בעיקרון הפשוש כבר בן 7 חודשים, הלילה הוא עם חום אז אני מנצלת את הזמן לשתף.... הבטחתי פעם שאספר איך זה ללדת תוך כדי שפעת ולא הספקתי אז עכשיו אני מקיימת:
ביום חמישי , 3 ימים אחרי התאריך, התחלתי להיות חולה בשפעת, ובמוצש, אחריי שזה כבר היה מלחיץ החלטנו לנסוע למיון נשים בבי"ח.. ההורים שלי לקחו את הגדול אליהם הבייתה, ונסענו לבי"ח. עשו לי את כל הבדיקות האפשריות ואמרו שהכל בסדר, רק שפעת שתחלוף. הם רצו ליילד אותי, ולא הסכמנו כי זירוז זה הרבה יותר כואב מהרגיל וידעתי כבר שלא יתנו לי אפידורל, אז למה לסבול יותר?
(היה לי טרומבוציטים נמוכים ובמקרה כזה לא נותנים אפידורל).
ככה בילינו את כל הלילה על ספסלי בי"ח וב3 וחצי לפנות בוקר הפלגנו הבייתה חזרה במונית. ישנתי עד הצהריים של יום ראשון עם הפסקה של צירונים קטנים כל כמה זמן שהלכו והתחזקו.
החלטנו לסוע הורים שלי, גם כי הגדול שם וזה ביבי סיטר נח. הצירים לאט לאט מתחזקים, אני עם שפעת ונודדת בין השירותים למקלחת..... כבר ידענו שהלידה בדרך.
אבא בא, ולקחנו את כל התיקים, כולל בגדים לינוקא שבבטן. היה מוזר לקחת את הכיסא תינוק לאוטו כשעדיין אין ממש תינוק. וגם בגדים לברית כבר לקחנו 
נוסעים בערך שעה וקצת עם שפעת וצירים, אני גמורה מעייפות לחלוטין, בכל זאת, גם חולה וגם לא לישון לילה? הגענו לאבא ואמא ואפילו לא היה לי כח להתייחס גדול שלא ראה אותי יממה.
ביום ראשון, 10 בלילה אמרתי יאללה! נוסעים לבי"ח! אז נסענו בעלי ואני לבי"ח ליד אבא ואמא, שבכלל לא דימיינתי ללדת שם, אנחנו גרים רחוק..
הגענו עם פתיחה של 4 . חשבתי שזה כבר יהיה מהר בכל זאת כבר כמה שעות צירים, אבל לא! הצירים היו כואבים, המוניטור המעצבן נדבק לבטן ומגרד לי, והייתי עייפה ובלי אפידורל! ככה הייתי 4 שעות עם פתיחה 6. שום דבר לא זז. בשלב הזה זה כבר מאוד מאוד מאוד כואב ונורא מייאש שלא מתקדם... התקלחתי כמה פעמים, במחילה מהכינרת.
כל הזמן הזה התלבטנו אם לקחת זירוז או לא - מצד אחד יותר כואב ומצד שני הלידה לא מתקדמת ולא קורה כלום. הייתי מיואשת לחלוטין וחשבתי לעצמי, באמת אני אלד בסוף או שככה אשאר כל החיים? התלבטנו כל הליל על הזירוז, ואז אחרי המון זמן מייגע המים פקעו לבד... זה היה מעודד. מכאן הכל התקדם יותר מהר. הצירים היו זוועה, ולא היה לי רגע לנוח ביניהם. תזכרו שאני עם שפעת, וכבר לילה שני שאני לא ישנה (אם היה אפידורל הייתי יכולה לישון...)
הייתה איתי מילדת ועוד מישהי שלומדת להיות מיילדת, אז שתיהם עזרו לי ברגעי המשבר... בשלב הזה המוניטור הפסיק לעבוד והם נלחצו כי לא מצאו את הדופק של העובר אז המתלמדת שיגעה אותי עם המוניטור הארור הזה.
המיילדת הייתה מתוקה ועודדה אותי כל הזמן. כל הכבוד לה שהצליחה לסבול אותי, זה באמת לא פשוט.
מתישהו הייתה פתיחה של 9 וחצי, החזקתי למתלמדת החביבה את היד (היא ביקשה שאשאיר לה את היד בחיים) ואיכשהו יצא לו תינוק קטן. עד כאן הכל תקין. היה קשה, אבל עוד לא התחילו הבעיות.
מכאן האקשן: בגלל שהטרומבוציטים נמוכים היה לי דימום רציני מאוד (וגם היה קרע פצפון שהתלבטו אם צריך לתפור או לא, המיקום שלו היה רגיש מאוד והרופאה פחדה לתפור ככה שדיממתי מלא.... הרגיל זה דימום עד 500 מ"ל, מעל זה נקרא חריג ואני דיממתי 1300 מ"ל זה נקרא לידה בסיכון, הזמינו לי מנות דם ותוך כדי לוחצים על הבטן ,זה נורא כואב והרופאה הזוועתית לא הייתה מוכנה שיביאו לי אופטלגין לשיכוך כאבים, התחננתי והחצופה הזאת צעקה עלי, מה היא חושבת? ככה לצעוק על יולדת? בגלל הרופאה הזאת היה לי זוועה. היו שם מספיק אנשים שיכלו להביא לי משכך כאבים - בעלי, מיילדת, רופאה ומתלמדת. היא לא הרשתה שבעלי ילך. אני מבינה שהיא הייתה לחוצה בגלל הדימום, אבל זה ללא קשור!הדימום לא הפסיק, והם שמו לי קטטר שבגללו כאב לי (כאילו שלא כואב מספיק...)ולא יכולתי להזיז את הרגליים. ביקשתי שיוציאו לי אותו והרופאה כמובן, צעקה עלי. רופאה חסרת רגישות. גם על בעלה היא צועקת בכל דבר קטן??
היא עמדה והתלבטה אם לתפור, בפועל לא עשתה כלום. מצד אחד דיממתי הרבה מהקרע ומצד ני היא פחדה. אז בתכלס היא לא עשתה כלום... מקסים, אה? אם לא יודעים אז אפשר להתייעץ, נגמרו הרופאים בעולם???
ביקשתי חוות דעת של רופא נוסף והם לא הסכימו להביא עו רופא, שזה חוצפה. חמותי אמרה בטלפון לבעלי לבקש חוות דעת של רופא מומחה, בכל זאת לידה בסיכון ואיבדתי מלא דם. אני מהמקום שלי לא יכולתי לעשות כ"כ משהו, אבל בעלי הלך שם לקבלה\אחיות וביקש שיקראו לרופא מומחה. הגיעה פרופ' אחת מומחית חבל"ז. באיזשהו שלב המתלמדת ההיא הביאה לי אופטלגין. תבורך. הרופאה של מקודם עמדה דום כשהפרופ' הגיעה ועשתה כל מה שהיא ביקשה. הפרופ' תפרה לי איפה שההיא פחדה לתפור, זה באמת מקום עדין וצריך מיומנות, ואז הדימום הפסיק. ביקשתי ממנה שתוציא לי את הקטטר כי זה כואב לי ואני לא יכולה לזוז. היא אמרה שמבחינה רפואית זה ממש לא אחראי להוציא, אבל היא לוקחת עליה את האחריות ומוציאה, ואז הרגשתי הרבה יותר טוב, כבר יכולתי להזיז את הרגליים!
הרופאה הראשונה, הייתה ממש לא אחראית, כי אם לא היינו מבקשים שרופא מומחה יבוא היא לא הייתה תופרת לי והייתי ממשיכה לדמם מהפצע עד דלא ידע... אח"כ גם שמעתי אותה צועקת על כל מיני אחיות במחלקה ומדברת ממש לא יפה.
כאן הייתי גמורה. אם הלידה הייתה סיוט, אז הרופאה הזאת גרמה שהאחרי הלידה יהיה עוד סיוט, כאילו מה, לא סבלתי מספיק?
הפרופ' המומחית הזו הצילה אותי. אולי הקב"ה חיכה עם הלידה עוד קצת עד לזמן שבו הפרופ' לא תהיה עסוקה ותוכל לבוא להושיע אותי.
שמו אותי בחדר מול האחיות, כי מקרים מורכבים, לידה בסיכון וכאלה צריך שיהיו קרובות לאחיות, באמצע הלילה הביאו עוד יולדת לחדר, ואז אמרתי לקב"ה תודה. הלידה שלי הייתה בסדר גמור, יש מקרים יותר גרועים. היה לה לחץ דם גבוה, פירכוסים, ילדה בניתוח דחוף, בחילות הקאות, חמצן ובקושי זזה, כל האחיות היו סביבה כל הלילה ואם הם לא היו אז היא ביקשה ממני לקרוא להם כי היא לא יכולה לזוז וללחוץ על הכפתור שקורא להם. בקיצור הייתה מסכנה ממש, ריחמתי עליה, אבל גם לא יכולתי לישון בגלל הרעש שהיה בגללה.... אמרתי לעצמי שהקב"ה בכוונה שם אותה איתי בחדר כדי שאני אראה שמצבי טוב, ויכול להיות יותר גרוע. הרבה יותר...
ב"ה כולנו בריאים ושלמים ושמחים, שזה מה שחשוב. לידה שנגמרת בשלום - זה נס! התאוששנו מהלידה כליל, ועכשיו הינוקא עם חום (שיניים?) ולא נותן לי לישון, אז הרווחתם סיפור.....
זה בערך הסיפור. אם קראתם הכל - שכוייח. אם לא אז לא נורא.
