כל עוד לא היו מריבות וצעקות, זה לא כ"כ השפיע עלי.

אני יודעת שכשההורים שלי התגרשו, אני הייתי במין דיכאון זמני, כי זה ממש השפיע עלי, וגם לא רציתי שידעו, כי בשבילי זו היתה בושה, או אפילו עלבון מסוים, אז מרוב שצברתי בבטן (גם אחרי שידעו) נהייתי ילדה אלימה ודי בעיתית.

אז נכון שכשגדלתי המצב השתפר בהרבה וזה כבר לא כ"כ משפיע עלי, אבל אני לא חושבת שלחיות תחת הורים שיודעים שעוד כמה שנים הם יפרדו,זו מציאות עדיפה, זה משאיר צלקות, הילדים לא ידעו מה זה הורים אוהבים, חיי משפחה רגילים, ותמיד יהיו במין 'צל' מההורים. הורים גרושים זה כבר מושג לא כ"כ נדיר לצערנו, ושכיש סביבה תומכת ועוזרת, זה אחרת לגמרי.

להיות בן להורים גרושים זה ממש לא סבל, זו מציאות חיים, נקודה. מי שחושב שאנחנו מסכנים, טועה לחלוטין! אומנם יש תקופות יותר קשות, אבל מתרגלים.

אם בכל זאת תתגרשי בגיל מאוחר,רק שתדעי שאמא שלי התחתנה בגיל 39 שוב, והיא חיה האושר עם בן זוגה. ילדים אני לא יודעת אם יהיו, אבל לילדים בכל מקרה רק תפילות עוזרות.

מקווה שעזרתי, אנחנו פה תמיד!

מצד אחד את מספרת על דכאון ושהפכת לילדה אמיתי ומצד שני אומרת שזה לא סבל.

הכוונה שההשפעה היתה נקודתית ואח"כ למדת לחיות עם זה?

שזה קשה בהתחלה אך לא הרגשת שיש לזה השלכות קשות על כל חייך?

תודה!

הם יגדלו ויבינו יותר..והכעס יהיה יותר גדול..דעתי...

אני לא יוןדעת מה בפנים,מריבות וצעקות...אבל אני רואה שהרבה מיתגרשים עכשיו..כי לא מסתדרים אז זהוו.

וחושבת שזה טעות גדולה אצל הרבה מאוד בני זוג...

צריך לנסות,לחזק את הקשר,לעשות דברים ביחד...לא ישאר לוותר!!

אבל בהצלחה!ושוב אמרתי רק את דעתי כי לא במת יודעת מה יש בפנים...

פה.

כן, קלעת בדיוק לכוונה שלי, שלא ידעתי לנסח אותה

יקרה..

כמה זה כואב ועצוב..

אסור לך למנוע את האושר שלך לטובת הילדים!!

שהם יגדלו ויבינו הם יכעסו עלייך שהית חיה עם מישו רק בגללם..

יש בזה קצת צביעות שכלפי חוץ  אוהבים והכל טוב ובפנים הכל רקוב..

ברור שליהיות ילד להורים גרושים זה מצב לא תקין אם ניהיה אמיתיים הוא נוראי מהרבה בחינות..

הוריי התגרשו שהיתי בגיל 17 הם נפרדו שנתיים לפני וכל האחים גדולים.. יש בזה הרבה חסרונות - הבנו הכל, ראינו את כל הרוע שיצא..ויצא הרבה.. הרבה דברים נעשו על הגב שלנו והינו זקוקים לכוחות על.. אבל ההינו מקרה מאוד מיוחד וקיצוני.. לא היתי רוצה  שאמא  תוותר על חייה בשבילנו..

ו.. בבקשה אם יש עוד סיכוי למנוע גירושין.. תשתדלי.. אני יודעת שה לא תמיד אפשרי אבל..

ח"ו אם לא  - תתחתני תקימי משפחה ..כך את והילדים תיהיו מאושרים ..

אם תתגרשי, תחיי בהרגשה שאת עוללת את זה לילדים שלך.

אם לא תתגרשי, תחיי בהרגשה שהילדים שלך עוללו את זה לך.

הבעיה היא ששני המצבים האלה חמורים מאוד. וחמור מאוד שילד ירגיש ככה. 

מנקודת מבט של ילדה להורים גרושים, אני רוצה להגיד שלא תתגרשי, שתחסכי את זה לילדים שלך, שלא תעשי להם את זה!

אבל מנקודת מבט של בחורה שבעוד כמה שנים בע"ה תוכל להתחתן בעצמה, ושיודעת שהנישואין שלה חס וחלילה יכולים להיכשל (כמו של כל אחד) אני רוצה להגיד לך שלא תוותרי גם על עצמך. 

נכון, זה קשה, זה כואב, זה לא בריא, זה לא טבעי, זה לא אידיאלי וצריך לעשות הכל כדי למנוע.

אבל אם אי אפשר, אז גם להישאר כך זה נוראי.

אני לא ראיתי שום מריבה של ההורים שלי עד שהם החליטו להתגרש (אח"כ כבר לא טרחו להסתיר וראיתי המון מריבות ואני מצטערת שההורים שלי לא מספיק בוגרים כדי להבין כמה זה כואב).

מצד שני, יש לי חברה טובה שכבר התפללה שההורים שלה יסגרו את הבסטה. שהיה לה כ"כ רע בבית והיא פשוט לא יכלה לסבול את זה, ועד שההורים שלה התגרשו הנזק היה רב מהתועלת (של לחכות..)

אז האמת היא שאת פשוט במצב ביש. לא משנה איך תנהגי, זה לא יהיה המצב האידיאלי לילדיך. (גם אם תתגרשו כשם הם יהיו בני חמש, או חמש עשרה, או עשרים וחמש או חמישים וחמש יהיו לזה השפעות עליהם. ואני לא מאמינה שכיוונת למעבר לחמש עשרה..)

בקיצור, את צריכה לשקול מה נכון וטוב לך כי ככה מחליטים על להתגרש או לא. לילדים זה לא יהיה טוב. לא משנה איך ומתי זה יהיה. 

אבל, אני מציעה לך לא לוותר, לא להיכנע. אם את מרגישה שיש בך כוחות למשוך עוד כ"כ הרבה שנים עם האדם הזה לטובות הילדים שלך, אז אולי עוד יש שמץ של סיכוי ותקווה גם לזוגיות שלכם. תנסי, תילחמי על הקשר, תלכו ליעוץ זוגי, תדברו עם רבנים, תתפללו!! והכי חשוב, תדברו!
-- אני בטוחה שכבר שמעת את זה המון ושאת במקום של -אין סיכוי-.. זה כל כך מוכר והגיוני וטבעי. אבל אם את מחפשת את טובת הילדים שלך, אז אני אומרת לך באמת, זה הדבר הכי הכי טוב שאת יכולה לעשות בשבילם כרגע. 
ואפילו אם לא יצליח, ולא יהיה, כשיגדלו וישאלו תוכלי להגיד שעשית הכל, שזאת לא היתה החלטה פזיזה, ושעשית כל מה שידעת לעשות. אחד הדברים שכ"כ הכאיבו לי, אכזבו אותי, זה כשהבנתי כמה מהר ההורים שלי החליטו להיפרד, לפרק את המשפחה שלנו, לקרוע אותנו לגזרים. רציתי שיגידו לו שניסו שנים, שהלכו ליעוץ זוגי, שנלחמו בשביל זה, שהתאמצו. ובמקום זה שמעתי שכמעט חצי שנה הם חשבו על זה. חצי שנה?? זה כל כך כואב. כל שבע השנים האחרונות אני עומלת על לתקן את החיים שלי שפירקתם בחצי שנה?!

ודבר אחרון, אם תחליטו להיפרד בסופו של דבר, כי זה הדבר הנכון והטוב לעשות, בין אם זה עכשיו או בעוד הרבה שנים, הכי חשוב שתיהיה שם בשביל הילדים, קשובה, אוהבת. תראי להם שעזבת את אבא אבל לא אותם. שאבא עזב אותך, אבל לא להיות אבא.. 

בהצלחה, שה' יברך אותך בכוחות לבחירות ולמעשים הנכונים.. 

על התגובות המושקעות שמורגש כ"כ שיצאו מהלב.

שה' יתן לי את הכח והבינה להחליט הכי טוב ויתהפך הכל לטובה!

אנחנו תמיד כאן!

נרשמתי לאתר רק כדי להאיר לך...

כשטוב לך - טוב לילדייך.

ילדים הם עם חכם ומרגישים כל דבר.

כבת להורים גרושים (מגיל צעיר ביותר - אין לי זכרונות)

אני שמחה שאמא שלי עשתה את זה.

היא הקימה משפחה חדשה ונפלאה - ואני מאושרת ושייכת.

כמובן שכל התהלכים (גם לאחר הנישואים השניים) לוו בטיפול רגשי, שלדעתי זה הגורם המכריע בהרגשתי הטובה.

בכל מקרה, לא משנה מה תעשי, אני ממליצה טיפול רגשי לילדייך (תרפיה וכדו')

רק אושר ושלמות!

לגבי מה שאמרת, אני שמחה שאת מרגישה שייכת, אני מרגישה שייכת רק כי זה הבית שלי, אבל אני לא מרגישה לאחים החורגים שלי קשר של אחים, אלא של עוד מישהו (הכי קרוב- בן דוד..)

בס"ד

ואח שלי היה ממש קטן- לדעתי כיום יותר קל לו.
יש הבדל בין לשנות את מציאות חייך בפתאומיות לבין לחיות לתוך זה.
זה בנוגע לילדים^

בנוגע לעצמך- אם אכן כלו כל התקוות וזה ממש לא זה- תעשי את זה כמה שיותר מהר. חבל עלייך, חבל על הילדים. וגם בעלך- מה הוא אשם? למה שיחיה עם מישהי שלא מעוניינת בכך בכלל?

תעצרי עכשיו. תקימי משפחה חדשה, שמחה- והחיים שלך יהיו טובים יותר וישפיעו בעה"י גם על ילדייך.

בהצלחה.

נשואה 12 שנים ומתלבטתכליום מחדשמה טוב לי ולילדים שלי. אנא צרי איתי קשר אולי ניפגש או אולי נתכתב במייל. כמה שיותר מהר המצב הוא די בלתי נסבל.

גם אם בנסיבות לא משהו...

קראתי מה שכתבת, איזה מצב נאחס בהחלט, וממש מבאסים שככה הם עשו.

אבל תני לי להגיד לך משהו אישי: במשפחה שלי יש כמה אנשים שלא מדברים ביניהם. זה משהו של שנים, עשורים, ואני כמעט היחידה שמדברת עם שני הצדדים אז תופסת את כל האש והרטינות של כל אחד על השני.

מה שלמדתי מזה זה שלהגיד שזה היה באחריותו וככה למשוך את זה זה הכי קל, הרבה יותר קל מאשר להרים טלפון ולשבור את זה, ובאמת שמגיע לך לכעוס עליהם אבל בסוף תחשבי על זה - את כועסת עליהם כי לא שמרו איתך על קשר ולא היו איתך ברגעים חשובים בחייך, את באמת רוצה להיות עכשיו זו שמוסיפה עוד אבן לחומה הזו ביניכם בכך שתפספסי אירוע גדול כזה בחייו?

קחי זאת כהזדמנות, פתח ביניכם שאת יכולה עכשיו לבחור אם להגדיל או לסתום. במשפחה שלי האנשים האלה כבר פספסו חתונות, בריתות, לידות, נקודות ציון חשובות בחיים...זה פער שקשה לסגור, אצלך זה עוד אפשרי. ואת תהיי בנאדם גדול שעושה את זה! גם אם עוד יהיה בך כעס, זה בסדר לא לכבות את הרגש בבת אחת, זה אנושי ומובן. אולי עם הזמן אפילו תוכלי לפתוח את זה מולם ולדבר על זה בדיעבד ולהבין קצת מה היה שם, אבל בינתיים, אני מציעה, לכי ותשמחי איתם. הם אחים שלך

ועוד דבר - יש לי אחים חורגים שאני בקשר חלקי איתם, ואחותי למשל בקשר הרבה יותר קרוב אליהם, זה עניין של תחזוקה ושל רצון. אבל בהחלט ייתכן שהקשר שלנו לא מאוזן, שמה שאני מרגישה אליהם זה לא כמו שהם מרגישים אליי (חלק גדולים ממני בעשור וחלק קטנים ממני בחצי עשור, ואנחנו בשלבים שונים בחיים אז הגיוני שמתייחסים לזה אחרת). 

פתרת לי הרבה דברים🥰

אחרת זה עוד יותר מוזר...

בטח בהתחלה זה מאולץ, אבל זו הזדמנות לקשר ביניכן (גם אם נראה לך מיותר ליצור איתה קשר וחיבור, שווה לנסות). מקווה שיהיה לך טוב!

טוב שיש לך מקום לפרוק, מקווה שזה עזר לך. ובהחלט לפעמים זה עדיף מאשר לצעוק אליו את כל הדברים שאת רוצה להגיד, במיוחד שבשעות כעס אנחנו אומרים הרבה דברים שאחר כך אולי נתחרט על חלקם...

אז מה המצב הבוקר?