"חומר בחלב מבדם, ובדם מבחלב: שהחלב--מועלין בו וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, מה שאין כן בדם. חומר בדם: שהדם נוהג בבהמה ובחיה ובעופות, בין טמאים ובין טהורים; והחלב אינו נוהג, אלא בבהמה טהורה בלבד."

אני אשמח להסבר ברור ונהיר של הברטנורא על העניין.. תודה.

הקדמה: ודם אסורים באכילה וחייבים עליה כרת."כל חלב לא תאכלו..ונכרתה הנפש ההיא..וכל דם לא תאכלו..ונכרתה הנפש ההיא.."(ויקרא ז,כג-כז).

המשנה אומרת,שיש חומרות שיש בחלב,ואין אותן בדם.ויש חומרות בדם שאין בחלב.מהם?

החלב מועלין בו- בקרבנות קדשים קלים(בכור,מעשר,פסח,שלמים)בחייהם,אדם המועל ונהנה מהם,לא צריך להביא קרבן מעילה(קורבן שמביא אדם שמעל בקרבן),אבל החומרה בחלב היא,שהחלב מועלין בו.כלומר,אם אדם נהנה מהחלב,לאחר שזרקו את הדם של הקורבן,הוא צריך להביא על זה קורבן מעילה.(למרות שאם הוא היה מועל בבהמה כשהייתה בחיים הוא לא היה צריך להביא קורבן מעילה!)זו חומרה בחלב,הבאת קורבן מעילה על הנאה מהחלב.

וחייבין עליו משום פיגול,ונותר,וטמא-הקדמה:אדם המקריב קורבן,צריך להקריב אותו עם מחשבות הראויות לאותו קורבן-לחשוב על זה שאת הקורבן שהוא מקריב הוא יאכל רק במקום שמותר לאכול,ורק בתוך הזמן שמותר לו לאכול וכו'(אאל"ט יש 6 דברים שצריך לחשוב עליהם בשעת ההקרבה.)

אם המקריב לא חשב את המחשבות האלה,הקורבן הוא קורבן פיגול,והאוכל ממנו,בחלק מהמקרים חייב כרת.(כי לא כל מחשבה הופכת את הקורבן לקורבן פיגול.)

אז אדם שאכל חלב מקרבן שנעשה פיגול,חייב גם משום חלב,וגם משום פיגול.

ונותר-אם אדם אכל חלב מקורבן,לאחר הזמן הקצוב לו,חייב גם משום אכילת החלב,וגם משום "נותר" שאסור באכילה.

וטמא- אם אכל חלב כשגופו טמא, חייב גם משום חלב,וגם משום אכילת קודשים בטומאה.

מה שא"כ בדם- אדם המועל ונהנה מדם הקורבן לא מתחייב,ואין חייבים עליו משום פיגול,ונותר.

 במה הדם יותר חמור מהחלב?

שהדם נוהג בבהמה וחיה ועוף,בין טמאים בין טהורים-איסור אכילת דם נוהג בבהמות חיות ועופות,בין טהורים ובין טמאים.

והחלב אינו נוהג אלא בבמה טהורה בלבד-וחלב של חיה ועוף מותר באכילה,וכן האוכל חלב של בהמה טמאה,אינו חייב משום אכילת החלב אלא משום איסור אכילת בהמה טמאה

פירוש הברטנורא:

שהחלב מועלין בו - ואפילו קדשים קלים שהן ממון בעלים ואין בהן מעילה בחייהן, יש מעילה באמוריהן (האיברים שלהם) לאחר שנזרק דמן. דכתיב גבי קדשים קלים (ויקרא ג)כל חלב לה', ולהכי (ולכך,בשביל זה.) כתיב בהו לה' למימר דקדשי ה' קרינן ביה לענין מעילה:

וטמא - אם אכלו בטומאת הגוף חייב ש. תי חטאות, אחת משום חלב ואחת משום טומאת הגוף:

משא"כ בדם - דגבי דם כתיב (שם ז) על המזבח לכפר, לכפרה נתתיו ולא שיהא קרוי שלי למעול בו, שאינו עומד אלא לכפר בשבילכם. ומשום פגול אין בו, דכל שדבר אחר מתיר אותו כגון בשר קדשים שהדם מתירו לכהנים בזריקתו, וכגון עולה שדמה מתירה למזבח דאם לא נזרק דמה אין אבריה נקטרים דכתיב (שם) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והדר והקטיר החלב לריח ניחוח , אלו יש בהן משום פיגול, אבל דם דהוא גופיה מתיר הוא  אין חייבין עליו משום פגול. ומשום נותר וטמא נמי אין בו דכתיב בדם תרי מיעוטי, הוא ולכם, חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה:

אלא בבהמה טהורה - כדכתיב (שם ז) מן הבהמה אשר יקריב ממנה:

מקווה שזה מספיק ברור ונהיר

אם יש שאלות,בשמחה.

ויש את המשניות עם הפירוש של הרב קהתי,שא"א לא להבין אחרי שקוראים אותם..

תזכה למצוות וחג שמח..

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום