רציתי להתחיל להיפגש.
צריך להתחתן. ככה אומרים.
אבל למה שאעשה את הצעד המטורף הזה?
ישבתי ורשמתי. הרבה סיבות אפשריות. חלק דחיתי מיד, חלק רציתי שלא יהיו נכונות, חלק נכונות וחלק רציתי שיהיו נכונות.
מביא כאן חלק מהנקודות שהעלתי:
מה אני מחפש?
קשר.
נתינה.
קבלה.
תמיכה.
שיתוף.
ייעוץ, לא רק בטכני, גם במהותי-אישי.
אישור.
חום.
אהבה. דו"צ, להיות אוהב ואהוב.
דאגה, דו"צ.
קביעות.
התגדלות. השלמה.
התקדמות.
בריחה? ברור שזה מהפח אל הפחת.
הרגשה שאני לא בשלב שאני צריך להיות בו.
מקום, בלי הסתרות.
עצמיות.
עצמאות, להפסיק להיות תלוי כעני שאינו חשוב.
ציווי אלוקי. זה צריך להיות טעם מרכזי, גם אם לא מבינים. אני צריך לחזק את הרצון לעשות דבר ה'. אמונה בבית ישראל, בבניין העם.
אמונה בחשיבות ילדים.
בדידות. מה חסר לי? זה כל הדיון.
מילוי ריק. זה ריק שנולד מהצורך להתקדם.
ישבתי עם עצמי ועם הרשימה הזו פרק זמן והתבוננתי. חיפשתי למה וחיפשתי ומה מונע ממני. ואז הבנתי. וכתבתי. מביא גם את זה, עם שינויים קלים:
זהו. חסרה לי אישה כי חסרה לי צלע. זהו רגש עמוק שטבע הקב"ה באדם ע"י בריאתם כחד
ונסירה. זה געגוע. מה זה געגוע? רצון [להרגיש,] לממש ולבטא את האהבה [הקיימת] בצורה
גדולה יותר. אני יודע שהיא חלק ממני ומרגיש אליה קשר, גם אם איני יודע באיזה גוף היא.
החיפושים הם לא מי יכולה להיות, אלא באיזה גוף היא. מחזר אחרי אבדתי.
יש הסברים מעשיים, אבל היא פשוט 'עצם מעצמי ובשר מבשרי'.
השלמה. שלי? שלנו. אנחנו אחד. אז בעצם שלי. שלה. באותה מידה. ולא אכפת לי לקרוא לזה
השלמה שלה, כי אני אוהב אותה. [כי אני-היא. כי זה אותו דבר].
(אז הציווי האלוקי הוא כמו איסור אכילת דם, שנפשו של אדם קצה בו, להרבות בשכר?
הרצון האלוקי גם מנתב את הקשר למטרה משותפת, לדרך התנהלות, לקיום עולם).
אני חושב שהרגשת החסר הזו, הגעגוע הזה, חייב להיות בסיס להתחלת החיפוש. בלי זה, הרי זהו מעשה של טירוף. מה אני צריך לקשור את עצמי לבן אדם, שונה ממני, עם רצונות ושגעונות משלו, שיגביל אותי ויקח לי את החופש?
אז מה עושים אם לא מרגישים את זה?
זה קיים. אם לא מרגישים-יש חסם.
אני חושב שאני לא הרגשתי את זה עד שישבתי ועיבדתי סיבות וחסמים, סילקתי פחדים, או לפחות הגדרתי אותם. הצלחתי להכיר בעצמי נקודות מסויימות שמרתיעות אותי מלחשוב על הנושא ברצינות.
אצלי זה היה בעיקר ההבנה שאני מפחד מתחילת קשר. כי אני ביישן. אולי ביישן בדרך די-ייחודית, אבל באמת אני ביישן, ואני לא יודע איך לנהל שיחה עם מישהו שאני לא מכיר, ועוד בחורה, אז זו תהיה סתם פאדיחה אחת גדולה.
זה היה הצעד הראשון. הצלחתי למסגר את הפחד הזה, הוא לא חזות הכל, לא כל עולם הזויות מפחיד אותי, רק ההתחלה.
אחרי זה ניתחתי פתרונות. אין פתרון קסם, אבל כל מיני דברים שיעזרו לי. להכין נושאי שיחה מראש, ובעיקר להבין שהיא לא נושכת (הרבה מהתובנות הללו כבר כתבתי כאן בפורום בשרשור בנושא הדרכה לדייט ראשון). הצלחתי למסגר את הפחדים ולהרגיע אותם, גם אם בצורה חלקית (גילוי נאות, כמה פעמים לפני דייטים ראשונים פתחתי את ההודעה שכתבתי שם וזה עזר לי להגיע רגוע). אחרי שיחה עם דמות שאני מעריך הגעתי להכרה שזה אתגר שיש בכוחי להתגבר עליו.
אחרי שהצלחתי להסיר את החסמים הללו, פשוט צצה לה הרגשת הגעגוע. הוא היה שם כל הזמן, היא פשוט היה מושתק ע"י פחדים וחסמים.
לקח לי זמן להגדיר את ההרגשה הזו, ועוד יותר זמן להצליח לעשות איתה את הצעד הראשון, אבל ברגע שיש אותה הפחדים נכנסים עוד יותר לפרופורציה.
אז אני חושב שאם אין רצון אימון נכון יכול לפתור את זה. הוא פשוט צריך לדלג בשלב הראשון על ה'למה', להניח את זה כאקסיומה, הנחת יסוד, ולחשוב מה החסמים שצצים אל מול המחשבה על זה. אילו פחדים מונעים. אחרי עיבוד, מסגור וריכוך הפחדים זה יצוץ. זה לא חייב להיות אצל מאמן, זו יכולה להיות עבודה אישית.
הבעיה היא שאם אין רצון- אז למה להשקיע מאמץ ולעבד את העניין. פה חייבים אמונה.
