אני מאמין שלפני שפרסמת את הדילמה הזאת כאן היא כבר עלתה בינך לבין בעלך..נכון?

וזה העיקר.

[ואני בכוונה לא כותב מה דעתי]

בכל מקרה, אני משער שתחכימי מהשירשור הזה:

/Forum/Forum.aspx/t389379#4672027

לשנינו זה היה מובן מאליו אבל עכשיו שהילדים גדלו זה שונה...

כבר פעם שניה או שלישית שהנושא עולה ועד כה אף אחד לא הצליח להסביר למה יש בעיה ביחסי חיבה ואהבה בין ההורים.

אין מה לעשות- מרמה מסויימת (ולכל אחד יש קוים משלו) והלאה תתכן בעיה של צניעות. כשם שאיננו עושים הכל ברחוב לעיני כל, כך ישנם התנהגויות מסויימות שלא אמורות להיות מוחצנות מחוץ למעגל האינטימי של איש-אישה.

אנחנו גם לא יודעים איך הילדים יפרשו את המעשים הללו, וזה מעורר שאלה מה זה יצור אצלם

ברור שלא מדובר בדברים שצריכים להשאר בין האיש לאשה, השאלה שלי מתייחסת להתנהגויות יום יומיות רגילות כמו חיבוק לאשה שחזרה מהעבודה, נשיקה לבעל שהצטיין בבחינות וכו'.

איך ילדים יכולים לפרש את זה מלבד מה שזה באמת - גילוי של אהבה וחיבה.

הרי גם את הילדים מחבקים ומנשקים, האם עלינו לחשוש "איך הם יפרשו"?

ובקיצור - מה שאני מנסה להגיד הוא שצריך פרופורציות בחיים.

זה יכול להיות נחמד, לדעתי -

אם זה מתאים לכם.

וכמו שכתבת - בגבולות ה"נורמה"..

נגיד הדבר הראשון כן, השני - נראה אולי קצת "יותר מידי"...

ענ"ד.

אבל גם לא יודעת מה הנכון.. אף פעם לא יצא לי לשמוע על דעת ההלכה בענין כזה.

מגע של חיבה וחברות - חשוב ומועיל.

הילדים מקבלים בטחון בקשר שבין ההורים.

מגע של קשר זוגי אוהב - לא לפני הילדים.

וכמו שתאנה כתבה, זה ממש חשוב.

וכל פעם שראיתי קצת, זה ממש היה הפחת אושר כזו נעימה ומרגיעה

אצלינו לא ראינו את ההורים שלי נוגעים כמעט ועדיין ראינו עד כמה הם אוהבים!

אנחנו כן נוגעים ליד הילדים וגם בחיק המשפחה. ליד הילדים זה חיבוק ונשיקה של "שלום, אני שמחה לראות אותך / בוקר טוב / וכו" וליד המשפחה זה רק טפיחה על הכתף, העברת דברים וכו.

אחותי הקטנה (16) פעם אמרה לי שזה עושה לה טוב לראות את זה וזה היה חסר לה אצל אבאמא.

אחי הצעיר נשוי גם והם ממש מביכים אותנו! הם יושבים בסלון וקוראים או לומדים משהו כמעט יושבים אחד על השני ובכלל נוגעים המון בצורה מוגזמת (לא נשיקות וחיבוקים זה יותר "רוח" הנגיעות).

כולם (ההורים, אנחנו, האחים האחרים) בורחים משם כי מובכים. רק הילדים הקטנים משחקים שם...

אז בכל מקרה צריך חהיות מאוד זהירים, כי גם נגיעה בלי נשיקות וחיבוקים יכולה להיות יותר מידי..

ואולי כך זה אצלכם פפריקה יקרה,

ואולי זה רק  כי הילדה שלי עוד פיצית,

אבל אני לא חושבת שנכון להימנע ממגע ליד הילדים לגמרי...

יש משהו יפה בזה שכשאבא חוזר מבית כנסת הוא אומר שבת שלום לאמא ונותן לה נשיקה על הראש/מצח

יש משהו יפה בזה שאמא חוזרת מהעבודה ומביאה לאבא נשיקה על הלחי ואומרת "טוב לראות אותך"

לא צריך להיסחף, והעיקר שכל זוג בוחן את עצמו מה רלוונטי ומה לא, ובגדול ישנה הבחנה בין נגיעה של חיבה לבין נגיעה מינית-שאת זה לא עושים ליד אף אחד והילדים נכללים ב"אף אחד" הזה...

אולי כשהקטנטנה שלי תגדל אחשוב אחרת...

לפעמים זה נעשה ליד עוד נוכחים מלבד הילדים.. 

יש דברים שהצניעות יפה להם.

הרבה פעמים אני חייבת לעצור את בעלי שלא יגלוש לגילויי חיבה מוחצניים ליד הילדים.

אפילו נשיקה בלחי אני חושבת שהם אף פעם לא ראו. האמת שבעלי ואני כבר דברנו על הענין כמה פעמים וחשבנו שאולי כדאי שהם כן יראו שאנחנו אוהבים. לא הצלחנו עד עכשיו לענות לעצמינו על השאלה הזאת. בציבור שלנו כחסידים זה לא מקובל, בכלל אצל חרדים זה לא מצוי כל כך ואולי חבל שלא.....

הילדים שלנו לא "זכו" לראות גילויי חיבה בין הוריהם,  לא פעם ולא פעמיים שוחחנו על זה אבל היה ברור שאנחנו ממשיכים כך.

בתקופה האחרונה נערך שאלון ממשחק משעשע באירוע משפחתי- מעניין שהילדים שלנו ידעו לענות בצורה הכי פשוטה ומהירה- את מי אבא הכי אוהב  ואת מי אמא הכי אוהבת. המשפחה המורחבת היתה בהלם מוחלט כיון שהם לא שומרי תומ"צ ותמיד צוחקים ומשיגים השגות על הנושא,  זה היה  שיעור טוב לכולם!

ולשמוע מילדה  מתבגרת משפט כמו- אני ארצה שבעלי ואני נהיה כמוכם, ותמיד נאהב אחד את השני ואת הילדים  שלנו.. זה אומר המון.

ואנחנו כ"כ שונים ויש לנו חילוקי דיעות: -) וב"ה המגע הפיזי מול הילדים ממש לא הכרחי בשביל שתהיה להם דוגמה לזוגיות ואהבה.

אבל - טוב להורים וגם לילדים ללמוד להביע. זה טבעי וטוב.

תנסה ללמוד תנ"ך.

אני יכול לספר לך סיפורים הפוכים עד כדי מזעזעים על כאלה שלא "שמו לב" שזה כיף לקבל חיבוק וכדומה...

יש לפעמים בעיות קשות של רתיעה ממגע עד כדי פגיעה קשה בקשר של הילדים עם בני/ות זוגם.

את יכולה לנסות לתת דוגמאות לדברים בבית שלכם- שמהם הילדים מקבלים את ההרגשה הזו?

(או "איך עשיתם את זה???" )

כשהילדים רואים שאבא ואמא דואגים זה לזה, משתדלים לשמח זה את זה ושבן הזוג נמצא בראש סדר העדיפויות - הם מפנימים זאת היטב.

זאת תוצאה פשוטה וישירה של זוגיות טובה שבה בני הזוג עובדים, עמלים, ובונים היטב את הקשר ואת הבית. 

הנה כמה דוגמאות מהימים האחרונים דוגמאות:

- מי רוצה לשמח את אבא ולעזור לי לתלות בארון את החולצות שגהצתי?

- בואו נכין לאבא ארוחת ערב מוצלחת. (זו תהיה אותה ארוחה בסופו של דבר אולי עם תוספת קטנה אבל עם הרבה יותר לב)

- הגדולים יוצאים לקניות רגילות לשבת- מה כל אחד בוחר לשבת (במסגרת הקניות הרגילות- שתיה מיוחדת, יין מועדף, פרי מסויים, דג וכו..) ? ומה תקנו כדי לשמח את אבא?

- על אבא עבר יום קשה היום, תחשבו על משהו שמח לספר לו כדי להעלות את מצב הרוח.

כל מני התייחסויות קטנות ויומיומית. משהו שאימצתי די בהתחלה והפך להיות שיגרה. מדהים לראות את הילדים מדברים בשפה הזו בינייהם או לגבי אנשים אחרים שהם מעריכים ואוהבים.

"כל מיני התייחסויות קטנות ויומיומיות . משהו שאימצתי די בהתחלה והפך להיות שיגרה. מדהים ..."

זה ^^^^ החלק המדהים ! ! !

החלק עם הילדים כבר צפוי שיגיע באופן די טבעי

רק רציתי שתדעי שההודעה שלך באה לי בדיוק במקום

ואולי קצת באיחור   אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם

תודה

לגהץ חולצה או לקנות במבה אפשר גם בלי להיות נשואים. והדברים מתאימים גם לקשר בין אחים או כמו בין נכדה לסבתא.

האם יש לך דוגמה המיוחדת לאהבת בעל ואשה ושאינה מתאימה ליחסים עם אנשים אחרים.

נקווה שגם איישם... 

קראתי חלק מהתגובות

וגם את התגובה של מישהי שאמרה שהם לא מראים סימני חיבה בניהם ולמרות זאת הילדים יודעים טוב מאוד שאבא אוהב את אמא ואמא אוהבת את אבא

אני כותבת את דבריי בתור אחת שמגיל קטן חששתי כל הזמן שהוריי יתגרשו (וב"ה הם לא)

לא היו צעקות ומכות ב"ה

אבל חששתי בגלל צורת הדיבור של הורים שלי

האשמות הדדיות ודברים כאלו

לכן לדעתי גם אם נמנעים מהלראות סימני חיבה בפניי הילדים חשוב מאוד לשמור על צורת דיבור נעימה ואוהבת

זה לדעתי הרבה יותר חשוב מלתת נשיקה על הלחי לפני הילדים

זה דבר שאפשר תמיד לקיים אותו גם כשנמנעים ממגע

וחוץ מזה זה עבודת המידות גדולה ומביאה לנעימות של כל הבית

יום אחד ראיתי מישהי אחרת בגינה שעשתה את זה, ורק אז קלטתי כמה טוב ואהבה זה משדר לילדים על הקשר בין הוריהם. (תמיד עשיתי כך גם אני כשהיתה מתרחשת הסיטואציה, אבל רק כשראיתי את זה אצל זוג אחר קלטתי כמה שזה נותן למשפחה..)

אז מה הסיטואציה?

אמא והילדים בגינה (\בבית\אצל סבתא\...) ואז אבא מגיע לגינה, לעזור להם ללכת הביתה, ארוחת ערב וכו'...

אמא מזהה שאבא מתקרב, היא נעמדת וקוראת בקול לילדיה:

"היי תיראו איזה כיף לנו!! תיראו מי בא!! מי מגיע ראשון לאבא?"

[או כל משהו אחר בסגנון]

ותאמינו לי- לראות את האור בעיינים שנהיה לאישתו, זה דבר ראשון משמח הכי את הבעל ונותן המון לזוגיות,

אבל מעבר לכך הילדים קולטים מזה המון!!!

שנזכה...

ההורים שלי שידרו לנו המון אהבה בזוגיות שלהם.

אמא נתנה לנו יד חופשית בבית, אך שעה לפני שאבא מגיע היה לנו ברור שהבית צריך להיות מסודר.

אמא הייתה מתארגנת לקראת אבא ומבקשת מאיתנו לתת לאבא את זמן המנוחה ואח"כ להתנפל בסיפורים.

היא הייתה עומדת ליד החלון ומחכה שהוא יגיע וכשהוא היה מגיע היא הייתה קוראת לנו לראות אותו מהחלון.

ואז כולם היו רצים אליו למדרגות בחיבוקים ומתפזרים אח"כ לחדרים כי אבא ואמא ישבו בסלון על כוס קפה ככה כל יום במשך שנים, אפילו היום כשאני נשואה המנהג הזה קיים.

אח"כ היינו מצטרפים אליהם, אמא הייתה משתפת את אבא בהכל כי אבא הוא חשוב וזו זכות לספר לאבא.

מבחנים, הערות טובות וההיפך, מסיבות, סיפורים ועוד- כל מה שיכולנו סיפרנו לאבא כדי לשמח אותו.

אני יודעת גם שכל מה שסיפרתי לאמא עבר לאבא וכן להיפך, כי אמא תמיד אמרה- אמא התחתנה עם אבא כי הוא האדם הכי חכם שהיה, הוא הכי טוב והכי מבין ויש לכם זכות שהוא אבא שלכם.

כשגדלתי אבא היה אומר לי- תלמדי מאימך, יש לנו דוגמא מצויינת בבית, כל רגע שאת יכולה לקבל מאמא משהו- נצלי זאת!!

אני חושבת שדווקא המחמאות האלה האחד לשני מאחורי הגו הם אלו שחיזקו בנו את העניין שהאהבה ביניהם גדולה ואמיתית.

אחח מאחלת לעצמי להיות כמותם.

אין לי כ"כ זמן לאחרונה להיכנס לכאן, אבל היום כשנכנסתי...

רק בשביל זה היה שווה!

בשונה מהכותרת שלי,

כולנו יכולים להיות ככה.

ממש חשוב שהילדים יראו שאבא ואימא אוהבים אחד את השני, ולכן כשאלה ביטויי אהבה פשוטים ותמימים כמו חיבוק או נשיקה קטנה על הלחי זה עושה לילדים רק טוב, והם גדלים לתוך בית בריא. בבית שבו לא רואים אהבה בין בני הזוג יכולות לעלות הרבה שאלות...

אני בתור ילדה תהיתי למה אני אף פעם לא ראיתי הבעה ניכרת לכך שאבא ואימא אוהבים אחד את השני, כל עוד זה לא בוטה, או מיני מידי  - לדעתי זה מבורך. 

[לא נשואה, בעז"ה בקרוב... לפי רצון ה'.]

חשוב לי לחזק את התשובה החיובית לשאלת השירשור:

בבית שלנו ישנם גילויי חיבה , וזה עשה לי כזה טוב על הלב, מאז שאני זוכרת את עצמי!

גילוי חיבה הכוונה: ליטוף בלחי לאמא, חיבוק- לעיננו, לשבת ביחד על הספה ולהחזיק ידיים/לשים ראש אחד על השני, נשיקות על הלחי [לא בפה]

וזה שימח כ"כ.

אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה, אהבתי להדחף בין אבא ואמא כשהם התחבקו. זה היה הכי כיף בעולם, ונסך בי תחושת ביטחון- הנה, אבא ואמא מתחבקים, סימן שהם אוהבים אחד את השני. [וגם קצת קינאתי, אז נדחפתי להם  ]

וכאן אני יוצאת בקריאה נרגשת:

הורים, תפגינו לעיני הילדים גם חיבה פיזית! זה בריא, זה טוב, נה נהדר! הכל במידה כמובן. אבל חיבה פיזית היא חלק מהאבה שלכם, וכל עוד זה בטוב טעם- זה נהדר וחשוב.

ולגבי חשש שהם "יעקבו" ויגלו מתי מותר לכם ומתי אסור- לא נראה לי שבאופן טבעי הם יעקבו. אישית- מעולם לא חשבתי על מתי ההורים שלי נוגעיםומתי לא. (רק המיטות מסגירות...) וגם אם כן- אז מה? אנחנו יהודים? הבית שלנו הוא בית יהודי? זה חלק מההתנהלות, ב"ה. ומחשש לזה- להמנע מנגיעות חיבה לעיני הילדים? מוגזם בעיני.  קצת פרנואידי.

ראשית, כפי שכבר אמרו, חשוב ביותר שילדים יראו שאבא ואמא אוהבים אחד את השני.

מגע של חיבה שניתן גם לידלדים עצמם (חיבוק, נשיקה על הלחי) מותר.

לעומת זאת, מגע שהילדים מבינים שהוא שונה מהמגע שהם עצמם מקבלים, אסור.

אני לא סגור על זה 100 אחוז...

וסם שתדעי, אין שום בעיה אפילו אם הילדים ידעו ע"פ המיטות או ביטוי האהבה שיש מצבים וזמנים בהם ההורים נמנעים ממגע.

להזכירך- בימי קדם, מתי שניסחו את ההלכה, נשים בשעת נידותן היו הולכות במכוון עם בגדים מובהקים ובולטים כדי לא להכשיל את בעליהן או אנשים אחרים, כך שאין שום איסור מקורי בכך.

העניין היחידי שעליו נגזרה הסתרה וצניעות יתירה הוא מועד הטבילה, אבל זה לא הנושא

אצלנו אני רואה את ההורים שלי מתחבקים ומתנשקים כל הזמן, וזה נראה לי נורא טבעי ומתבקש.

אנחנו גם מתחבקים ליד הילד (בן שנה ו8), ואני לא רואה עם זה שום בעיה.

גם הוא לפעמים "נדחף" לנו לחיבוק, וזה נורא כיף.

לפני כמה ימים בעלי שאל אותו "את מי אבא אוהב?" וציפה שהוא יגיד שאותו (את הילד), והוא אמר "אמא!!"

ב"ה לא נראה לי שייך שילדים במיוחד לא קטנים יתחילו לתחקר את ההורים מתי הם כן נוגעים ומתי לא..

חוץ מזה, לדעתי זה לא  מוסיף לאידישקייט של הבית..

לטעמי ( ולדעת רבנים ורבניות רבות ששמעתי בהרצאות) בבית יהודי נקי לדעתי יותר נכון ללמד את הילדים העברת חיבה באופנים מילוליים ולא  פיזיים  בין בני הזוג.

ומי שהשווה מגע שלו עם אשתו למגע שלו בילדים --לדעתי אין קשר, ילדים זקוקים  לאשרורים פיזיים, וזהו כמובן סוג מגע אחר..

גם על צניעות צריך לדבר בצניעות.

כל הדיון הזה בפני הגברים בפורום הזה אינו צנוע, בפרט שכל כך פירטת במכתב פתיחה על מה מדובר...  תשאלי רב/חברות. לא כל דבר שייך לחשוף בפורום.

אני אישית נבוכה ממגע של חיבה בפני הילדים.מגע זה לא הכל בחיים. ילדים יקלטו שההורים אוהבים גם ע"י צורת הדיבור, החיוך, הדאגה וכל שאר הביטויים.

ממש מסכים עם מה שכתבת. 

הנגיעות בפני הילדים עלולים לגרום להם לחשוב שזה הדבר החשוב והמשמעותי בקשר עם בן המין השני. וזה עלול ליצור אצלם הסתכלות שיטחית על החיים במקום לחפש עומק , מידות טובות ויראת שמיים

גילוי חיבי חיצוני שכזה אינו העיקר?! הרי גם עושי םלמענו?1 ומביעי םבאופן אחר?! וגם ילד גדול אפיול את הילד בן ה-40 הסבא(אביו) מנשק?!

וזכור לי שקראתי, נראה לי שאצל הרב קנוהל, משהו דומה.

שכמו שהילדים עדים לויכוחים בין ההורים, כך חשוב שהם יהיו עדים גם לגילויי חיבה ביניהם.

וגם על עצמי, אומנם הבת שלי קטנה, אבל אני חושבת שזה טוב שהיא רואה אותנו מתחבקים מדי פעם.

ברחוב זה כמובן משהו אחר, אבל בבית, מאיפה היא תלמד על קשר בריא אם לא מדברים כאלה?

מובן שזה לא סותר דיבורים נעימים בינינו, ואת הניסיון שלי להמעיט בויכוחים (אני 'נדלקת' הרבה יותר ממנו, כך שזו בעיקר עבודה שלי...).

הילדים לומדים מכל הדברים הללו, ולא מעט.

לי כילדה (בגיל גדול יחסית..) דווקא הציק העניין של גילויי החיבה בין ההורים שלי.

ובכלל מפריע לי שאנשים מחצינים חיבה במגע.

אתם רוצים להראות שאתם אוהבים אחד את השני? תראו את זה בדאגה, במסירות. התגובות שנכתבו כאן ע"י פפריקה, שירשור והודיהלביא מביאות רעיונות נהדרים שאין צורך להוסיף עליהם במגע, כדי שהילדים ירגישו תחושת ביטחון.

ואולי בכלל שלא יהיו נוכחים לשום דבר וכך אין שום סיכון פרט לנכות רגשית קשה.

אין שום רע בהחצנה של רגשות, אנחנו בני אדם ולא רובוטים.

אבל יש משהו בדבריך בעניין תחושת מבוכה בגיל מבוגר יותר. ידוע שהחל מגיל מסויים ואפילו עד הבגרות ממש, ילדים נבוכים מגילויי אהבה וחיבה בין ההורים כי זה נראה להם מגוחך.

יש גם נערים ונערות רבים שמתביישים בהוריהם. זו תופעה מצערת אך היא טבעית ונפוצה.

אבל זה לא כל כך פשוט. לא להתווכח ליד הילדים, בכלל.

מקווה שעוד נגיע לזה, אבל כרגע אני בהחלט לא שם.

אני לא רוצה להראות לה שאני אוהבת את בעלי-אבא שלה. אני כן מרשה לעצמי לתת לו יד למשל, דבר שלא אעשה ברחוב, גם כשהיא רואה.

תיארתי מקרה קיצון, של חיבוק. אבל גם זה לא נראה לי נורא מדי. מבחינתה מה ההבדל בין זה לזה שעושים לה 'חיבוקי'? ואם עושים חיבוק משותף נניח כשאבא חוזר?

הדברים המקסימים שהן מתארות לא באים במקום לדעתי, אלא בנוסף. זה לא סותר בכלל. אני יכולה לעשות משהו בשבילו וגם לספר לה על זה, להגיד ולהביע 'איזה כיף, אבא חזר!', וכן, גם לפעמים להביע את השמחה על כך לא רק בצורה מילולית. לא רואה ערך בהסתרה של מגע מינימלי בין ההורים.

א: מה תעשו בזמן שאתם אסורים? הילדים יקלטו לפעמים אבא ואמא אוהבים ולפעמים לא.

ב: מי אמר שאהבה זה נשיקות וחיבוקים? כשהילדים יגדלו הם יבינו תאוות וכו' (לפחות בנים לא ידוע מה אם הבנות)   לי אף פעם לא היה חסר שההורים שלי לא נגעו אחד בשני לידנו. ולא היה להם בעיות שלום בית לאומת הרבה אנשים שהאבה שלהם זה חיבוקים ונשיקות.

ג: מי שרוצה לחנך לקדושה זו לו הדרך לא ראינו ולא שמענו על גדולי ישראל שהם עשו דברים כאלה. ואצל גדולי ישראל היו באים עם כל הביות של שלום בית.

וסיפור שסיפר לי משהו בהישוב שלנו שפעם הילד שלו עשה משהו לא כל כך צנועה לגננת והיא היתה בשוק ואמרה לו מה זה? אז הוא אמר ככה אבא ואמא עושים. ילדים קטנים לא מבנים שזה אהבה והם מפרשים בדרכים שלהם ואח"כ כשאנחנו רואים אותם עושים דברים כאלה בתור ילדים אנחנו צוחקים ואומרים בסה"כ ילדים אבל אח"ב בגיל העשרה בוכים מה קרה לילד שלנו ואנחנו אלו שעשנו לו את זה בגיל קטן ויש לי הרחבה לענין ואין לי כח לכתוב יותר.   

איש ואישה של נרב אלישיב קנוהל.

פסקה חשובה ביותר! בדיוק בנושא הזה.

ובינתיים אתמצת לך שהרב קנוהל ממליץ על הבעת חיבה לפני הילדים, שלא יראו רק את ההורים 'רבים'.

בהצלחה!

אי אפשר להראות גילויי חיבה אפילו הכי קטנים שיש אני לא חושבת שיש רע בנשיקה על הלחי או חיבוק לעיני הילדים והם אוהבים את זה הם מתחבקים איתנו גם אני רואה שזה ממש מעניק להם ביטחון הם שמחים ואוהבים להביע את הרגשות שלהם בפנינו אני חושבת שגילויי חיבה מעבר לכך באמת אין צורך שיהיו ליד הילדים אבל פעם בעלי נתן לי נשיקה על הלחי ליד אחותי ( הוא לא שם לב ) ואחותי מתבגרת... וחשבתי שהיא התפדחה אז דיברתי איתה והיא רק אמרה לי איזה כיף לך איזה בעל יש לך...

האינכן חושבים שמספר שנות הנישואים הוא גם גורם משפיע על הצורך בגילויי חיבה כאלו?! האםאחרי 15, 20 שנה יש פחות גילויי חיבה כמו חיבוק נישוק וכו' אם בכלל ושהשאלה קשורה אול יל-10 שניםפ ראשונות?! אין לי מושג, אינ נשואה שני םרבות...

והם עדיין מראים גילויי חיבה, גם לידינו הילדים (הגדולים, אחותי הקטנה בת מצווה).

יראת, אין בעיה אם הילדים יראו נשיקה על הלחי או חיבוק בין ההורים, ותאמיני לי שלפני גיל ההתבגרות המאוחר (סוף תיכון ואולי גם אח"כ) הם לא שמים לב ולא מודעים לכך שההורים נוגעים ולא נוגעים לסירוגין...

וגם אני כתבתי קודם משהו דומה.

כאורח לרגע, אני מעוניין לשתף שאצלי בבית וכמעט מעולם לא ראיתי גילוי חיבה בין ההורים.

עד היום אני סולד מגילויי חיבה ולא רואה בזה משהו טבעי.

בהרבה כאב אני רוצה לומר שאם מישהו חושב שזהו רצון הקב"ה, שיעורב לו.

גם אם דעת ההלכה לאסור מגע כל שהוא (ועד עכשיו לא כתב כאן מישהו מה דעת ההלכה בעניין)

- חייבים (ברמה קריטית ממש) להראות גילויי חיבה. הנזק לילדים הוא עצום.

עד היום זה מצריך הרבה עבודה קשה.

[ואגב עדיין אני רווק (28)]

לדעתי המנעות שכזאת יכולה לגרום למחסום רגשי לא טוב אחר כך אצל הילדים.

ההורים שלי כלל לא מביעים חיבה ביניהם. לא בדיבור ולא במעשה.. לא משנה שאותי אמא כן מחבקת, ואומרת שהיא אוהבת אותי וכו', כרגע אני בקושי מסוגלת לחבק חברות ("את לא יודעת לחבק!" "מה זה החיבוק המסכן הזה?" בדרך כלל זוכים ממני ללחיצת יד) וממש חסומה רגשית ולדעתי זה בגלל משהו מהבית.. 

אני חושבת, שבמיוחד בציבור שלנו שהכל כל כך אסור וחסום, כדאי להראות שבן איש ואישה זה בסדר, זה טוב, זה נכון.

אחרת הקירות שלנו יחנקו אותנו בפנים, בלי שבכלל שמנו לב.

לדעתי מה שב.ג. אמר ראוי לתשומת לב מיוחדת, אני בקושי בגיל ההתבגרות אז אני באמת לא יודעת איך זה הולך להשפיע על חיי הזוגיות שלי, אבל הוא ככל הנראה מדבר מניסיון והעלה נקודה ממש מעניינת.

בברכה.

חסימה רגשית של בת אל חברותיה, איננה בגלל שלא ראתה חיבוקים של ההורים שלה..

וגם לא כדאי להילחץ מזה שאת "בקושי מסוגלת לחבק חברות". לא לכל אחת זה מתאים בכל שלב, וחלק מאלו שעושות זאת - זה חיצוני.

ככלל, לכותבת הצעירה - כדאי מה שפחות לתלות "בגלל משהו מהבית", זה לא טוב בשבילך. אם את חשה איזו "חסימה רגשית" לחברות, תשתדלי בעדינות להתענין יותר בהן וכו', ולטפל בענין בבחירתך. טוב שאת מודעת בגיל צעיר, ויש לך בחירה. התליה של דברים בהורים, היא לא נדירה אבל פעמים רבות גם לא מועילה..

ובציבור שלנו לא "הכל אסור וחסום" אלא דברים נורמליים. במקומות שזה לא כך - לא פעם כשמגיעים לשלב שבאמת צריכים לבטא דברים בנישואין בין איש לאשתו, כבר אין בכך לא רעננות ולא אמת. ה"חסימה" במקום שאסור, היא מדברים זולים ולא אמיתיים - ומובילה אל האמת.

כל הנ"ל - כאמור - ללא קשר ישיר לנושא הנידון בשירשור זה.

אל תקח את זה כלכך קשה, אני לא לחוצה, לא מפילה הכל על ההורים שלי וזה לא מי יודע מה מלווה אותי יותר מידי בחיים. ראיתי את זה כראוי לציון, שכל אחד יעשה את הנכון בעיניו.

אולי בציבור לא הכל אסור וחסום, אבל הרבה פעמיים יש את ההרגשה, ולדעתי היא לא בריאה. כמובן, זה לא מוחלט וכל מקרה לגופו. דיברתי בעניין המקרה הספציפי הזה.

בברכה.

אני לדוג' כמעט ולא מסתכלת לילדים שלי בעיניים . ולא הייתי מודעת לזה עד שהמרפאה בעיסוק של הבן שלי אמרה לי את לא מסתכלת לא בעניים , בבית לא הסתכלו אצלכם בעיניים שדיברו איתכם? והתשובה היא לא לגבי אבא שלי הוא מאוד ביישן והוא לא הסתכל לנו בעניים שהוא דיבר איתנו הוא בקושי יודע להביע רגשות הוא מאוד סגור ומופנם ואני מאוד דומה לו . אני כמובן כל המן משתדלת לתקן את עצמי אבל זה קשה. ומזל שהילדים שלי לא יצאו כמוני אלא כמו אבא שלהם והם יכולים באמצע הרחוב להוריד אותי לגובה שלהם ולחבק אותי חיבוק דוב עם נשיקה גדולה ורטובה על הלחי . אני כל הזמן משתדלת  להפתח יותר והם באמת מקבלים את מה שמגיע להם אבל זה ממש עבודה על המידות זה לתקן משהו ששנים ישב אצלך בתת מודע ...ולגבי אבא שלי אמא שלי רצתה לקחת אותו לטיפול של מוח אחד אבל הוא לא שיתף פעולה....זה לא שהוא בדיכאון או משו כזה הוא פשוט מאוד מופנם הוא שמח שיש משו משמח או עצוב שיש משהו עצוב אבל הוא לא יודע כיצד להביע את זה.

ואת יודעת מה הילדים צועקים איזה כיף ערימת ילדים על אמא . לא משנה שאחרי שניה הם מושכים אותו משם "אבא, תרד שלא יהיה לאמא כואב"
 

לא כדאי להראות להם גם (או רק) את האהבה דרך הכלי שנקרא דיבור?

ביטויי אהבה במעשים זה יותר רגעי מאשר דיבורים (שהשפעתם, כידוע, הרבה יותר מתמשכת ואף חודרת).

בנוסף, זה מעביר להם היטב את המסר שאהבה אינה מסתכמת רק דרך נגיעה (מסר שחשוב מאוד להעביר בעיקר בדור שלנו...!).

קשה לאהבה במעשים להשפיע כאשר האהבה בדיבורים פגומה/לא מצויה.

אנחנו מדברים המון ומשתפים המון רק במה שמותר כמובן. הם רואים גם את זה וגם את זה

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

מוזר שהתחילו בול בדקה ברית...
כנראה אופי.
אנחנו באופי גם דייקנים, אבל מלכתחילה לא מתחילים בזמן אירועים למען המתעכבים, חצי שעה זה בסדר גמור.
ושהחבר יעריך את נכונותך ונסיעתך לשמוח עמו, חבל שעושה פרצופים.

תהנה מכל רגע