את ההערה העדינה שזה לא היה לעניין -אומרים בשקט, בלי לפגוע, יום - יומיים אחר כך.

ובזמן אמת, זזים ותוקעים כזה מבט, שלא תחשוב על זה אפילו...

אל תעבור על זה בשתיקה!

לא, לא, לא. אל תסכים שככה תהיה החצי שנה הבא  עליך לטובה בעז"ה.

אבל יותר בכיוון של "נפשי... נפשי..." ואז נגיעה קלה בכתף להסב את תשומת לבי.

ישבתי עם הבנות הנ"ל (ביחידות ולא כקבוצה) והסברתי להן שזה מפריע לי וכו'

למרות שזה קרה עוד כמה פעמים לאחר מכן מתוך הרגל

אבל שהסתובבתי, הן הצטערו כאילו מינימום רצחו אותי

אחרי שבוע הן התרגלו

את האיומים הכי טובים בחיי:

'עין הקורא, אני אגע בך!'

(סמב"צית, חמ"ל, שם שם)

שקלתי לחטוף התקף לב מהפחד

אבל החלטתי שלא

שיספרו לי איך עושים את זה??

בשבת שבע ברכות לדוגמה, אם בני דודים וכו', זה:

אם אתם לא תשירו, אנחנו נשיר! 

האיום הזה מועיל לעיתים... אבל טרם הגשמתי אותו ככה שהוא לא באמת מרגיש להם איום

אם הם חייבים בזימון ואת אכלת איתם, זימון שאת תעשי לא תשחרר אותך מהחובה להקשיב לזימון שלהם..

אני הייתי מאיימת לגזור את הפיאות 

זה יותר שטני 

זה קורה לי לפעמים!! ואני אפילו לא שמה לב!!!

אני רוצה להסב את תשומת הלב שלי מישו או נגיד באה אל מישו מאחור ואומרת לו ואז נותנת לו צ'פחה על הגב..

וזה מזה בלי כוונה!!!!

זה מרגיש לי פאדיחה באותה שניה ותו לא..

אבל אני בהחלט צריכה להשתפר בנושא..

איך אני אכניס אותו למודעות שלי? ה' יודע..

בנים זה עם מסריח!

מיוזעים אחד אחד!

את ל---א רוצה לגעת בחולצות שלהם!

ככה פראקטי

בכללו בעלך,נורא מעריך את דעתך הנחרצת בעניין.

אז לצאת נגד זרם כ''כ ענק באנושות??

אין כמוך..

בס"ד בר"ה

אשריך על הרצון להיות טהור...

המחשבה ש:"זה לא כזה נורא" מגיעה אך ורק ממקום של יצר הרע (ימ"ש!! ), שחושב שאתה פראייר (אתה הכי לא!!)

ברגע שזה קורה, פשוט תן להם מבט אוהב ומוכיח, ו"הרוצה ליטהר מסייעין בידו"!!!

 כל הישועות

ותן לעצמך חיזוקים.. שיעורים בערב.. אולי תמצא אפילו חברותא..

לי היו כמה חברותות בתקופת הצבא. החיים פשוט אחרת בצבא כשיש לך שעת לימוד בערב (במידת האפשר).

אבל אולי משהו בהתנהלות היומית שלך גורם לאנשים, או במקרה הזה לנשים לא לכבד אותך...

אני לא מכיר אותך ויכול להיות מאד שאני טועה, אבל עד כמה שידוע לי, החילונים ואפילו גויים ששירתו איתי

היו מתייחסים לבן אדם ע"פ מה שהוא משדר לסביבה, היו ביינישים שלא כ"כ הקפידו על דברים והיה אפשר לראות שהחילונים היו מרשים לעצמם לנבל את הפה לידם ולדבר על כל מיני דברים וד"ל..

לעומת זה היו חבר'ה שבאמת עשו קידוש ה' והחיילים והמפקדים ידעו לכבד אותם, ולא לדבר לידם, ואם בטעות הייתה נפלטת קללה, היו מתנצלים ישר...

זה תלוי בכ"כ הרבה דברים!

אני שרתתי בבסיס כחובש, והייתי הדתי היחיד שם.

החובש לפני, שהיה ג"כ דתי, לא שמר נגיעה ועוד כמה דברים,

וכיון שהוא היה הדתי היחיד שהם פגשו בחיים שלהם,

לא היה להם שמץ איך מתנהגים ליד דתיים.

הייתי צריך לעבוד קשה מאוד כדי שלא יגעו בי,

וזה לקח הרבה זמן.

בענין ניבולי פה - עד היום יש לי צלצולים באוזניים מהדברים

ששמעתי שם, ועברו כמה שנים טובות.

אז יכול להיות שזה תלוי בהתנהגות אישית של הבנאדם,

אבל גם יכול מאוד מאוד להיות שלא.

יום אחד חיילת אכן נגעה לי בכתף (זו עם הכומתה - לא נגעה ישר בחולצה הצבאית).

מכיוון שהייתי כבר חצי שנה בבסיס הזה ואף אחת לא נגעה בי, הבנתי שמשהו קרה. קישרתי את זה לחייל שבאמת לא שמר נגיעה והגיע לבסיס לפני שבוע.

עברו עוד  חודש וקצת, והוא הוריד גם את הכיפה ויצא מהארון. ברגע שהוא עבר לתקן של חילוני, אף אחד לא שיגע אותי יותר עם נגיעות מיותרות.

שמי שהכי לא מכבד את איסור נגיעה- אלו דתל"שים.

חילונים נורא משתדלים לזכור שאני לא נוגעת ומתנצלים אם יצא בטעות, וגם אם הם עוקצים ושואלים על זה- הם עדיין מכבדים את הבחירות שלי.

ודווקא דתל"שים שאמורים להכיר ולזכור- הרבה יותר בקלות מושיטים ידיים ונוגעים.

אותי זה תמיד מעצבן נורא.

אני לומדת במקום מעורב. 

ויום אחד (עוד ממש בהתחלה- בשנה הראשונה, שבקושי מכירים אחד את השני) בא אלי מישהו מהכיתה ונתן לי חיבוק מאחורה ואמר לי להת' דלורית..

הייתי בשוק. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ייבשתי לו בערך ת'צורה והלך.

יום אחרי זה לא למדתי, ולא ידעתי איך אני הולכת להגיד לו שאני שומרת נגיעה ובלה בלה. הבנאדם חילוני, רחוק מאוד מהדת, ואפילו אם הוא יראה 'דוסית' הוא לא באמת יבין מזה אומר..

אזרתי אומץ, ובאתי אליו בסוף היום ואמרתי לו שאני שומרת נגיעה. הוא לא הבין מאיפה נחתתי עליו, ומה אני רוצה ממנו בדיוק.. וגם ככה היה קשה לי ולא נעים כל הסיפור.

אבל אין ברירה כ"כ..

לקח לו זמן להתרגל לעניין, והרבה פעמים זה גם הצחיק אותו..

בסופו של דבר, הוא וכל אחד אחר בכיתה יודע שבי לא נוגעים. 

ב"ה שידעתי לעצור את זה בהתחלה ולא נתתי לרגשות אחרות להיכנס ולחוסר נעימות...

היה קשה להשתחרר מהמאורע אבל צריך לעשות מה שצריך.

בהצלחה!! =]

חבר שלי עכשיו מ"כ בנח"ל. ואיזה פעם בשבוע הוא יושב עם המ"פ והמשקית ת"ש לגבי החיילים שלו. לא מזמן באחת הישיבות שלהם המשקית בלי משים נגעה בו. הוא בלי להסס אומר לה "מה עשית? השתגעת"? "עכשיו אני צריך לצום 48 שעות" ו"גם ככה פסח שאין מה לאכול.." בהתחלה היא לא קנתה את זה אבל אחרי שהמ"פ [חילוני] שיתף פעולה ואמר לה: ":וזה עוד כלום איפה הוא ימצא מקווה באזור..." בקיצר היא התחילה לבכות ולהגיד שהיא מצטערת והיא תפצה אותו... והוא אמר לה שמה תפצה אותו מה יעזור והוא כועס וכו'..  בקיצר בסוף הם סיכמו שאחרי פסח היא תכין לו ארוחה מטורפת..

באיזשהוא שלב הוא הרגיש לא נעים אז הוא אמר לה שהוא עבד עליה אבל דיר בלאק יקרה שוב.. אז היא זרקה עליו כסא.. ומאז הי שומרת מרחק ממנו וכל הבנות בבסיס יודעות את הסיפור ומכבדות..

לכו תספרו לסמאלנים למה החרדים [שלוקחים דברים כאלו יותר קשה] לא רוצים להתקרב לצבא...

לכו תספרו לשמאלנים למה הם לא רוצים שהחרדים יתקרבו לצבא...

(אח! איזה נחת זה יהיה לעמ"י כשכוח כ"כ גדול של שומרי מצוות יכנס ביחד כדי לעשות סדר בצבא...)

בבת אחת ישימו לב, לכן צריך קמעא קמעא, וזה השילוב של שח"ר וחוק טל שהוביל לאיזון הזה של גיוס של שח"ר ונצח יהודה שהביאו מסגרות נפרדות לגמרי מא' ועד ת'.

אין לו בטחון עצמי?? שיסביר כמו בן אדם (כמו גבר, לצורך העניין).  למה להשפיל?!

דוני- כנראה הוא מכיר אותה מספיק,

כדי לדעת שזה לא- ישפיל אותה...

לא כום מגיבים אותו דבר לסיטואציות, כידוע:p

עם נטפרי יותר קל אם את יודעת?

1. כנראה קשור לסינון כמו שאמרו ובהצלחה עם זה!!

2. לאחרונה אני אוהבת לקרוא ספרות בעברית ופחות מתורגמת. תלוי בסיגנון שלך גם על העלילה אם את אוהבת משהו יותר עם קשר מקומי אלייך או סיפור דימיוני זר יפה או מרגש במיוחד. וברור שהולכים לספריה מאיפה עוד תביאי ספרים? אם יש באיזור מגורייך ספריה ציבורית טובה יהיו שם גם ספרים ישנים שלא מוצאים בחנות וגם חדשים וטובים וזה נחמד, ובכלופן אפשר לבקש מהם (אני בכוונה לא ממליצה ספציפית כי אני גם לא כזאת תועלת ספרים. היום יש לי יותר פנאי לקרוא ספרות יפה אבל אין לי ידע רחב בזה 🤷‍♀️ אני מכירה אחד גיק של ספרים אבל) ממליצה בכולופן לבקש המלצות או לקרוא ביקורות לפני שאת בוחרת כי באסה להתחיל ולהישבר אחרי 3 עמודים חחחח

בס"ד

תודה על התשובה! אני דווקא קראתי הרבה ויכולה להמליץ על ספרים איכותיים (לענ"ד).

דווקא ספרות עברית, פחות מכירה כי פחות אוהבת. יש את אהרן אפלפלד שהוא מצויין

אבל...מדכא קצת. סביב השואה.

אם את רוצה לקרוא ספר נחמד ולא ארוך, נסי את "זאת הפעם....." , תמר  וייזר.  למרות שמדובר

על קשר שלדעתי אינו מומלץ. אבל היא כותבת נחמד, זורם וכיף לקרוא את הספר.

זה אגב סיפור אמיתי.

"משחקת באש", טובה מורדו. מתורגם מאנגלית. מרתק.  

א. תמיד ראיתי את הביטוי הזה כאמירה נוסטלגית שמתרפקת על העבר, ולדעתי זו אכן הייתה כוונת המשורר. (בניגוד כמובן למה שאמר שלמה המלך: "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה").

האם מישהו בכלל משתמש בביטוי הזה, או מקשיב לשירים הישנים האלה? אני מאמין שאני מהבודדים הצעירים שעדיין נהנים ממוזיקה כזו.

ב. הדברים שלך מאוד הזכירו לי את מה נעשה לביטוי "להיות עם חופשי" שיש לנו בהמנון. המשורר התכוון ליציאה מהגלות ולזכות להיות אדונים לעצמנו, אבל כוחות שונים (גם חרדיים וגם חילוניים, ולדעתי החרדים עשו את זה קודם) עיוותו את הביטוי ל"חופשי" מהמצוות וכראיה לכך שמדינת ישראל קמה אך ירק כדי שכולם יתפקרו.

אבל לי צורם שמשתמשים בביטוי הזה בדור שלנו. זה מזכיר לי קצת, למרות ההבדל הברור, את הגעגועים לגלויות השונות במקום להודות על המצב שזכינו לו.

או את ההערצה לדור החלוצי הישן כאילו הם מלאכים ואנחנו בני אדם, או הם בני אדם ואנחנו כחמורים (ולא כחמורו של ז'בוטינסקי).

גם אני מאוד אוהב את הזמר העברי הזה של פעם, אבל דוקא את היצירות הערכיות שלו, בעיקר סביב בניין הארץ והשליחות. זה שהמילים גבוהות והלחנים תמימים זה לא עושה אותן ערכיות, ולא נותן חותמת לכלל השירים שיש מהם גם שירי כפירה ועגבים ברורים.

ב. "להיות עם חופשי"- אני מעריך שזו באמת לא כוונת המשורר, אבל כשחרדי רואה את ההתנהלות הנפשעת, דורסנות ובוז שהיו כלפי היישוב הישן ואנשי התורה, ורואה במגילת העצמאות את המושג העמום "צור ישראל", הוא גם ממליץ את זה על המנון המדינה. זאת אומרת לא המילים הם מה שגרמו לאותו חרדי לחשוב ככה, אלא המציאות בשטח...

ואני מניח שחרדי סטנדרטי בכלל לא מכיר את ההיסטוריה סביב הביטוי "צור ישראל" כך שדווקא זה אמור להיות בעל רושם חיובי עליו. צריך להיות מאוד מפולפל כדי לחשוב שצור ישראל זה העם. אין אוקימתות כאלה.

וכשאני מסתכל על התורה והמצווה במדינת ישראל, אני רואה ברכה שלא נראה כמוה מימי קדם ומשנים קדמוניות. עשרות אלפי אברכים? תקציבים מהמדינה? גוף רשמי ממלכתי-דתי וממלכתי-חרדי? חזרה בתשובה גדולה? מימון של הילולות? ערוץ טלוויזיה ששם את המסורת על ראש שמחתו (אני מדבר על 14)? ראש ממשלה שמברך שהחיינו במליאת הכנסת על כך שבס"ד התחלנו להחזיר גם את רן גווילי הי"ד? ראש ממשלה שמצטלם אחרי מלחמת "עם כלביא" ואומר בקולו שהיה גם סיעתא דשמייא גדולה? שבתות וחגים בעלי מעמד ומשמעות חוקית? כמות לא נורמלית של ישיבות ואברכים? צבא שבו אפשר להיכנס ולצאת דתי עם רבנות צבאית די טובה (לאבא שלי לא היה שבריר מהטוב שיש היום לחייל הדתי)?

בקיצור, הבנת.

לצערנו, הרבה מהצאצאים של הדור הזה כבר לא מחוברים לארץ.

גם הפורום כיום אינו מה שהיה לפני שנה,

די דעך.

הרבה ניקים ותיקים התחלפו בניקים אחרים.  כנראה הרוב לא יזהו את הניק הותיק, גם אם היית יודע אותו.   

אפשר לעשות חיפוש בפורום ולנסות למצוא אותו

(או לשאול כאן האם מישהי זוכרת את השרשור ויכולה לקשר אליו)

חיפוש בפורומים

ופתחתי חדש

בעו"ס, היינו לימוד תורה.

עד אז אגבש דעה עם בעלי, בטח נשקיע בלחיות היטב בכדי למות היטב

חשוב לא להתרגש

כשמאה מיליון דולר נופלים אל כיסי.

בנוסף לא מצאתי עדיין מי שילמד אותי את הדברים מפיו, ועליי ללמוד לפני שאצא לשדה.

הרבה יותר חשוב להרים מיזמים שיעשו את העבודה ויכניסו כסף אחר כך

מלתרום אותו ובעצם לאבד אותו.

בכללי אני מעדיף לתת דגים ולא חכות.

לא? 

היה לי פעם סיפור עם עבודה משרדית קטנה שהייתה לי וחברה במצב כלכלי לא פשוט. בקיצור נתתי לה את זה נטו כצדקה וגם שילמתי קצת קדימה על עוד חודש כדי לעזור עם חוב ספציפי.

מפה לשם.

בחודש הראשון היה מעצבן והיא עשתה את זה לא כל כך טוב. בחודש השני עשתה את זה טוב. בחודש השלישי עשתה מעולה ממש.

החוב נגמר מזמן. היא עבדה שם עוד שנה והייתי מרוצה מהעבודה שלה. התבאסתי ושמחתי כשהיא עזבה.