אני מסיימת עוד מעט שמינית.
ואני מרגישה שששת השנים האחרונות היו בית בשבילי.
בכל הזמן שהתמודדתי עם התמודדיות שונות עם ההורים, המשפחה האמיתית שלי הייתה בבית הספר.
החברות, המורות, היועצת, המנהלת. האווירה הטובה והמפרגנת.
השגרה. מקום שאפשר להיות בו בכל ימות השבוע בלי לחשב ולחשוב איפה אני צריכה להיות ואיפה לא הייתי.
זה המקום שברחתי אליו כשהיה לי קשה. שהייתי נשארת בו בשעות החופשיות שלי סתם כי יותר נחמד שם מבבית.
המקום שבו נמצאים האנשים שאני הכי אוהבת והכי סומכת עליהם.
ועכשיו? עוד כמה חודשים זה יגמר.
השכבה שלי תלך כל אחת לדרכה. המחנכת תחנך כיתה אחרת.
אני מרגישה שעוד בית מתפרק, שאני מאבדת עוד משפחה.
שהמקום הבטוח שלי, הטוב והפשוט, זה שלקח לי שנים למצוא, פשוט יעלם כלא היה, ואין לי שום זכות אמירה ושום דרך להתמודד עם זה.
אני מתה מפחד.
)
