סיפור מצחיק כשקוראים אותו בפורום, אבל אני יכולה לתאר לעצמי כמה זה מרגיז כשזה קורה באמת!!!

כמובן אף אחד לא נולד הורה, וכולנו משכללים כל הזמן את עצמנו.

ספציפית מה שהייתי עושה:

1. הילד מתלונן על הסדק: הייתי אומרת לו: "אתה לא רוצה? אז אנ ימאוד רוצה את הגלידה - תודה! לא, אין עוד אחת, אבל אני יכולה לתת לך את זו עם הסדק אם אתה רוצה גלידה."

2. הגדול מנסה להחליף עם הקטן את הגלידה: אם לקטן לא אכפת, אז גם לי לא אכפת. שיחליפו! מצויין! אפילו הייתי עוזרת בנסיונות לתווך ומבקשת גם אני מהקטן שיחליף עם הגדול. לא ציינת בן כמה הקטן, אבל יש גיל שהם לא ישימו לב לחסרונות של הגלידה השניה, ולהיפך - לקבל את הגלידה של האח הגדול הכי שווה...

3. נופלת חצי גלידה: כנראה שגם אני הייתי קונה לו גלידה חדשה.

4. לא הייתי קונה עוד גלידה לקטן. הייתי מסבירה לו שוב ושוב, ו"מכילה" את הצער שלו: "לאחיך נפלה הגלידה הקודמת. אחיך קיבל רק גלידה אחת. אתה זוכר שהגלידה שלו נפלה? הוא רצה גלידה אז קנינו לו גלידה אחרת. אתה עצוב. אתה רוצה עוד גלידה. גם אני רוצה גלידה. חבל שאין לי גלידה! כמה שאני רוצה גלידה! אתה ממש עצוב!"

כמובן לא את כל הסיפור הזה בבת אחת. כל פעם משפט אחד, שהוא יוכל לעכל, לאט לאט.

ואל תקחי ללב! הכל בסדר! יש שני ילדים חמודים, יש להם בייביסיטר אוהבת, יש גלידות טעימות בעולם - הכל טוב!

הקטן שם לב שזה שבור.. הוא צרח כשהגדול רצה להחליף..

תודה רבה על השיתוף והעזרה.. זה ממש מלמד ועוזר לי!

חג שמח נשמה

אז

א. את לא צריכה לחנך אותם ובתור בייביסיטר הרבה יותר קשה להציב גבולות, כי מי את שתגידי להם מה לעשות או תתעקשי איתם על עיקרון מסוים- זו גם לא חובתך.

ב. כמו שאת יודעת שאת לא אמא שלהם, גם הם יודעים זאת, וגם אם את מרשה להם יותר ואמא לא כ"כ הם לא יעשו את ההיקש- אבל הבייביסיטר כן מרשה.

ג. גם אנו כהורים טועים לפעמים והילדים יודעים להבחין בין מעידה חד פעמית, לבין התנהלות רגילה, שגם אם יש פה ושם טעויות שלי כאמא, אך הגבולות בד"כ ברורים ו"לא כל יום מסיבה", אז אין לנפילות ולטעויות שלנו השלכות זוועתיות כמו שאת חוששת.

ילדים זוכרים את מה שחוזר על עצמו ולא אירוע חד פעמי, וגם אם בפעם הבאה שתראו אוטו גלידה והם יבקשו לא בהכרח שהם יזכרו מה בדיוק היה ומה עשית ואת יכולה להגיב אחרת, אפילו להגיד להם שהיום אין, אם לא מתאים לך לקנות (אבל אז צריך לקחת בחשבון שזה יגרור סצינות על ה-לא).

אז קחי הכל בפורפורציה.

(הערה קטנה- אני כאמא שלא אוהבת לתת לילדים שלי גלידה סתם כך באמצע השבוע ומשתדלת מאוד לא לתת להם מתוקים וכו' והמעט שכן זה פעם ב... ולרוב רק בשבת, אז עקרונית היה מפריע לי אם קונים לילדים שלי דברים כאלה בלי לבקש לפני כן את רשותי. אם את יודעת שאלו הורים שלא אכפת להם, או שהם עצמם נתנו לך כסף לקנות לילדים שלהם משהו מתוק, אז אל תתייחסי להערה הזאת)

ואיך אני בתור אמא הייתי מגיבה?

לפי העקרונות והגבולות שבהם אני מנסה לחנך ולהציב לילדים שלי, הייתי קונה רק אחד לכל אחד, מי שלא רוצה כי... גם אם נפל, לא אקנה אחד אחר, שיסתדר עם מה שיש, גם אם נפל בגלל שהוא לא רצה שבור.

זה קשה לעמוד בזה, ולכן כתבתי שזו אני ויתכן מאוד שהרבה הורים אחרים לא יתעקשו על זה.

כמובן שאני לא מצפה שבייביסיטר ששומרת כמה שעות על הילדים שלי תגיב ותציב גבולות כמוני, אני לוקחת בחשבון שכשיש בייביסיטר מעגלים פינות עם הגבולות והסדרים של הבית ושבייביסיטר תרשה דברים שאני לא מרשה כדי לא להיכנס למריבה עם הילדים ולסיטואציה אין לה את היכולת להתמודד איתה.

נקודה לשבח- אחרי מעשה, את הבנת שהתגובות שלך להתנהגות שלהם היו לא בסדר ואת מחפשת איך לתקן/ לשנות/ ללמוד איך כן צריך להגיב.

זו תכונה חשובה מאוד בחיים באופן כללי וגם כשבעז"ה תהיי אמא זה יעזור לך מאוד להיות אמא טובה. זה נקרא רפלקציה אם את יודעת מה זה...

עזרת לי ממש

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....