אמנם ילדתי לפני שלושה חודשים אבל אם אתן מעוניינות בעוד סיפור לידה, אז הנה:
שבוע 40, במתח מתי זה יקרה ואיך זה יעבור..
יום שלישי בערב הולכת לישון מוקדם כי למחרת יש לי שיעור בשעה מוקדמת שתכננתי להגיע אליו.
אחרי שעתיים מתעוררת עם כאבי בטן לא ברורים, לא יודעת מה יש לי, לקח לי זמן להתאושש ולהבין שאלו הם הצירים..
מתחילים לתזמן. כל חצי שעה בערך של צירים סדירים יש הפסקה של 6-7 דקות.
טוב, יש עוד זמן. אחרי 3 שעות נגמרים הצירים, אני סחוטה מעייפות אבל לא מצליחה להירדם.
כמובן שהלך השיעור של יום רביעי בבוקר. מתעוררת לי בשעת בוקר מאוחרת, מתארגנת, חוזרת לעצמי ויוצאת ללימודים.
בדרך אני מתחילה להרגיש נורא, סחרחורת, צמרמורות, חושבת שזה קשור להתאפקות משירותים וחוסר שתיה, רוצה להגיע כבר, להניח את התיק ולנשום קצת..
אחרי שעתיים מגיעה אבל לא מצליחה להתאושש, הפעם הצמרמורות ממש חזקות, בחילות וכו'.
מתקשרת לאמא הרבה זמן לא דיברתי איתה. אמא במשמרת בעין כרם משכנעת אותי לבוא להיבדק, מה אכפת לי גם ככה לא אצליח להתרכז בשיעור אז רק לעשות מוניטור למסור ד"ש לפצפון והיא תחזיר אותי הביתה..
בסדר, השכנעתי, לוקחת אוטובוס ומגיעה להדסה. אמא אומרת שאני חיוורת ונכנסת ראשונה למיון יולדות. אני מתפדחת להיכנס הרי לא באתי עם צירים או ירידת מים או דימום אז מה אגיד להם??
אמא לא חושבת פעמיים אומרת להם שבאתי להיבדק, שואלים מה אני מרגישה, האחות בקבלה נלחצת: "זה נשמע כמו שפעת את תדביקי לנו את היולדות".
אמא לא מתרגשת, עושים מוניטור וכל מה שצריך, האחות אומרת יש לך צירונים קטנים את עוד לא בלידה. (לא שחשבתי שכן, באתי רק כדי לשמוע את הפצפון)
שולחים אותי למיון לרופא פנימאי. במיון כידוע אפשר ללדת פעמיים עד שמשהו זז.. סוף סוף בודקים אותי, יש חשש לזיהום, לבינתיים מקבלת נוזלים ועוד סדרה של בדיקות. (פתחו לי וריד בדיוק במרפק, אבל למי אכפת, לא באתי ללדת אז זה לא יפריע לי בהנקה).
מתקשרת לבעלי שיבוא, משעמם לי לבד (אמא חזרה למחלקה, בכ"ז אמצע משמרת..) הוא שואל אם להביא משהו, חוץ מאוכל כלום, אנחנו לא הולכים להישאר הרבה זמן..
גם אחותי באה להביא לנו את האוטו שיהיה לנו איך לחזור הביתה כשאשתחרר ממיון מתישהו.
בשעה 20:00 שניהם הגיעו ומתחילים צחוקים במיון. פתאום מתחילים צירים, לא מתייחסת, אבל הצירים מפריעים אז התחלתי לתזמן. כל 3-4 דקות ציר. אין איפוס שעונים כמו אתמול. בשעה 22:00 אני כבר שעתיים עם צירים סדירים, מתחיל להימאס השהייה במיון וכבר הבנתי שהפעם זה כבר אמיתי. בשעה 22:30 לא יכולה יותר, מבקשת מהרופא שישחרר אותי כבר כי אני רוצה ללכת למיון יולדות לפני שאלד במיון הרגיל (זה עבד מצוין.. 
)
חוזרת למיון יולדות, האחות בקבלה זוכרת אותי ולא מבינה מה אני עוד עושה בבי"ח. לכי הביתה, את לא בלידה!
אני מספרת לה שהתחילו לי צירים, היא מסננת: כן, כן ראינו במוניטור, הם צירים חלשים..
מגיעה אחות אחרת ששואלת מה העניין. אחות הקבלה מספרת לה, היא אומרת טוב, בואי נבדוק פתיחה לפני שאת הולכת הביתה.
בצד היא מתעניינת באמת מה אני מרגישה, אני מספרת שאת הצירים שראו במוניטור בכלל לא הרגשתי ועכשיו אני שעתיים וחצי עם צירים כואבים.
האחות רואה שאני באמת כאובה, בודקת.. 80% מחיקה, פתיחה 3!
מתלהבת ומבשרת לכולם, היא נשארת פה, היא בלידה!!
אני מתרגשת מאוד, גם בעלי (הישג נדיר) אמא מסיימת למסור מחלקה ויורדת אלי, אני מבשרת לה באושר: אמא, את לא הולכת הביתה! את מתחילה משמרת איתי!
האחות שבדקה אותי שואלת בחשש אם ארצה אפידורל, אני עונה שכן. היא אומרת שאין לי מה להילחץ, המרדים נמצא כבר בחדרי לידה והוא לא יצא עד שיתן גם לי אפידורל, לבנתיים תעשי סיבוב שעה- שעתיים, יתפנה חדר ונכניס אותך. את אחרי מוניטור, קיבלת כבר נוזלים (טוב, אז השהייה במיון לא הייתה ממש מיותרת..) את במצב טוב.
אחותי מבינה שהיא כבר לא תחזור הערב עם אמא הביתה, עולה לישון במחלקה של אמא. אנחנו נכנסים לחדר הג'ימבורי של הדסה. מאכזב, אין שם שום דבר מגניב..
בעלי חוזר הביתה להביא תיק לידה, תפילין וכד'. אני מנסה להעביר את הזמן, כואב לי. אני שואלת אם הכאבים זה רק הסיפתח למה שאני הולכת לחוות..
אחרי שעה וחצי חוזרת אליהם, 100% מחיקה, פתיחה- 4. מכניסים אותי לחדר לידה, אנטיביוטיקה, נוזלים, קוראים למרדים. אחרי שעה נגמרת הפרוצדורה של האפידורל, באים לבדוק פתיחה- 7!
אני לא מאמינה, כבר 7? יש ירידות בדופק, מתייצב, שוב ירידות וכו'. מעבירים את הזמן, פחות כואב אבל לוחץ בבטן התחתונה, קטטר פותר את הבעיה, כואב באינפוזיה. (אוף, למה דווקא במרפק, א"א להזיז את היד!)
בשעה 3:15 בודקים שוב, פתיחה 9! לא, פתיחה מלאה! בא עוד רופא, פוסק 9, יש ואקום בשני חדרי לידה אחרים, כל הצוות יוצא.
אמא שואלת אם אני רוצה עוד מנה של אפידורל, אני לא רוצה אוטוטו מחילים צירי לחץ..
3:30 כבר לוחץ לי, אני מבקשת לקרוא למיילדת, היא באה ומרגיעה אותי, אומרת אפשר ללחוץ קצת להקל על הכאב. קשה לי מאוד!
מתחילה לאבד את הסבלנות. רוצה ללחוץ! אמא מביאה את הכפתור של האפידורל, אני צועקת עליה, לא אפידורל, רוצה ללחוץ את התינוק! (אוף, לא יפה להתייחס ככה לאמא..)
בשעה 4:00 סוף סוף מגיעים אלי, אני כבר מותשת מחצי שעה של צירי לחץ לחינם. מתחילה ללחוץ, קשה אבל מתאמצים. הרופא אומר שוב ירידות בדופק, צריך למהר. עוד שתי לחיצות. התינוק כבר כמעט בחוץ עוד קצת!
4:35 ואקום לחדר 4, (הפעם זאת אני) מתארגנים לואקום, אני מותשת! עוד לחיצה ארוכה, הרופא עוזר עם הואקום,התינוק מחליק החוצה!
איזה פחד!! זה אמיתי, יצא תינוק! אני מתחילה לבכות, אף אחד לא מבין למה, כל הלידה הייתי מפוקסת ועכשיו אני בוכה?? משתחררת מהמתח של לידה, נרגעת, מסיימים כל מה שצריך, יוצאים, נותנים לי לבלות בנחת עם אמא והבעל לפני שמתחילים להתקשר לכולם.
"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים: ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". דביר נולד בעשרה בטבת. בבניין ירושלים נינוחם. חג שמח!!
