אחד מ3 פיתויו של עץ הדעת הוא "נחמד העץ להשכיל"

חטא הדעת הוא בעצם נתון טבעי בסיסי של הנפש מילדות, עם נטיות לחוסר הרמוניה בעולם, ואחד מאותם נתונים בסיסיים הוא החמדה להשכיל.

וכשהאישה נותנת לאיש לאכול מהפרי אשר טעמה, כתוב שהוא אוכל מהעץ ולא מהפרי כמוה. מדוע?

האשה (ולא "חווה" כפי שהכתוב מחלק) מייצגת צד מסוים בנפש של כל אחד ואחת והאיש צד שני. [בינה וחכמה, שמאל וימין וכו]

ובכן - חטאה של האישה זה האכילה מהפרי ללא אכילה מהעץ וחטאו של האיש זה אכילה מהעץ ללא אכילה מהפרי

והנמשל: האיש, או הצד הזה בנפש, נוטה לאכילה מהעץ ללא אכילה מהפרי, או במילים אחרות שכל ללא תוצאות. זהו "נחמד העץ להשכיל" - סקרנות וחמדת השכלה בנטיה לא בריאה.

הפילוסופיה היבשה המנותקת אולי ממחישה עניין זה - עודף שכל ללא נפקא מינה.

כח המחשבה לא נועד לניתוק מהעולם כפי שאולי הורגלנו, בעיקר מגלויות, אלא נועד לתיקון העולם.

התכלית איננה חשיבה שכלית, אלא חיבור לנשמה ולאלוהות במודעות נבואית הכרתית ללא "מחשבות" וזה כבר עניין קצת אחר שקשור לרבדים אחרים שפחות מוכרים עדיין בעולם התורה..  בעניין זה נוטה גם עולם הישיבות לעודף שכל והשכלה של דעת במקום חיבור נשמתי לעץ החיים

ועל כך אמר החכם (ר' ידעיה הפניני, ספר בחינות עולם) 4 מילים שגונזות עולם מלא: "תכלית הידיעה - שלא נדע"!

או במילים מוכרות יותר: "עד דלא ידע". תכלית ה"דעת" זהו החיבור ל"חיים", להויה, לנשמה..

יתכן ותיקון עניין זה מתבטא בדורנו ביציאת עולם השכל התורני הגברי גם אל מחוץ לכותלי בית המדרש ומאידך בצמיחת קרן השכל התורני הנשי פנימה..

זו היתה נקודה ל"מחשבה"

אתה בטוח שפירשת את המשפט 'תכלית הידיעה שלא נדע' כמו שהמקור רצה?

לפי מה שאתה אומר זה משפט מפגר קצת - כי אם אין ערך לשכל, אז מה בכלל אנחנו מדברים על תכלית הידיעה.
איך אנחנו מדברים על ידיעה?

ומזה מצוות ידיעת התורה?

משמע שכן יש ערך בידיעה שהיא 'שכלית'.

ברור שיש עניין לפילוסופיה, זה חוכמה. אדירה.

הם קידמו את העולם לרמות חשיבה ומוסר גבוהות מאד.

לא סתם הרמב"ם אמר על אריסטו שהוא תמצית המוח האנושי ודן בפילוסופיה.

זה כיף וחשוב, אבל זה לא לימוד תורה.

זה חשוב מאד כי אם לא אין לך שיח עם העולם, אתה נשאר אדם קטן מאד. אתה לא משתמש בכל הכוחות שה' נתן לך.

והעולם שם לב מי קטן ומי גדול.

ואם נשים לב נראה שהרבה גדולי עולם שהשפיעו רבות על העולם התורני ועל העולם הכללי שלטו בפילוסופיה כללית.

וכיף - אין מה להתווכח על זה...

סוג'וק שואף ל"חיים" ורק חיים -

אם השכל הוא לא חלק מהחיים - איך אנחנו חיים אותו?

אנחנו חיים משהו שהוא לא חי?

ראשית כמה עמודי פילוסופיה ושכל שרוצים - אני אוכל להוסיף כפול גם כאן, ותעיד עלי המנהלת

מוזמנים לפתוח תחרויות פילוסופיה..

חובה להפריד בין שכל למחשבה. זה לא אותו הדבר. שכל הוא כח קיים, מחשבה זה משו אחר, המחשבה גורמת גם לסבל. במחשבה יש מח (מחשבה - מח שבה) אבל היא לא המח.

"אלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת)

הנשמה היא ישרה, אלוהית, חיה, וגם שכלית! שכל של חכמה אלוהית דעת אלהים ונבואה! היא מיוצגת בסיפור בראשית כקרובה יותר ל"איש" - הוא זה שאלהים מדבר איתו. [בכל אדם זה מתבטא במח ימין - מח החכמה, המכונה גם "אבא" בקבלה, שם יש אינטואיציה וחכמה אינסופית]

לעומת זאת, יש את הצד השני שמיוצג ע"י ה"אשה" בבראשית, שאיתה מדבר הנחש [זה מתבטא במח שמאל - הבינה, המכונה גקם "אמא" ושם המח הפרשן שמבין דבר מתוך דבר ושם יש גם חטא וסבל]

כח המחשבה היותר מוכר לנו הוא הצד השני, שהרי זוהי הנטיה הראשונית בנפש - אחר דעה אנושית ולא דעת א-להים.

וגם כשעוסקים בחכמה ובאלוהות , לרוב זה קורה מתוך הצד השני של הבינה. הזוהר מכנה תורה כזו בשם "אילנא דמותא" - עץ המוות. זהו עץ הדעת כיוון שלמרות שזהו עיסוק של חכמה, זוהי חכמה מתוך דעה אנושית ולא רבדים של חכמה פנימית חיה, שמקורה מחוץ למח..

הפילוסופיה, מבחינה זו, בעצם שללה את עצמה, כיוון שא"א להגיע לדעת א-להים מתוך הדעת האנושית. לשם כך נצרכת חכמה נבואית מעל השכל והבינה. [כך גם אמרו הפילוסופים בעצמם, אולי קנט או דקארט]

הצד הראשון, של חכמה נבואית על-אנושית, הולך ועולה רק בדורות אלו עם הגאולה, תורת א"י, תורת הרב קוק שהיא חכמה נשמתית וגם עזרות של חכמת המזרח שחכתה בצד אלפי שנים עוד מימי אברהם אבינו. לכן דור הגאולה נקרא "קץ הימין" - כיוון שמח ימין הולך ועולה ואיתו רבדים עליונים של חכמה אלוהית נבואית. לחכמה כזו לא מתחברים ע"י עוד ועוד ידע ודעת, אלא ע"י חיבור פנימי לנשמה ולאינטואיציה האלוהית וע"י שקט פנימי של המחשבה המוכרת, עבודה שבלב, תפילה, מדיטציה וכו'. זה מה שנקרא "היום אם בקולו תשמעו" - בקולו (שבתוכנו) ולא בקולכם. רבדים כאלו די נדירים עדיין ומגיעים אליהם לרוב ע"י סבל פנימי שהיום כבר לא נצרך עם הדרכה נכונה. זה דומה למה שעבר איוב, שאף תשובה אנושית לא סיפקה אותו עד שהגיע להתגלות מתוכו.

ולגבי חיים - אומר "אור החיים" שההבדל בין נבואה לחוסר נבואה [או בהקשר הנ"ל בין מח ימין לחוסר מח ימין] גדול מההבדל בין חיים למוות.

אלו חיים אמתיים שעוד לא ממש הגענו אליהם.

"וידעת היום והשבות אל לבבך" - כל דעת אמורה להתחבר אל החיים, אל הלב, אל הנשמה וההויה הנצחית.

"תכלית הידיעה - שלא נדע", פירושו בפשט: כל מה שאתה לומד בבחינת עץ הדעת, תכליתו לגלות את הידיעה שמעל הדעת - עץ החיים, להגיע לדעת אלהים ולא רק ידיעת אלהים. דעת אלהים זוהי הכרה נשמתית שמחוץ ל"מח" ולקול הפנימי המרעיש.

דוגמא אישית פשוטה אני יכול לתת מתחומי הלימוד שלי בשנים האחרונות שמרוב לימוד הגעתי למסקנה שצריך ללמוד כ"כ רק בשביל להבין שתכלס לא צריך את כל זה..  אז כן שכל וכן העמקה וכן דעת אבל התכלית איננה שם בדעת

למה הרמב"ם חיבר ספר פילוספיה שלם(מורה נבוכים זהו ספר פילוסופי לגמרי-כמובן יהודי) בשביל להסביר אותו?

כמובן שהניתוק מהחיים ומכח זה גם קביעות פילוספיות לפעמים גם מוזרות, הוא נקודת התורפה של הפילוספיה,

אבל מצד שני למה ליקבוע שזאת הפילוספיה?

הרבה מהראשונים עסקו המון בפילוספיה רמב"ם, רמב"ן, ריה"ל, רמח"ל, ועוד.

הרמב"ם גם העריץ מאוד את הפילוסופים (ובמיוחד את אריסטו, דוגמא אחת שהוא אומר עליו שהגיע עד הגבול שעליו יכול להגיע אדם ללא סגולת ישראל, שזה אומר קדמות העולם ומזה נגזר שהסיבה הראשונה לפי אריסטו היא חלק מהעולם ומוגבלת בתוכו גם, ודוגמא שניה הרמב"ם למרבה הפלא קורא לאלוקים לפי אריסטו אלוקים בק', ולא בא' כמו שיש לקרוא לאלוהי ע"ז והרבה מפרשים מסבירים שהרמב"ם כמובן חלק עליו במהות האלקות אבל מאוד העריך אותה עד כדי קביעה שבעיקרון אריסטו ואנחנו מחפשים את אותו אלוקים)

לדוגמא שהמהר"ל עוסק בשאלה איך מאחד יוצא ריבוי? הוא לא עוסק בשאלה פילוסופית?

צריך תמיד לדעת שכמובן השכל מוגבל ויש מקום שבו הוא יתקע (הרב קוק קורא לזה בעין איה (ברכות א' באזור פיסקה מ') לא על השכל החושב לבדו יחיה האדם) אבל עד לשם צריך להגיע באמצעות השכל!

(כמובן שיש עוד שיטות ביהדות לגבי השימוש בשכל, לדוגמא ברסלב שבאופן עקרוני שוללים שימוש בו מכל וכל, אפילו לא קצת)

אפשר להגיע לנשמה דרך המון שכל, וגם סבל וכד'. בדרך כזו השכל האנושי מגלה את האלוהי מתוכו.

ואפשר תמיד להתחבר אליה בפשטות, כי היא תמיד מחכה, היא האני האמיתי שלנו ולא המחשבות שלנו.

זה גם סוגים של אופי.

באופן כללי בדרך הראשונה נקט הרמבם ובשניה נוקטים יותר בחסידות וכד' עפ"י תורת הסוד.

ויש גם הרמוניה, כמו רמחל למשל וכמובן הרב קוק.

הגישה הזו באה כבר על גבי השכל החזק כ"כ של הפילו' והרמבם. היה צריך את הרמבם, היה צריך את הרמבן וכו' רמחל והרב קוק עושים הרמוניה

אני אישית עברתי ועדיין בדרך הראשונה ודווקא מתוכה אני אומר שאולי היא לא הכרחית..

וכשבחסידות (וכן בתורות המזרח הרוחניות שעדיין לא מוכרות בעומקן) מכוונים לשלילת השכל - הכוונה לשכל האנושי הקול הפנימי החושב האינסופי. המטרה היא חיבור לשכל עליון, לדעת של הויה. זהו מקום שבמהותו כמעט וא"א להסביר אותו ולתמלל אותו. זהו ה"אין" [ה"כתר" או ה"יחידה"] ומשם מתגלה מימד של הויה אינסופית נצחית.

"ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל" ואפילו "מחשבות האדם - כי המה הבל"..

וברור שחייבים מיזוג כמו שאמרתי, עד איפה שהשכל מגיע ושמה כבר עוברים להרגשה(שד.א. לפי הרמב"ם זו הנבואה.. באדם מגיע לדרגה הכי גבוהה שאליה יכול להגיע שכל ישראלי אנושי ושם הוא מקבל את הנבואה)

חוץ מזה שקשה להתעלם מזה שלפחות לפי הרמב"ם יש מצווה "לידע" ולא להאמין סתם ברגש.. ככה שקצת קשה להישאר ברובד של אמונה פנימית..

כי במחשבה האנושית תמיד יש 2 צדדים.

הפרדוכס נגמר בדעת א-להים

כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים" - דברי אלהים חיים מתבטאים במגוון של אלו ואלו (הרב הוטנר כמדומני), עד כדי פרדוכס, "עד דלא ידע"..

א' אומר - "יש אלוקים".

- אתה צודק.

ב' אומר "אין אלוקים"

- גם אתה צודק.

ג' אומר - איך זה יתכן ששניהם צודקים?!

- גם אתה צודק.

לבנות דרך השקפתית, ולא להיות מוכן להתעמת מול דעות אחרות, באמירת - "כולם צודקים",

זה להשאר סמרטוט חסר עמוד שדרה. 

אתה לא מסוגל לעמוד אפילו על היחוד שלך מול דעות אחרות.

אני מחפשת דרך, שיטה, שתהיה כוללת את כל הכוחות והצדדים במציאות, תענה על כל השאלות והפרדוכסים, תכלול בתוכה את כל ה"אלה ואלה דברי אלוקים" -

שתהיה הכי אחדותית.

בשביל ראשית נברא העולם, בשביל המגמה האחדותית הזו שצריכה להופיע ע"י ישראל, כך מסביר המהר"ל (נצח). זו המשמעות העמוקה של להגיע לאחד. לריבונו של עולם.

אי אפשר להשאיר בצד חלקים בלתי פתורים. 

כשאני פוגשת דעות סותרות - אני מחפשת אמת גדולה יותר.

לא יכול להיות שאין אחת כזאת, כשם שלא יכול להיות שהקב"ה מחולק לשניים.

יתכן והתגובה הזו ממחישה את דברי

אני סבור בדיוק כמוך. הכוונה לאמת כוללת וכו

אממה - במוח שלנו יש שני רבדים. יש את הרובד שרוצה להיות צודק. ושם תמיד יהיה אחד מול או אחד נגד וכד'

ויש את הרובד שרואבה את המכלול ורוצה להיות מאושר ולא משנה מי צודק, זה הרובד ה"חכם".

הרובד הראשון נקרא "דעת תחתון" ושם יש ביטוי של האגו תמיד.

השני נקרא "דעת עליון" ושם יש אחדות ההויה שמכילה ומכלילה את כל ה"אלו ואלו" ללא יכול הבנה אנושית איך הם הולכים יחד.

האמת במהותה היא "נעדרת" - "עדרים עדרים" - כל עדר נושא בקרבו גוון של האמת וא"א לתפוס את הכל בדעה אנושית רגילה כיוון שהיא בנויה על תפיסה אגואית.

ממילא הרובד שכן אפשר לתפוס בו את האמת הכוללת הוא רובד החיים, הכלל, הנצח, ההויה - אחדות ההויה.

כשתתחילי לנתח את הצדדים השונים בשכל המוכר, מתישהו הדעות לא יסתדרו יחד.

תהליך זה קורה בימות המשיח שבד בבד הדור כולו זכאי וכולו חייב. המציאות מתעלה לרובד של אמת נעדרת.

דוגמא דומה אפשר אולי מתחום העדות - יש כאן מלא עדות וכל אחד יכול לבטא עדה מסוימת, אך בו זמנית גם כולנו ישראלים. ז"א אותו אחד יכול להיות עדה מסוימת ברובד פרטי אך בו זמנית הוא גם ישראלי במבט אחר ושם יש אחדות - ללא ביטול העדה הפרטית. יש בתי כנסת שונים, אך לבית המקדש עולים כולם יחד ואפילו גויים.

בס"ד לק"י.

אמרת דברים חכמים וחשובים מאוד.

הרצון שלך טהור, ורואים שאת 'מבינה' על מה את מדברת.

אך אני לא חושבת שאפשרי לו לאדם לבטא וליצור את מה שאת מתארת.

משום ובשל מה?

בשל היותו אדם.

הגיוני שלא נצליח להגיע לשיטה שמכלילה את הכל - אבל מי אמר שזו בעיה.

הרצון להגיע לנקודה הזו - הוא המטרה.

ההשתלמות הזו  - היא מצב של 100%!

מי שלא שואף להגיע לשם כי אי אפשר- הוא אדם קטן ומיואש מהחיים, הוא עוצר את ההתקדמות שלו בגלל פחד ממאמץ שלא יביא לתכלית.

וכל זה נובע מזה שהוא לא הבין לאיפה שואפים.

ישנם אנשים קטנים שנקודת המוצא שלהם היא - שלאדם יש אגו, והוא שולט בו, חזק, ללא יכולת לברוח ממנו וללא יכולת להיות נאמן לאמת.

אולם ישנה תפיסה שאומרת שהאדם יכול להיות גדול - ולנתח במוחו (שניתן לו ע"י בורא עולם), ולהגיע למסקנות מרחיקות לכת, אמיתיות ושלימות. וכל זה ללא נגיעות אישיות.

ולא הולך בשלום = שלומותו בפועל.

השתייכות אל השלמות היותר גדולה בהיותך שואף אליה מפנימיותך ועצמותך -

היא ההשתייכות היחידה והכי נעלה אל השלמות.

בס"ד לק"י.

אדם הוא דרגה כשלעצמה וכלא לעצמה נעלה מאוד, ולכן אדם יכול לשאוף לשם, וצריך. [לפי דעת "מעלמלה ללמטה".]

אך, האם הוא יגיע באמת?

לא. 

גם אם הוא מאוד יתאמץ.

כי הוא לא יכול! תרי"ג מצוות במלואם רק עם ישראל בכללותו יכול.

כלומר, אני מנסה להוסיף על קודמי -

המגמה הזו, של לאחד את כל המציאות, היא לא משימה של אדם פרטי.

הרי זה לא יתכן... הוא פרט אחד מתוך המון - הוא לא יכול להגיע לשלימות לבדו.

זו משימת חיים של עם ישראל כולו.

ולכן:

השתלמותי תלויה בכלל. יותר נכון ואמיתי לומר - השתלמות העולם תלויה גם בי.

אז כנראה שאני אישית לא אגיע לשלימות, אבל בוודאי שגם בזכותי עמ"י והעולם יתקדמו עוד צעד - בדור הבא הם יהיו קרובים יותר.

את מבינה? החיים הפרטיים שלי הם לא המוקד פה. לא יכולים להיות.

* אני חושבת שהשאלה-תהיה 'האם נצליח להגיע לשלימות' בטלה כשאדם אכן משקיע את חייו בהשתלמות, ועושה כל שביכולתו לעבודת ה'.

ההשתלמות ממלאת אותו כוחות חיים להמשך הדרך, עד שהשאלה "מה יהיה בסוף" לא רלוונטית.

האדם עושה את כל מה שהוא יכול, והקב"ה ינהל את העולם כרצונו.

לענ"ד, רואים את זה בתנ"ך. 'בני נביאים' אלה אנשים שמסוגלים לנבואה, אך היא בכל זאת לא שורה עליהם. ככה, זה רצון ה'.

האם הם מתייאשים? אומרים שהדרך לא היתה שווה? או שלעולם לא ניתן להגיע לשלימות-אישית מסוימת של נבואה? נשארים במקום שלהם?

ממש לא. 

הם מסתובבים בחבורות ועוסקים בלנסות להגיע בכל זאת לנבואה.

בלהתעלות מעל למדרגה שלהם כרגע.

השאלה האם הוא יגיע - כבר אומרת משו חיצוני.

מה אנחנו מחפשים? אחרי שנענה על זה השאלה הראשונה תשתנה.

אמת.

החסידות חידשה באומץ רב שע"י דעת א-להים מתחברים להויה הא-לוהית. אין הכוונה לדעת אותו בשכל האנושי כמו הפילוסופיה, אלא לגלות את השכל האלוהי באנושי, מתוך הבנה שא"א בשכל האנושי להבין. תכלית הידיעה... דעת א-להים זו המצווה הראשונה ברמבם אך בסדר המציאות דווקא מגיעים אליה באחרונה, בימות המשיח.

למה? ככה זה..

אני לא מכיר את המקורות שעליהם אתה מתבסס.

אז יש לי רק להציג גישה אחרת. 

שהולכת לפי הרמב"ם, שאם הוא כתב את זה - הוא התכוון לזה.

ויש חלק מאד גדול של הבנת דעת אלוקים בשכל (כמו הרמב"ם).

נכון - אין מחשבה תפיסא, אבל יש רמות של הבנה.

והעיסוק בזה עם השכל מקרב לה' מאד.

א. "שכל" זהו כח קיים תמיד. שכל איננו המחשבות שלנו. אפשר לחשוב "כואב לי" - זה לא שכל.

אלא שהשכל מתבטא במחשבה, גם הרגש.

אבל לא רק במחשבה

ב. אותו כח שכלי שתמיד קיים ואיננו תלוי מחשבה, יהיה קיים גם בלי מחשבה.

אדם ללא מחשבות זהו לא אדם ללא שכל.

למשל אדם שעושה מדיטציה - יש כאלו שעושים ימים שלמים רצוף בשתיקה. זהו לא אדם ללא "שכל".

זהו אדם ללא מחשבות. או בעברית: no-mind..

אדרבה - אדם כזה מגיע לתובנות עליונות מעל תפיסה אנושית מוכרת.

כתוב שמי שרוצה גילוי אליהו שיעשה תענית דיבור 40 יום.

אני אישית די שתקן אך מדיטציה לא עשיתי יותר מכמה דקות..

בנוסף - כל אחד נמצא במצב כזה בשינה וזה לא אומר שאין שכל. גם בשינה יש תהליכים שכליים ועיבודים חשובים ללא מחשבות, לפעמים התהליכים האלו משמעותיים יותר מזמן עירות.

ג. ה"שכל" יכול להתבטא במחשבות שהם דעה אנושית, סוביקטיבית, וזו דעה נמוכה, כיוון שהפירוש העכשווי שבמחשבה שונה מקצה לקצה בדעות השונות וגם שונה מרגע לרגע וממצב למצב. זו מחשבה ארעית חולפת עוברת מוגבלת נקודתית בלבד, שם נכנס ה"נחש" "במחשבה ובמרמה" (רש"י בבראשית ג)

והשכל יכול להתבטא ללא מחשבות , ומצב כזה הוא מה שנקרא "הכרה אוביקטיבית", ללא פרשנות סוביקטיבית ארעית. זה מתבטא במרחב שקט של no-mind

ד. המצב הזה הכרה אוביקטיבית ללא מחשבות - מודעות טהורה, אינטליגציה טהורה, מודעות\הכרה ללא מחשבות, זוהי דרגה הקרובה לדעת א-להים ועליה נאמר "תכלית הידיעה - שלא נדע" - הידיעה האמתית היא האוביקטיבית שאיננה משתנה מאדם לאדם ומזמן לזמן.

זה מה שנאמר למשל על יונתן בן עוזיאל שכל עוף נשרף מעליו - הכוונה למחשבות.

בעצם, כל ילד קטן נמצא במצב כזה ושום דבר לא יכול להטריד אותו. הוא יחייך סתם ככה, כי הנשמה ללא מחשבות מחייכת בלי סיבה. מחשבה כזו קיימת גם כשקמים בבוקר לפני שמתחילות הטרדות. מי שסובל מכאבים ישים לב שאיך שמתעוררים עוד לא כואב, כי ה"מיינד" עוד לא התחיל עם הטרדות שגורמות לכאב.

"א-להים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים"

הנשמה לא חושבת. המחשבות אינם הנשמה. וגם אינם השכל. השכל מתבטא בהם ומתבטא גם ללא מחשבות.

כדי להגיע למקום כזה צריך לתרגל מדיטציה ושקט פנימי של המחשבות הרצות בלי סוף. זו גם המטרה של התפילה. זה "שויתי". השתוות. "שויתי ודוממתי ונפשי..." - הדממת הנפש לצורך גילוי הנשמה, האמונה, השלווה והבטחון.

מצווה זו מופיעה ראשונה בבוקר, גם בשו"ע, אך עוד לא הגענו אליה..

במצב כזה של שקט לאט לאט מגלים את ההויה והנשמה. הדרך להגיע לשם זה להיות בהויה, בנוכחות של הרגע הזה ללא מחשבות וללא רעש בפנים. ואם עולות מחשבות- להביט בהם ולזהות אותם אך לא להזדהות, לתת להם לחלוף. זה לא קורה ברגע. סביר להניח שבמצב כזה יש הרגשת ריקות ויתכן אף "חור שחור", אך בתוך הריקות מסתתר אוצר ועם תרגול זה מתגלה. אם מתחילים להיות קשובים לציפורים זה סימן טוב..

במצב כזה השכל מזדכך ואין טרדה מחשבתית, ומגלים רבדים מחשבתיים לא מוכרים, מתוך מרחב. רבדים של "אין" - "החכמה מאין תמצא".

כי בסופו של דבר מחשבות אדם המה הבל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל - רק ה"אין" מתיר מהבהמתיות והסבל ומיוחד לאדם.

זהו תחום לא כ"כ מוכר בעולם התורה ומתחזק בשנים אלו.

מקורות ויהדות לגבי מדיטציה (יהודית) אפשר לראות ברשת אצל הרב ד"ר נתן אופיר

אבל גם משהו מעיק ומכביד קצת בניחוח השיווקי הדק שקצת עולה...

מחילה.

בדיוק בעניין זה רציתי להוסיף..

אנחנו עוסקים ב"פילוסופיה".. למה צריך את זה? לשעשועי שכל? לצריכת דברים מעניינים ועמוקים?..

אז ככה:

יש בעולם "תיכנות" תת הכרתי , שמתבטא גם בהכרתי, במחשבות שלנו וכו

ז"א לכולנו יש כבר "בילד-אין" איזושהי פילוסופיה על החיים, נרצה או לא..

אנחנו רואים את הדברים לא כפי שהם אלא כפי שאנחנו.

אז..

לאדם ניתן שכל כדי שיתחבר ל"תיכנות" נעלה ומועיל יותר, שיעשה עם זה טרנספורמציה לחיים, שיתחבר לנשמה ויחיה חיים טובים יותר. בשביל זה ניתן כח המחשבה והבחירה

בדיוק בשביל זה יש תורה: "דברה תורה כנגד יצר הרע" והיצר מתחיל "יצר מחשבות" (בבראשית ובתפילה)

האם לימוד שאינו מתבטא בהבנה מעשית שווה משהו?

"וידעת היום , והשבות אל לבבך"!

לאחר שלומדים, יודעים ומבינים, השאלה המתבקשת היא: איך מתנהג אדם כזה

[מה שעושה הרוחניות הלא דתית, שכרגע מתבטאת בעולם האימון\הנפש, הרוחניות המזרחית וכד' זה חיבור בין עולם הרוח לעולם המעשה - מה שמאוד חסר בעולם הרוח הדתי כתוצאה מהרוח המערבית שניתקה בין העולמות במשך מאות ואלפי שנים, למעט תקופת הנביאים והשראת השכינה. בדור זה הרוח הזו משיבה רבדים נבואיים לחיים וזה בעיקר בתחום המדיטטיבי. כח זה נקרא "איתן האזרחי" שמופיע בדור הגאולה - השפעות איתניות מהמזרח שמקורן עוד מאברהם אבינו שהגיע לאמונה מתוכו. ונזכר גם בנביא לגבי הגאולה "תורה מאיתי תצא" - זו תורה שנובעת מבפנים, מהנשמה, מהארץ]

גם לשאלות מופשטות יש לגיטימציה.

ברור שתלמוד צריך להביא לידי מעשה,

אבל "תלמוד" הוא בין השאר גם כוננות של זהות אישיותית.

לכל זהות יש גם תורה מחשבתית עליה היא מתבססת.

אחרת אתה מגיע לידי אורתופרקסיה - מהי חובתי ואעשנה...

זה גם מאוד מבלבל, למשוך להנהגות מעשיות תוכ"ד דיון רעיוני.

זה העניין, שהתרגלנו לעולמות נפרדים. אפשר תיחומים אבל הם מחוברים.

בגלות עולם הרוח מנותק. בגאולה העולמות מתחברים.

וחוצמזה - יתכן וכל מי שעולות לו שאלות נמצא בסוג של דרישה מהחיים, אולי אפילו מסבל.

אם הדיון ישאר רעיוני הוא לא בהכרח יפתור את הבעיות "הלכה למעשה"

אני מאוד מעריכה את הפילוסופים על עומק המחשבה והאופק הרחוק שהם הגיעו אליו.

הם בהחלט "חכמים עליונים" כמו שהפילוסופים בכוזרי שואפים להגיע.

מדהים לראות עד לאן השכל של בן אנוש נחמד מרחיק לכת.

אבל...

זה לא חיים, ולא אמת,

זה אוסף רעיונות שמפוצצים את המוח - אבל ללמוד אותם זה כמו ללמוד היסטוריה ומתמטיקה.

זה לא מה שמוביל לי את החיים.

בקושי נוגע בהם.

אז זה מאוד נחמד ללמוד קצת מה היה להם לומר (יעידו הספרים על המדף שלי) -

אבל אם יש לי זמן, אני לומדת כוזרי, רמב"ם, מהר"ל, הרב קוק.

בתורה יש פי כמה יותר שכל ועומק ושינוי תפיסות,

שלא נשארים ברמת הדיון התיאורטי שהרבה פעמים סותר את המציאות, אלא מובילים לחיים טובים יותר, שלמים יותר, מאושרים יותר.

בהגדרה קצרה:

הפילוסופיה אומרת, שככל שאתה מרחיק לכת במחשבתך ומתנתק מהעולם ומהחיים, אתה יותר "חכם".

והיהדות אומרת, שהחוכמה נמצאת בעומק החיים.

ובחרתי בחיים.

וכן יש המון מקום לפילופיה ביהדות כמו הרמב"ם הכוזרי ועוד

את מי מעניינים המילטים, אפלטון ואריסטו, הסטואים והפיתגוראיים,

וכל היוּם, והקנט, והוויטגנשטיין?...

כלומר - לא חסר כאלה שמתעניינים... אבל זה סוג של תחביב חמוד כזה, לכל היותר.

איך זה נוגע לכל יהודי מאמין בימינו? מתי זה מעסיק אותו בדיוק?

מה נוגע אליי ולאמונתי וויכוחים עם אריסטו?

ברור שאלמד כוזרי ומורה נבוכים, כדי לדעת מה רבותינו הראשונים כתבו בענייני אמונה.

(שמעתי כבר ר"מים שגורסים שבימינו אין צורך ללמדם, כי בעיות הפילוסופיה דאז לא רלוונטיות להיום.

לא כך קיבלתי מרבותיי כמובן... אבל אין לי תשובה מוחצת לטענותיהם.)

מה נוגע אליי ולאמונתי וויכוחים עם אריסטו?

והערת אגב:

הפילוסופיה לא מתמצה בתחום התיאולוגי-דתי.

יש עוד תחומים, ביניהם: הפילוסופיה של המוסר וההכרה (שיש להם השקה עם עניינים של קודש

מזוויות מסויימות), ולוגיקה (הגיון) צורנית.

בלוגיקה צורנית יש למשל ניתוח של דרכי היסק, נכונות של משפטים וכן הלאה...

זה גם כן פן שמגרה את השכל בפילוסופיה.

לא נכנסתי אגב לשאלת ה"האם ללמוד פילוסופיה או לא".

אני אישית אוהב לעסוק קצת בנושאים האלה... כל אחד יעשה כהדרכת רבותיו.

שלא ניתנת לעירעור.

ואז אפשר להתחיל עם הרמב"ם וכו'

ההפך. יש 3 דברים שעליהם ר' נחמן כותב "מצוה גדולה". אחד מהם זה להיות בשמחה תמיד, זה ידוע. השני- לחדד את שכלו עד כמה שיכול. זה לא בדיוק הניסוח, אבל זו לגמרי הפואנטה.

"שכל" זה מושג רחב שאפשר להשתמש בו במובנים קצת שונים.

גם "דעת" זה מושג רחב, כנ"ל.

בלי להיכנס יותר מדי לענין של ברסלב (אין לי בעיה אבל זה לא הנושא פה), רק חשוב לי לציין שברסלב לא אומר "לחיות בלי שכל".

נא לא ללכלך...

יכול להיות מצב שלברסלבר פשוט יש הרבה יותר דעת מאשר לפילוסוף דגול.

רק צריך לחדד את המושגים ולהתאים אותם להקשר, כי לא ה"דעת" של החסידות כ"דעת" של הפילוסופיה, ובטח שלא ה"שכל" של אריסטו כ"שכל" של ר' נחמן.

יש כאלה שאומרים ששבחי הר"ן זה מזוייף, אבל כתוב שם הרבה על זה, וגם בליקוטי מוהר"ן.

שיש עניין להיות 'בלוק' בלי להפעיל את מה שהקב"ה נתן לנו.

את טוענת שיש מושג חדש, שכל שהוא במובן אחר - סבבה, אבל זה מושג אחר שלא קשור לדיון, כמו שהשכל שמזכיר המהר"ל לא קשור לדיון.

כל הדיון פה הוא על שכל כאינטלקט, לא שכל אלוקי או כל הסבר אחר.

אלא קביעה שחקירות וחפירות לא רלוונטיות לעניינים מסויימים באמונה ועבודת ד'.

לא שאינן רלוונטיות בכלל, שהשכל שנתן לנו הקב"ה הוא חסר שימוש.

להבין את התורות הברסלביות כשלעצמן באמת, בלי עיוותים - צריך הרבה מאוד שכל.

צריך הרבה מאוד שכל אינטלקט להבין את מה שכתוב בליקוטי מוהר"ן.

 ברסלברים הם טפשים? לא משתמשים בשכל? נו, באמת,מי שאומר דבר כזה מעולם לא חווה "ברסלב" מבפנים.

התמימות של ברסלב היא לא תמימות שפירושה טפשות. היא התמימות שבאה אחרי ההבנה שכמה שהאדם ישכיל וילמד ויפתח את שכלו וכו' וכו', בסופו של דבר הוא לא מבין כלום...

יש אנשים שבאופן טבעי יש להם תמימות כזו, ויש אנשים שהשגת התמימות הזו היא עבודה קשה מאוד עבורם. אבל בשום אופן היא לא טפשות.

ומלבד זאת- נכון, ר' נחמן מזהיר מפני התעמקות בחקירות שכליות שאינן מובילות לקדושה ולקרבת א-לקים. מי שלא נוח לו עם זה שלא יקשיב, אבל שלא יטען שר' נחמן אומר לא להשתמש בשכל.

לפי כל השיטות שדנות בדעת אלוקים אנחנו מווים מצד אחד לחקור עד מקום מסוים ולפי כולם יש את הנקודה שממנה אסור(!) לנו לחקור, השאלה היא תמיד איפה עומדת הנקודה הזו.

ושוב לא אמרתי שבברסלב אין חשיבה אבל במק.צוע של ידיעת האלוקות עצמה עד כמה אנחנו חוקרים את זה הם יחסית קיצוניים לענין של הכי פחות חקירה בדבר.

ושוב חס וחלילה שאני חושב את רבי נחמן ורבי נתן לטיפשים!! (אני לא יגיד שלא יצאו מהתנועה הזאת הרבה שויטים.. אבל אתזה נעזוב..) מי אני בכלל!

קצת שעשעה אותי: אנחנו צריכים להכיר את כולם בשביל לענות עליה.

ולדעתי כן. יש הבדל מסויים בין הוגי דעות לפילוסוף, אבל דקארט הוא פילוסוף, ושפינוזה על הגבול. הוגו - אם זה ויקטור הוגו אז פשוט שלא.

למה הוגו לא?

נכון ששפינוזה עבר את הגבול, אבל זה לא אומר שהוא לא פילוסוף.

הוגו הוא סופר, לא פילוסוף. ושפינוזה על הגבול לא מבחינה דתית (אני כופר במושג הזה בכלל), אלא על הגבול בין הוגי דעות לפילוסוף. לוינס קצת השיב לו מכבודו האבוד.

השאלה היא גם למה את מתכוונת שאת אומרת "פילוסופיה" ..
 

וגם יש עניין 'לדבר' בנושאים כאלה.

זה בונה את האישיות, גורם לך לבנות יותר טוב את הידע הכתוב שדחסת.

בס"ד לק"י.

כמובן שיש סגנון אנשים שיש להם קשר הדוק עם הרב.

אך אני חושבת שעניין אישיותי זה בינך לבין עצמך.

[למרות שיש כאלו שהולכים ליעוץ חכם מפי רב.]

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו