הגעתי למסקנה, שלהיות יתומים זה יותר נורא! אין לך אבא בכלל!

מה עדיף, אבא שרואים כל כמה זמן, אבל אוהב, ותומך. או אבא בשמיים שאי אפשר לדבר/לראות אותו?

...יודעת שהוא פה.אבל לא חיה איתו...מה שווה?

"תגידי תודה שאין לך אבא"
ברגע האחרון עצרתי את עצמי

המצב יותר מורכב משחשבתי..

את לא מבקרת אותו לפעמים?

אני לא יודעת מה להגיד, כי לי ב"ה יש אבא נהדר!

שעתיים.. כן זה קורה ,ברגע שאין שום קשר עם אבא ,

ואחרי כל הצער שעשה  עושה וודאי יעשה בחיים לא פלא ..

אבל עדיין כן אני מתביישת שזה עולה לי..

-   נתפלל שה' ייתן לאבות שלנו רגש חכמה להבין לעזור ולתמוך..

אבל לא מרגישה קשורה באמת.לא מרגישה שממנו!!!!

כמו חבר כזה...

הקשר שלנו הוא קשר של שני אויבים!!

בעעעע!!

אני בשמחה תמיד-איך אפשר?חובה לכבד!גם אם קשה..

אבל מה נגיד לעשות אם פסח הצד של אבא ממש רוצה שיהיה איתם,אבל יודעת שלא יהנה ביכלל!זתומרת,יעשה מצווה ויסמן וי אבל יחכה שהחג ייגמר...

ואילו עם הצד של אמא הכי כיף ושמחח וכל המשפוחה יחד...

מה עושים???וחשוב לציין שאיזה 3 שנים לא הלכתי לצד של אבא

וואי כמה זה קשה הויתור הזה כל הכבוד שאת חושבת לוותר על ההנאה הפרטית שלך

כדי לכבד את אבא!

הלואי שהיתי מגיעה לזה..

אני עם אבא שלי סיימתי!!

עשיתי ה-כ-ל כדי שיהיה ביננו קשר אבל די!!

אם הוא אבא אוהב ומפנק כמו שכתבת אז כן תחזירי לא טובה ותיהי איתו

או שתגידי לו שאת מעדיפה ליהיות אצלו חג שני..

מלא הצלחות

ושוב כל הכבוד

בטח שעדיף שיהיה אבא שאת לא בקשר איתו, מאשר שלא יהיה לך אבא בכלל!

גם אם לך זה לא משנה, תחשבי על הסבא והסבתא שלך [מצד אבא] דודים ובעצם כל המשפחה מצד האבא. כמה שזה היה כואב להם אם הוא היה מת. וכמה לך זה היה כואב. ברור שאיפשהו ישלך רגש אליו.

בכל זאת זה אבא שלך ולכל בנאדם שמת - בכללי - את מרגישה עצב. אולי אצל אנשים שאת לא מכירה העצב לא נשאר הרבה זמן, אבל בכל זאת ישלך צביטה קטנה.

זאת דעתי.

בחייםש בזרת ה' אפחד שמכירה לא ימות.

אובדן זה סוף...איתו זה לא סוף אמיתי!!!!

האמת, שגם אני לפעמים מרגישה ככה

אבל אז אני מנתקת את עצמי רגשית ויותר קל לי להתמודד

גם אם בנסיבות לא משהו...

קראתי מה שכתבת, איזה מצב נאחס בהחלט, וממש מבאסים שככה הם עשו.

אבל תני לי להגיד לך משהו אישי: במשפחה שלי יש כמה אנשים שלא מדברים ביניהם. זה משהו של שנים, עשורים, ואני כמעט היחידה שמדברת עם שני הצדדים אז תופסת את כל האש והרטינות של כל אחד על השני.

מה שלמדתי מזה זה שלהגיד שזה היה באחריותו וככה למשוך את זה זה הכי קל, הרבה יותר קל מאשר להרים טלפון ולשבור את זה, ובאמת שמגיע לך לכעוס עליהם אבל בסוף תחשבי על זה - את כועסת עליהם כי לא שמרו איתך על קשר ולא היו איתך ברגעים חשובים בחייך, את באמת רוצה להיות עכשיו זו שמוסיפה עוד אבן לחומה הזו ביניכם בכך שתפספסי אירוע גדול כזה בחייו?

קחי זאת כהזדמנות, פתח ביניכם שאת יכולה עכשיו לבחור אם להגדיל או לסתום. במשפחה שלי האנשים האלה כבר פספסו חתונות, בריתות, לידות, נקודות ציון חשובות בחיים...זה פער שקשה לסגור, אצלך זה עוד אפשרי. ואת תהיי בנאדם גדול שעושה את זה! גם אם עוד יהיה בך כעס, זה בסדר לא לכבות את הרגש בבת אחת, זה אנושי ומובן. אולי עם הזמן אפילו תוכלי לפתוח את זה מולם ולדבר על זה בדיעבד ולהבין קצת מה היה שם, אבל בינתיים, אני מציעה, לכי ותשמחי איתם. הם אחים שלך

ועוד דבר - יש לי אחים חורגים שאני בקשר חלקי איתם, ואחותי למשל בקשר הרבה יותר קרוב אליהם, זה עניין של תחזוקה ושל רצון. אבל בהחלט ייתכן שהקשר שלנו לא מאוזן, שמה שאני מרגישה אליהם זה לא כמו שהם מרגישים אליי (חלק גדולים ממני בעשור וחלק קטנים ממני בחצי עשור, ואנחנו בשלבים שונים בחיים אז הגיוני שמתייחסים לזה אחרת). 

פתרת לי הרבה דברים🥰

אחרת זה עוד יותר מוזר...

בטח בהתחלה זה מאולץ, אבל זו הזדמנות לקשר ביניכן (גם אם נראה לך מיותר ליצור איתה קשר וחיבור, שווה לנסות). מקווה שיהיה לך טוב!

טוב שיש לך מקום לפרוק, מקווה שזה עזר לך. ובהחלט לפעמים זה עדיף מאשר לצעוק אליו את כל הדברים שאת רוצה להגיד, במיוחד שבשעות כעס אנחנו אומרים הרבה דברים שאחר כך אולי נתחרט על חלקם...

אז מה המצב הבוקר?