חברים יקרים בקיבוצי עוטף עזה,

במשך שנים רבות חלקתם צירי נסיעה משותפים וחלקות אדמה שכנות עם מתיישבי גוש קטיף. כמוכם גם הם היו חקלאים ציונים, מלח הארץ, שרק רצו לפתח את יישוביהם ולגדל ירקות בשדותיהם. כמוכם גם הם שרתו בצה"ל בסדיר ובמילואים, ועודדו את בניהם לשרת במיטב היחידות הקרביות. רבים מהם הגיעו לגוש מהיישובים הסמוכים לכם, מעיירות הפיתוח וממושבים דתיים בסביבה. כן, נכון. הם היו דתיים. וימניים, רחמנא ליצלן. אז מה. בעומק ליבכם אתם יודעים שמדובר באנשים טובים וערכיים, המיטב שאפשר למצוא כאן במדינה.

יחסי שכנות, אחווה ורעות יכלו לשרור ביניכם. הם שאפו לכך, אבל אתם, בהשראת אדמו"רים חילונים ופוליטיקאים מהשמאל הקיצוני, העדפתם לדגול ביחסי שכנות ואחווה עם האויב הערבי מעזה, ולטפח עוינות כלפי אחיכם חלוצי ההתיישבות. האמנתם שלמען השלום צריכה התובענות הפלשתינית האלימה לבוא על סיפוקה, כי אין טעם למות בגלל חלקת אדמה. במיוחד כשהיא לא שלכם. כאשר במסגרת 'יוזמת ז'נווה' הוצע למסור לפלשתינים חלק מאדמותיכם, זעקתם חמס. למה שדווקא אתם, אנשי שלום, תשלמו את מחיר השלום.

לא היססתם להוקיע את מפעל חייהם של אחיכם ולהציגו כמכשול לשלום. ראיתם בהם גזלני אדמותיו של עם אחר, למרות שאיש לפניהם לא ניסה או האמין שניתן לגור ולפתח חקלאות על החולות של חוף עזה. בימי שישי נהגו נציגים שלכם להתייצב על ציר כיסופים שבו נסעו, ולדרוש מהם 'לחזור הביתה'. הבית שעד היום, כמעט שלוש שנים אחרי הגירוש, עוד לא הצליחו שלוחיכם בפוליטיקה לארגן עבורם, לאחר שגזלו מהם בכוח ברוטאלי את ביתם בגוש.

לאחר שמהלכי אוסלו המופקרים שבהם תמכתם החלו לגבות את מחיר הדמים הצפוי, הצטרפתם לתובעים את נסיגת צה"ל והחרבת ההתיישבות, כי למה שנשלם בדם בנינו בשביל לשמור על המתנחלים. תמכתם בכל ליבכם באריאל שרון כשקם עליהם לגרש ולהחריב. התעלמתם מתיק השוחד שקיבלה משפחת שרון ובלבד שיביא חורבן לגוש קטיף והפיכת תושביה לפליטים.

קיבלתם את מבוקשכם. התוכנית המדינית לה התאוויתם בוצעה בקשיחות אכזרית. היישובים חרבו, בתי כנסת הוצתו באש, מתים נעקרו מקבריהם, והמתנחלים גורשו אל עתיד לא ברור, ללא בית וללא מקורות פרנסה.

ועכשיו אתם נמצאים במקומם. בתיכם הפכו למטרות. שדותיכם מטווחים ביריות. בכל רגע אתם וילדיכם נתונים לסכנה של פצצות שנופלות מהשמים וזורעות הרס ובהלה בין הבתים.

בניגוד לעמידת הגבורה של שכניכם לשעבר, אתם לא רוצים להיות הפראיירים של המדינה. בכפר עזה, שם נרצח לאחרונה אחד החברים, מבקשות עשרות משפחות לעזוב. בעצם הייתם רוצים שכבר יעשו משהו. מבצע צבאי גדול עם כניסה מאסיבית לעזה שתעשה שקט להרבה זמן. אבל אתם לא יכולים להגיד את זה, הרי אתם אנשי שלום. אולי אתם גם מתביישים. הרי כולם מזהירים מפני מחיר הדמים הצפוי, ואיזו זכות יש לכם היום לדרוש את זה מעם ישראל? ביחידות הקרביות של צה"ל יש נוכחות דומיננטית ביותר של הכתומים. הם הזהירו מפני התוצאות החמורות של הנסיגה. האם הם צריכים לשלם את מחיר השגיאה המוסרית והביטחונית שלכם? ומה אחרי שניכנס לעזה, שהיא היום הרבה יותר חמושה ומבוצרת, ונכבוש אותה? האם נשלם מחיר דמים כדי להעביר את השלטון מאויב א' לאויב ב', מחמאס לפתח, מגדודי עז א-דין לגדודי אל-אקצה, מידי הנייה לידי אבו-מאזן?

כדי שתהיה לכם מעט זכות לצפות לכל הקרבנות הללו לשם הצלת בתיכם ויישוביכם, לפחות תבקשו סליחה. הודו בטעותכם, המוסרית והביטחונית. עזרו לעם הזה לפקוח את עיניו, כפי שנפקחו עיניכם.