומר סתם במהלך היום-יום, אפשר להגיד בחיוך, בטון של המשחק: "לא מדוייק" ולתקן ביחד. העיקר מתוך קירבה, שיתוף ותרגול לתחושת הנחמד וטוב שבאמירה מדוייקת יותר.  ולא להפריז, בהדרגה, לא כל "דמיון נחמד" זה כבר שקר... כמו שכתבת - עדיין ילד מתוק בן 6 בלבד. להרגיל לאמת - חשוב מגיל צעיר. להבחין בין שקר לשיוט בדמיונות בגיל מסויים - חשוב להורים. כדי לדעת להבחין גם ברמת ההתייחסות.

רעיון יפה

תודיעי לנו...

והכל בסבלנות, כמובן. בצד חיוך מדמיונות במקום ובגיל שאינם מפריעים..

אין שום פסול שהילד יפליג בדמיונות וימציא סיפורים- זהו חלק חשוב בהתפתחות שלו. חשוב מאוד להקשיב לתוכן הסיפורים ולנסות להכיר אותו דרכם. זוהי דרך נפוצה להביע את עולמו הפנימי . 

המקום היחיד שיש לשים לב מבחינה חינוכית הוא כאשר הילד משקר על מנת להרויח דבר מה או להמנע ממחויבות. 

למשל: אם אמרת לו שהוא לא מורשה כרגע לשחק בחוץ והוא אומר שאבא אמר לו שהוא יכול (וזה לא נכון). 

במקרה זה יש לומר לו בזהירות :"בני, שיקרת ואני לא מוכנה לקבל את זה ממך כי אתה ילד ישר".

שני כללים חינוכיים חשובים: 

1. לבקר את מעשהו ולא אותו . ("שיקרת" , ולא "אתה שקרן" ) כדי לא ליצור אצלו את האמונה הפנימית והדימוי שהוא כזה.

2. מייד לאחר מכן להדגיש לו שהוא לא כזה ע"מ לחזק אצלו את ההרגשה הפנימית של יושר .

 כנ"ל בכל ביקורת על התנהגות שלילית שיש בה מקום להתערבות חינוכית.

דן ואורן ישר כח על דברי החוכמה

מסכים עם כל מילה ורוצה לבנות קומה נוספת

כיוון שהדמיון ממש טיבעי ובריא בגיל הזה אז במקום להילחם בו אפשר להעזר בו...

דוג'  על קצה המזלג:

אפשר לתאר לו את הרגשה אחרי שיגיד דבר תורה בשולחן ולהרחיב כמה היא הרגשה טובה ונעימה ושבע"ה ה' הוא יגדל ויגיד דברי תורה לא רק בשולחן שבת אלא גם בכיתה ואח"כ (אפשר להוסיף\לדלג שלבים) ידבר בבית הכנסת והרב ישמע אותו ויגיד לו ישר כח כי הוא יגיד חידוש  שאפילו הרב לא שמע עליו....

אפשר לנסות על עזרה לאימא

אפשר לתאר איתו את ההרגשה כשהוא מתנהג "לא טוב"  וללהראות-בקצרה כמה זה לא הרגשה נעימה.

לאחר מכן אפשר לפתח איתו את הדמיון על ההרגשה כשמתנהגים יפה והמורה מרוצה ואז עוד כמה ימים כאלו והיא תתן הערה טובה ביומן - אפשר לתאם איתה שתעזור.

בקיצור הדימיון הוא לא אויב אלא כלי שאפשר לסבול ממנו ואפשר להבנות ממנו.

והעיקר זה סבלנות כי בסוף זה מתאזן לבד - אם לא משכנעים את הילד שהוא שקרן...

בהמשך לדברים שכתבתי לעיל, יש עוד מספר נקודות שחשוב לנו ההורים לדעת.

למשל: הדוגמא האישית שלנו. כולנו 'נופלים' לפעמים. הילד לומד מכך. ייתכן שזה לא המקרה.

באופן כללי אם נאמין בו באמת כאדם ישר הוא יהיה כזה ,  אם נחשוד בו - הוא יפתח את מידת השקר.

צריך להיות איתו- לא נגדו. התדמית שלו וכוחות הנפש שנבנים אצלו להתמודד עם החולשות מקורן בעיקר בתפיסתו את הדרך שבה אנו רואים אותו.

כתבתי פוסט בדיוק בנושא זה- את מוזמנת לעיין בו כאן.

חודש שמח לכולנו,

אורן

הבת שלי שהיתה בגיל 6 בכיתה א' היתה מספרת כל מיני סיפורים מהבית ספר ורק אחר כך יתברר לי שלא היה ולא נברא.

לפעמים זה היה סיפור מושלם לפרטי פרטים ולא להאמין שהכל היה דמיונות.

למשל כמה פעמים אמרה דברים שהמורה אמרה להביא לבית ספר, או שהם היו בטיול וכדומה, ולא היה ולא נברא.

מקווה שהיום זה יותר טוב.

אשמח לשמוע עוד עצות בנושא הזה.

נדמה לי שכאשר המציאות עדיין לא מוחשית מספיק, הדמיון עלול לתפוס את מקומה

ולכן גם לא חייבת להיות מחוייבות מיוחדת לכך. ואם ילד חושש - לאפעם הוא ישנה את המציאות ללא בעיה. לא רק בגיל מאד צעיר.. (לא סתם קטנים "פסולים לעדות")

זה נכון שאנו מניחים שילד, לפי תומו, לא מכווין לשקר ולהערים ללא סיבה. אבל "עדויות" דמיוניות לגמרי - יש ויש...

שלא להתיחס למה שאמר כשקר ולכן התגובה לא צריכה להיות להרגיל באמירת אמת.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....