רק בימים שהיא נמצאת,

או בכל התקופה מאז שהיא יותר ימים?

ועד איזו שעה היא נמצאת?

אבל זו אני שמקשרת בין השניים... בעלי אומר שלדעתו זה לא קשור...

בד"כ אם לילה אחד לא הולך לו - זה כמעט תמיד ישפיע על הלילות הבאים. הוא כאילו מראש כבר צופה שהוא לא יצליח לישון... =/ הוא בקושי מנסה... לכן אני מאוד משתדלת לאפשר לו את התנאים הכי טובים כדי שלא יקרה הדבר הכי קטן שיקשה עליו להירדם כי הוא מיד יתייאש...

היא נמצאת עד 5 וחצי או 4 וחצי.... תלוי.. מהבוקר. לפעמים אנחנו הולכים עוד לפני שהוא מתעורר... ולפעמים אחרי..

את באמת אמא טובה..

אבל לדעתי, את טיפה יותר מידי חושבת "בשבילו"..  וחלק מהסברות שלך הן עמוקות מידי לגילו...

הוא לא חושב שבלי התנאים הכי טובים הוא יתייאש (רק אמא חושבת.. עובדה שאצל המטפלת הוא נרדם)..

לדעתי, גם לא "גם ככה קשה לו בגלל שהמטפלת איתו רוב היום ולא אמא".. [וזה לא אומר שום דבר רע על האמא, חלילה..]. אני חושב שהוא מרגיש איתה ממש מצוין, כפי שהסברת.  והוא מבין טוב מאוד מי אמא שלו, ושהיא חזרה הביתה [אולי אפילו "מרגיש" איך עובדים איתה...]

ואת לא צריכה להרגיש אפילו שמץ יסורי מצפון על הזמנת המטפלת. אתם משקיעים הרבה כסף במטפלת טובה. זה הכרחי. והשלמת הלימודים עכשיו זה לטובת כולכם.

לא הכרחי, לענ"ד, שיש קשר בין ימי השהות של המטפלת לבין אי ההירדמות. לדעתי, הוא בכלל לא "מבולבל" מזה. ילד מתרגל אחרי תקופה קצרה, שיש מישהי (קבועה - זה מצוין) שמטפלת  בו כשאמא לא בבית. הוא עוד לא קרא בספרים שאולי אמור להיות אחרת...  אם הוא לא היה מרגיש איתה טוב, זה סיפור אחר. אבל אם טוב לו - אין בעיה. העיקר הרבה אהבה וחום כשאת חוזרת. את זה את עושה ממילא. ובלי שום "רגשות אשמה" וצורך "לפצות"...

לגבי השינה.

קודם כל, את יכולה להיות רגועה לגמרי, לא עשית אפילו שמץ של דבר "רע" שנשארת בחדר ונראית רדומה.. הוא לא "העלה בדעתו" אפילו, שאת מתעלמת ממנו.. הוא ראה אותך, הכל בסדר. ניסה קצת לדרוש את התנאים המקובלים...

אולי כדאי, אחרי קריאת שמע, לנסות להקריא איזה סיפור, בטון רגוע. אח"כ לילה טוב. זהו.

האמת, שזה יכול להספיק כשרגילים.  בהיות שהוא כבר התרגל ל"תנאים", ואת - לענ"ד בצדק - לא רוצה בבת אחת לשנות, אפשר אח"כ לראות: אם נרדם - מה טוב.  אם "כמעט", וחסר  רק נדנוד, אפשר לנדנד. קם - באותה שניה לא מנדנדים.  ואז את יכולה להקשיב לפטפוטים בחיוך, בלי לדבר, שלא לעורר יותר. אחרי כמה דקות להשכיב.  לילה טוב. קם שוב - כנ"ל. הוא יבין שנדנוד זה רק כשנרדמים (האמת, שאפשר להשכיב ו"לעמוד על כך" שנרדמים בלי לקום. אבל לא כ"כ נראה שזו את. זה לא דווקא חיסרון).  אם הוא רואה שאת מסתכלת עליו באהבה, אם ממש בוכה גם מחבקת אותו כשהוא עומד - הוא לא ירגיש שום "בגידה" בכך שאינך מנדנדת אותו כשהוא בעמידה/טיול.. הוא לכל היותר פורק תסכול על "הרעת תנאי העבודה" של האמא. אין דבר כזה שמנדנדים ילד שמטייל במיטה...

לגבי ה"גמילה" מהנידנוד.  אם רואים שהוא לא נרדם בלי זה. אפשר לנסות (אחרי שהשלב הקודם כבר ברור, ואין דבר כזה כשהוא לא שוכב במיטה) להתחיל להחליף את הנדנוד במשהו אחר. למשל, לנדנד קצת ולטפוח קצת על הגב, ואז להמשיך בלי הנדנוד. זה גם מרגיע. ומכיון שזה הרגל חדש - יותר קל אח"כ להמעיט בו, עד שהילד נרדם תוך נגיעה קלה, ואח"כ גם בלי זה.

כדאי גם ממש מינימום שינה אצל המטפלת ביום. רק מה שהכרחי.

ענ"ד ונסיוני.

קשה לי להשתכנע שזה לחלוטין לא קשור למטפלת... אולי אני באמת טועה, אבל בגלל שהשינה שלו רגישה ופגיעה מאז ומתמיד, זה נראה לי ממש הגיוני לקשר בין השניים...

לא יודעת.

במחשבה שנייה, זה גם לא כזה משנה, כי זה מצב שאי אפשר לשנות, רק צריך למצוא פתרון לשינה עצמה... אין לי אפשרות לוותר על המטפלת...

אני לא בטוחה אם הבנתי נכון את מה שהתכוונת לומר - אתה מתכוון שהעובדה שיש לי ייסורי מצפון שאני "עוזבת" אותו כמה פעמים בשבוע מורגשת אצלו והוא מגיב לזה?.. 

לגבי העצות להרדמה - הלוואי שסיפור היה מרדים אותו... הוא ילד מאוד פעיל. ניסינו את הרעיון של הסיפור, ואפילו שאני מספרת אותו ברוך ובשקט - זה מעיר אותו לגמרי... או שפשוט לא מעניין אותו. ואז הוא מיד קם, כמו קפיץ..

ואני יודעת שהוא עייף, מאוד. מה גם שאצל המטפלת הוא בד"כ ישן הרבה פחות זמן בצהריים מאשר איתי בבית, אז הוא אמור להיות עוד יותר עייף... ואפילו ניסיתי טיפה להקדים את שעת השינה בגלל זה, כי הוא כבר ממש שפשף עיניים וכו'..

אולי אני אנסה שוב את הרעיון של הסיפור.. אין מה להפסיד... הלוואי שתהייה לנו הפתעה

תודה רבה לך!

בכל מקרה, הייתי שמחה לשמוע עוד תשובות אם למישהו/י הייתה מספיק סבלנות לקרוא הכול.................. =)

לא שהוא מרגיש את זה..

הלוואי שאני לא טועה, והמצב מתחיל להירגע...

כל יום שישי הכנתי את עצמי נפשית למה שמחכה לנו בערב שבת כשנשכיב אותו לישון...

החלטתי להשכיב אותו רגיל כאילו כלום לא קרה..

כמו שציפיתי - הוא התהפך במיטה, פטפט עם עצמו וכו'... למרות שהוא היה נורא עייף... אבל בניגוד למה שציפיתי - הוא לא נעמד ולא טייל ב"ה...

אז לא הצקתי לו, לא הפכתי אותו על הבטן כל פעם (למרות שהוא בחיים לא נרדם על הגב וזה נורא מעורר אותו, אבל החלטתי לא להציק לו), לא אמרתי לו שוב ושוב לישון וכו'.. רק נדנדתי ושרתי לו..

זה היה לי חשוב כדי שהוא יראה שאני רגועה ויהיה גם רגוע... שכאילו לא קרה כלום....

ככה היה שעה שלמהה......

ואז סופסוף הוא נרדם... ברוגע ובשלווה... בלי אף דמעה...

היום בצהריים הוא נרדם תוך רבע שעה, והערב תוך 20 דקות... ב"ה...

נראה מה יהיה מחר.... מחר הוא שוב עם המטפלת...

מקווה שאני אגלה שסתם קישרתי בין שני הדברים, ושהלילות יחזרו למסלולם....

אעדכן ב"נ..

שבוע טוב וחודש טוב

זה אכן מתחיל מהאמא (כבר אמרנו - הסברות וה"מצפון" שלו לא כאלה עמוקים כמו שלה.. אבל הוא בהחלט "יודע" לאבחן אותה...)

ואגב, באמת התכוונתי לכתוב לך בהודעה לעיל שתפסיקי לנהל איתו שיחות על ערך השינה..  טוב שהגעת לזה מעצמך.

הצלחה רבה ורגועה (ותזכרי גם מחר לנסות "לא לזכור" שהיתה מטפלת במשך היום..)

אתמול בלילה (ראשון) לקח לי שעה וארבעים להרדים אותו... הוא שכב במיטה, לא קם.. התהפך והתהפך ולא נרדם. ברגע שאני מפסיקה לנדנד הוא ממש בוכה.. כבר כל הגוף כאב לי עד שהוא נרדם סופסוף...

הלילה אני לא הייתי בבית, בעלי הרדים אותו... הוא נדנד אותו שעה ורבע(!) עד שלא יכל יותר ופשוט יצא מהחדר... הילד בכה 5 דקות ונרדם....

ועכשיו בעלי אומר שאם לא נעשה את השינוי הזה בזמן הקרוב נצטער על זה מאוד, כי עוד כמה חודשים אני צריכה ללדת בע"ה ואז אני לא אוכל להקדיש לו כ"כ הרבה זמן בערב... גם פיזית, כי אני אהייה אחרי לידה, וגם בגלל שתהייה תינוקת שתצטרך לינוק וכד'.. ואז יהיה הרבה יותר קשה לעשות את השינוי כי גם ככה יהיה לו מבלבל שפתאום יש לו אחות קטנה...

אבל אני כל כך לא מסוגלת לצאת ולהשאיר אותו לבכות. כמובן שזה לא סותר את כל הטקס היפה, וסיפור וכו'.. אבל בשורה התחתונה אני משאירה אותו לבד והוא בוכה

להישאר בחדר בלי לנדנד כנראה לא בא בחשבון - הוא צורח עוד יותר חזק ולא מוותר בקלות... 

לא יודעת מה לעשות... ממש קשה לי

אולי תמצאי שם משהו שמתאים לכם?..

בהצלחה.

לא מצאתי..

תודה רבה רבה בכל מקרה..

תנסי בכל זאת, להחליף את הנדנוד אחרי התחלתו,

בטפיחות על הגב, אח"כ סתם יד שנוגעת.

מניסיון - זה עובד.

וגם אם יבכה קצת, אמא על ידו והוא מרגיש אותה. זה לא כ"כ נורא.

[אגב, זה שהוא כבר לא קם ואין נדנוד בקימה - התקדמות. אחרי הכל, מבחינתו זה תהליך של שינוי הרגל]

האם חלק מטקס השינה כולל להחזיק אותו?

אצלנו היתה תקופה לא פשוטה עד שהתחלנו תוך כדי קריאת שמע להחזיק אותו לכמה דקות, להניח במיטה ולהמשיך לשורר...

זה עבד יפה מאוד עד שבשבוע האחרון הוא גם רוצה שנשאר איתו בחדר (בן שנה וחצי)

תנסי אולי להיות איתו קצת יותר ותחשבי באמת שהוא הולך לישון יפה ולא מחולל מהומות...

מדהים כמה המחשבה שלנו משפיעה עליהם!

בהצלחה, מקוה שעזרתי

תודה רבה לכל מי שניסה לעזור... מכל הלב...

אבל בעיקרון אפשר לומר שאמרתי נואש...

כבר ניסיתי להתחיל בנדנוד ולהמשיך בליטוף - הוא מיד בוכה, הליטוף לא מספיק לו והוא כועס כשאני לא מנדנדת... גם לא טוב לו אם אני שרה בלי לנדנד... הנדנוד הכי חשוב לו =/

אבל דיי. כבר נורא קשה לי, לנדנד שעות זה פשוט לא נורמאלי...

גם לקחת אותו מדי פעם על הידיים כבר הפסקתי. בפעמים הקודמות כשהוא היה ממש ממש בוכה היינו מרגיעים אותו על הידיים ומחזירים למיטה.. אבל זה לא מה שהוא רוצה... כשאני לוקחת אותו לידיים הוא משתולל ורוצה לחזור למיטה... אבל רק שאני אנדנד =/

אוייש.. כואב לי הלב. היום אחרי האמבטיה ישבנו עם ספר.. אח"כ קריאת שמע.. הנחתי אותו במיטה ואמרתי לו לילה טוב... הוא הניח את הראש וציפה שאני אנדנד אותו.. אבל כשזה לא קרה הוא התחיל לבכות... ידעתי שאם אני אשאר בחדר זה לא ייגמר, אז יצאתי... 

אחרי 5 דקות לא עמדתי בזה... נכנסתי אליו וישבתי ליד המיטה.. קצת שרתי לו וניסיתי להרגיע... הוא כמובן רק צרח יותר... אח"כ ניסיתי "להתעסק" בדברים אחרים בחדר.. אבל זה לא עזר... הייתי שם 20 דקות בערך... והוא לא הניח את הראש אפילו לרגע...

בסוף יצאתי......... הוא בכה ובכה עד שנרדם... זה לקח לו כמעט חצי שעה (בתוך החדר הייתי איתו 40 דקות).

יש לי מצפון. הלב שלי נקרע. עצוב לי שככה הוא נכנס לשינה במקום בשלווה ובנעימות.

אבל בבקשה אל תגידו לי שזה לא כדאי, ואל תתנו לי עוד עצות שכדאי לנסות לפני זה.

פשוט נגמרו לי הכוחות.

אין לא רצונות, כי אם צרכים.

הוא צריך לאכול, הוא צריך לישון, הוא צריך שיחבקו אותו וכו'

הדברך שלו להביע את הצורך הזה היא לרוב בבכי (למען הדיוק - יש לו דרכים נוספות שאנחנו לא תמיד שמים אליהם לב)

אבל יש שלב כלשהו שזה משתנה, ומ'צריך' הוא עובר ל'רוצה', ואז יתכן בהחלט שהוא לא תמיד ירצה את מה שהוא צריך. התהליך כמובן הדרגתי מאוד, אבל מגיע שלב שבו הילד רוצה משהו, שהוא איננו צריך אותו, ואנחנו מסיבות כאלו ואחרות לא יכולים או לא רוצים לתת לו.

ובנתיים אנחנו כבר לא מדברים על תינוק קטנטן שזה עתה נולד, אלא על תינוק כבר יותר גדול, שמתחיל טיפטיפה להבין את העולם שלו.

אז כהורים מותר לנו לומר לא. ומותר לנו לומר לא, אפילו אם הילד בוכה וצורח

הילד שלך רוצה שינדנדו אותו כדי שירדם. (אני אומרת רוצה ולא צריך, כי עובדה שהנדנוד הזה לא באמת עוזר לו להרדם, הרי זה לוקח לו המון זמן גם אם הנדנוד)

לעומת זאת את אינך יכולה (או אינך רוצה) להמשיך לספק לו את הרצון הזה.

אז כן, מותר לך לומר לו 'לא', וגם אם הוא בוכה בגלל הלא הזה, זה לא הופך אותך לאימא רעה, ולא אותו לילד מסכן.

נכון, זה קשה שהילד נרדם מתוך בכי,  אבל תוך כמה ימים, הוא יבין שהבכי לא עוזר לו להשיג את המטרה הספציפית הזאת, וגם יגלה שבעצם הנדנוד כבר ממזמן רק הפריע לו להרדם, במקום לעזור לו.

אז באופן אישי הייתי נשארת איתו בחדר, אפילו שהוא בוכה, תוך מתן לגטימציה המלאה לבכי שלו (הוא לא מקבל משהו שהוא מאוד רוצה, בהחלט לגיטימי לבכות בגלל זה) וגם מסבירה לו יפה שאני נורא מצטערת, אבל אימא לא יכולה לנדנד אותך כ"כ הרבה.

אבל כך או אחרת, תראי שתוך כמה ימים הוא יגלה שיש לו דרך קלה בהרבה מנדנוד להרדם, ומחזות הבכי האלו יפסקו.

מזכיר לי דרך אגב דבר מה דומה אך שונה שהיה לי עם הילדים שלי.

הייתי יושבת איתם עד שהם נרדמים, לרוב תוך עיסוק משלי (מחשב נייד...) אבל היה שלב ששמתי לב שבמקום שהנוכחות שלי תעזור להם להרדם, היא רק מפריעה להם להרדם. כי באותן בפעמים שבשום אופן לא היה לי פנאי לשבת איתם היא נרדמו תוך רגע, אבל כשישבתי איתם לקח להם המון זמן.

אז הפסקתי לשבת איתם. הם מחו בהתחלה, אבל הסברתי להם יפה שראיתי שאני רק מפריעה להם להרדם, ושאנחנו פה, לידם בסלון ולא הולכים לשום מקום (וגם הקפדנו אני ובעלי להענות לכל קריאה, שיראו שאחנו באמת נמצאים אפילו שאנחנו לא בחדר) וחיש מהרה הם התרגלו לסדר החדש.

אני יודעת שהוא לא צריך את זה, אלא רוצה.. ברור לי..

ועדיין, זה לא כמו כל "לא" קטן אחר שאומרים לו והוא שוכח ממנו דיי מהר, במיוחד אם את מוצאת לו תחליף.

קשה לי עם המצב הזה, אני מרגישה נורא לשמוע אותו בוכה ולהתעלם ממנו.

ניסיתי כבר כמה פעמים להיות איתו בחדר בזמן שהוא בוכה.. זה מגביר את הבכי שלו, וגם יכול לקחת 3 ו-4 שעות... ולפעמים יותר..... מניסיונות מרים =/

אני מרגישה זוועה ולא מתפקדת בבית

היום לקחתי אותו לישון צהריים... בהתחלה נדנדתי בקטנה.. כי לא רציתי שהוא יבכה ככה, ואולי לא יירדם ואז יהיה עוד יותר קשה בלילה... אבל הוא לא נרדם... וכבר התחיל לקום ולטייל במיטה... בסוף יצאתי... ועד עכשיו הוא בוכה... כבר שלושת רבעי שעה. אני משתגעת...

אני מרגישה על סף קריסה.. זה ממש ממוטט אותי.... אני שבורה לגמרי. 

הוא צריך לישון פחות?

אולי קשה לו להרדם כי הוא ישן יותר מידי ביום, ולא מספיק עייף בערב?

את ההרגשה הנוראה הזאת של לתת לילד לבכות אני מכירה טוב מאוד. ובמציין שיש לך אותה. זה רק מראה שאת אימא טובה, ולפי דעתי הילד מרגיש טוב מאוד אם את נותנת לו לבכות ולא איכפת לך או שכן איכפת לך.

הקושי פה, שגורם לו לבכות הרבה זה כי את לא יכולה להביא לו תחליף, הוא צריך למצוא את התחליף בעצמו, וזה יכול לקחת לו קצת זמן.

מזהה את זה בקלות... לצערי אין לו שעה קבועה, כשהוא מתחיל להראות סימני עייפות אני לוקחת אותו..

מה שהיה בסוף זה שהוא בכה יותר משעה וכבר לא יכולתי יותר....

נכנסתי אליו לחדר וראיתי אותו כולו מלא נזלת, הוריד לעצמו את המכנסיים.. ועמד וצרח במיטה 

ואני כל כך רגישה שכמעט התעלפתי במקום מהמראה הזה.... הרגשתי מתעללת :S

אז ניקיתי אותו והלבשתי אותו והחזרתי אותו למיטה ונדנדתי אותו כמו ילדה טובה...............

הוא נרדם תוך 5 דקות. אבל מה הפלא? אחרי בכי של שעה ומשו.....

ישן שעתיים וחצי (שזה נורמאלי אצלו).

והערב שוב.... רק לחשוב על לקחת אותו לישון... לא יודעת מה לעשות.

ממש מלכודת. אין לי כוח לנדנד אותו שעה וחצי בממוצע.. ואין לי כוחות לשמוע אותו בוכה...

הלוואי שזה יסתדר כבר =/

תודה יהודיה, את תמיד נמצאת כשקשה לי 

אצלי זה עבד.

הוא יושב מסתכל בספר +מוזיקה בחדר עד שנמאס לו והוא הולך לישון.

אם הוא עייף זה יקח חמש דקות ואם לא אז חצי שעה. אבל הוא רגוע.

בואי אמא
אילנית
מילים: קונסטנטין ואנשנקין
לחן: אדוארד קולמנובסקי
תרגום: לאה נאור

כל האור מזמן הלך לו,
אל תלכי פתאום גם את.
בואי אמא, בואי אמא,
בואי שבי איתי מעט.

בעצים מכה הרוח,
וידייך כה חמות.
אל תלכי, ספרי לי אמא
איך באים החלומות.

אם פתאום מלאך יופיע,
אל חדרי יבוא בלאט,
בואי אמא, בואי אמא,
ותיראי אותו גם את.

לא, איני פוחד בחושך,
ואיני רועד בכלל.
בואי אמא, בואי אמא,
שבי איתי עד שאגדל.

עם הבת השנייה שלי, עכשיו שנתיים, עברתי הרבה קשיים, מגיל 0 בערך בכל מה שקשור להשכבה והרדמות.

אני אישית חושבת שה"לתת לבכות עד שירדם" זה לא בא בחשבון. לא אצלי. ואני גם חולקת על מה שנאמר לגבי צורך ורצון. גם בגיל שנה וחודשיים יש צורך להרבה דברים של קרבה, נוכחות, מגע, תנועה ושאר דברים שיותר מדי בקלות מגדירים אותם כ"רצון". 

כמובן שכל אמא מכירה את ילדיה הכי טוב, ואם היא שלמה עם דרכה אז הם יצאו בסדר...אבל אם הלב שלך נקרע, אז פשוט תקשיבי לו, לדעתי.

אין עצות מוחלטות, כמובן, כל ילד והסרט שלו... אבל אני יכולה לכתוב לך מה עזר לי,החל מגיל 9 חודשים. 

א. הרגלתי אותה להרדם עם בקבוק תה (קמומיל, ללא סוכר בדר"כ. גם אם שמים סוכר או דבש, לא נורא, ברגע שהחלטתי לגמול מבקבוק זה קרה די מהר.). המציצה מרגיעה ונותנת עיסוק ואם יש מוצץ להשלמה, אז סבבה. הם לומדים לשתות, וכשנגמר לשים מוצץ ולילה טוב.

ב. הבנתי שקשה לתינוקות (שלי לפחות) פשוט לשכב ולהרדם. אז או שישבתי לידה וקראתי ספר (לעצמי), ואז עצם הנוכחות הרגיעה. או ששמתי שירי ילדים או ניגונים רגועים או אפילו סיפור מתאים, ואז יש להם למה להקשיב והם נרדמים בלי לשים לב...עכשיו אני בדרך כלל שרה להן (יש עוד אחת בת 3 וחצי) שירי ק"ש וכד' עד שהן נרדמות.

לפעמים אני אפילו מקפלת ערימת כביסה לידן וזה בכלל נהדר.

הייתה אפילו תקופה שבה שכבתי איתה במיטה שלנו ונחתי קצת עד שהיא נרדמה.

אל יאוש, כל הדברים האלו עוברים בסוף, ורק אנחנו נדרשות לגלות יצירתיות ולמצוא בתוכינו את שארית הרוגע והשפיות... וגם לזכור להתפלל על זה קצת...

בהצלחה.

אגב, את מניקה? כי זה יכול לעזור..

הלוואי שהייתי יכולה ליישם את מה שאת אומרת, אני מנסה הכול... את לא מבינה כמה זה קשה לכולנו... =/

אין לי בעיה להיות איתו גם 5 שעות בחדר אם זה יעזור... אבל כל עוד אני לא מנדנדת - הוא צורח... צ-ו-ר-ח... הוא לא מוכן שהדברים יהיו אחרת ממה שהוא רגיל. אבל הנדנוד כבר לא עובד... פשוט לא... לחלוטין. וכלכך כואב לי שקשה לו... ניסיתי להישאר איתו בחדר ולסדר תוך כדי, או להתעסק בדברים אחרים... ניסיתי לשיר לו, ניסיתי סיפור.. ניסיתי להיראות כאילו אני רדומה... פשוט הכול.

הוא לא מוכן. הוא צורח בטירוף.

היום למשל כבר לא התמהמהתי. כדי לקצר את ה"סבל" של שנינו. ממש עכשיו זה היה. נכנסתי איתו לחדר, שמתי אותו במיטה, הוא צרחחחחחחחחח.... הבאתי לי בובה, ועוד אחת... ניסיתי להרגיע אותו שהכול בסדר.. נשיקות, ליטופים, חיבוקים... ויצאתי. הוא צרח את הצרחה הכי חזקה שלו... ואז כשיצאתי, תוך שתי דקות הבכי נחלש, ואחרי עוד 3 דקות הוא כבר היה רדום לגמרי. 5 דקות מרגע שיצאתי. אם הייתי בפנים זה היה נמשך גם שעתיים והוא לא היה נרדם והייתי כבר מוותרת על שנת הצהריים שלו ונסחבת כל היום עם ילד עצבני מעייפות. מניסיונות רבים....

אז כן, כואב לי ועצוב לי שזה צריך לבוא בדיוק בדרך ההפוכה ממה שאני מאמינה. כואב לי שלמרות שיש לי סבלנות ואורך רוח אני נאלצת להתגבר דווקא עליהם. כואב לי החשש שהוא ישנא לישון וזה יהיה בעיניו דבר שלילי...

אבל אין לי ברירה. זה פשוט לא נגמר באף צורה אחרת.....

ולא, אני לא מניקה. לצערי הייתי חייבת להפסיק להניק אותו לפני מס' חודשים. ומוצץ לצערי הוא לא לוקח...

הוא דווקא יודע נפלא להירדם בעצמו. פשוט הוא לא רוצה. ואני לא כועסת עליו שהוא לא רוצה, אני כל כך מבינה אותו. אבל אם העובדה שאני לידו לא הייתה עושה את הפעולה ההפוכה = מפריעה לו להירדם, אז הייתי מוכנה בלב שמח להישאר איתו...

הזכרת לי שיר שלא שמעתי מאז שהייתי פעוטה ממש תחושות של פעם =)

(וכמובן שעל הדרך זה גם הגביר את ייסורי המצפון שלי...)

אני לא מבינה - אז מה אם הוא צורח?   5 דקות זה כלום. בגיל כזה גם 10 דקות בכי זה בסדר...  אם באופן קבוע יצרח 2-5 דקות ואז ירדם אז תוך כמה ימים ירדם עם פחות צרחות עד שלא יצרח בכלל.   הבן שלי היה בוכה והוצאתי אותו - בעלי מיד אמר: עכשיו כל לילה הוא יבכה עד ש תוציאי אותו!   נחשו מה??? למחרת בלילה בכה ו ל א הוצאתי אותו!  אז הוא לא התרגל לזה שהוא בוכה ואני מוציאה.

הבן שלך יצרח-יראה שאת לא באה אליו  עוד פעם ועוד פעם ומהר מאוד יבין שהצרחות לא עוזרות לו.   ואם ילד צורח 2-3 דקות וקצת בוכה זה כלום!  יש כאלה שבוכים הרבה יותר.

רגשות האשם שלך גורמות לך להרגיש כל כך רע במקום להבין שזה בסדר ויעבור מהר מאוד.

בהצלחה!

באמת. האמת שאני קצת מבינה כמה זה קשה...

אם את שלמה עם מה שאת עושה, זה הכי טוב. כי הוא לגמרי קולט מתי את פועלת בלב שלם ומתי לא.

קראתי מה כתבת עכשיו ופתאום נזכרתי במה ששכנה סיפרה לי.

התינוק השלישי שלה היה צורח ולא ישן בצורה די יוצאת דופן.

היא ניסתה הכל ולא עזר.

בסוף היא התייעצה עם מישהי שאמרה לה לנסות לבדוק על איזו נקודה פנימית הוא "יושב לה". היא עשתה עם עצמה בירור, עלתה בדיוק על הנקודה, טיפלה בה בצורה עצמאית וקצרה ומה שמדהים הוא שהבעיה נפסקה.

אצלה הבעיה הייתה שהוא גורם לה להרגיש שהיא אמא לא טובה. היא שיננה לעצמה כל היום וטחנה לעצמה בראש שמה שהיא לא תעשה, היא תמיד תהיה אמא טובה. (היא באמת כזו..)

וזה עזר! מדהים!

רעיון...כי עובדה שההתנהגות הזו היא מולך ולא מול המטפלת. שולחת חיזוקים. והרדמות קצרה הערב. 

אולי יתאים לך לערסל אותו כשאת יושבת ליד המחשב ולומדת.

ככה אני עושה בגילאים האלה. מקשקשת בפורומים שלי, רואה סדרות, עד שהם משתעממים ונרדמים. ואז אני מניחה במיטה וממשיכה בענייני.

מזכירה לי מישהי...

גם לי קשה לשמוע אותם בוכים, מנסה לעזור להם בדרכים שונות שמקשות עליי מאוד - פיזית ונפשית.

נראה שאת מכירה היטב את תינוקך המתוק,

ושהוא ילד חכם מאוד, שמבין כשאת מדברת ומסבירה לו,

גם אני אישית מצאתי את עצמי מבינה שלפעמים אני מפריעה לילדים שלי כשאני עוזרת להם,

אז לכי אחרי ליבך, האמיני ביכולת שלו לגדול ולהיות עצמאי ולא תלוי בך,

ובחרי את הזמן המתאים לגמול אותו מהתלות של ההירדמות.

הכי חשוב לדעתי זה לא באיזו דרך פעולה לבחור

אלא להיות גמישים ולבדוק מה מתאים ומתי.

יש תינוקות שעוזר להם להירדם בקלות כשהם ממש ממש עייפים ואז כדאי לדלג או לקצץ את שנת הצהריים

ויש כאלו שדווקא כשהם עייפים מידי קשה להם להירדם.

שתהיה לידה קלה וידיים מלאות בעזרת ה',

ולפעמים דווקא כשאין לנו זמן לילדים שלנו הם מסתדרים טוב יותר...

כשאני משכיבה את הילדים (גילאי 3 ושנה וחצי) אחרי הסיפור וק"ש ולילה טוב והבקבוק ולכסות בשמיכה אז אני הולכת לישון איתם (נחה לידם) עד שהם נרדמים, ואני עושה כאילו אני ישנה ממש לא עונה, לא מגיבה, רק אם זרקו את הבקבוק מחזירה להם שנייה כאילו מתוך שינה.. הם רואים שאמא ישנה ומאבדים עניין בלהיות ערים (אין עם מי לדבר) ובסוף נרדמים.. התחלתי את זה כשהגדול היה בן שנה וחצי ולא הסכים לישון בלי שינדנדו אותו, כשנמאס לי לנדנד הייתי עושה כאילו נרדמתי, ובסוף הוא נרדם.

נראה לי זה גם פינוק מיותר אבל בנתיים זה נוח לשני צדדים.(אני נחה קצת וזה נותן כוח לעשות דברים אח"כ..במקרה שזה לא מעייף יותר..)

1. הלוחשת לתינוקות- שיטת ה-רם הורד שווה לנסות! לא ניסיתי ספציפית את זה אבל ניסיתי את שאר הדברים ש/היא ממלימה וזה ממש הולך טוב

2. לקחת אויר ולדעת שזה רק תקופה קצרה וזה עובר. אני זוכרת שעם הגדול שלי הייתי צריכה לפעמים לשבת שעה וחצי עד שהוא היה נרדם

זו התמונה שפורסמה לפני שבוע בכתבה על ילד שנולד עם 6 רגלים.. עושה לי רע לראות את זה. מצד שני אולי זה נותן קצת פרופורציות בחיים.

שמעתי עליה אך לא ניסיתי עדיין ליצור קשר בעצמי. קוראים לה אורלי גת בפייסבוק.בהצלחה!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....