אחד מ3 פיתויו של עץ הדעת הוא "נחמד העץ להשכיל"

חטא הדעת הוא בעצם נתון טבעי בסיסי של הנפש מילדות, עם נטיות לחוסר הרמוניה בעולם, ואחד מאותם נתונים בסיסיים הוא החמדה להשכיל.

וכשהאישה נותנת לאיש לאכול מהפרי אשר טעמה, כתוב שהוא אוכל מהעץ ולא מהפרי כמוה. מדוע?

האשה (ולא "חווה" כפי שהכתוב מחלק) מייצגת צד מסוים בנפש של כל אחד ואחת והאיש צד שני. [בינה וחכמה, שמאל וימין וכו]

ובכן - חטאה של האישה זה האכילה מהפרי ללא אכילה מהעץ וחטאו של האיש זה אכילה מהעץ ללא אכילה מהפרי

והנמשל: האיש, או הצד הזה בנפש, נוטה לאכילה מהעץ ללא אכילה מהפרי, או במילים אחרות שכל ללא תוצאות. זהו "נחמד העץ להשכיל" - סקרנות וחמדת השכלה בנטיה לא בריאה.

הפילוסופיה היבשה המנותקת אולי ממחישה עניין זה - עודף שכל ללא נפקא מינה.

כח המחשבה לא נועד לניתוק מהעולם כפי שאולי הורגלנו, בעיקר מגלויות, אלא נועד לתיקון העולם.

התכלית איננה חשיבה שכלית, אלא חיבור לנשמה ולאלוהות במודעות נבואית הכרתית ללא "מחשבות" וזה כבר עניין קצת אחר שקשור לרבדים אחרים שפחות מוכרים עדיין בעולם התורה..  בעניין זה נוטה גם עולם הישיבות לעודף שכל והשכלה של דעת במקום חיבור נשמתי לעץ החיים

ועל כך אמר החכם (ר' ידעיה הפניני, ספר בחינות עולם) 4 מילים שגונזות עולם מלא: "תכלית הידיעה - שלא נדע"!

או במילים מוכרות יותר: "עד דלא ידע". תכלית ה"דעת" זהו החיבור ל"חיים", להויה, לנשמה..

יתכן ותיקון עניין זה מתבטא בדורנו ביציאת עולם השכל התורני הגברי גם אל מחוץ לכותלי בית המדרש ומאידך בצמיחת קרן השכל התורני הנשי פנימה..

זו היתה נקודה ל"מחשבה"

אתה בטוח שפירשת את המשפט 'תכלית הידיעה שלא נדע' כמו שהמקור רצה?

לפי מה שאתה אומר זה משפט מפגר קצת - כי אם אין ערך לשכל, אז מה בכלל אנחנו מדברים על תכלית הידיעה.
איך אנחנו מדברים על ידיעה?

ומזה מצוות ידיעת התורה?

משמע שכן יש ערך בידיעה שהיא 'שכלית'.

ברור שיש עניין לפילוסופיה, זה חוכמה. אדירה.

הם קידמו את העולם לרמות חשיבה ומוסר גבוהות מאד.

לא סתם הרמב"ם אמר על אריסטו שהוא תמצית המוח האנושי ודן בפילוסופיה.

זה כיף וחשוב, אבל זה לא לימוד תורה.

זה חשוב מאד כי אם לא אין לך שיח עם העולם, אתה נשאר אדם קטן מאד. אתה לא משתמש בכל הכוחות שה' נתן לך.

והעולם שם לב מי קטן ומי גדול.

ואם נשים לב נראה שהרבה גדולי עולם שהשפיעו רבות על העולם התורני ועל העולם הכללי שלטו בפילוסופיה כללית.

וכיף - אין מה להתווכח על זה...

סוג'וק שואף ל"חיים" ורק חיים -

אם השכל הוא לא חלק מהחיים - איך אנחנו חיים אותו?

אנחנו חיים משהו שהוא לא חי?

ראשית כמה עמודי פילוסופיה ושכל שרוצים - אני אוכל להוסיף כפול גם כאן, ותעיד עלי המנהלת

מוזמנים לפתוח תחרויות פילוסופיה..

חובה להפריד בין שכל למחשבה. זה לא אותו הדבר. שכל הוא כח קיים, מחשבה זה משו אחר, המחשבה גורמת גם לסבל. במחשבה יש מח (מחשבה - מח שבה) אבל היא לא המח.

"אלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת)

הנשמה היא ישרה, אלוהית, חיה, וגם שכלית! שכל של חכמה אלוהית דעת אלהים ונבואה! היא מיוצגת בסיפור בראשית כקרובה יותר ל"איש" - הוא זה שאלהים מדבר איתו. [בכל אדם זה מתבטא במח ימין - מח החכמה, המכונה גם "אבא" בקבלה, שם יש אינטואיציה וחכמה אינסופית]

לעומת זאת, יש את הצד השני שמיוצג ע"י ה"אשה" בבראשית, שאיתה מדבר הנחש [זה מתבטא במח שמאל - הבינה, המכונה גקם "אמא" ושם המח הפרשן שמבין דבר מתוך דבר ושם יש גם חטא וסבל]

כח המחשבה היותר מוכר לנו הוא הצד השני, שהרי זוהי הנטיה הראשונית בנפש - אחר דעה אנושית ולא דעת א-להים.

וגם כשעוסקים בחכמה ובאלוהות , לרוב זה קורה מתוך הצד השני של הבינה. הזוהר מכנה תורה כזו בשם "אילנא דמותא" - עץ המוות. זהו עץ הדעת כיוון שלמרות שזהו עיסוק של חכמה, זוהי חכמה מתוך דעה אנושית ולא רבדים של חכמה פנימית חיה, שמקורה מחוץ למח..

הפילוסופיה, מבחינה זו, בעצם שללה את עצמה, כיוון שא"א להגיע לדעת א-להים מתוך הדעת האנושית. לשם כך נצרכת חכמה נבואית מעל השכל והבינה. [כך גם אמרו הפילוסופים בעצמם, אולי קנט או דקארט]

הצד הראשון, של חכמה נבואית על-אנושית, הולך ועולה רק בדורות אלו עם הגאולה, תורת א"י, תורת הרב קוק שהיא חכמה נשמתית וגם עזרות של חכמת המזרח שחכתה בצד אלפי שנים עוד מימי אברהם אבינו. לכן דור הגאולה נקרא "קץ הימין" - כיוון שמח ימין הולך ועולה ואיתו רבדים עליונים של חכמה אלוהית נבואית. לחכמה כזו לא מתחברים ע"י עוד ועוד ידע ודעת, אלא ע"י חיבור פנימי לנשמה ולאינטואיציה האלוהית וע"י שקט פנימי של המחשבה המוכרת, עבודה שבלב, תפילה, מדיטציה וכו'. זה מה שנקרא "היום אם בקולו תשמעו" - בקולו (שבתוכנו) ולא בקולכם. רבדים כאלו די נדירים עדיין ומגיעים אליהם לרוב ע"י סבל פנימי שהיום כבר לא נצרך עם הדרכה נכונה. זה דומה למה שעבר איוב, שאף תשובה אנושית לא סיפקה אותו עד שהגיע להתגלות מתוכו.

ולגבי חיים - אומר "אור החיים" שההבדל בין נבואה לחוסר נבואה [או בהקשר הנ"ל בין מח ימין לחוסר מח ימין] גדול מההבדל בין חיים למוות.

אלו חיים אמתיים שעוד לא ממש הגענו אליהם.

"וידעת היום והשבות אל לבבך" - כל דעת אמורה להתחבר אל החיים, אל הלב, אל הנשמה וההויה הנצחית.

"תכלית הידיעה - שלא נדע", פירושו בפשט: כל מה שאתה לומד בבחינת עץ הדעת, תכליתו לגלות את הידיעה שמעל הדעת - עץ החיים, להגיע לדעת אלהים ולא רק ידיעת אלהים. דעת אלהים זוהי הכרה נשמתית שמחוץ ל"מח" ולקול הפנימי המרעיש.

דוגמא אישית פשוטה אני יכול לתת מתחומי הלימוד שלי בשנים האחרונות שמרוב לימוד הגעתי למסקנה שצריך ללמוד כ"כ רק בשביל להבין שתכלס לא צריך את כל זה..  אז כן שכל וכן העמקה וכן דעת אבל התכלית איננה שם בדעת

למה הרמב"ם חיבר ספר פילוספיה שלם(מורה נבוכים זהו ספר פילוסופי לגמרי-כמובן יהודי) בשביל להסביר אותו?

כמובן שהניתוק מהחיים ומכח זה גם קביעות פילוספיות לפעמים גם מוזרות, הוא נקודת התורפה של הפילוספיה,

אבל מצד שני למה ליקבוע שזאת הפילוספיה?

הרבה מהראשונים עסקו המון בפילוספיה רמב"ם, רמב"ן, ריה"ל, רמח"ל, ועוד.

הרמב"ם גם העריץ מאוד את הפילוסופים (ובמיוחד את אריסטו, דוגמא אחת שהוא אומר עליו שהגיע עד הגבול שעליו יכול להגיע אדם ללא סגולת ישראל, שזה אומר קדמות העולם ומזה נגזר שהסיבה הראשונה לפי אריסטו היא חלק מהעולם ומוגבלת בתוכו גם, ודוגמא שניה הרמב"ם למרבה הפלא קורא לאלוקים לפי אריסטו אלוקים בק', ולא בא' כמו שיש לקרוא לאלוהי ע"ז והרבה מפרשים מסבירים שהרמב"ם כמובן חלק עליו במהות האלקות אבל מאוד העריך אותה עד כדי קביעה שבעיקרון אריסטו ואנחנו מחפשים את אותו אלוקים)

לדוגמא שהמהר"ל עוסק בשאלה איך מאחד יוצא ריבוי? הוא לא עוסק בשאלה פילוסופית?

צריך תמיד לדעת שכמובן השכל מוגבל ויש מקום שבו הוא יתקע (הרב קוק קורא לזה בעין איה (ברכות א' באזור פיסקה מ') לא על השכל החושב לבדו יחיה האדם) אבל עד לשם צריך להגיע באמצעות השכל!

(כמובן שיש עוד שיטות ביהדות לגבי השימוש בשכל, לדוגמא ברסלב שבאופן עקרוני שוללים שימוש בו מכל וכל, אפילו לא קצת)

אפשר להגיע לנשמה דרך המון שכל, וגם סבל וכד'. בדרך כזו השכל האנושי מגלה את האלוהי מתוכו.

ואפשר תמיד להתחבר אליה בפשטות, כי היא תמיד מחכה, היא האני האמיתי שלנו ולא המחשבות שלנו.

זה גם סוגים של אופי.

באופן כללי בדרך הראשונה נקט הרמבם ובשניה נוקטים יותר בחסידות וכד' עפ"י תורת הסוד.

ויש גם הרמוניה, כמו רמחל למשל וכמובן הרב קוק.

הגישה הזו באה כבר על גבי השכל החזק כ"כ של הפילו' והרמבם. היה צריך את הרמבם, היה צריך את הרמבן וכו' רמחל והרב קוק עושים הרמוניה

אני אישית עברתי ועדיין בדרך הראשונה ודווקא מתוכה אני אומר שאולי היא לא הכרחית..

וכשבחסידות (וכן בתורות המזרח הרוחניות שעדיין לא מוכרות בעומקן) מכוונים לשלילת השכל - הכוונה לשכל האנושי הקול הפנימי החושב האינסופי. המטרה היא חיבור לשכל עליון, לדעת של הויה. זהו מקום שבמהותו כמעט וא"א להסביר אותו ולתמלל אותו. זהו ה"אין" [ה"כתר" או ה"יחידה"] ומשם מתגלה מימד של הויה אינסופית נצחית.

"ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל" ואפילו "מחשבות האדם - כי המה הבל"..

וברור שחייבים מיזוג כמו שאמרתי, עד איפה שהשכל מגיע ושמה כבר עוברים להרגשה(שד.א. לפי הרמב"ם זו הנבואה.. באדם מגיע לדרגה הכי גבוהה שאליה יכול להגיע שכל ישראלי אנושי ושם הוא מקבל את הנבואה)

חוץ מזה שקשה להתעלם מזה שלפחות לפי הרמב"ם יש מצווה "לידע" ולא להאמין סתם ברגש.. ככה שקצת קשה להישאר ברובד של אמונה פנימית..

כי במחשבה האנושית תמיד יש 2 צדדים.

הפרדוכס נגמר בדעת א-להים

כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים" - דברי אלהים חיים מתבטאים במגוון של אלו ואלו (הרב הוטנר כמדומני), עד כדי פרדוכס, "עד דלא ידע"..

א' אומר - "יש אלוקים".

- אתה צודק.

ב' אומר "אין אלוקים"

- גם אתה צודק.

ג' אומר - איך זה יתכן ששניהם צודקים?!

- גם אתה צודק.

לבנות דרך השקפתית, ולא להיות מוכן להתעמת מול דעות אחרות, באמירת - "כולם צודקים",

זה להשאר סמרטוט חסר עמוד שדרה. 

אתה לא מסוגל לעמוד אפילו על היחוד שלך מול דעות אחרות.

אני מחפשת דרך, שיטה, שתהיה כוללת את כל הכוחות והצדדים במציאות, תענה על כל השאלות והפרדוכסים, תכלול בתוכה את כל ה"אלה ואלה דברי אלוקים" -

שתהיה הכי אחדותית.

בשביל ראשית נברא העולם, בשביל המגמה האחדותית הזו שצריכה להופיע ע"י ישראל, כך מסביר המהר"ל (נצח). זו המשמעות העמוקה של להגיע לאחד. לריבונו של עולם.

אי אפשר להשאיר בצד חלקים בלתי פתורים. 

כשאני פוגשת דעות סותרות - אני מחפשת אמת גדולה יותר.

לא יכול להיות שאין אחת כזאת, כשם שלא יכול להיות שהקב"ה מחולק לשניים.

יתכן והתגובה הזו ממחישה את דברי

אני סבור בדיוק כמוך. הכוונה לאמת כוללת וכו

אממה - במוח שלנו יש שני רבדים. יש את הרובד שרוצה להיות צודק. ושם תמיד יהיה אחד מול או אחד נגד וכד'

ויש את הרובד שרואבה את המכלול ורוצה להיות מאושר ולא משנה מי צודק, זה הרובד ה"חכם".

הרובד הראשון נקרא "דעת תחתון" ושם יש ביטוי של האגו תמיד.

השני נקרא "דעת עליון" ושם יש אחדות ההויה שמכילה ומכלילה את כל ה"אלו ואלו" ללא יכול הבנה אנושית איך הם הולכים יחד.

האמת במהותה היא "נעדרת" - "עדרים עדרים" - כל עדר נושא בקרבו גוון של האמת וא"א לתפוס את הכל בדעה אנושית רגילה כיוון שהיא בנויה על תפיסה אגואית.

ממילא הרובד שכן אפשר לתפוס בו את האמת הכוללת הוא רובד החיים, הכלל, הנצח, ההויה - אחדות ההויה.

כשתתחילי לנתח את הצדדים השונים בשכל המוכר, מתישהו הדעות לא יסתדרו יחד.

תהליך זה קורה בימות המשיח שבד בבד הדור כולו זכאי וכולו חייב. המציאות מתעלה לרובד של אמת נעדרת.

דוגמא דומה אפשר אולי מתחום העדות - יש כאן מלא עדות וכל אחד יכול לבטא עדה מסוימת, אך בו זמנית גם כולנו ישראלים. ז"א אותו אחד יכול להיות עדה מסוימת ברובד פרטי אך בו זמנית הוא גם ישראלי במבט אחר ושם יש אחדות - ללא ביטול העדה הפרטית. יש בתי כנסת שונים, אך לבית המקדש עולים כולם יחד ואפילו גויים.

בס"ד לק"י.

אמרת דברים חכמים וחשובים מאוד.

הרצון שלך טהור, ורואים שאת 'מבינה' על מה את מדברת.

אך אני לא חושבת שאפשרי לו לאדם לבטא וליצור את מה שאת מתארת.

משום ובשל מה?

בשל היותו אדם.

הגיוני שלא נצליח להגיע לשיטה שמכלילה את הכל - אבל מי אמר שזו בעיה.

הרצון להגיע לנקודה הזו - הוא המטרה.

ההשתלמות הזו  - היא מצב של 100%!

מי שלא שואף להגיע לשם כי אי אפשר- הוא אדם קטן ומיואש מהחיים, הוא עוצר את ההתקדמות שלו בגלל פחד ממאמץ שלא יביא לתכלית.

וכל זה נובע מזה שהוא לא הבין לאיפה שואפים.

ישנם אנשים קטנים שנקודת המוצא שלהם היא - שלאדם יש אגו, והוא שולט בו, חזק, ללא יכולת לברוח ממנו וללא יכולת להיות נאמן לאמת.

אולם ישנה תפיסה שאומרת שהאדם יכול להיות גדול - ולנתח במוחו (שניתן לו ע"י בורא עולם), ולהגיע למסקנות מרחיקות לכת, אמיתיות ושלימות. וכל זה ללא נגיעות אישיות.

ולא הולך בשלום = שלומותו בפועל.

השתייכות אל השלמות היותר גדולה בהיותך שואף אליה מפנימיותך ועצמותך -

היא ההשתייכות היחידה והכי נעלה אל השלמות.

בס"ד לק"י.

אדם הוא דרגה כשלעצמה וכלא לעצמה נעלה מאוד, ולכן אדם יכול לשאוף לשם, וצריך. [לפי דעת "מעלמלה ללמטה".]

אך, האם הוא יגיע באמת?

לא. 

גם אם הוא מאוד יתאמץ.

כי הוא לא יכול! תרי"ג מצוות במלואם רק עם ישראל בכללותו יכול.

כלומר, אני מנסה להוסיף על קודמי -

המגמה הזו, של לאחד את כל המציאות, היא לא משימה של אדם פרטי.

הרי זה לא יתכן... הוא פרט אחד מתוך המון - הוא לא יכול להגיע לשלימות לבדו.

זו משימת חיים של עם ישראל כולו.

ולכן:

השתלמותי תלויה בכלל. יותר נכון ואמיתי לומר - השתלמות העולם תלויה גם בי.

אז כנראה שאני אישית לא אגיע לשלימות, אבל בוודאי שגם בזכותי עמ"י והעולם יתקדמו עוד צעד - בדור הבא הם יהיו קרובים יותר.

את מבינה? החיים הפרטיים שלי הם לא המוקד פה. לא יכולים להיות.

* אני חושבת שהשאלה-תהיה 'האם נצליח להגיע לשלימות' בטלה כשאדם אכן משקיע את חייו בהשתלמות, ועושה כל שביכולתו לעבודת ה'.

ההשתלמות ממלאת אותו כוחות חיים להמשך הדרך, עד שהשאלה "מה יהיה בסוף" לא רלוונטית.

האדם עושה את כל מה שהוא יכול, והקב"ה ינהל את העולם כרצונו.

לענ"ד, רואים את זה בתנ"ך. 'בני נביאים' אלה אנשים שמסוגלים לנבואה, אך היא בכל זאת לא שורה עליהם. ככה, זה רצון ה'.

האם הם מתייאשים? אומרים שהדרך לא היתה שווה? או שלעולם לא ניתן להגיע לשלימות-אישית מסוימת של נבואה? נשארים במקום שלהם?

ממש לא. 

הם מסתובבים בחבורות ועוסקים בלנסות להגיע בכל זאת לנבואה.

בלהתעלות מעל למדרגה שלהם כרגע.

השאלה האם הוא יגיע - כבר אומרת משו חיצוני.

מה אנחנו מחפשים? אחרי שנענה על זה השאלה הראשונה תשתנה.

אמת.

החסידות חידשה באומץ רב שע"י דעת א-להים מתחברים להויה הא-לוהית. אין הכוונה לדעת אותו בשכל האנושי כמו הפילוסופיה, אלא לגלות את השכל האלוהי באנושי, מתוך הבנה שא"א בשכל האנושי להבין. תכלית הידיעה... דעת א-להים זו המצווה הראשונה ברמבם אך בסדר המציאות דווקא מגיעים אליה באחרונה, בימות המשיח.

למה? ככה זה..

אני לא מכיר את המקורות שעליהם אתה מתבסס.

אז יש לי רק להציג גישה אחרת. 

שהולכת לפי הרמב"ם, שאם הוא כתב את זה - הוא התכוון לזה.

ויש חלק מאד גדול של הבנת דעת אלוקים בשכל (כמו הרמב"ם).

נכון - אין מחשבה תפיסא, אבל יש רמות של הבנה.

והעיסוק בזה עם השכל מקרב לה' מאד.

א. "שכל" זהו כח קיים תמיד. שכל איננו המחשבות שלנו. אפשר לחשוב "כואב לי" - זה לא שכל.

אלא שהשכל מתבטא במחשבה, גם הרגש.

אבל לא רק במחשבה

ב. אותו כח שכלי שתמיד קיים ואיננו תלוי מחשבה, יהיה קיים גם בלי מחשבה.

אדם ללא מחשבות זהו לא אדם ללא שכל.

למשל אדם שעושה מדיטציה - יש כאלו שעושים ימים שלמים רצוף בשתיקה. זהו לא אדם ללא "שכל".

זהו אדם ללא מחשבות. או בעברית: no-mind..

אדרבה - אדם כזה מגיע לתובנות עליונות מעל תפיסה אנושית מוכרת.

כתוב שמי שרוצה גילוי אליהו שיעשה תענית דיבור 40 יום.

אני אישית די שתקן אך מדיטציה לא עשיתי יותר מכמה דקות..

בנוסף - כל אחד נמצא במצב כזה בשינה וזה לא אומר שאין שכל. גם בשינה יש תהליכים שכליים ועיבודים חשובים ללא מחשבות, לפעמים התהליכים האלו משמעותיים יותר מזמן עירות.

ג. ה"שכל" יכול להתבטא במחשבות שהם דעה אנושית, סוביקטיבית, וזו דעה נמוכה, כיוון שהפירוש העכשווי שבמחשבה שונה מקצה לקצה בדעות השונות וגם שונה מרגע לרגע וממצב למצב. זו מחשבה ארעית חולפת עוברת מוגבלת נקודתית בלבד, שם נכנס ה"נחש" "במחשבה ובמרמה" (רש"י בבראשית ג)

והשכל יכול להתבטא ללא מחשבות , ומצב כזה הוא מה שנקרא "הכרה אוביקטיבית", ללא פרשנות סוביקטיבית ארעית. זה מתבטא במרחב שקט של no-mind

ד. המצב הזה הכרה אוביקטיבית ללא מחשבות - מודעות טהורה, אינטליגציה טהורה, מודעות\הכרה ללא מחשבות, זוהי דרגה הקרובה לדעת א-להים ועליה נאמר "תכלית הידיעה - שלא נדע" - הידיעה האמתית היא האוביקטיבית שאיננה משתנה מאדם לאדם ומזמן לזמן.

זה מה שנאמר למשל על יונתן בן עוזיאל שכל עוף נשרף מעליו - הכוונה למחשבות.

בעצם, כל ילד קטן נמצא במצב כזה ושום דבר לא יכול להטריד אותו. הוא יחייך סתם ככה, כי הנשמה ללא מחשבות מחייכת בלי סיבה. מחשבה כזו קיימת גם כשקמים בבוקר לפני שמתחילות הטרדות. מי שסובל מכאבים ישים לב שאיך שמתעוררים עוד לא כואב, כי ה"מיינד" עוד לא התחיל עם הטרדות שגורמות לכאב.

"א-להים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים"

הנשמה לא חושבת. המחשבות אינם הנשמה. וגם אינם השכל. השכל מתבטא בהם ומתבטא גם ללא מחשבות.

כדי להגיע למקום כזה צריך לתרגל מדיטציה ושקט פנימי של המחשבות הרצות בלי סוף. זו גם המטרה של התפילה. זה "שויתי". השתוות. "שויתי ודוממתי ונפשי..." - הדממת הנפש לצורך גילוי הנשמה, האמונה, השלווה והבטחון.

מצווה זו מופיעה ראשונה בבוקר, גם בשו"ע, אך עוד לא הגענו אליה..

במצב כזה של שקט לאט לאט מגלים את ההויה והנשמה. הדרך להגיע לשם זה להיות בהויה, בנוכחות של הרגע הזה ללא מחשבות וללא רעש בפנים. ואם עולות מחשבות- להביט בהם ולזהות אותם אך לא להזדהות, לתת להם לחלוף. זה לא קורה ברגע. סביר להניח שבמצב כזה יש הרגשת ריקות ויתכן אף "חור שחור", אך בתוך הריקות מסתתר אוצר ועם תרגול זה מתגלה. אם מתחילים להיות קשובים לציפורים זה סימן טוב..

במצב כזה השכל מזדכך ואין טרדה מחשבתית, ומגלים רבדים מחשבתיים לא מוכרים, מתוך מרחב. רבדים של "אין" - "החכמה מאין תמצא".

כי בסופו של דבר מחשבות אדם המה הבל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל - רק ה"אין" מתיר מהבהמתיות והסבל ומיוחד לאדם.

זהו תחום לא כ"כ מוכר בעולם התורה ומתחזק בשנים אלו.

מקורות ויהדות לגבי מדיטציה (יהודית) אפשר לראות ברשת אצל הרב ד"ר נתן אופיר

אבל גם משהו מעיק ומכביד קצת בניחוח השיווקי הדק שקצת עולה...

מחילה.

בדיוק בעניין זה רציתי להוסיף..

אנחנו עוסקים ב"פילוסופיה".. למה צריך את זה? לשעשועי שכל? לצריכת דברים מעניינים ועמוקים?..

אז ככה:

יש בעולם "תיכנות" תת הכרתי , שמתבטא גם בהכרתי, במחשבות שלנו וכו

ז"א לכולנו יש כבר "בילד-אין" איזושהי פילוסופיה על החיים, נרצה או לא..

אנחנו רואים את הדברים לא כפי שהם אלא כפי שאנחנו.

אז..

לאדם ניתן שכל כדי שיתחבר ל"תיכנות" נעלה ומועיל יותר, שיעשה עם זה טרנספורמציה לחיים, שיתחבר לנשמה ויחיה חיים טובים יותר. בשביל זה ניתן כח המחשבה והבחירה

בדיוק בשביל זה יש תורה: "דברה תורה כנגד יצר הרע" והיצר מתחיל "יצר מחשבות" (בבראשית ובתפילה)

האם לימוד שאינו מתבטא בהבנה מעשית שווה משהו?

"וידעת היום , והשבות אל לבבך"!

לאחר שלומדים, יודעים ומבינים, השאלה המתבקשת היא: איך מתנהג אדם כזה

[מה שעושה הרוחניות הלא דתית, שכרגע מתבטאת בעולם האימון\הנפש, הרוחניות המזרחית וכד' זה חיבור בין עולם הרוח לעולם המעשה - מה שמאוד חסר בעולם הרוח הדתי כתוצאה מהרוח המערבית שניתקה בין העולמות במשך מאות ואלפי שנים, למעט תקופת הנביאים והשראת השכינה. בדור זה הרוח הזו משיבה רבדים נבואיים לחיים וזה בעיקר בתחום המדיטטיבי. כח זה נקרא "איתן האזרחי" שמופיע בדור הגאולה - השפעות איתניות מהמזרח שמקורן עוד מאברהם אבינו שהגיע לאמונה מתוכו. ונזכר גם בנביא לגבי הגאולה "תורה מאיתי תצא" - זו תורה שנובעת מבפנים, מהנשמה, מהארץ]

גם לשאלות מופשטות יש לגיטימציה.

ברור שתלמוד צריך להביא לידי מעשה,

אבל "תלמוד" הוא בין השאר גם כוננות של זהות אישיותית.

לכל זהות יש גם תורה מחשבתית עליה היא מתבססת.

אחרת אתה מגיע לידי אורתופרקסיה - מהי חובתי ואעשנה...

זה גם מאוד מבלבל, למשוך להנהגות מעשיות תוכ"ד דיון רעיוני.

זה העניין, שהתרגלנו לעולמות נפרדים. אפשר תיחומים אבל הם מחוברים.

בגלות עולם הרוח מנותק. בגאולה העולמות מתחברים.

וחוצמזה - יתכן וכל מי שעולות לו שאלות נמצא בסוג של דרישה מהחיים, אולי אפילו מסבל.

אם הדיון ישאר רעיוני הוא לא בהכרח יפתור את הבעיות "הלכה למעשה"

אני מאוד מעריכה את הפילוסופים על עומק המחשבה והאופק הרחוק שהם הגיעו אליו.

הם בהחלט "חכמים עליונים" כמו שהפילוסופים בכוזרי שואפים להגיע.

מדהים לראות עד לאן השכל של בן אנוש נחמד מרחיק לכת.

אבל...

זה לא חיים, ולא אמת,

זה אוסף רעיונות שמפוצצים את המוח - אבל ללמוד אותם זה כמו ללמוד היסטוריה ומתמטיקה.

זה לא מה שמוביל לי את החיים.

בקושי נוגע בהם.

אז זה מאוד נחמד ללמוד קצת מה היה להם לומר (יעידו הספרים על המדף שלי) -

אבל אם יש לי זמן, אני לומדת כוזרי, רמב"ם, מהר"ל, הרב קוק.

בתורה יש פי כמה יותר שכל ועומק ושינוי תפיסות,

שלא נשארים ברמת הדיון התיאורטי שהרבה פעמים סותר את המציאות, אלא מובילים לחיים טובים יותר, שלמים יותר, מאושרים יותר.

בהגדרה קצרה:

הפילוסופיה אומרת, שככל שאתה מרחיק לכת במחשבתך ומתנתק מהעולם ומהחיים, אתה יותר "חכם".

והיהדות אומרת, שהחוכמה נמצאת בעומק החיים.

ובחרתי בחיים.

וכן יש המון מקום לפילופיה ביהדות כמו הרמב"ם הכוזרי ועוד

את מי מעניינים המילטים, אפלטון ואריסטו, הסטואים והפיתגוראיים,

וכל היוּם, והקנט, והוויטגנשטיין?...

כלומר - לא חסר כאלה שמתעניינים... אבל זה סוג של תחביב חמוד כזה, לכל היותר.

איך זה נוגע לכל יהודי מאמין בימינו? מתי זה מעסיק אותו בדיוק?

מה נוגע אליי ולאמונתי וויכוחים עם אריסטו?

ברור שאלמד כוזרי ומורה נבוכים, כדי לדעת מה רבותינו הראשונים כתבו בענייני אמונה.

(שמעתי כבר ר"מים שגורסים שבימינו אין צורך ללמדם, כי בעיות הפילוסופיה דאז לא רלוונטיות להיום.

לא כך קיבלתי מרבותיי כמובן... אבל אין לי תשובה מוחצת לטענותיהם.)

מה נוגע אליי ולאמונתי וויכוחים עם אריסטו?

והערת אגב:

הפילוסופיה לא מתמצה בתחום התיאולוגי-דתי.

יש עוד תחומים, ביניהם: הפילוסופיה של המוסר וההכרה (שיש להם השקה עם עניינים של קודש

מזוויות מסויימות), ולוגיקה (הגיון) צורנית.

בלוגיקה צורנית יש למשל ניתוח של דרכי היסק, נכונות של משפטים וכן הלאה...

זה גם כן פן שמגרה את השכל בפילוסופיה.

לא נכנסתי אגב לשאלת ה"האם ללמוד פילוסופיה או לא".

אני אישית אוהב לעסוק קצת בנושאים האלה... כל אחד יעשה כהדרכת רבותיו.

שלא ניתנת לעירעור.

ואז אפשר להתחיל עם הרמב"ם וכו'

ההפך. יש 3 דברים שעליהם ר' נחמן כותב "מצוה גדולה". אחד מהם זה להיות בשמחה תמיד, זה ידוע. השני- לחדד את שכלו עד כמה שיכול. זה לא בדיוק הניסוח, אבל זו לגמרי הפואנטה.

"שכל" זה מושג רחב שאפשר להשתמש בו במובנים קצת שונים.

גם "דעת" זה מושג רחב, כנ"ל.

בלי להיכנס יותר מדי לענין של ברסלב (אין לי בעיה אבל זה לא הנושא פה), רק חשוב לי לציין שברסלב לא אומר "לחיות בלי שכל".

נא לא ללכלך...

יכול להיות מצב שלברסלבר פשוט יש הרבה יותר דעת מאשר לפילוסוף דגול.

רק צריך לחדד את המושגים ולהתאים אותם להקשר, כי לא ה"דעת" של החסידות כ"דעת" של הפילוסופיה, ובטח שלא ה"שכל" של אריסטו כ"שכל" של ר' נחמן.

יש כאלה שאומרים ששבחי הר"ן זה מזוייף, אבל כתוב שם הרבה על זה, וגם בליקוטי מוהר"ן.

שיש עניין להיות 'בלוק' בלי להפעיל את מה שהקב"ה נתן לנו.

את טוענת שיש מושג חדש, שכל שהוא במובן אחר - סבבה, אבל זה מושג אחר שלא קשור לדיון, כמו שהשכל שמזכיר המהר"ל לא קשור לדיון.

כל הדיון פה הוא על שכל כאינטלקט, לא שכל אלוקי או כל הסבר אחר.

אלא קביעה שחקירות וחפירות לא רלוונטיות לעניינים מסויימים באמונה ועבודת ד'.

לא שאינן רלוונטיות בכלל, שהשכל שנתן לנו הקב"ה הוא חסר שימוש.

להבין את התורות הברסלביות כשלעצמן באמת, בלי עיוותים - צריך הרבה מאוד שכל.

צריך הרבה מאוד שכל אינטלקט להבין את מה שכתוב בליקוטי מוהר"ן.

 ברסלברים הם טפשים? לא משתמשים בשכל? נו, באמת,מי שאומר דבר כזה מעולם לא חווה "ברסלב" מבפנים.

התמימות של ברסלב היא לא תמימות שפירושה טפשות. היא התמימות שבאה אחרי ההבנה שכמה שהאדם ישכיל וילמד ויפתח את שכלו וכו' וכו', בסופו של דבר הוא לא מבין כלום...

יש אנשים שבאופן טבעי יש להם תמימות כזו, ויש אנשים שהשגת התמימות הזו היא עבודה קשה מאוד עבורם. אבל בשום אופן היא לא טפשות.

ומלבד זאת- נכון, ר' נחמן מזהיר מפני התעמקות בחקירות שכליות שאינן מובילות לקדושה ולקרבת א-לקים. מי שלא נוח לו עם זה שלא יקשיב, אבל שלא יטען שר' נחמן אומר לא להשתמש בשכל.

לפי כל השיטות שדנות בדעת אלוקים אנחנו מווים מצד אחד לחקור עד מקום מסוים ולפי כולם יש את הנקודה שממנה אסור(!) לנו לחקור, השאלה היא תמיד איפה עומדת הנקודה הזו.

ושוב לא אמרתי שבברסלב אין חשיבה אבל במק.צוע של ידיעת האלוקות עצמה עד כמה אנחנו חוקרים את זה הם יחסית קיצוניים לענין של הכי פחות חקירה בדבר.

ושוב חס וחלילה שאני חושב את רבי נחמן ורבי נתן לטיפשים!! (אני לא יגיד שלא יצאו מהתנועה הזאת הרבה שויטים.. אבל אתזה נעזוב..) מי אני בכלל!

קצת שעשעה אותי: אנחנו צריכים להכיר את כולם בשביל לענות עליה.

ולדעתי כן. יש הבדל מסויים בין הוגי דעות לפילוסוף, אבל דקארט הוא פילוסוף, ושפינוזה על הגבול. הוגו - אם זה ויקטור הוגו אז פשוט שלא.

למה הוגו לא?

נכון ששפינוזה עבר את הגבול, אבל זה לא אומר שהוא לא פילוסוף.

הוגו הוא סופר, לא פילוסוף. ושפינוזה על הגבול לא מבחינה דתית (אני כופר במושג הזה בכלל), אלא על הגבול בין הוגי דעות לפילוסוף. לוינס קצת השיב לו מכבודו האבוד.

השאלה היא גם למה את מתכוונת שאת אומרת "פילוסופיה" ..
 

וגם יש עניין 'לדבר' בנושאים כאלה.

זה בונה את האישיות, גורם לך לבנות יותר טוב את הידע הכתוב שדחסת.

בס"ד לק"י.

כמובן שיש סגנון אנשים שיש להם קשר הדוק עם הרב.

אך אני חושבת שעניין אישיותי זה בינך לבין עצמך.

[למרות שיש כאלו שהולכים ליעוץ חכם מפי רב.]

העפתי מבט בדף הבית של יוצרת הסרטון, ובסרטונים אחרים נראה שהיא לא לבושה בצניעות כך שאי אפשר לסמוך על הבסיס שלה. היה שם גם משהו עם הכותרת "קבלה מודרנית" וזה גם חשוד. אז אין ציפיות...

בנוגע לתכנים- מבחינה מסוימת עד כמה שידוע לי זה נכון. האמונה מתחילה כשנגמר השכל. ניסיון להבין ולתפוס בשכל לא מביאים לשום מקום. מבחינה אחרת, השלב המקדים לזה שמפעילים את האמונה הוא הוכחות שכליות לאמיתות ונצחיות התורה. ואז כבר מקבלים את כל מה שכתוב בה... אז זה לא שלא צריך את השכל, חייב אותו. אבל האמונה עצמה היא שביל נפרד שהוא לא ברגש ולא בשכל.

והזכרת לי סרטון שורטס אחר

הפשטות שבה מצטטים את הרמבם ולא יודעים שיש לו כמה נוסחות וגם יש לא מעט שחולקים עליו...

כאן תמיד מתחיל ההבדל בין מסיונרים (לרוב- חרדים) שכל ההיסטוריה והמדע הם כלים כדי לקדם את האג'נדה שלהם, ובין רוב ההוגים (לרוב- דתלים) שמוכנים לשמוע שני צדדים ומציגים את מה שבאמת נראה להם נכון.

סתם אני נזכר שפעם קראתי באתר של ערכים, כתבה שלמה שנועדה לעשות צחוק מאיזה מבקר מקרא. ואז בהשתלשלות הדיון עם אחד המגיבים, הם כותבים לו "מה אתה מקשקש שארבעת המינים מגיעים ממנהג פגאני. ארבעת המינים זו המצאה מאוחרת מימי שיבת ציון". באמת לא ידעתי אם לבכות או לבכות 🤣🤣

אין לי בעיה שתחלקו על הדת או תסכימו איתה, רק תהיו אובייקטיבים ונאמנים לדרך שלכם. כשאתם מציגים את הדת בצורה נלעגת ומטומטמת (אני יכול להביא לזה עוד המון המון דוגמות), אתם לא רק מגחיכים את הדת אלא בעיקר מזלזלים באינטליגנציה שלכם ושל הצופה.

זה משפט של התאולוגיקן הנוצרי תומאס אקווינס

טפי יא בת עמלק

עריכה: טעיתי והטעיתי טעות כפולה ומכופלת!!! לא רק שזה משפט שאמר ר' נחמן ולא אקווינס, אלא שמכל ההוגים הנוצרים אקווינס הוא האחרון שיציג כך את ההפרש שבין אמונה ושכל

האמונה עצמה כבר לא במימד של הלוגיקה, אבל גם לא סותרת אותה

ואני מבין מאיזה מקום בחרת לשאול דווקא על השכל. אין פה חוסר דיוק מצידך.

השאלה בכותרת התגובה מתייחסת להגדרה שנפוצה בדור הזה, בעולם שלנו, שהולך וחוזר עליה באותו שימוש לציבור הכללי.

לכן לדעתי יותר מעשית.

כי בוא נגיד שכשהצבת את השאלה שלך אתה כבר יודע שלחלק נכבד ממה שאתה קורא "בגדר השכל" ה"המון" יקרא לו "אמונה סתמא בעלמא"

שכל של האמונה הכוונה ידיעה וודאית (ולא רגש), כשם שוודאי לי שאני קיים

וחבל, כי אתה משאיר פתח עצום לטעות ולתהות לגבי איכות הידיעה שלך לגבי כל דבר אחר. ויש המערערין.

אני אשאל ככה, אליבא דידך, יש כזה דבר "שכל של האמונה" שאומר יותר מ"וודאי לי שאני קיים"?

כלומר האם אתה יכול לטעון בכלל שאתה מאמין  (=יודע ידיעה וודאית מוחלטת) מלבד זאת?

תן לבן אדם שבך לענות, לא רק לפילוסוף, כי לא תצא מזה.

ידיעה מוחלטת וודאית באמונה בה', בהשגחה, בחיים נצחיים לאחר המוות, ובעובדה שבסוף הכל יהיה טוב לגמרי.

ידיעה וודאית באותה רמה שוודאי שאני קיים.

בגלל שמאוחר אפרט מחר.

זה לא פילוסופיה קרה, אלא חווית חיים חיה וקיימת 

הידיעה הזאת אתה לא קורא לה אמונה, אתה קורא לה שכל (בהקשר לתגובה הראשונה שלך). והא ראיה, שאתה יכול להסביר ולפרט (בשכל).

ולכן *אתה* אולי יכול להגיד או להבין יותר מאחרים משפט כיוצא ב"במקום שהשכל נגמר וכו'". או להרהר באמונה שמעל השכל.

מה שניסיתי להסביר לך תגובה קודם, שלכל הדוגמאות שטרחת להביא, וברמה האישית אני אולי מאמין לך, אנשים לא קוראים לזה "ידיעה" ולא "שכל" אלא "אמונה" גרידא.

מצד אחד זה נכון כי השכל הוודאי הזה הוא דבר פנימי ועדין, שכל אחד מאיתנו לא יכול להעביר לזולת, אלא רק לתת לו כלים למצוא אותו בעצמו פנימה. לכן מוצדק לכנות זו בשם אמונה ולהבדילה מ"הוכחה" שהיא כינוי בדרך כלל למשפט לוגי יומיומי כמו "תביא לי הוכחה שהעולם עגול". ולא לוודאות המגיעה מעצמות החיים.

מצד שני לכנות את השכל בשם אמונה גורם לאנשים לחשוב בטעות שאמונה היא רגש, או תביעת אמון עיוורת על בסיס הימור, או השערה לא וודאית. כדוגמת הביטוי המוטעה - "אני לא יודע, אני מאמין".  בעוד שאמונה היא דבר וודאי יותר מהוכחה לוגית, ווודאית כמו שברור לי דאני קיים. והיא לא עניין רגשי או השערתי או מתן אמון עיוור.

מה שמשנה פה. 

אני מדבר מציאותית.
היא משתמשת בשפה של רוב האנשים המסורתיים וכנראה גם הדתיים, שאומרים "אני מאמין בה'/ אלוהים הקב"ה. אני מאמין בהשגחה, אני מאמין בחיים נצחיים לאחר המוות, ווכו' וכו'" (גם כשהם לא בדיון ברומו של עולם, וזה פשוט שככה הוא הנכון ולכתחילה גמור אצלם), הם לא עושים או לא למדו לעשות את החילוקים האלה שאתה עושה אוטומטית.
וככה הם תופסים את זה.
כשאנשים רואים דיבורים כאלה- בצורה בוטה וללא הסתייגויות, אותי אישי זה מזעזע. לא פחות.
ואני אגיד לך יותר מזה, זה מרחיק מאד את החושבים (משכילים) החילונים, מגחיך אצלם את עיקר האמונה. ואני לגמרי מבין למה. לא פעם ולא פעמיים יצא לי להיתקל בחילוניים כאלה, שהציגו להם ככה את התפיסה הדתית (או האמונית) וזה הפך אצלם לכסילות גדולה. גם אם כשהם מכבדים את "האמונה" של חברם, זה מתוך שהם חושבים שהוא נגוע משהו באותה כסילות.

באופן כללי דיבורים שטחיים על אמונה ואלוקים , אם הם מופנים למשכילים, מרחיקים אותם. (הרב קוק צווח על זה מליון פעם בערך).

לא ראיתי את הסרטון אז לא יכול להביע דעה

ולא צריך להיות מבין גדול במה רצוי חינוכית, לא תתפלא שגם עבדך הנאמן לא גדול הדור לא בחינוך ואצ"ל בתורה.
הסרטון הוא רק אנקדוטה ודוגמא לשיח שקורה יחד עם ה"טרנד" הדתי החדש, שאני חושב שיש בו הרבה טוב והרבה פוטנציאל, חפש לך עוד ותמצא (לא אתה ספציפית, תישאר ב"בית המדרש" אבל ראוי לך להיות מודע לתופעה).
ומה שהפריע לי כל כך עד שהשתמשתי בביטוי שהשתמשתי הוא הברור מאליו, שאם נשארים בדברים כאלה, מלמדים ומבבסים דברים כאלה, אפילו אצל קהל היעד הזה, אני מפחד שיוצא מזה יותר רע מטוב. ויוצא שכרם בהפסדם.
תחשוב כי קהל היעד חשוף מול כל סרטון קצר או שניים עם תוכן כזה (מאוד דומה כשהולכים לאן שהרוח נושבת), הוא ייחשף גם לסרטון קצר הפוך לגמרי בתוכן אך שמשתמש באותם כלים (סגנון) לשבות לו "קהל מאמינים". והצופה מדלג משם לפה ופה לשם.
אמרתי קודם שראוי לך להיות מודע, כי אני חושב שדווקא עכשיו ולאור תנועות וטרנדים כאלה, האחריות להדגיש שיש עומק, ולדבר דיבורים עמוקים שמתקבלים על הלב, היא אחריות אישית של כל אחד ואחד. (למשל אני כמו שהבאתי שנתקלתי באותם חילונים ששמתי לב מה היחס שלהם, אני לא רוצה להחזיר אותם בתשובה, לא "להדית" אותם, רק לא להשאיר אותם בבורותם). עאכו"כ אנשים שמדברים על להמשיך את התורה\האמונה\ השי"ת, מלמעלה איפה שהם אמיתיים אבל עדיין לא מספיק ארציים אל ה"מלכות" ממש, ודי לחכימא ברמיזא.

נשמע לי שיש פער בין מה שהיא מתכוונת באמת לבין איך שזה נשמע בסרטון.

אני מסכים שכמו איך שזה נשמע זה גורם נזק. אבל יש גם סוג אנשים שזה ידבר אליהם ויבינו מה הכוונה (והם לא יפרשו זאת כאמונה בתור רגש), וזה יועיל להם. אבל נראה לי שבגדול זה עושה יותר נזק מתועלת

לזרוק אותי לכלא

חיל ורעדה - “Faith begins precisely where thinking leaves off.”

תרגום:

האמונה מתחילה בדיוק היכן שהשכל עוזב

ספר אחר שלו מ1846 - “If I am able to grasp God objectively, I do not believe; but precisely because I cannot do this, I must believe.”

תרגום:

אם אני מסוגל לתפוס את אלוהים אובייקטיבית - אני לא מאמין. אבל בדיוק מפני שאני לא מסוגל לעשות זאת, אני מוכרח להאמין

אני לא זוכר כרגע מה מקור הביטוי, אבל דומני שזה מהפילוסופיה של יוון הקלאסית, ומצוטט המון בספרי יהדות.

בכל מקרה לקוצר הבנתי זה משפט שאומר שהאדם מוגבל בהבנת המניעים והתהליכים שעוברים על האל. זה לא אומר שלאדם אין שום תפיסה באל והאמונה היא עיוורת לחלוטין 

אם היינו משיגים באמת את עצמותו היינו אלוהים בעצמנו. ועיין בקנאת ניטשה באלוהים...

יש לנו בכלל יכולת לדמיין על מציאות עצמותו.

אפילו הביטוי "עצמותו של אלוקים" הוא ניצוץ סובייקטיבי קטן ובטל ממה שהוא באמת. וגם "מה שהוא באמת" הרי הוא כלום לעומת מה שלמעלה מכל השגה למה שהנשמה כוספת למעלה מהכל ואומרת לו "אלוקים".

או כמו שכותב הרב קוק במאמר ייסורים ממרקים:

"עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין סוף. שכל מה שנכנס בתוך הלב הרי זה ניצוץ בטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול לגבי מה שהוא באמת.

אם אומרים על דבר הטוב או על דבר החסד, המשפט, הגבורה, התפארת, וכל מה שהוא חיים ופאר החיים, או על דבר האמונה והאלהות, - הכל הוא מה שהנשמה כוספת במקוריותה למעלה מן הכל. גם כל השמות והכנוים, בין העבריים ובין הלועזיים, אינם נותנים כי אם ניצוץ קטן וכהה מאור הצפון, שהנשמה שוקקת לו ואומרת לו : "אלהים". כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה היא אליליות רוחנית, אפילו הגדרת השכל והרצון ואפילו *האלהות עצמה* ושם אלהים הגדרה היא, ומבלעדי הידיעה העליונה שכל אלה אינם כי אם הזרחות ניצוציות ממה שלמעלה מהגדרה היו גם הם מביאים לידי כפירה".

כלומר גם לומר על אלוקים "אני רק תופש סובייקטיבית אבל אלוקים הוא עצמותו" זה גם הגדרה מצמצמת. כי בסוף גם כשאתה אומר "אילו היינו יודעים את עצמותו" זה תפישה סובייקטיבית שלך לגבי דמיון עצמותו

זה בערך כמו המילה "אינסוף". אנחנו יודעים שאינסוף קיים, ואפילו יש לנו סימן מגניב לסמן infinity במשוואות מתמטיות, ועדיין אין לנו השגה של "אינסוף". מבחינתנו, חווייתית, "אינסוף" = ממש ממש ממש הרבה. אנחנו מסוגלים ברוב קטנותנו להגיד "כמעט אינסופי", בעוד שההפרש בין אינסוף ובין כמעט הוא הפרש טוטלי ולא יחסי.

לטענתך אין לנו יכולת אפילו לדבר על כך שיש עצמות. בעוד שאנחנו אכן כן יכולים 💁🏻‍♂️

עצם האמירה "לאלוקים יש עצמות כמו לכל דבר אחר" חוטאת לכל רוממותו מעל כל הגדרה. ( אמירתך שמה אותו בטעות כיצור ויישות מבין שאר היישויות, אלא שהנברא לא יכול לתפוש אותה, אבל "איפשהוא" היא נתפשת).

מבחינה רדיקלית: גם לומר יש אלוקים וגם לומר אין אלוקים שניהם שקר. כי אלוקים הוא מקור היש ומקור האין, ולכן  כלל לא נמצא בהגדרות אלו.

אי אפשר לומר "יש אלוקים". אפשר לומר "אלוקים מתגלה אלינו".

הסיבה שיש לנו יכולת לדבר על זה שיש לו עצמות. כי גם הדיבור הזה הוא סובייקטיבי. בסוף *אנחנו* הם התופש שיש לו עצמות, וגם מושג העצמות נמצא בראש שלנו כשאנו מדברים עליו. וההבדל היחיד בין הדיבור על "התגלותו" לבין "עצמותו" זה דניהם גילויים סובייקטיבים, אלא שהשני טרנצנדנטי יותר, בחינת אור מקיף ולא פנימי.

היחס היחיד שלנו ל"עצמותו" האמיתית של אלוקים (שגם זה כינוי מושאל למגמה האובייקטיבית שאדבר עליה מייד) זה דרך ההשתוקקות והערגה שלנו לעצמותו של אלוקים. לא דרך שום ביטוי או הגדרה.

אנחנו לא יכולים לומר "עצמותו" אנחנו כן יכולים להשתוקק אליה. הרב קוק אומר זאת מפורשות.

ההבדל בין אינסוף מתמטי לאינסוף איכותי הוא עצמו הבדל אינסופי.  וגם התיאור "אינסוף" לאלוקים הוא מושאל. הוא גם תואר שולל (שוללים מה' את הסוף והגבול וההגדרה), וגם תואר חווייתי חיובי (אנחנו משתוקקים לאינסוף שלמעלה מכל הגדרה).

האם זה אומר שהקשר שלנו לאלוקים מת ולא חי? לא. כי *מבחינתנו* אלוקים מתגלה דרך ביטוי רצונו , הן ברצונו לברוא ולהשגיח, הן ברצונו לצוות והן ברצונו לשפוט אותנו על מעשינו.

לכן תיאור אלוקים כבעל רצון (שזה עצמו תיאור סובייקטיבי ולא את עצמותו) כל כך מהותי. וזה עיקר ההבדל בין חכמי ישראל לאריסטו, האם לאלוקים יש רצון או לא.

או בניסוח פשוט יותר: אם יש "יישות ויצור" ששמו אלוקים, והיצור הזה ברא את שאר הייצורים. אז:

א.  איך היצור הזה קיים בלי שאף אחד ברא אותו. הוא קיים במקרה? למה הוא קיים?

ב. למה שיהיה אכפת לי מייצור כזה? למה שאוהב אותו וארא ממנו וארצה לדבוק בו? מה אכפת לי אם קיים יצור שהוא סיבה ראשונה או לא? הרי הוא סך הכל עוד ייצור מבין שאר הייצורים, אלא שהוא המנכל והיוצר של הכל, אז לנה שיהיה לי אכפת ממנו יותר מאשר שאכפת לי מהעולם? למה שאקיים את מצוותיו? 

ובכלל אם הוא עוד "יישות" אז הוא כבר לא מושלם.כי כל "יש" זה כבר הגדרה מצמצמת.

אבל אם אלוקים הוא מלמעלה מיש ואין, אז כל זה נפתר

אני גם לא יכול להשיג את העצמות של כיסא או שולחן כי אני יצור סובייקטיבי. אין טעם לדבר על מחשבות אובייקטיביות כיצורים סובייקטיביים, ותמיד נהיה מוגבלים בדיבור על האובייקטיבי, כי אנחנו יצורים שמתוכנתים לחשוב מצד החוויה שלנו את העולם. יש לנו רק חמישה חושים שדרכם אנחנו פוגשים את האובייקטים, בעוד שלהם יש אינסוף אפיקי התבטאות תאורטיים......

עדיין יש עצמות, ה' קיים מצד עצמו טרם וחרף כל ההתפרטות. זה קיים. אין לזה נפקא מינה עבורי כמו שאני יכול לכתוב על הדף "אינסוף" אבל לא לחוות אינסוף... אבל מדעית ברור שזה קיים וזה נכון 💁🏻‍♂️

אתה אומר משהו אחר, שהערגה שלנו היא למה שמכל למילים ולאותיות, ושהעצמות מתבטאת בערגה חסרת המילים הזו וחסרת התואר הזו. אני מסכים לגמרי אבל זה לא הופך את האמירה *שיש עצמות* לאמירה לא נכונה. בוודאי שיש עצמות, פשוט האפיק לחיבור איתה הוא לא שכלי ומדעי אלא של געגוע אל הנשגב........

-

אגב, בחיים לא טענתי שאני יודע להגיד משהו על העצמות. אני לא חושב שאלוהים הוא מישהו... אין לי בעיה להגיד שהוא הכל, או נשיאת הפכים בלתי מוגדרת. עדיין זה בסדר להגיד שיש לו עצמות, כי הוא קיים......

כמובן שלא תטעה - אני לא אומר "אין אלוקים" או "היחס שלנו אליו מת".

אלוקים אינו מישהו, אינו משהו, ואינו הכל. כל אלו הגדרות. כשאמרתי שהוא לא ייצור או יישות התכוונתי גם למשהו (דווקא מוטב לומר עליו שהוא מישהו מאשר משהו. למרות ששניהם לא נכונים)

אבל הוא מתגלה אלינו כ"מישהו" מבחינה סובייקטיבית. כלומר כבעל רצון.

מה הכוונה "מדעית ברור שזה קיים"?

הרב קוק אומר שהאמונה היא לא רגש ולא שכל. במילא לא מגיעה מאמירה כמו "לכל סיבה יש מסובב"

ההוכחה לאלוקים זה דרך זה שיש משמעות לחיים ולעולם, עובדה למשל שאושר עדיף מסבל ומוסר עדיף מרשע באופן וודאי. ווודאות משמעות זו מגיעה מה"אני" של כל אחד ואחד, לא מהוכחה אונטולוגית (מקווה שאני זוכר שזה המושג הנכון).

חווית המשמעות מכילה בתוכה את חווית השלימות. מכיוון שהעולם מוגבל ולא מושלם, אז במילא הציור הסובייקטיבי בתודעה שלנו את אלוקים  - הוא בתור מקור השלימות החיצונית לעולם המצטייר בתודעתינו כבעל רצון. אמנם זה "הסיבה הראשונה" במילים אחרות, אבל זה רק סובייקטיבי, כלומר זה רק ציור בתודעה שלנו, בעוד שאלוקים הוא מעל הגדרת "יצור שמהווה סיבה לשאר היצורים"

מוגבל מעצם זה שכל נברא התפיסה שלו סובייקטיבית , מצד המקבל ולא מצד עצם הדבר (עיין הקדמת המהרל לגבורות ה' בהתחלת ההקדמה) ולא יכולה לתפוש עצמות של דבר.

ומעבר לזה - הקב"ה כלל לא שייך להכניסו לשום תבנית הגדרתית. בין מובנת על ידי האדם ובין אם לא.

או כדברי פתח אליהו "סתימא דכל סתימין טמירא דכל טמירין. לית מחשבה תפיסא בך *כלל* (ולא רק על ידי בני אדם או נבראים)"

אני מבין את החרדה מהביטוי "וזה היופי באמונה, שאין בה שכל, אין בה היגיון". הוא מסוכן גם מכיוון שהוא יכול להתפרש בצורה רעה (אותה צורה שהחבר בכוזרי נזעק נגדה), וגם מכיוון שהשכל הוא כלי שמונע הגעה למקומות רעים (כתות וכדומה)

אבל הדוברת מתכוונת למשהו אחר (היגיון במובן של "אני מבינה את החשבונות של הקב"ה" או משהו באזור). היא לא מדברת תאולוגיה אלא פסיכולוגיה/עזרה עצמית/נפש. וגם קהל היעד שלה הוא אחר

(לא חשוב לי לסנגר עליה או משהו - מעולם לא שמעתי עליה. אני מתייחס לדברים שלה as is)

אם כבר תרחיב את הסלידה ל"זה היופי וכו' אין בה אחיזה" , "~אמונה אוחזת (היינו מתוך ידיעה והבנה) היא גאווה" , "~ענווה = אני לא יודע כלום".

תודה ששמת את הדברים בהקשר (הדיון, הקהל יעד).

להפך, אני חושב שחשוב לדון לכף זכות.

לא יודע אם זה היה רעיון שלה, או של העורכים שלה, להוציא את הסרטון short הזה. הוא כנראה הצליח ברמה של צפיות ותגובות (שראיתי על המקום, לא מעודדות במיוחד בהקשר של הדיון הזה) וזה חלק מאוד משמעותי בהגדרת ההצלחה של יוצרי תוכן כאלה. אבל אם אכפת להם מאמת ומדיוק ומהנזק מול תועלת שכגון זה גורם, -לא היה צריך לקרות לדעתי.

אמונה זה איפה שאין לי איך להוכיח שהיא קיימת.

ויש בזה יתרון, כך האמונה יכולה להיות לנצח.

אם היינו מוכיחים אותה בדומה לתיאוריה מדעית, ייתכן שבעתיד ימצאו הוכחה שמפריכה את התיאוריה, ואז מה נשאר?

זה אגב, נכון בעיניי גם על אמונות אחרות שלי (בדברים של העולם הזה, לאו דווקא דתיים). 

בניגוד לדוד שלא נמנע מ"ללכלך את ידיו בדם שפיר ושליה כדי לטהר אשה לבעלה" כלומר ללכלך את ידיו בהתמודדות עם הרשעה בעולם הזה , כדי לטהר את המציאות הארצית של כנסת ישראל (אשה) להקב"ה (לבעלה) כדי שלא יהיה מצב של "כטומאת הנידה היתה טומאתכם לפני".  רק בדרך של דוד אפשר לטהר לתקן ולקדש את הארציות ולבער את הרשעה, ורק אצל דוד ניתן לומר שעם ישראל טהור בכל צדדיו גם הגשמיים וגם הרוחניים.

דוד לא ירוד משאול, יותר קדוש ממנו אבל פחות "רוחני" כי כל עניינו של עם ישראל זה להופיע את השכינה בתחתונים, כי ה' רוצה *אנשי* קודש, מלאכים יש לו מספיק בשמים 

זה ממש לא בגלל שהוא פחד לממש בעולם המעשה. אלא בגלל שהוא מצא גרעין אמת אפילו ברע מוחלט כגון עמלק.

עיין פסקה תמד בקובץ א

אבל השיקול להעביר את שאול ממלכותו היה כי הוא נרתע בשל צדקותו להתלכלך מהעולם הזה, בניגוד לדוד "אדמוני עם יפה עיניים" ששופך דמים אבל מדעת סנהדרין

שזה כמובן קרה בגלל צדקותו שריחם

בגמרא ששווה לאבות. על שאול לא.

שאול רוחני יותר מדוד, אבל לא קדוש יותר.

בדיוק כמו שישראל עדיפים על המלאכים, על אף  שהמלאכים רוחניים יותר.

זה נכון שמה ששאול מייצג (את עצם מלכות ישראל ואת האבות) גדול יותר מדוד. אבל בזכות שאול אז מה ששאול מיצג נשאר עם דוד, כשבית דוד מולך על  כל ישראל כמלך ישראל ולא רק מלך יהודה

אין לך מקורות למה שאתה אומר ואתה רק מדבר מהרגש. ולא שזה מפתיע כולם זוכרים ואוהבים את דוד המלך.

אבל מה לעשות שחז"ל קבעו לא פעם אחת ולא פעמיים ששאול גדול מדוד.

"אלוקי דוד". על שאול לא.

ואעש לך שם כשם הגדולים אשר בארץ, נאמר על דוד שדומה לאבות.

כל זה בגמרא.

דוד היחיד שמזמן בסעודה בעתיד לבוא, לא האבות ולא משה ואהרון ויהושע.

תפתח מלכים, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל וכדומה. ברור משם שדוד גדול

מה שהוא מייצג (עצם המלכות בעם ישראל) גדול יותר ממלכות בית דוד

מסכת מועד קטן טז ב 

"וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול אמר לו הקב"ה לדוד דוד שירה אתה אומר על מפלתו של שאול אלמלי אתה שאול והוא דוד איבדתי כמה דוד מפניו" 

רש"י - "אבדתי כמה דוד - שהוא צדיק ממך"

ובפשטות חז"ל שם אומרים שאם דוד היה מקבל את המזל של שאול לא היה לו שום סיכוי. 

פסקה תמד קובץ א

"שאול היה יותר גדול מדוד, ולכן בעצם נשמתו האירה מדת הרחמים גם על עמלק. אבל זו היא מידה שהיא רק מכשרת מלוכה, מאירתה לתקופה, ואינה יכולה להמשיכה, מפני חשכת העולם, ומתוך כך אינה יכולה להעלות את העולם. אבל חסידי עולם צריכים להיות בכל דור, אוחזרים במדותיו של אברהם ברעיון, שחסדם מתפשט על הכל, ומוצאים הם את הטוב בכל מקום, ותורת חסד על לשונם"

בזוהר יש המון הפלאות על שאול המלך, 

ובמסכת סנהדרין איפשהו בדף ס כמדומני כתוב ששאול היה גדול הדור אחרי ששמואל הנביא נפטר, ומכשנפטר שאול דוד המלך נהפך לגדול הדור - משמע ששאול גדול ממנו גם בתורה.

עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ג' בטבת תשפ"ו 23:06

שאול צדיק מדוד, הכונה ששאול הוא בחינת צדיק גמור (כמו בנימין שמת בעטיו של נחש) ודוד בעל תשובה שהרי חזר בתשובה על חטאיו.

ובעלי תשובה גדולים מצדיקים.

גם הגמרא אומרת שהסיבה שאומרים אלוקי טברהם ולא אלוקי דוד זה כי דוד נפל בחטא והאבות לא. כלומר ההבדל בין האבות (ויוסף בנימין ושאול איתם)  לדוד זה שדוד הוא בעל תשובה.

ואמנם אומרים מגן דוד ולא מגן יצחק ויעקב.

מה שהרב קוק אומר זה ששאול מושלם יותר מדוד. אבל הוא אומר במפורש ששאול לא יכול להעלות את העולם ודוד כן. ומכיוון שמטרתו של עם ישראל זה להעלות את העולם ולהשתלם לא להיות מושלם, ואילו מושלמים הקב"ה לא צריך כי הוא עצמו כבר מושלם (עיין אורות הקודש על שלימות והשתלמות) - אז יוצא שדוד חשוב יותר משאול.

המלכות חשובה יותר מהיסוד על אף מגבלתה.

מה שהרב קוק כותב מסתדר עם מה שכתבתי - שאול חי בעולם אידאי ומושלם ורואה את הטוב שבעמלק, ומפני זה מפחד לרדת לבוץ העכור של העולם הזה ולתקן אותו. בעולם מושלם באמת לא הורגים את עמלק כי הוא טוב. אבל שאול בורח מתיקון העולם החסר לעבר העולם האידאי המושלם, ובעצם מזניח את העולם הזה, ובסוף פקידיו (כמו דואג) משתלטים עליו והורגים את נוב (לא שאול הרג אלא דואג, פשוט שאול הזניח את העולם הזה עד שהוא גדל פרא והגולם קם על יוצרו).

כמובן שהחטא של שאול מגיע מגדולתו - אבל הוא איבד את המלכות בגלל זה, וגרם בעקיפין לנוב לההרג.

זה כמו צדיק שישאר מושלם ולא ילכלך את הידיים במפגש עם רשעים להעלותם, אז בסוף לחובתו תזקף העובדה שהוא הפקיר את הרשעים ולא תקן אותם והם התדרדרו. ברור שזה הגיע מצדקותו היתרה. וייתכן שזה תפקידו בעולם, אבל את המלכות הוא איבד.

מבחינת היררכית משפיע-מקבל, אז האבות משפיעים על יוסף ומשה שמשפיעים על שמואל שמשפיע על שאול שמשפיע על דוד.

דוד הוא המקבל האחרון הסיכום בחינת כל הנחלים הולכים אל הים, ולכן לו נאה לברך בזימון לעתיד לבוא, כי כוס של ברכה זה הכלי קיבול של השפע.

ולכן דוד הוא החשוב אחרי האבות כי הוא בחינת המלכות כנסת ישראל, הלבנה המקבלת שלית מגרמא כלום.

השאלה מי יותר גדול שאול או דוד, זה כמו השאלה מי יותר גדול, יוסף או דוד 

(וברור שיוסף או בנימין גדולים משאול. ויוסף גדול מיהודה. אבל דוד גדול מיהודה(וגם מיוסף)  דוד גדול מיהודה כמו שאברהם גדול משם ועבר)

לא ברור לי מאיפה הבאת בעטיו של נחש.. מדובר רק על 4 דמויות מאד ספיצפיות שאול לא אחד מהם וזה ממש לא קשור לנושא. תלך 5 תגובות שלי אחורה ותראי שהוכחתי את מה שאמרתי מההתחלה. שאול היה צדיק מדיי לעולם הזה. הסיבה שדוד מלך היא כי הוא יותר מתאים לעולם הזה.

בעלי תשובה לא גדולים מצדיקים זו מחלוקת ידןעה ואתה שוב עושה סלט במקום להודות שטעית ולסגור את זה

הוא הנציג של מלכות בנימין.

דוד מתאים יותר לעולם הגשמי, והעולם הגשמי יהיה לנצח. לכן ודןד עבדי נשיא להם לעולם.

כל עניינו של עם ישראל זה לעשות שכינה לה' בתחתונים בעולם הגשמי. אז דוד גדול יותר. כשם שישראל גדולים ממלאכים. כי מלאכים כמו שאול לא מתאימים לעולם הזה.

דוד אחד מ7 הרועים (אברהם יצחק יעקב משה אהרון יוסף דוד), שאול לא.

אני לא חוזר בי. דוד חשוב יותר. שאל את איתן האזרחי.

של קללת חטא האדם הראשון ש"הוא ימשול בך".

אבל לעתיד לבוא "נקבה תסובב גבר" ו"תקראי לי אישי ולא בעלי" ולכן דוד גדול יותר משאול במצב הנצחי

מה אתה אומר, מי יותר גדול, שאול או דוד?

לא הייתי מדבר במושגים של מי יותר גדול, אלא דוד הוא קובע לנצחיות כסא ה' בארץ.

אבל השם משמואל כותב שבחינת יהונתן בנו של שאול יהיה משנה למלך המשיח לעתיד, כמו שהרמב"ן מציע שבאידיאל שאול היה הופך למשנהו של דוד.

שאול ללא ספק היה גדול מדוד, במשמעות יחסית לא (רק) במשמעות אובייקטיבית, זה מבואר בפירוש בגמ' מו"ק שהוא ציטט. גם ברש"י שם משמע שזה עניין של מזל - אבל מבחינת השוואה שאול גדול מדוד.

גם בפשטות כשלומדים ביומא "כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרי' סייעי'", משתמע שבעיקרון שאול היה יותר ראוי (ציינתי קודם שיחה מאוד יפה של ר' חיים שמואלביץ, אם תרצה אחפש אותה ואציין מקור).

לא אומרים אלקי דוד לא בגלל החטא אלא שהחטא הוכיח שדוד לא ראוי לדרגה הזו. זה פשוט בגמ'. הרי גם הגמ' עצמה אומרת שלא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אז לא יתכן שהחטא יהיה סיבה למשהו. (מצד שני גם כתוב שדוד נענש על אותו מעשה, גם בתנך - בהתייחס לטווח המידי, במות הבן ובמרד אבשלום וכו, וגם בחזל - שלא היה רודף אחד אלף, וש"לא תהא לך זאת לפוקה - מכלל דאיכא אחריתי", שמשתמע שהיה פגם מהותי בסיפור בת שבע.

מה שלא יהיה, לא בגלל זה אנחנו לא מזכירים את דוד בשמ"ע.

חשוב, אלא רוחני יותר.

מלאכים גדולים מישראל, ובכל זאת ישראל חשובים יותר.

בגמרא כתוב שדוד שואל את ה למה אומרים אלוקי אברהם ולא אלוקי דוד, משמע לוחא חטאו היו אמורים לומר אלוקי דוד.

אבל עדיין אומרים מגן דוד ולא מגן יעקב ומגן יצחק.

ועיין ב" ואעש לך שם כשם הגדולים אשר בארץ"

לא אומרים אלקי דוד, לא בגלל החטא, כי הניסיון והחטא הגיעו בעקבות השאלה של דוד למה לא אומרים אלקי דוד... עיין בעצמך בגמ' (סנהדרין קז.) ותראה שזה כך

גם עדיפות היא לא חד משמעית. למשל חכם עדיף מנביא הרב קוק מסביר שחכם יותר יעיל מנביא, לא גדול יותר.

לא אומרים אלוקי דןד כי כל עניינו של דוד זה בעל תשובה שגדול יותר מצדיק גמור (ולכן ה גלגל שיחטא כדי שיהיה בעל תשובה). מצד שני הוא פחות אידאלי כי הוא כבר לא צדיק גמור, אלא יותר מופיע את המלכות ולא את התפארת.

לכן לא אומרים אלוקי דוד אבל כן מגן דוד.

אולי שאול עדיף מדוד, אבל דוד חשוב יותר

הרעיונות שלך ממש יפים והגיוניים, אבל שים לב שבגמרא כתוב אחרת.

כתוב שאלמלא אתה שאול והוא דוד האבדתי כמה דוד מפניו. כלומר ששאול עדיף מדוד. למה? לא יודע וכרגע לא ככ אכפת לי.

למה לא אומרים אלקי דוד, דוד שאל וענו לו. צריך להבין מה בדיוק התשובה. אבל לטעמי אתה מעמיס רעיונות על הגמ' וזה קצת יותר מדי...

שדוד רק בשל זכויותיו לא יעמוד שהרי חטא. זה לפני שמשקללים חזרה בתשובה.

לאחר חזרה בתשובה אז דוד בעל תשובה גדול יותר מצדיק גמור, וזה מעלתו של בעל תשובה שהשפע שלו מה' ולא מעצמו, ולית מגרמו כלום (ולכן בהושענא רבא יומו של דוד באים עם ערבות, שאין בהם מעשים טובים ותורה כי הם מייצגות את בעלי התשובה). וזה דווקא מעלתו של דוד שלית מגרמו כלום, כמו כנסת ישראל שנמשלה ללבנה בחינת המלכות המקבלת. ולכן רק דוד יכול להיות מלך, כי הוא בטל למלכות שמים ולא אלטרנטיבה לה. ולכן שמואל רואה מרד בה' כשהעם ממליך את שאול, אבל לא כשממליכים את דוד.

זה לא רעיונות שלי. בפנימיות התורה דוד הוא בחינת המלכות, שהיא מצד אחד המידה הכי נמוכה ומצד שני היא המגמה של הכל, להופיע את זהות הקודש הישראלית בניהול הפוליטיקה הגשמית של העולם הזה

וזה מעצבן אוצי כי אני שונא שאנשים מערבים רגש בתורה ומסלפים דברים כדי שיתאים לדעה שלהם.

אתה מציג את זה כאילו דוד המלך היה האדם הגדול ביותר אי פעם (הוא היה בבירור מהגדולים) אבל לא ההכי גדול.

אגב, חוץ משאול היו עוד מלכים יותר גדולים מדוד, כגון יאשיהו בן אמון מלך יהודה שעליו הנביא מעיד שחור על גבי לבן שלא היה אדם שעשה תשובה גדולה ממנו.

ויש גם את יותם בן עוזיהו שהיה ללא ספק אחד האנשים הגדולים ביותר אי פעם - אם לא ה-

כפי שמובא בסןכה מד כמדומני, למה הם ככ גדולים? אנחנו לא יודעים זה לא מפורט. אבל אם זה מה שהתורה מעידה אז אנחנו מאמינים לזה. לא מנסים בכוח להוכיח שזה לא באמת נכון ח"ו

כאן על זיהוי דוד עם מידת המלכות. שהיא הכי נמוכה אבל הכי חשובה.

יותם בן עזיהו פוטר את העולם ממידת הדין כי הוא המלך היחיד שלא כתוב עליו שחטא (אמנם חטא בחטא פרטי כי לא מת בעטיו של נחש, אבל לא חטא בחטא כמלך). כתוב עליו שהיה ישר כדוד אביו, אם משווים אותו לדוד סימן שדוד צדיק יותר.

מי שלא חטא בסור מרע, לא אומר שהוא הכי צדיק בעשה טוב. האם כלאב צדיק יותר ממשה? לא

וזה לא רק צדקות אלא גדולה נשמתית

כתוב לך ברש"י שחור על גבי לבן "שהוא צדיק ממך"

אבל הרב קוק אומר שבגניזו תורה שבעל פה גדולה יותר

אתה מניח הנחות וקובע דברים ואז מאשים.

קוראים לזה איש קש.

אין אפשרות מחיקה (אבל אתה יכול לבקש שימחקו ואז ימחקו) אבל אתה יכול לערוך את התגובה ולכתוב 2 נקודות או 2 תווים במקום. כולל הכותרת. לדוגמא (..)

ולא, אין אפשרות לערוך אחרי שהגיבו לי.

ממשה.

שכחתי מזה - מחילה (כאילו אני גרמתי בטעות שאתה לא תוכל למחוק, בזה שהגבתי לך)

טובות, ותמיד זה נכשל אצלו.

מעשה בלהה נועד לקנאות לכבוד לאה, ובסוף קרה מה שקרה.

ניסה להציל את יוסף ולא הצליח.

מנסה לשכנע את יעקב אבל זה הצעה טפשית יחד עם אחריות וטוב לב.

ראובן מייצג את מידת החסד שבמלכות,  כמו החסד שהיא המידה הפותחת והבכורית,  שהיא נטיה טובה אך גולמית חסרת גבולות וצורה מוגמרת (בניגוד למידת הדין), כך תפקידו של ראובן בעם זה להיות הפותח, היוזם (בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז), אבל לא המנהיג. כי הוא לא יכול להנהיג כי הצעותיו טובות הלב לא מגובשות ולא אפקיביות. הוא מהיר ופזיז וחסר גבולות "פחז כמים" ולכן נשללה ממנו הבכורה "אל תותר", מה שהכי התבטא בחטא מעשה בלהה שם היה פזיז לקנאות לכבוד אימו.

בטומאה, לדורות זה מתגלם בדתן ואבירם שלא מסוגלים לקבל מרות וגבולות. קרח מערער על חוסר השיוויון, בעוד דתן ואבירם על עצם השלטון "כי תשתרר עלינו גם השתרר" הם הדמות של האנרכיסטים שלא מקבלים מרות וגבולות "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" לפי חזל זה דתן ואבירם הניצים.

גם בשופטים שבט ראובן חי לעצמו ולא מגיע להזמנת דבורה להלחם בסיסרא, כי הוא לא מקבל מרות. והוא לא יושב רק בתחום גבולות נחלתו אלא מתפשט עם צאנו מתישהו עד נהר פרת (כנראה בתקופת שלמה) לפי דברי הימים 

האמת שזה היה כיוון החשיבה שלי. ש"בכור שוטה" הוא לא אדם רגיל - מונהג. אלא בכור, שכן מנסה ליזום ולהנהיג, אך לא מצליח להביא תוצאות טובות.

אני שייכתי את זה לפחדנות מסוימת שמתלווה לפעולות של ראובן. הוא רוצה להציל את יוסף אז מציע שיזרקו אותו לבור עם נחשים ועקרבים... ורוצה שיילכו להביא אוכל לחיי המשפחה ומציע להרוג את ילדיו...

הכל: כוונה טובה ותוצאה מסובכת, לפתור בעיה בבעיה אחרת. יתכן שזה גם מה שעשו בני ראובן כשבנו מזבח בעבר הירדן - הכוונה להיות בקדר, אבל הפרקטיקה היא של היפרדות - בדיוק הפוך מהמטרה.

(את הרעיון של פחדנות כבעיה במנהיגות, מציין הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר שלו)

עכשיו ראיתי ב"סדר הדורות" התייחסות לביטוי "בכור שטן" (חכם, יצירתי), לעומת "בכור שוטה". אבל הדבר עוד צריך בירור.

בכל מקרה, כל הדברים שלי (ואולי גם שלך) לא מעוגנים בספרות. אז אם יש למישהי מקורות - זה ממש יהיה נחמד!

נראה כמו הדס אבל בעצם הוא לא.

כך גם ראובן, נראה כמו בכור אבל יעקב כבר החליט לנשל אותו ולהעביר את הבכורה ליוסף. 

שהוא לא בכור כי הוא לא יודע להכניס את הצדקות שלו לגבולות, בחינת החסרון של מידת החסד . לא כי הוא צדיק יותר מדי (שזה אולי דבר שנכון לבנימין, לוי או כלאב, שהם צדיקים גמורים ולא בעלי תשובה. לא לראובן). "פחז כמים אל תותר" משום שאתה ממהר ופזיז לזרום כמים, אל תותר

אגב ראובן זה חסד. שמעון זה דין.

באמת תיאורטי מדי ולא שייך למציאות.

אבל חסד לעומת התפארת הוא חלקי ולא משלב את כל הערכים.

אז על לוי (שמיוצג על ידי תפארת שבמלכות) אפשר לומר שלא זכה למלכות כי הוא צדיק מדי. או על יוסף (יסוד) או בנימין (יסוד שבמלכות) גם כן, כי הם צדיקים גמורים ולא בעלי תשובה. לעומת יהודה ודוד שהם מלכות ובעלי תשובה.

אבל ראובן (חסד שבמלכות) ושמעון (גבורה/דין שבמלכות) מייצגים ערכים חלקיים ולכן קוללו.

של אל תהיי צדיק מדיי

שאול המלך היה מדיי מושלם לעם ישראל, ולכן השם גילגל שמישהו אחר, לכאורה ירוד ממנו ישלוט.

יש לפעמים לבכור נטיה לנהל את המשפחה, אך לא מספיק מתוך חשיבה שקולה, אלא מתוך התחושה של "אני כאן בעל הבית, וכולם צריכים לסור למשמעתי".

כשהבכור מתנהל כך - הוא ראוי לתואר "בכור שוטה" במשמעותו הפשוטה.

ומכאן אפשר להשאיל את הביטוי למקומות נוספים.

כנלפענ"ד.

מקץ | האם ראובן הוא בכור שוטה? | תורת הר עציון

שים לב לאותיות ה-ו במאמר

הוא המכנה משותף לכולם

במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור

המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.

- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.

- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה.  הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום  

- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.  

בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.  

יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.  

והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.   

הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"

גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי" 

בגדול אני חודב שיש שני דברים שמנחים את התפיסה שלי כיהודי דתי, שלא מאפשרים שום פתרון:

1. אני מאוד מסכים עם האמירה ש80% ממה שאנחנו עושים זה לא הדברים עצמם שהאלוהים בורא עולם ציווה או ביקש. המון זה חששות, גזרות, חומרות, ניפוחים במקומות שבכלל לא רלוונטים מבחינה הלכתית, או דברים שסתם מסבכים את האדם הדתי.

מצד שני, כדי לפתור את זה צריך גב מאוד חזק וקונצנזוס רציני כדי להכריע בשאלות מהותיות, מחד, וצריך לפתוח הרבה תיבות פנדורה ולשחוט הרבה פרות קדושות מאידך. כך שקשה לי להאמין שיהיה מצב של הכרעה כזו שהיא טובה - בעיקר מבחינה ציבורית.

2. יש שאלה מהותית שכל הסמן מנקרת אבל לעולם לא תיענה כראוי (לפחות לא על יגי אורתודוקסים פשוטים כמוני), והיא: מה קורה מאחורי הפרגוד, מה באמת באמת אלוהים הגדול חושב כשהוא רואה מה הולך כאן, ומה תכלס הוא היה רוצה שיקרה (וגם, האם הוא פועל שזה אכן יקרה)?

אז לשאלה הזו אני לא יודע לתת תשובה מלאה, אבל אני כן חושב שניתן להחליט שהשינויים הרבים שקורים בעולם, משנים גם את הציפייה מהאדם המאמין. אם בעת העתיקה, אדם מאמין היה צריך הרבה מאוד שעות ביום כדי לקיים יהדות מאוד מאוד רזה - שהיא עיקר הדרישה האלוקית, כיום היהדות הרזה הזו יכולה לקחת לכל אדם איזה שעה-שעתיים במקסימום. אבל כמונוטאיסט אני מאמין שהדת צריכה להקיף את חיי האדם, אז אולי באמת אנשים לא מקיימים את היהדות הרזה, הבסיסית הנכונה, אבל הם רוב היום עסוקים בדת וזה כן הרצון של האלוהים.

זה בגדול, מקווה שאני מובן...

מס. 12 בעיקרי האמונה:

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.

על 2 אני לא מסכים איתך.

לפי הנתונים הידועים מהעולם העתיק, לפני שתיקנו להתפלל 3 תפילות ביום לאחר חורבן בית המקדש, כדי לייצר תחליף רוחני לעבודת המקדש שנפסקה, שגרת היום של האדם הרגיל היתה חקלאית או עבודה אחרת.

לכהנים והלויים היו מטלות קודש - וגם זה לא לכולם בו זמנית.  

המצווה הייתה פשוט "לעבוד את ה' בלבבכם". היו כאלו שהתפללו פעם ביום, והיו כאלו (כמו דוד המלך או דניאל) שבחרו להתפלל שלוש פעמים, אך זו הייתה בחירה אישית ולא חובה הלכתית.

הדת סובבה מאוד את האשם, והקהילה הייתה מאוד סביב הפולחן הדתי. ברור שעשו עוד הרבה דברים אבל החיים עצמם היו חיים דתיים.

תדמיין חקלאות שכוללת איסור כלאיים, חיוב שמיטה ותרומות ומעשרות וקורבנות. הרבה פעולות בחיי היומיום מחייבות או נותנות הזגמנות לקורבן. אנשים מאוד חיים את זה.

בעידן המודרני אתה יכול לשמור את כל המצוות הבסיסיות בלי כמעט לעשות כלום...

חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה

2. צורת חשיבה כזו לא נכונה. אין לנו בכלל מושג להגדיר מה זה אומר "מאחורי הפרגוד" בלתי אפשרי להגדיר את ה' או מחשבותיו, כך שהשאלה "מה ה' חושב" לא מתחילה. הגישה היא איך הבורא מתגלה בתוך עם האלוקים, עמו ונחלתו. כלומר הוא מתגלה בתורה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה - התורה שבעל פה עם ש"ס ופוסקים. או בניסוח פתח אליהו - מלכות פה,תורה שבעל פה קריה לה.

אני מדבר על הווה אמינא, מה הייתי אומר לולא כל מיני הנחות.

אתה מדבר על מסקנות לאחר ההתחבטויות הנפשיות וההסתכלות על המציאות

והתמונה הגדולה (שלעולם לא נשיג אותה בשלמותה כי היא אינסופית) היא הדרך להתחבר למי שצייר אותה.

אחרי שמבינים את זה, אפשר לעבור לנסיון להבין מה המקום של כל דבר.

ממליץ ללמוד את מאמר ייסורים ממרקים של הרב, וכן לקרוא את המבוא של הספר בין החסידות לראי"ה של הרב שילת.

אפשר להסביר סתירות שונות באופנים שונים, לדוג':

1. כל הבנה מדברת על רובד אחר, וכל ההבנות הן דרך להתחבר למקור האחדותי שמאחורי הדברים. זה כמו שאין סתירה בין זה שחבר שלך מצחיק וקל דעת לפעמים לבין זה שהוא חכם ורציני, אלו דרכים שונות בהן המהות שלו מתגלה אליך.

2. לפעמים קל לראות את המכנה המשותף. לדוג', מי שתופס את הבריאה כחידוש, כלומר שקיומנו לא היה מוכרח והיינו יכולים לא להיות, לא רואה סתירה מהותית בין טבע לבין נס כי שניהם מחודשים, הטבע מחודש ביחס לה' והנס מחודש ביחס לטבע.

3. לפעמים הבנה מסויימת מזככת את הדעת ומנקה את השטח כדי שהבנה אחרת תובן בצורה נכונה.

אני חושב שיש שני עקרונות שאם הולכים איתם אז הדרך ברורה יותר- להבין שיש אחדות אלהית מאחורה ולחפש אותה, ולהבין שהאלהות הזו היא דינאמית. אנחנו לא מתעסקים בסתירות בין מושגים, אלא בהבנה של משהו "חי", שמכיל "סתירות" מעצם הגדרתו, שמתגלה פעם ככה ופעם ככה. הנגזרת של זה היא לדעת איך להתנהל כיצורים חיים כאן בעולם (לדוג' היחס בין בטחון לאקטיביות).

במילים אחרות, צריך לאחד כמה שניתן בין התפיסה הנבואית לתפיסת החכמה. בין החוש שמרגיש את האחדות והדינאמיות לבין השכל שרוצה שהדברים יהיו מוגדרים ומובנים. השילוב ביניהם מפרה מאוד ופותח פתח ליותר הבנה שכלית ויותר דבקות נשמתית. וזו בדיוק העבודה של דורנו, אחרי גלות ארוכה ארוכה. ובכך נזכה ל"וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו".

דוג' נוספות- תפילה. בתפילה יש גם תיקון של האני (מידות וקרבת ה') בזכות העמידה מול ה', אבל בוודאי שיש גם מימד שה' מתגלה אלינו כ"מישהו" שבאמת מרחם על בנו שכואב לו וצועק אליו.

תורה. התורה היא ספר חוקים וסיפורים שהגיעו אלינו בצורה של התגלות אלהית (בניגוד למדע שהגיע דרך חקירה שלנו). לכן ממילא היא גונזת בתוכה כח של התגלות אלהית וכח של השפעה אלהית על המציאות. זו המהות שלה. 

גם עבדים ושפחות, לקט, שכחה ופאה, קורבנות, הבאת הביכורים

מצד שני - בתורה אין את השגרה שיש לנו היום: 3 תפילות ביום.  

הכל השתנה מאז ירדה התורה מהר סיני

האם קל בעניך לומר שכל עניני עבודה זרה שבתורה לא נכתבו אלא לדורם שהיה שטוף בע"ז אבל באלפיים השנים האחרונות שבטל יצר ע"ז הדברים אינם רלוונטים כלל? (אני חושב שאין לדמות בין תורת הקורבנות, עבדים ושפחות וכדומה ששייכים לזמנינו באופן תיאורטי ובין יצרא דע"ז שבטל כליל מן העולם)

מעבר לזה - גם אצלינו  יש "בחינת ע"ז" כיום. הן בסגידה לחומר, הן בסגידה לאידאולוגיות זרות לתורה, הן בתפיסה מעוותת של האלוקות

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.

לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה