בס"ד לק"י.
אהלן, חבר'ס.
לפני כמה ימים חשבתי לתומי על 'פילוסופיה' ועל יהדות,
וכמובן, האם יש קשר בניהם.
אני בכללי, כל כך אוהבת פילוסופיה. זה מעניין, מחדד מחשבה, ומגרה את השכל.
והינה השאלות:
האם אתם מעודדים פילוסופיה או שמא סולדים?
האם אתם חושבים שלפילוסופיה יש "צד" ביהדות?
האם המושג "פילוסוף" לדעתכם, הוא המונח הנכון לכל הוגי הדעות: שפינוזה, דקאנט, הוגו וכו'?
הוסיפו מידכם, דעתכם, הבנתכם..
דיון פורה ומהנה!
אחד מ3 פיתויו של עץ הדעת הוא "נחמד העץ להשכיל"
חטא הדעת הוא בעצם נתון טבעי בסיסי של הנפש מילדות, עם נטיות לחוסר הרמוניה בעולם, ואחד מאותם נתונים בסיסיים הוא החמדה להשכיל.
וכשהאישה נותנת לאיש לאכול מהפרי אשר טעמה, כתוב שהוא אוכל מהעץ ולא מהפרי כמוה. מדוע?
האשה (ולא "חווה" כפי שהכתוב מחלק) מייצגת צד מסוים בנפש של כל אחד ואחת והאיש צד שני. [בינה וחכמה, שמאל וימין וכו]
ובכן - חטאה של האישה זה האכילה מהפרי ללא אכילה מהעץ וחטאו של האיש זה אכילה מהעץ ללא אכילה מהפרי
והנמשל: האיש, או הצד הזה בנפש, נוטה לאכילה מהעץ ללא אכילה מהפרי, או במילים אחרות שכל ללא תוצאות. זהו "נחמד העץ להשכיל" - סקרנות וחמדת השכלה בנטיה לא בריאה.
הפילוסופיה היבשה המנותקת אולי ממחישה עניין זה - עודף שכל ללא נפקא מינה.
כח המחשבה לא נועד לניתוק מהעולם כפי שאולי הורגלנו, בעיקר מגלויות, אלא נועד לתיקון העולם.
התכלית איננה חשיבה שכלית, אלא חיבור לנשמה ולאלוהות במודעות נבואית הכרתית ללא "מחשבות" וזה כבר עניין קצת אחר שקשור לרבדים אחרים שפחות מוכרים עדיין בעולם התורה.. בעניין זה נוטה גם עולם הישיבות לעודף שכל והשכלה של דעת במקום חיבור נשמתי לעץ החיים
ועל כך אמר החכם (ר' ידעיה הפניני, ספר בחינות עולם) 4 מילים שגונזות עולם מלא: "תכלית הידיעה - שלא נדע"!
או במילים מוכרות יותר: "עד דלא ידע". תכלית ה"דעת" זהו החיבור ל"חיים", להויה, לנשמה..
יתכן ותיקון עניין זה מתבטא בדורנו ביציאת עולם השכל התורני הגברי גם אל מחוץ לכותלי בית המדרש ומאידך בצמיחת קרן השכל התורני הנשי פנימה..
זו היתה נקודה ל"מחשבה" 
אתה בטוח שפירשת את המשפט 'תכלית הידיעה שלא נדע' כמו שהמקור רצה?
לפי מה שאתה אומר זה משפט מפגר קצת - כי אם אין ערך לשכל, אז מה בכלל אנחנו מדברים על תכלית הידיעה.
איך אנחנו מדברים על ידיעה?
ומזה מצוות ידיעת התורה?
משמע שכן יש ערך בידיעה שהיא 'שכלית'.
ברור שיש עניין לפילוסופיה, זה חוכמה. אדירה.
הם קידמו את העולם לרמות חשיבה ומוסר גבוהות מאד.
לא סתם הרמב"ם אמר על אריסטו שהוא תמצית המוח האנושי ודן בפילוסופיה.
זה כיף וחשוב, אבל זה לא לימוד תורה.
זה חשוב מאד כי אם לא אין לך שיח עם העולם, אתה נשאר אדם קטן מאד. אתה לא משתמש בכל הכוחות שה' נתן לך.
והעולם שם לב מי קטן ומי גדול.
ואם נשים לב נראה שהרבה גדולי עולם שהשפיעו רבות על העולם התורני ועל העולם הכללי שלטו בפילוסופיה כללית.
וכיף - אין מה להתווכח על זה...
סוג'וק שואף ל"חיים" ורק חיים -
אם השכל הוא לא חלק מהחיים - איך אנחנו חיים אותו?
אנחנו חיים משהו שהוא לא חי?
סוג'וקראשית כמה עמודי פילוסופיה ושכל שרוצים - אני אוכל להוסיף כפול גם כאן, ותעיד עלי המנהלת
מוזמנים לפתוח תחרויות פילוסופיה..
חובה להפריד בין שכל למחשבה. זה לא אותו הדבר. שכל הוא כח קיים, מחשבה זה משו אחר, המחשבה גורמת גם לסבל. במחשבה יש מח (מחשבה - מח שבה) אבל היא לא המח.
"אלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת)
הנשמה היא ישרה, אלוהית, חיה, וגם שכלית! שכל של חכמה אלוהית דעת אלהים ונבואה! היא מיוצגת בסיפור בראשית כקרובה יותר ל"איש" - הוא זה שאלהים מדבר איתו. [בכל אדם זה מתבטא במח ימין - מח החכמה, המכונה גם "אבא" בקבלה, שם יש אינטואיציה וחכמה אינסופית]
לעומת זאת, יש את הצד השני שמיוצג ע"י ה"אשה" בבראשית, שאיתה מדבר הנחש [זה מתבטא במח שמאל - הבינה, המכונה גקם "אמא" ושם המח הפרשן שמבין דבר מתוך דבר ושם יש גם חטא וסבל]
כח המחשבה היותר מוכר לנו הוא הצד השני, שהרי זוהי הנטיה הראשונית בנפש - אחר דעה אנושית ולא דעת א-להים.
וגם כשעוסקים בחכמה ובאלוהות , לרוב זה קורה מתוך הצד השני של הבינה. הזוהר מכנה תורה כזו בשם "אילנא דמותא" - עץ המוות. זהו עץ הדעת כיוון שלמרות שזהו עיסוק של חכמה, זוהי חכמה מתוך דעה אנושית ולא רבדים של חכמה פנימית חיה, שמקורה מחוץ למח..
הפילוסופיה, מבחינה זו, בעצם שללה את עצמה, כיוון שא"א להגיע לדעת א-להים מתוך הדעת האנושית. לשם כך נצרכת חכמה נבואית מעל השכל והבינה. [כך גם אמרו הפילוסופים בעצמם, אולי קנט או דקארט]
הצד הראשון, של חכמה נבואית על-אנושית, הולך ועולה רק בדורות אלו עם הגאולה, תורת א"י, תורת הרב קוק שהיא חכמה נשמתית וגם עזרות של חכמת המזרח שחכתה בצד אלפי שנים עוד מימי אברהם אבינו. לכן דור הגאולה נקרא "קץ הימין" - כיוון שמח ימין הולך ועולה ואיתו רבדים עליונים של חכמה אלוהית נבואית. לחכמה כזו לא מתחברים ע"י עוד ועוד ידע ודעת, אלא ע"י חיבור פנימי לנשמה ולאינטואיציה האלוהית וע"י שקט פנימי של המחשבה המוכרת, עבודה שבלב, תפילה, מדיטציה וכו'. זה מה שנקרא "היום אם בקולו תשמעו" - בקולו (שבתוכנו) ולא בקולכם. רבדים כאלו די נדירים עדיין ומגיעים אליהם לרוב ע"י סבל פנימי שהיום כבר לא נצרך עם הדרכה נכונה. זה דומה למה שעבר איוב, שאף תשובה אנושית לא סיפקה אותו עד שהגיע להתגלות מתוכו.
ולגבי חיים - אומר "אור החיים" שההבדל בין נבואה לחוסר נבואה [או בהקשר הנ"ל בין מח ימין לחוסר מח ימין] גדול מההבדל בין חיים למוות.
אלו חיים אמתיים שעוד לא ממש הגענו אליהם.
"וידעת היום והשבות אל לבבך" - כל דעת אמורה להתחבר אל החיים, אל הלב, אל הנשמה וההויה הנצחית.
"תכלית הידיעה - שלא נדע", פירושו בפשט: כל מה שאתה לומד בבחינת עץ הדעת, תכליתו לגלות את הידיעה שמעל הדעת - עץ החיים, להגיע לדעת אלהים ולא רק ידיעת אלהים. דעת אלהים זוהי הכרה נשמתית שמחוץ ל"מח" ולקול הפנימי המרעיש.
דוגמא אישית פשוטה אני יכול לתת מתחומי הלימוד שלי בשנים האחרונות שמרוב לימוד הגעתי למסקנה שצריך ללמוד כ"כ רק בשביל להבין שתכלס לא צריך את כל זה.. אז כן שכל וכן העמקה וכן דעת אבל התכלית איננה שם בדעת
למה הרמב"ם חיבר ספר פילוספיה שלם(מורה נבוכים זהו ספר פילוסופי לגמרי-כמובן יהודי) בשביל להסביר אותו?
כמובן שהניתוק מהחיים ומכח זה גם קביעות פילוספיות לפעמים גם מוזרות, הוא נקודת התורפה של הפילוספיה,
אבל מצד שני למה ליקבוע שזאת הפילוספיה?
הרבה מהראשונים עסקו המון בפילוספיה רמב"ם, רמב"ן, ריה"ל, רמח"ל, ועוד.
הרמב"ם גם העריץ מאוד את הפילוסופים (ובמיוחד את אריסטו, דוגמא אחת שהוא אומר עליו שהגיע עד הגבול שעליו יכול להגיע אדם ללא סגולת ישראל, שזה אומר קדמות העולם ומזה נגזר שהסיבה הראשונה לפי אריסטו היא חלק מהעולם ומוגבלת בתוכו גם, ודוגמא שניה הרמב"ם למרבה הפלא קורא לאלוקים לפי אריסטו אלוקים בק', ולא בא' כמו שיש לקרוא לאלוהי ע"ז והרבה מפרשים מסבירים שהרמב"ם כמובן חלק עליו במהות האלקות אבל מאוד העריך אותה עד כדי קביעה שבעיקרון אריסטו ואנחנו מחפשים את אותו אלוקים)
לדוגמא שהמהר"ל עוסק בשאלה איך מאחד יוצא ריבוי? הוא לא עוסק בשאלה פילוסופית?
צריך תמיד לדעת שכמובן השכל מוגבל ויש מקום שבו הוא יתקע (הרב קוק קורא לזה בעין איה (ברכות א' באזור פיסקה מ') לא על השכל החושב לבדו יחיה האדם) אבל עד לשם צריך להגיע באמצעות השכל!
(כמובן שיש עוד שיטות ביהדות לגבי השימוש בשכל, לדוגמא ברסלב שבאופן עקרוני שוללים שימוש בו מכל וכל, אפילו לא קצת)
אפשר להגיע לנשמה דרך המון שכל, וגם סבל וכד'. בדרך כזו השכל האנושי מגלה את האלוהי מתוכו.
ואפשר תמיד להתחבר אליה בפשטות, כי היא תמיד מחכה, היא האני האמיתי שלנו ולא המחשבות שלנו.
זה גם סוגים של אופי.
באופן כללי בדרך הראשונה נקט הרמבם ובשניה נוקטים יותר בחסידות וכד' עפ"י תורת הסוד.
ויש גם הרמוניה, כמו רמחל למשל וכמובן הרב קוק.
הגישה הזו באה כבר על גבי השכל החזק כ"כ של הפילו' והרמבם. היה צריך את הרמבם, היה צריך את הרמבן וכו' רמחל והרב קוק עושים הרמוניה
אני אישית עברתי ועדיין בדרך הראשונה ודווקא מתוכה אני אומר שאולי היא לא הכרחית..
וכשבחסידות (וכן בתורות המזרח הרוחניות שעדיין לא מוכרות בעומקן) מכוונים לשלילת השכל - הכוונה לשכל האנושי הקול הפנימי החושב האינסופי. המטרה היא חיבור לשכל עליון, לדעת של הויה. זהו מקום שבמהותו כמעט וא"א להסביר אותו ולתמלל אותו. זהו ה"אין" [ה"כתר" או ה"יחידה"] ומשם מתגלה מימד של הויה אינסופית נצחית.
"ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל" ואפילו "מחשבות האדם - כי המה הבל"..
וברור שחייבים מיזוג כמו שאמרתי, עד איפה שהשכל מגיע ושמה כבר עוברים להרגשה(שד.א. לפי הרמב"ם זו הנבואה.. באדם מגיע לדרגה הכי גבוהה שאליה יכול להגיע שכל ישראלי אנושי ושם הוא מקבל את הנבואה)
חוץ מזה שקשה להתעלם מזה שלפחות לפי הרמב"ם יש מצווה "לידע" ולא להאמין סתם ברגש.. ככה שקצת קשה להישאר ברובד של אמונה פנימית..
כי במחשבה האנושית תמיד יש 2 צדדים.
הפרדוכס נגמר בדעת א-להים
כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים" - דברי אלהים חיים מתבטאים במגוון של אלו ואלו (הרב הוטנר כמדומני), עד כדי פרדוכס, "עד דלא ידע"..
א' אומר - "יש אלוקים".
- אתה צודק.
ב' אומר "אין אלוקים"
- גם אתה צודק.
ג' אומר - איך זה יתכן ששניהם צודקים?!
- גם אתה צודק.
לבנות דרך השקפתית, ולא להיות מוכן להתעמת מול דעות אחרות, באמירת - "כולם צודקים",
זה להשאר סמרטוט חסר עמוד שדרה.
אתה לא מסוגל לעמוד אפילו על היחוד שלך מול דעות אחרות.
אני מחפשת דרך, שיטה, שתהיה כוללת את כל הכוחות והצדדים במציאות, תענה על כל השאלות והפרדוכסים, תכלול בתוכה את כל ה"אלה ואלה דברי אלוקים" -
שתהיה הכי אחדותית.
בשביל ראשית נברא העולם, בשביל המגמה האחדותית הזו שצריכה להופיע ע"י ישראל, כך מסביר המהר"ל (נצח). זו המשמעות העמוקה של להגיע לאחד. לריבונו של עולם.
אי אפשר להשאיר בצד חלקים בלתי פתורים.
כשאני פוגשת דעות סותרות - אני מחפשת אמת גדולה יותר.
לא יכול להיות שאין אחת כזאת, כשם שלא יכול להיות שהקב"ה מחולק לשניים.
יתכן והתגובה הזו ממחישה את דברי
אני סבור בדיוק כמוך. הכוונה לאמת כוללת וכו
אממה - במוח שלנו יש שני רבדים. יש את הרובד שרוצה להיות צודק. ושם תמיד יהיה אחד מול או אחד נגד וכד'
ויש את הרובד שרואבה את המכלול ורוצה להיות מאושר ולא משנה מי צודק, זה הרובד ה"חכם".
הרובד הראשון נקרא "דעת תחתון" ושם יש ביטוי של האגו תמיד.
השני נקרא "דעת עליון" ושם יש אחדות ההויה שמכילה ומכלילה את כל ה"אלו ואלו" ללא יכול הבנה אנושית איך הם הולכים יחד.
האמת במהותה היא "נעדרת" - "עדרים עדרים" - כל עדר נושא בקרבו גוון של האמת וא"א לתפוס את הכל בדעה אנושית רגילה כיוון שהיא בנויה על תפיסה אגואית.
ממילא הרובד שכן אפשר לתפוס בו את האמת הכוללת הוא רובד החיים, הכלל, הנצח, ההויה - אחדות ההויה.
כשתתחילי לנתח את הצדדים השונים בשכל המוכר, מתישהו הדעות לא יסתדרו יחד.
תהליך זה קורה בימות המשיח שבד בבד הדור כולו זכאי וכולו חייב. המציאות מתעלה לרובד של אמת נעדרת.
דוגמא דומה אפשר אולי מתחום העדות - יש כאן מלא עדות וכל אחד יכול לבטא עדה מסוימת, אך בו זמנית גם כולנו ישראלים. ז"א אותו אחד יכול להיות עדה מסוימת ברובד פרטי אך בו זמנית הוא גם ישראלי במבט אחר ושם יש אחדות - ללא ביטול העדה הפרטית. יש בתי כנסת שונים, אך לבית המקדש עולים כולם יחד ואפילו גויים.
בס"ד לק"י.
אמרת דברים חכמים וחשובים מאוד.
הרצון שלך טהור, ורואים שאת 'מבינה' על מה את מדברת.
אך אני לא חושבת שאפשרי לו לאדם לבטא וליצור את מה שאת מתארת.
משום ובשל מה?
בשל היותו אדם.
הגיוני שלא נצליח להגיע לשיטה שמכלילה את הכל - אבל מי אמר שזו בעיה.
הרצון להגיע לנקודה הזו - הוא המטרה.
ההשתלמות הזו - היא מצב של 100%!
מי שלא שואף להגיע לשם כי אי אפשר- הוא אדם קטן ומיואש מהחיים, הוא עוצר את ההתקדמות שלו בגלל פחד ממאמץ שלא יביא לתכלית.
וכל זה נובע מזה שהוא לא הבין לאיפה שואפים.
ישנם אנשים קטנים שנקודת המוצא שלהם היא - שלאדם יש אגו, והוא שולט בו, חזק, ללא יכולת לברוח ממנו וללא יכולת להיות נאמן לאמת.
אולם ישנה תפיסה שאומרת שהאדם יכול להיות גדול - ולנתח במוחו (שניתן לו ע"י בורא עולם), ולהגיע למסקנות מרחיקות לכת, אמיתיות ושלימות. וכל זה ללא נגיעות אישיות.
ולא הולך בשלום = שלומותו בפועל.
השתייכות אל השלמות היותר גדולה בהיותך שואף אליה מפנימיותך ועצמותך -
היא ההשתייכות היחידה והכי נעלה אל השלמות.
בס"ד לק"י.
אדם הוא דרגה כשלעצמה וכלא לעצמה נעלה מאוד, ולכן אדם יכול לשאוף לשם, וצריך. [לפי דעת "מעלמלה ללמטה".]
אך, האם הוא יגיע באמת?
לא.
גם אם הוא מאוד יתאמץ.
כי הוא לא יכול! תרי"ג מצוות במלואם רק עם ישראל בכללותו יכול.
כלומר, אני מנסה להוסיף על קודמי -
המגמה הזו, של לאחד את כל המציאות, היא לא משימה של אדם פרטי.
הרי זה לא יתכן... הוא פרט אחד מתוך המון - הוא לא יכול להגיע לשלימות לבדו.
זו משימת חיים של עם ישראל כולו.
ולכן:
השתלמותי תלויה בכלל. יותר נכון ואמיתי לומר - השתלמות העולם תלויה גם בי.
אז כנראה שאני אישית לא אגיע לשלימות, אבל בוודאי שגם בזכותי עמ"י והעולם יתקדמו עוד צעד - בדור הבא הם יהיו קרובים יותר.
את מבינה? החיים הפרטיים שלי הם לא המוקד פה. לא יכולים להיות.
* אני חושבת שהשאלה-תהיה 'האם נצליח להגיע לשלימות' בטלה כשאדם אכן משקיע את חייו בהשתלמות, ועושה כל שביכולתו לעבודת ה'.
ההשתלמות ממלאת אותו כוחות חיים להמשך הדרך, עד שהשאלה "מה יהיה בסוף" לא רלוונטית.
האדם עושה את כל מה שהוא יכול, והקב"ה ינהל את העולם כרצונו.
לענ"ד, רואים את זה בתנ"ך. 'בני נביאים' אלה אנשים שמסוגלים לנבואה, אך היא בכל זאת לא שורה עליהם. ככה, זה רצון ה'.
האם הם מתייאשים? אומרים שהדרך לא היתה שווה? או שלעולם לא ניתן להגיע לשלימות-אישית מסוימת של נבואה? נשארים במקום שלהם?
ממש לא.
הם מסתובבים בחבורות ועוסקים בלנסות להגיע בכל זאת לנבואה.
בלהתעלות מעל למדרגה שלהם כרגע.
השאלה האם הוא יגיע - כבר אומרת משו חיצוני.
מה אנחנו מחפשים? אחרי שנענה על זה השאלה הראשונה תשתנה.
אמת.
החסידות חידשה באומץ רב שע"י דעת א-להים מתחברים להויה הא-לוהית. אין הכוונה לדעת אותו בשכל האנושי כמו הפילוסופיה, אלא לגלות את השכל האלוהי באנושי, מתוך הבנה שא"א בשכל האנושי להבין. תכלית הידיעה... דעת א-להים זו המצווה הראשונה ברמבם אך בסדר המציאות דווקא מגיעים אליה באחרונה, בימות המשיח.
למה? ככה זה..
אני לא מכיר את המקורות שעליהם אתה מתבסס.
אז יש לי רק להציג גישה אחרת.
שהולכת לפי הרמב"ם, שאם הוא כתב את זה - הוא התכוון לזה.
ויש חלק מאד גדול של הבנת דעת אלוקים בשכל (כמו הרמב"ם).
נכון - אין מחשבה תפיסא, אבל יש רמות של הבנה.
והעיסוק בזה עם השכל מקרב לה' מאד.
א. "שכל" זהו כח קיים תמיד. שכל איננו המחשבות שלנו. אפשר לחשוב "כואב לי" - זה לא שכל.
אלא שהשכל מתבטא במחשבה, גם הרגש.
אבל לא רק במחשבה
ב. אותו כח שכלי שתמיד קיים ואיננו תלוי מחשבה, יהיה קיים גם בלי מחשבה.
אדם ללא מחשבות זהו לא אדם ללא שכל.
למשל אדם שעושה מדיטציה - יש כאלו שעושים ימים שלמים רצוף בשתיקה. זהו לא אדם ללא "שכל".
זהו אדם ללא מחשבות. או בעברית: no-mind..
אדרבה - אדם כזה מגיע לתובנות עליונות מעל תפיסה אנושית מוכרת.
כתוב שמי שרוצה גילוי אליהו שיעשה תענית דיבור 40 יום.
אני אישית די שתקן אך מדיטציה לא עשיתי יותר מכמה דקות..
בנוסף - כל אחד נמצא במצב כזה בשינה וזה לא אומר שאין שכל. גם בשינה יש תהליכים שכליים ועיבודים חשובים ללא מחשבות, לפעמים התהליכים האלו משמעותיים יותר מזמן עירות.
ג. ה"שכל" יכול להתבטא במחשבות שהם דעה אנושית, סוביקטיבית, וזו דעה נמוכה, כיוון שהפירוש העכשווי שבמחשבה שונה מקצה לקצה בדעות השונות וגם שונה מרגע לרגע וממצב למצב. זו מחשבה ארעית חולפת עוברת מוגבלת נקודתית בלבד, שם נכנס ה"נחש" "במחשבה ובמרמה" (רש"י בבראשית ג)
והשכל יכול להתבטא ללא מחשבות , ומצב כזה הוא מה שנקרא "הכרה אוביקטיבית", ללא פרשנות סוביקטיבית ארעית. זה מתבטא במרחב שקט של no-mind
ד. המצב הזה הכרה אוביקטיבית ללא מחשבות - מודעות טהורה, אינטליגציה טהורה, מודעות\הכרה ללא מחשבות, זוהי דרגה הקרובה לדעת א-להים ועליה נאמר "תכלית הידיעה - שלא נדע" - הידיעה האמתית היא האוביקטיבית שאיננה משתנה מאדם לאדם ומזמן לזמן.
זה מה שנאמר למשל על יונתן בן עוזיאל שכל עוף נשרף מעליו - הכוונה למחשבות.
בעצם, כל ילד קטן נמצא במצב כזה ושום דבר לא יכול להטריד אותו. הוא יחייך סתם ככה, כי הנשמה ללא מחשבות מחייכת בלי סיבה. מחשבה כזו קיימת גם כשקמים בבוקר לפני שמתחילות הטרדות. מי שסובל מכאבים ישים לב שאיך שמתעוררים עוד לא כואב, כי ה"מיינד" עוד לא התחיל עם הטרדות שגורמות לכאב.
"א-להים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים"
הנשמה לא חושבת. המחשבות אינם הנשמה. וגם אינם השכל. השכל מתבטא בהם ומתבטא גם ללא מחשבות.
כדי להגיע למקום כזה צריך לתרגל מדיטציה ושקט פנימי של המחשבות הרצות בלי סוף. זו גם המטרה של התפילה. זה "שויתי". השתוות. "שויתי ודוממתי ונפשי..." - הדממת הנפש לצורך גילוי הנשמה, האמונה, השלווה והבטחון.
מצווה זו מופיעה ראשונה בבוקר, גם בשו"ע, אך עוד לא הגענו אליה..
במצב כזה של שקט לאט לאט מגלים את ההויה והנשמה. הדרך להגיע לשם זה להיות בהויה, בנוכחות של הרגע הזה ללא מחשבות וללא רעש בפנים. ואם עולות מחשבות- להביט בהם ולזהות אותם אך לא להזדהות, לתת להם לחלוף. זה לא קורה ברגע. סביר להניח שבמצב כזה יש הרגשת ריקות ויתכן אף "חור שחור", אך בתוך הריקות מסתתר אוצר ועם תרגול זה מתגלה. אם מתחילים להיות קשובים לציפורים זה סימן טוב..
במצב כזה השכל מזדכך ואין טרדה מחשבתית, ומגלים רבדים מחשבתיים לא מוכרים, מתוך מרחב. רבדים של "אין" - "החכמה מאין תמצא".
כי בסופו של דבר מחשבות אדם המה הבל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל - רק ה"אין" מתיר מהבהמתיות והסבל ומיוחד לאדם.
זהו תחום לא כ"כ מוכר בעולם התורה ומתחזק בשנים אלו.
מקורות ויהדות לגבי מדיטציה (יהודית) אפשר לראות ברשת אצל הרב ד"ר נתן אופיר
אבל גם משהו מעיק ומכביד קצת בניחוח השיווקי הדק שקצת עולה...
מחילה.
בדיוק בעניין זה רציתי להוסיף..
אנחנו עוסקים ב"פילוסופיה".. למה צריך את זה? לשעשועי שכל? לצריכת דברים מעניינים ועמוקים?..
אז ככה:
יש בעולם "תיכנות" תת הכרתי , שמתבטא גם בהכרתי, במחשבות שלנו וכו
ז"א לכולנו יש כבר "בילד-אין" איזושהי פילוסופיה על החיים, נרצה או לא..
אנחנו רואים את הדברים לא כפי שהם אלא כפי שאנחנו.
אז..
לאדם ניתן שכל כדי שיתחבר ל"תיכנות" נעלה ומועיל יותר, שיעשה עם זה טרנספורמציה לחיים, שיתחבר לנשמה ויחיה חיים טובים יותר. בשביל זה ניתן כח המחשבה והבחירה
בדיוק בשביל זה יש תורה: "דברה תורה כנגד יצר הרע" והיצר מתחיל "יצר מחשבות" (בבראשית ובתפילה)
האם לימוד שאינו מתבטא בהבנה מעשית שווה משהו?
"וידעת היום , והשבות אל לבבך"!
לאחר שלומדים, יודעים ומבינים, השאלה המתבקשת היא: איך מתנהג אדם כזה
[מה שעושה הרוחניות הלא דתית, שכרגע מתבטאת בעולם האימון\הנפש, הרוחניות המזרחית וכד' זה חיבור בין עולם הרוח לעולם המעשה - מה שמאוד חסר בעולם הרוח הדתי כתוצאה מהרוח המערבית שניתקה בין העולמות במשך מאות ואלפי שנים, למעט תקופת הנביאים והשראת השכינה. בדור זה הרוח הזו משיבה רבדים נבואיים לחיים וזה בעיקר בתחום המדיטטיבי. כח זה נקרא "איתן האזרחי" שמופיע בדור הגאולה - השפעות איתניות מהמזרח שמקורן עוד מאברהם אבינו שהגיע לאמונה מתוכו. ונזכר גם בנביא לגבי הגאולה "תורה מאיתי תצא" - זו תורה שנובעת מבפנים, מהנשמה, מהארץ]
גם לשאלות מופשטות יש לגיטימציה.
ברור שתלמוד צריך להביא לידי מעשה,
אבל "תלמוד" הוא בין השאר גם כוננות של זהות אישיותית.
לכל זהות יש גם תורה מחשבתית עליה היא מתבססת.
אחרת אתה מגיע לידי אורתופרקסיה - מהי חובתי ואעשנה...
זה גם מאוד מבלבל, למשוך להנהגות מעשיות תוכ"ד דיון רעיוני.
זה העניין, שהתרגלנו לעולמות נפרדים. אפשר תיחומים אבל הם מחוברים.
בגלות עולם הרוח מנותק. בגאולה העולמות מתחברים.
וחוצמזה - יתכן וכל מי שעולות לו שאלות נמצא בסוג של דרישה מהחיים, אולי אפילו מסבל.
אם הדיון ישאר רעיוני הוא לא בהכרח יפתור את הבעיות "הלכה למעשה"
אני מאוד מעריכה את הפילוסופים על עומק המחשבה והאופק הרחוק שהם הגיעו אליו.
הם בהחלט "חכמים עליונים" כמו שהפילוסופים בכוזרי שואפים להגיע.
מדהים לראות עד לאן השכל של בן אנוש נחמד מרחיק לכת.
אבל...
זה לא חיים, ולא אמת,
זה אוסף רעיונות שמפוצצים את המוח - אבל ללמוד אותם זה כמו ללמוד היסטוריה ומתמטיקה.
זה לא מה שמוביל לי את החיים.
בקושי נוגע בהם.
אז זה מאוד נחמד ללמוד קצת מה היה להם לומר (יעידו הספרים על המדף שלי) -
אבל אם יש לי זמן, אני לומדת כוזרי, רמב"ם, מהר"ל, הרב קוק.
בתורה יש פי כמה יותר שכל ועומק ושינוי תפיסות,
שלא נשארים ברמת הדיון התיאורטי שהרבה פעמים סותר את המציאות, אלא מובילים לחיים טובים יותר, שלמים יותר, מאושרים יותר.
בהגדרה קצרה:
הפילוסופיה אומרת, שככל שאתה מרחיק לכת במחשבתך ומתנתק מהעולם ומהחיים, אתה יותר "חכם".
והיהדות אומרת, שהחוכמה נמצאת בעומק החיים.
ובחרתי בחיים.
וכן יש המון מקום לפילופיה ביהדות כמו הרמב"ם הכוזרי ועוד
את מי מעניינים המילטים, אפלטון ואריסטו, הסטואים והפיתגוראיים,
וכל היוּם, והקנט, והוויטגנשטיין?...
כלומר - לא חסר כאלה שמתעניינים... אבל זה סוג של תחביב חמוד כזה, לכל היותר.
איך זה נוגע לכל יהודי מאמין בימינו? מתי זה מעסיק אותו בדיוק?
מה נוגע אליי ולאמונתי וויכוחים עם אריסטו?
ברור שאלמד כוזרי ומורה נבוכים, כדי לדעת מה רבותינו הראשונים כתבו בענייני אמונה.
(שמעתי כבר ר"מים שגורסים שבימינו אין צורך ללמדם, כי בעיות הפילוסופיה דאז לא רלוונטיות להיום.
לא כך קיבלתי מרבותיי כמובן... אבל אין לי תשובה מוחצת לטענותיהם.)
מה נוגע אליי ולאמונתי וויכוחים עם אריסטו?
והערת אגב:
הפילוסופיה לא מתמצה בתחום התיאולוגי-דתי.
יש עוד תחומים, ביניהם: הפילוסופיה של המוסר וההכרה (שיש להם השקה עם עניינים של קודש
מזוויות מסויימות), ולוגיקה (הגיון) צורנית.
בלוגיקה צורנית יש למשל ניתוח של דרכי היסק, נכונות של משפטים וכן הלאה...
זה גם כן פן שמגרה את השכל בפילוסופיה.
לא נכנסתי אגב לשאלת ה"האם ללמוד פילוסופיה או לא".
אני אישית אוהב לעסוק קצת בנושאים האלה... כל אחד יעשה כהדרכת רבותיו.
שלא ניתנת לעירעור.
ואז אפשר להתחיל עם הרמב"ם וכו'
ההפך. יש 3 דברים שעליהם ר' נחמן כותב "מצוה גדולה". אחד מהם זה להיות בשמחה תמיד, זה ידוע. השני- לחדד את שכלו עד כמה שיכול. זה לא בדיוק הניסוח, אבל זו לגמרי הפואנטה.
"שכל" זה מושג רחב שאפשר להשתמש בו במובנים קצת שונים.
גם "דעת" זה מושג רחב, כנ"ל.
בלי להיכנס יותר מדי לענין של ברסלב (אין לי בעיה אבל זה לא הנושא פה), רק חשוב לי לציין שברסלב לא אומר "לחיות בלי שכל".
נא לא ללכלך...
יכול להיות מצב שלברסלבר פשוט יש הרבה יותר דעת מאשר לפילוסוף דגול.
רק צריך לחדד את המושגים ולהתאים אותם להקשר, כי לא ה"דעת" של החסידות כ"דעת" של הפילוסופיה, ובטח שלא ה"שכל" של אריסטו כ"שכל" של ר' נחמן.
יש כאלה שאומרים ששבחי הר"ן זה מזוייף, אבל כתוב שם הרבה על זה, וגם בליקוטי מוהר"ן.
שיש עניין להיות 'בלוק' בלי להפעיל את מה שהקב"ה נתן לנו.
את טוענת שיש מושג חדש, שכל שהוא במובן אחר - סבבה, אבל זה מושג אחר שלא קשור לדיון, כמו שהשכל שמזכיר המהר"ל לא קשור לדיון.
כל הדיון פה הוא על שכל כאינטלקט, לא שכל אלוקי או כל הסבר אחר.
אלא קביעה שחקירות וחפירות לא רלוונטיות לעניינים מסויימים באמונה ועבודת ד'.
לא שאינן רלוונטיות בכלל, שהשכל שנתן לנו הקב"ה הוא חסר שימוש.
להבין את התורות הברסלביות כשלעצמן באמת, בלי עיוותים - צריך הרבה מאוד שכל.
צריך הרבה מאוד שכל אינטלקט להבין את מה שכתוב בליקוטי מוהר"ן.
ברסלברים הם טפשים? לא משתמשים בשכל? נו, באמת,מי שאומר דבר כזה מעולם לא חווה "ברסלב" מבפנים.
התמימות של ברסלב היא לא תמימות שפירושה טפשות. היא התמימות שבאה אחרי ההבנה שכמה שהאדם ישכיל וילמד ויפתח את שכלו וכו' וכו', בסופו של דבר הוא לא מבין כלום...
יש אנשים שבאופן טבעי יש להם תמימות כזו, ויש אנשים שהשגת התמימות הזו היא עבודה קשה מאוד עבורם. אבל בשום אופן היא לא טפשות.
ומלבד זאת- נכון, ר' נחמן מזהיר מפני התעמקות בחקירות שכליות שאינן מובילות לקדושה ולקרבת א-לקים. מי שלא נוח לו עם זה שלא יקשיב, אבל שלא יטען שר' נחמן אומר לא להשתמש בשכל.
לפי כל השיטות שדנות בדעת אלוקים אנחנו מווים מצד אחד לחקור עד מקום מסוים ולפי כולם יש את הנקודה שממנה אסור(!) לנו לחקור, השאלה היא תמיד איפה עומדת הנקודה הזו.
ושוב לא אמרתי שבברסלב אין חשיבה אבל במק.צוע של ידיעת האלוקות עצמה עד כמה אנחנו חוקרים את זה הם יחסית קיצוניים לענין של הכי פחות חקירה בדבר.
ושוב חס וחלילה שאני חושב את רבי נחמן ורבי נתן לטיפשים!! (אני לא יגיד שלא יצאו מהתנועה הזאת הרבה שויטים.. אבל אתזה נעזוב..) מי אני בכלל!
קצת שעשעה אותי: אנחנו צריכים להכיר את כולם בשביל לענות עליה.
ולדעתי כן. יש הבדל מסויים בין הוגי דעות לפילוסוף, אבל דקארט הוא פילוסוף, ושפינוזה על הגבול. הוגו - אם זה ויקטור הוגו אז פשוט שלא.
למה הוגו לא?
נכון ששפינוזה עבר את הגבול, אבל זה לא אומר שהוא לא פילוסוף.
הוגו הוא סופר, לא פילוסוף. ושפינוזה על הגבול לא מבחינה דתית (אני כופר במושג הזה בכלל), אלא על הגבול בין הוגי דעות לפילוסוף. לוינס קצת השיב לו מכבודו האבוד.
השאלה היא גם למה את מתכוונת שאת אומרת "פילוסופיה" ..
וגם יש עניין 'לדבר' בנושאים כאלה.
זה בונה את האישיות, גורם לך לבנות יותר טוב את הידע הכתוב שדחסת.
בס"ד לק"י.
כמובן שיש סגנון אנשים שיש להם קשר הדוק עם הרב.
אך אני חושבת שעניין אישיותי זה בינך לבין עצמך.
[למרות שיש כאלו שהולכים ליעוץ חכם מפי רב.]
החג וכל חול המועד?
האמת מעולם לא ניסיתי מצות רכות קנויות (בסדר הזה בע"ה פעם ראשונה),
אבל יצא לי לאפות מצות רכות, ובכן, צריך לשמרן בהקפאה ולשומן על הפלטה לחימום מעט לפני שאוכלים אותן ואז טעימות מאוד.
אלא שזמן קצר לאחר מכן הן מתקשות ונהפכות לדיקטים בלתי־ניתנים לאכילה (או עלולות להתעפש).
יוצא אפוא שלפני המצאת המקפיא, אפשר היה לאכול מצות רכות רק בליל הסדר, ואם רוצים לאכול בחול המועד, צריך לאפות אותן בפסח עצמו, וידועות הבעיות שבזה.
חוץ מכמות המים במתכון, למיטב הבנתי, אין הבדל מהותי בין מצה קשה למצה הרכה הנפוצה שגם אותה מכינים דקה למדי (וגם בסוג הקמח. יש גם כמה תוצאות שונות שיכולות לצאת, יש כאלה יותר כמו לאפה יש כאלה שהן חצי־קשות)
יש כל־מיני הוכחות מהרמ"א שמצות רכות היו נהוגות באשכנז
והראייה הפשוטה ביותר, איך בדיוק עושים "כורך" אם לא עם מצה שיכולה לכרוך?
אלא שכבר נהגו בזה ואני מניח שיש בזה גם משהו סמלי לכן אין כל־כך מה להמציא את הגלגל מחדש
אני אישית חושב שזה מנהג טכני לחלוטין (אפשר לנסות להלביש עליו כל־מיני סברות הלכתיות שאינן קיימות) כי זה בול להוסיף עוד טיפונת מים
הבעיה של טריות המצות הרכות נפתרת.
והאם איפשהו כתוב בפוסקים שאשכנזי אסור לאכול מצות רכות?
לזכרוני ראיתי שהרב ליאור התיר, והרב אריאל אסר אלא אם כן יש לאשכנזי מסורת מובהקת המתירה. אבל לא בטוח
שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק הנדבק בכלים אני מבטל אותם כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן: (שו"ע ת"ס ה' ע"ש)
עקרונית אפשרי אבל לא נהוג כי זה בלגן ומכאן הגיעו לפתרון של המצות הקשות.
לא יודע אם ואיפה כתוב שלאשכנזים אסור לאכול מצות רכות.
המנהג הוא לא לאפות מצות בפסח, לא לא לאכול מצות רכות (אלא שהמצות הקשות הן הפתרון הטכני).
אין שום יתרון הלכתי למצות הקשות על־פני המצות הרכות של ימינו שהן דקות מאוד חוץ מזה שהן נותנות מענה לסוגיה של הטריות.
וכאמור היות וזה תלוי בכמות המים אז יש למעשה מנעד שלם (בתוך הפריכות יש קשות יותר יש קשות פחות גם בתוך הרכות יש רכות יותר יש כאלה שהן די קשות אבל לא פריכות).
מצות קשות כמובן נותנות מענה לבעיות לוגיסטיות ויותר קל לייצר אותן בייצור המוני.
מה שכן, האשכנזים מעדיפים לאכול מצות דקות יחסית, ויכול להיות שיש בזה יתרון מבחינת אפייה והחמצה כו' אבל אין בהכרח קשר בין דקות לרכות.
לפחות המצות הרכות הטובות.
על מחבת שמיועדת לפסח, עם קמח למצות
מתישהו במאתיים שנה האחרונות התחילו עם זה כי זה היה רעיון טוב (לוגיסטית ומבחינת טעם). יכול להיות שאם היה מקפיא לא היו ממציאים את זה, אבל עכשיו שהמציאו ויש לזה כנראה גם יתרונות הלכתיים, אפשר להתלבט האם זה בגדר מנהג
כמו כן אשכנז ראשי תיבות 'אין שאלות ככה נוהגים זהו'
שלג דאשתקדוהשאלה אם מצות רכות קפואות טעימות בחולהמועד
מה זתומרת לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין???
הקב"ה נתן לנו מוח ודברים בסיסיים שאנחנו יודעים, אם לא נתייחס למוח שלנו על דברים בסיסיים כאלו-מהר מאוד ניפול במלכודות של שרלטנים למיניהם... ה' יודע שיש כאלו אנשים, איך הוא נותן שיאמרו לזרוק את השכל כשמגיעים לרב???
מכירה את הפירוש שדווקא ימין ושמאל זה דברים שמשתנים ממקומות שונים שהאדם עומד בהם(כי ימין שלי זה שמאל של מי שעומד מולי וכזה) ועדיין, במגזר החרדי נניח ממש עומדים על זה שחייבים לעשות כל מה שהרב אומר בלי קשר למציאות, הרב לא בנאדם? לא יכול לטעות? ואיך זה מסתדר לכם עם אין אפוטרופוס לעריות? זה לא חלק מהתורה שלכם??
מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.
כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.
הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.
אחלה מסכת.
אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן
(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)
~~
אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא
לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'
קצת קשה להתעכב על סיפורים ולהנות על בטן ריקה...
באוטובוס בינעירוני+ 4 אוטובוסים עירוניים+ רכבת קלה
בלי לתקף😬
לא גנבתי, השאלתי. אם אני עומדת למות מרעב אני לא חושבת שאסור לגנוב על מנת להחזיר
על אותו משקל
האם באמת יש חובה להחזיר להם?
זה נהנה וזה לא חסר- פטור (מתשלומים)
@ימח שם עראפת זה המקום אם בא לך דיון עסיסי בחו"מ
אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:
קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר
אני:)))))לא אמרתי כלום
אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"
בכל מקרה כבר החזרתי חצי.
פתית שלגהבנתי רק בערך
יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי
אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה
מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות
אני לא הבנתי עד הסוף
בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת
שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון
ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום
אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת
פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").
מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.
בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).
הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).
כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...
אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...
אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש
ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.
אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...
ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...
זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון
מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".
ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.
פתית שלגונכון מאוד
אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.
שמע אכיפה מטורפת
כל חמש דקות billeter billeter
הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.
איך זה שהנביא ביחזקאל כג כותב בצורה בוטה?
זה לא קצת.. איך אומרים?.. זה.
מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?
הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.
אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.
ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.
למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים
כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.
לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר
פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.
לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.
לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.
אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם
"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל"
תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י
עם ישראל לא חוטא סתם.
הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)
כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן.
כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה
רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו"
כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם.
כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל.
ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה?
ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן.
הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים
חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל
לא גדשת את הסאה?
כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.
למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)
ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.
אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.
זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).
"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."
"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"
"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"
"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."
כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):
"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"
וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,
גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)
"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת: לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."
וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.
אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.
///
בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.
המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?
מלבי"ם:
"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':
של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם. שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.
ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.
כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה
גם כשיש תופעות תוך מגזריות
גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים
אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...
לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...
ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...
הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.
כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.
כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.
שאלה חשובה
אנחנו מגיעים לאכול אצל משפחה שלא מקפידה על רכישה של ירקות ללא תולעים , הם קונים מהסופר את הרגילים
אשתי בדקה כיצד הם מנקים וזה מה שהם עושים
1. פטרוזילה / כוסברא - מסתכלת על הצרור בודקת שאין תולעים בעיניים ,לרוב לא שוטפים וישר חותכים ושמים בתבשיל
2. נענע ושומר - פשווט משתמשים בלי לבדוק -
3. חסה - יש חסה בקופסה מסודרת אבל לא נקייה מחרקים, הם מביטים לראות שזה לא מתולע ואז משתמשים
4. כרובית - שוטפים מנקים עם מים , בקערה לפעמים שמים גם מלח, ואז מפרקים לעלי כרובית ואפים בתנור
האם שאנחנו שם אנחנו יכולים לאכול מהאכול הוא שלפי מה שתיארתי המצב חמור ואין אפשרות לאכול שם ?
תודה
[שמבין ענין
מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.
מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים
אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות? אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון
לא לפגוע?!
הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר
אבל כמובן ללא בקרת תולעים
הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש.
האם זה מספיק?
במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע
מה הדרך לנקות ?
חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?
צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.
אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...
אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע
לנגיעות במזון.
יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.
לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.
אנו נעזרים בה.
(התחיל כתגובה ל- במה חולק רבי יוחנן בן נורי - בית המדרש )
כידוע רבי יוחנן בן נורי סבר שאורז זה חמץ ןהאוכלו חייב כרת.
הגמ' מבררת אם כוונתו שזה חמץ ממש או שרק קרוב להיות חמץ (אולי לא דייקתי במשפט הזה)
בכל אופן 1. על הצד שזה חמץ ממש במה חלקו?
מן הסתם לא חלקו במציאות..
2. על הצד שזה רק קרוב להחמיץ ולא חמץ ממש מדוע שיהיה חייב כרת?
מצרף את הגמרא:
מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי
כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד
2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')
שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:
'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')
בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'
רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'
שאלה בסוף.
תודה על התשובה 🙂
אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?
מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל
גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.
הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.
מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.
איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.
=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)
=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח
כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה
לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)
לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.
