אבל נניח שהניסיון מורה שזוגות כאלה (שגדלו באותו "ציבור" שרגילים בזה) מצליחים להסתדר -

אז למה לא?...

(לא כאלה שיש להם "חוק" של לא יותר משלוש-ארבע פגישות,

אלא כי להם בעצמם מרגיש שהם מוכנים לחתונה...)

אני רק יודע שיש לא מעט אנשים שמתחתנים ככה...

עוד לא ישבתי ותישאלתי אותם על חיי הנישואין שלהם.

אבל אני מתאר לעצמי שאם בחור כזה לוקח החלטה כזאת מתוך אחריות,

ומתוך התייעצות עם זוגות דומים שהתחתנו ככה, ומחשבה שקולה ומושכלת -

אז למה לא?...

יש כאלו שיש להם כשרון להכיר אנשים.

ויש כאלו שאומרים שעם כל אחת כמעט אפשר להתחתן.

להתחתן במצב כזה זה סיכון רציני וחבל

בין ההחלטה להתחתן עד לחתונה הם ממשיכים להיפגש לא? לפחות עוד כמה חודשים?

אין שום סיכוי שבעולם שאפשר להכיר מישהו אחרי חמש פגישות.
מה בוער? למה לא לצאת לפחות שלושה-ארבעה חודשים?

פסקתי שזה סיכון מיותר ואני עדיין חושבת ככה.
 

או ערך מובחר בויקיפדיה.

הוא מחפש מישהי שיוכל לבנות איתה בית, מישהי שהוא רואה בה מידות טובות ולב טוב.

הוא צריך להכיר את אישיותה לעומק? רק לדעת שזו מישהי שירצה לבנות איתה בית.

כך זה אצלו, לפחות.

ישנם אנשים עם עין טובה וגישה בריאה, שיכולים ללמוד מספיק ממפגשים עם הזולת, גם בזמן קצר.

מפגישות תמציתיות, ענייניות.

לכל אחד - ברור שזה לא יתאים.

וכשאת פוסקת שזה סיכון מיותר - תבואי מתוך ניסיון,

כלומר - שידוע לך שאצל החבר'ה האלה יש חיי נישואין בעייתיים.

נ"ב - גם דייטים לאורך שנים לא מבטיחים היכרות מלאה עם אדם.

בטח לא כמו היכרות ברמה של חיי נישואין, התמודדות משותפת עם קשיים, וכן הלאה.

שיש לא מעט גברים שרק אחרי החתונה מגלים שהם התחתנו עם מפלצת, בדיוק בגלל הדברים האלה.
ראיתי את זה קורה כמה פעמים, ואם מישהו לא חיכה מספיק, טוב שהוא למד לקח.
החיפזון מן השטן.

לא אמרתי לחכות שנה וחצי, אבל אני לא מאמינה שיש אף אחד שיכול להכיר מישהי אפילו בצורה בסיסית בזמן כזה קצר.
אז לפעמים זה עובד ולפעמים לא. אני שמחה בשביל אלה שזה עובד בשבילם, אבל אני עדיין חושבת שזה סיכון ענק. 

אני לא מתכוון לחבר'ה שמתחתנים מפזיזות שנובעת מלהט רומנטי שמסמא את עיניהם...

בכל הנוגע לתופעה זו - אני בהחלט מסכים איתך.

אלה שמתחתנים אחרי 4-5 דייטים עושים זאת מלהט רומנטי או מאיזשהו אידיאל נשגב וחסר הגיון שמסמא את עיניהם. 

אף אחד - ואני מתכוון ל 'אף אחד' ?לא מסוגל לקבל החלטה מושכלת בנושא בזמן כ"כ קצר.

אם זה מצליח, זה אך ורק במקרה והרבה הרבה מזל.  

הייתה נפתרת בעיית הרווקות המאוחרת 

אבל היתה מתחילה בעיה חדשה של גירושין מוקדמים

כי נראה לי שאיכשהו הם לא שמו לב לזה שנישואיהם כשלו בעצם...

תימהונים.

וכל כך הרבה מהם...

יש כאלה שהיה להם מזל. זהו. 

ואני בספק אם יש כ"כ הרבה כאלה... 

אגב, לא כולם במגזר אוהבים לספר שזו היתה טעות... אני מכיר כמה כאלה שלא יספרו לכולם, אבל מי שקרוב אליהם, יודע. 

שאני ואתה לא חולקים את אותו "תת-מגזר".

אני אומר שוב: לא מסוגל להבין איך כל אותם חבר'ה החליטו כך.

לא מדמיין את עצמי מחליט כך, לא מצליח לעכל הכרעה כזאת "מהירה" הנוגעת לשארית חיינו (בתקווה...).

הרושם שלי ממה שהתוודעתי אליו ומהיכרות מוקדמת עם אישיותם של חברים המשתייכים לז'אנר -

מוביל למסקנות שונות משזכרת אתה, החבר.

ולשאול אותו אם הוא ממליץ על כך... מהנסיון שלי, גם המאושרים לא ממליצים על כך וסיבותיהם עימם... 

לגווניו השונים, מסתבר שעדיין אין כאן מקום וויכוח...

מאף אחד לא קיבלתי המלצה לפעול בדרך דומה... 

אני עדיין לא מבין מה הלחץ ולמה לא לקחת עוד קצת זמן כדי באמת להכיר את האדם שאיתו מתחתנים. 

איך אפשר להתחתן עם אדם שלפני שנה בכלל לא הכרת...

הם באמת לא מסוגלים לדמיין דבר כזה.

אף להם אין לי תשובה מוחצת.

בכמה שעות, לא. 

במקרה הקיצוני, אדם יכול להעמיד פנים במשך כמה שעות. לא במשך כמה חודשים. בשביל זה הוא יצטרך להיות בעל כישורי משחק חריגים. 

אחרי שנה, רב הנגלה על הנסתר. אחרי כמה שעות, זה בדיוק להיפך. 

תאמר שזה מספיק - נו, זו דעתך.

תאמר שניסית ונושעת - נו, התמזל מזלך...

או - שאין לדעת, מסתמא יש לך מה להסתיר...

ובכלל - מה ילד קל דעת בן 24 מחפש להתחתן?!

בקושי מקצוע יש לו...

שלא לדבר על הפלוס שאין לו בבנק.

מה הסיכוי שאדם יכול להסתיר את אישיותו במשך שמונה חודשים? קלוש ושואף ל-0. 

מה הסיכוי שאם יכול להסתיר את אישיותו במשך 10 שעות? קרוב ל-100%. (לא מחייב שהוא יעשה זאת, אבל כל אחד יכול להתנהג יפה במשך כמה שעות). 

ככל שעובר יותר זמן, מכירים יותר טוב וקצב ההיכרות דועך עם הזמן. (כלומר, הדברים החדשים שלומדים אחד על השניה קטן בכל פגישה כי כבר מתחילים להכיר). 

אני מדבר על סיכויים. הסיכוי ליפול אחרי 5 דייטים, הרבה יותר גבוה. 

לא סתם רוב האנשים שמתחתנים ככה הם ילדים חסרי אחריות שסיימו אתמול תיכון. 

אני לא מכיר אף זוג שהתחתן אחרי חמישה דייטים שבו גיל הבחורה עלה על 21 (במקרה הקיצוני)

שאין תוכם כברם.

אבל החברותא שלי לא היה מציע לי את אחותו, לו התרשם ב19 שנה

שגדל איתה שהיא דו פרצופית... לא?

או שעדיין לא הבנתי אותך.

אני הקצנתי. 

אבל גם אדם מדהים, לא מתאים לכל אחת. גם בחורה מדהימה, לא מתאימה לכל אחד. 

לבדוק התאמה אחרי 10 שעות - זה סיכון מאוד גדול. 

וגם אם אדם לא פסיכופת, הוא עדיין יכול להצטייר יותר טוב\מתאים מכפי שהוא באמת. 

סביר להניח שזה לא יחזיק מעמד במשך מספר חודשים, אבל יש סבירות מאוד גבוהה שזה יחזיק מעמד כמה שעות. 

במיוחד בעיני ילדה צעירה שאתמול יצאה מהאולפנה שבה פימפמו לה שהיא חייבת להתחתן השנה ושקודם כל תתחתן ואח"כ כבר יהיה בסדר. 

שוב, אתה מכיר זוג שהתחתן בצורה הזאת בקרב אנשים בגילאי 25? 22? אני בספק. 

אבל אצלם זה מאוד בקטע שהם חדורי אידיאל מסויים (הוא להיות אברך

והיא אברכית), ומכאן והלאה כל עוד יש אמון הדדי ומידות טובות - נסתדר

עם כל השאר (אני מגזים, אבל נותן כיוון מסויים).

וכשיש לך כמה חברים שהם כאלה... יותר קל להתמודד עם הקשיים יחד.

קהילה תומכת, מבינה.

אנשים שפימפמו להם שהחיים הם סוג של אגדה והאידיאל הוא להתחתן הכי מוקדם שאפשר, גם אם זה אחרי חמישה דייטים. 

על זה אני מדבר כשאני כותב על אנשים חסרי אחריות שעושים ניסויים בבני אדם - עם רבנים ורבניות שדוחפים אנשים למקום הזה ושוטפים להם את המח - ממש כך - שהם חייבים לפעול כפי שהם אומרים להם מבלי לתת להם שהות לחשוב בעצמם. 

(מעבר לעובדה שאני ממש ממש מתנגד שיהיה מושג כזה "אברך" - אבל זו כבר בעיה אחרת)

וכשיש לך כמה חברים שהם כאלה - מופעל עליך לחץ חברתי שלא לסטות ולהתרחק מהעדר. 

רוב החבר'ה שלהם מהתיכונית או מהשיעור לא עשו ויעשו כך,

ואף אחד מהם לא חושב לרגע שזאת הוראה לרבים...

לרוב החברים הם לא ימליצו את זה.

אם מישהו חש קרוב לוודאות, מעצמו, שכן - הדיון מתחיל.

(הציבורון הזה הוא כן קבוצת "סיכון" [להבדיל] - ולכן התופעה קיימת.)

רק הוכחת בדבריך, שאת החבר'ה עליהם אני מדבר - אתה לא מכיר.

לרוב מגיעים ממקומות מאוד מסוימים ויש להם קו מאוד מסוים. 

אני לא מכיר את החברים שלך, אבל גם בבתי ספר, ישיבות תיכוניות, אולפנות ובכל מקום אחר, שטיפת מח לא עובדת על כולם - רק על חלק, ולרוב על חלק יחסית קטן ועל אנשים מאוד מסוימים. 

ולגבי שטיפת מוח - לא יודע...

אם הברירה האחרת היא שלא יהיו לנו חבר'ה כמוהם -

לא יודע אם אני מתעב מדי את הדיסציפלינה החינוכית הזאת.

זה לא הוגן שאדם מבוגר עם השפעה מופרזת על אנשים בגיל כ"כ צעיר, משפיע עליהם לקבל החלטות כאלה בגיל כזה. 

לקידום אג'נדה מסוימת על גב של צעירים שלא תמיד יש להם את היכולת להטיל ספק במה שאומרים להם בעלי סמכות. 

ביקורתיות טהורה, וחירות מחשבית. אין ספק.

אחרי שהוא יצא מהמסגרת התיכונית והתבגר קצת - כן. 

בגלל זה, לא תראה בחורים בני 25 מתחתנים עם בחורה בת 23 אחרי חמישה דייטים. 

תמיד הבחורה תהיה מקסימום בת 20-21 והבחור עדיין בישיבת ההסדר. 

הלוואי שקבלת ההחלטות היתה בשלב הזה של החיים.

ככה זה בחיים וככה זה גם במקצוע... 

ככל שיותר גדלים, סגורים על עצמנו ועל האישיות שעיצבנו-

קשה לנהוג לפי האינטואיציה והפשטות (הכ"כ לא פשוטה) שחשובה מאוד בהחלטה כזו?

זה כבר לא אותו דבר.

קשה יותר להכיל, כי אנחנו כבר סגורים לגמרי. זהו.

ומצד שני- יש סף גיל. לרוב, בחור/ה אחרי תיכון לא מספיק מוכן לקשר כזה..

כמו "אינטליגנציה רגשית" - שזה אוקסימורון. 

אז כנראה שאני לא מסכים... 

וכשמתגברים, מפתחים סבלנות. אז יכולת ההלכה דווקא גדלה לדעתי. 

אינטואציה היא אחת ה"המצאות" הגאוניות שהומצאו. הרבה יותר אמת פנימית מכל שכל חיצוני שיהיה.

חפש בחנויות המובחרות.

ורק לידע כללי, אני מכירה הרבה יותר את המקום השכלתני מאשר את האינטואציה.

אבל אין מה לעשות, השכל לבדו זה צרה!

כל הדיון פה הוא שכלתני נטו.

ככה אנשים מצדיקים את הניחושים שלהם בעיני עצמם. 

משתמשים בשכל כדי לאזן את הרגש וכדי שלא ליפול לניצוצות.

אבל בהחלט, זוג שמוצא אחד את השניה זה ממש לא מובן בשכל!

והרבה זוגות, אם לא רובם, אם תשאל אותם "למה התחתנתם?", הם לא ידעו להסביר לך תשובה שכלתנית מפולפלת.

ואם כן, הם לא באמת אוהבים (בהגזמה, כן?).

ישנם זוגות שאתה מהשכל שלך תחשוב שאין כל קשר ביניהם, אבל הם מאוד מתאימים. כי-- הם לא הלכו דווקא לפי השכל.

ורגש זה לא אינטואיציה. רגש זה רצון. 

ואני חושב שרוב האנשים דווקא כן יכולים להסביר למה הם התחתנו מבחינה שכלית. 

והם אפילו באמת אוהבים. ואוהבים מאוד. זה לא סותר. 

בואי נגיד, שלא הייתי מתחלף עם אף חבר - על סמך ההכירות שלי עם הקשר שלהם - שאני לא רואה בשכל את הקשר בינו לבין אישתו. 

1. את לא יודעת. אם היו להם יותר בעיות מלאחרים - לא בטוח שהם היו מספרים לך. 

2. במקרה נפלת על 2 זוגות מכירים מיוחדים. כמה זוגות שהתחתנו אחרי 5 פגישות שהם את מכירה שהם לא כאלה? 

3. לכמה דייטים יצאו כל אחד מ-2 הזוגות? 

אנשים שלא מסוגלים להתמודד נוטים לבחור בדרכים האלה.

הוא טוען טענה מתבקשת, עניינית, לא פשוטה...

מה יש לך לענות?

זה כל מה שהיה לי להגיד... 

בבקשה לא להוריד את הרמה של הדיון...

"מרגיש ידיעה פנימית וחיבור"??? 

לי זה נשמע כמו סיסמא שמכניסים לבנות צעירות באולפנא שישננו אותה מבלי שבכלל יבינו מה היא אומרת.

לא מסכים בכלל.

מי שעושה את זה, לוקח סיכון טיפשי וילדותי מתוך להט לא רציונלי כלשהו.  

שום דבר רע לא יכול לקרות מזה שהם ייצאו לעוד כמה דייטים לפני שהם יחליטו. 

הרבה דברים, רעים מאוד מאוד, ככל הנראה יקרו למי שנחפז. 

אני רואה את המצב אחרת.

אני חושבת שהבעיה של הדור שלנו היא ההתמהמהות..

פעם אנשים היו מתחתנים הרבה יותר בקלות- כי היו צריכים אחד את השני, אפילו ברמת החיים הבסיסיים של הוא יפרנס והיא תקפל בגדים ותבשל.

היום- המצב שונה, ב"ה לטוב ולמוטב. היום אנחנו מתחילים להתפנק- אולי זה לא הוא, אולי יש יותר טוב..

ומה קורה בסוף? נשארים רווקים. לא לוקחים אחריות. לא באמת רוצים להתחתן.

זה עצוב.

לא היה להם הרבה זמן לסבול... 

פעם אפילו לא שאלו את המיועדים - פשוט חיתנו אותם. 

לגבי רוב הזוגות המבוגרים שאני מכיר, שחלקם הגדול התחתן משיקולים 'קרים' כפי שאת מתארת - אני ממש לא מאחל לעצמי ול'לשעתיד' שתהיה לנו תקשורת - או יותר נכון חוסר תקשורת - שכזאת. 

אין כאן ענין של פינוק - לא לסבול כל החיים זה לא נחשב בעיני כפינוק. 

סביר להניח שאם יוצאים חודשיים-שלושה-ארבעה, אז ככל הנראה, כבר די מכירים ולרוב האנשים די קשה להסתיר את מי שהם לאורך תקופה כ"כ ארוכה. 

אבל 4-5 דייטים? אפילו אני יכול לעשות רושם טוב בפרק זמן שכזה... 

ההורים שלנו (לפחות ממה שאני שמה לב) יותר ותרנים יותר קשובים 

הם פשוט שונים!

ולכן אולי זה נכון שצריך "להתמהמה" כהגדרתך כי מה לעשות, אנחנו זה לא הם לטוב ולמוטב

ולא צריך לפתח איזה נורמה של גירושין כל שני וחמישי..

אנשים היום פחות יודעים להתמודד..

תסתכלי כמה זוגות צעירים היום הולכים ליעוץ נישואין ובדורינו יש הרבה יותר הדרכות ממה שהיה בתקופה של ההורים שלנו..

בין מספר פגישות לבין גירושין.

כמה זוגות אנחנו מכירים שחיו כמה שנים ביחד, ובסוף- חודש אחרי החתונה התגרשו? הרבה.

נישואין זה לא עסק זול ולא צריך להחליט בחפזה, זה ברור. צריך להיות שיקול דעת רציני.

מספיק לחיות באומללות בלי להתגרש... 

גם במה שכתבת פה,

וגם במה שכתבת שלא צריך סתם "להתמהמה" אחרי שרואים שזה-זה...

[והעיקר - שה' יזכה אותך בקרוב בפעל ממש... לשמחת כולם]

נ.ב. "שחיו כמה שנים יחד" - זה אחד הדברים הכי מגעילים שיש.

מה עם כל הגירושין הסמויים שבפועל לא מתגרשים אבל לא עלינו הורים חיים בנפרד וכל שני וחמישי יש מריבות בבית.. 

את צודקת זה יכול להיות גם אחרי 3 שנים ביחד

אבל למה לקחת סיכון ולהתחתן אחרי 4 פגישות כשאתה לא באמת מכיר את הבן אדם שמולך..

מה לעשות אם נהיה ריאלים ב3-4 חודשים אפשר לראות בן אדם בהרבה יותר מצבים ולבדוק אם זה באמת מתאים לנו..

איך הוא בחברה, איך הוא עם המשפחה שלו / שלך, איך הוא מתמודד במצבים של כעס / שמחה / עצב דברים שמורכבים יותר להכלה ועוד ועוד שתוך 4-5 פגישות לא ניתן לראות..

ואפשר ליפות הרבה דברים במס' הפגישות האלה..

אז למה מלכתחילה להכניס את עצמנו לזה?!

אבל ממש אין לי כח לקרוא את כל זה בחצות הלילה. קראתי עד האמצע ונשברתי. 

גם אין לי כח לכתוב תגובה מפורטת לגבי כל מה שכתבת, כי אני אוהב לענות בצורה עניינית ופרטנית על כל דבר - ופשוט אין לי כח עכשיו. (אולי מחר בבוקר...)

הדבר המרכזי שאני חלוק עלייך (ממה שקראתי) הוא שיש הבדל בין אמונה לבין לסמוך על הנס. 

פשוט חיכיתי לאיזו הפנמה, הבנה, הפצעה של שחר שתראה שאתה מבין משהו ממה שמדברים אליך, או שמדברים אל קיר.

אני חייבת להגיד לך שבתור אחד ש"רואה את העניין בצורה מפוכחת מבחוץ" אתה לא ממש סומך על מי שבפנים, וכנראה גם לא על מי שלמעלה.

אין לי כוח להגיב ספציפית על כל שטות שאמרת פה הערב, אבל אם להתמקד במה שהכי צרם לי (אולי חוץ מהכללה גסה שטוענת שרבים מאתנו עומדים להתגרש, ולו רק משום שכנראה הקשבנו לאיזה רב שאינו קיים שאמר לנו להתארס וכמובן שאיננו מסוגלים להחלטה כזו לבד), שאלה עיקרית לי אליך:

מתוך מה מתחתנים אם לא מתוך אמונה? אתה קורא לזה "לסמוך על הנס". סבבה. אז חודשיים זה לא מספיק להכיר. כמובן שגם שנה לא. שנתיים? שלוש? חמש? 7? 34? 72?

אני מכירה איש בן 80 שהתחתן בשנה שעברה אחרי שאשתו נפטרה, אתה חושב שהוא מספיק בוגר להחליט את זה? אבל מה אם הם "יצאו" לא הרבה זמן? אתה עדיין מאשר?

באיזה גיל אנחנו מספיק בוגרים כדי להחליט את זה?

אחרי כמה שנים מתחילים לפתח כישורים נבואיים כדי להגיד מה קורה בעתיד?

לגלות לך? בשנה שבה מתחילים להאמין... (ואין בזה שום ידיעה לגבי עתידי האישי ג"כ, רק אמונה...)

ובבקשה תקן אותי אם אני טועה לגביך, בבקשה......

כל השאר מלפפון.

וברצינות- מבחינתי אפשר למחוק את כל התגובות שכתבתי.

תמצת מעולה את מה ששאפתי להגיע אליו ולהגיד.

בהחלט חברה ראויה לשבח.

אחרי שעשיתי את ההשתדלות שלי. לצאת ל-5 דייטים, זו לא השתדלות. אני לא אתפלא אם הוא יעשה לי דווקא... 

אני מבין מצוין מה שמדברים אלי. ואם אני כותב שטויות, אז מפאת כבוד הנוכחים האחרים שבפורום לא אכתוב מה אני חושב שאת כותבת... 

מתחתנים מתוך הבנה. מתוך היכרות. מתוך דרך משותפת וכיוון משותף. מתוך אהבה. אחרי שכל אלה קיימים, אז נכנסת האמונה לתמונה. לא להיפך - יש אמונה ומקווים שכל השאר יסתדר. זה נקרא לסמוך על הנס. 

לא כתבתי שחודשיים זה לא מספיק זמן - זה גם תלוי באינטנסיביות של הפגישות. (כנראה שיש מישהי אחרת שלא מבינים מה שמדברים אליה - שוב אציע את שירותיי בשיעורי עזר בהבנת הנקרא...)

5 דייטים=10 שעות בממוצע. זה כלום. אי אפשר להכיר בנאדם ב-10 שעות. אפילו פסיכולוג או פסיכיאטר לא יכולים לתת חוות דעת מקיפה אחרי 5 פגישות. 

לגבי האיש בן ה-80, אני לא יודע מה הסיפור שלו, אבל הסיכון שלו קטן הרבה יותר. קודם כל, חודש בשבילו יכול להיות כל מה שנשאר לו (ואני מקווה שלא). מעבר לזה, הוא לא דופק חשבון לזה שהוא עלול להיות גרוש ואז יהיה עליו כתם. 

בנוסף, גם אם לא יהיה לו טוב, כנראה שהוא לא יצטרך לסבול הרבה זמן. 

יש הבדלים. 

הבגרות מגיעה כשיוצאים לתקופה מסוימית מהמסגרת שבה אנחנו מסתכלים על מי שמעלינו כמלאכי שרת - ישיבות תיכוניות, אולפנות, ישיבות ומדרשות - ומתחילים לחיות ולהכיר את העולם בעצמנו ולא לפי מה שאמרו לנו. 

לגבי נבואה - את כבר כנראה עומדת לפחות בקריטריון אחד ממה שקראתי, ע"מ להשיג נבואה... לגבי כל השאר, פשוטי העם, נצטרך לחכות לביאת גואל... 

אין לי מילים.

אבל באמת, אני שמחה בשבילך שאתה מבסוט מעצמך.

תודה שסיפרת לי שלא הכרנו, שלא הייתה אהבה, שלא הכרנו את העולם...עכשיו אני יכולה למות בשקט כמו אדם בן 80.

קצת כבוד, בנאדם. אם לא למי שמגיב לך, אז לפחות לאדם שכבר עבר כמה דברים בחייו ורוצה לחיות את שארית חייו בשלווה, בלי לספור את הדקות. אתה מחכה לירושה או משהו?

אה, ותודה שסיפרת לי שלהיות גרוש זה כתם, באמת שאני לא מכירה גרושים. במיוחד לא כאלה שהתחתנו שוב.

את מדברת על הכבוד שבו את כתבת לי? כי עניתי לך באותה רמה של כבוד... לא פחות ולא יותר... 

ואין לי מושג למה את מתכוונת כשאת כותבת:

"אם לא למי שמגיב לך, אז לפחות לאדם שכבר עבר כמה דברים בחייו ורוצה לחיות את שארית חייו בשלווה, בלי לספור את הדקות. אתה מחכה לירושה או משהו?"

אני גם מוכן להעביר שיעורים בתחביר... או איך לכתוב כתיבה שאינה אסוציאטיבית... 

ובעיני להיות גרוש זה לא כתם - אבל אני מכיר קצת את הלך הרוח במגזר ויודע שאצל אנשים רבים זה כן כתם וזה גם מהווה שיקול אצל אנשים אם להתגרש או לא.

אם לא היה ברור, לזה התכוונתי.  

רק כמה דברים..

לגבי זה ש5 פגישות=10 שעות, אני יכולה להעיד על עצמי שעם בעלי הצלחנו ב5 הפגישות הראשונות להיות יותר מ35 שעות בסה"כ לא כולל משהו כמו עוד 20 שעות טלפוניות, והמון SMSים... וקשה מאד "להעמיד פנים" במפגשים אינטנסיביים כ"כ (במיוחד אחרי דייט של 12 שעות שכולל גם לילה ללא שינה)

לפעמים כשיש זרימה עוד מההתחלה- אז מצליחים להיות הרבה יותר ביחד ולהכיר הרבה יותר לעומק מהר.

וזה לא הפריע לנו לצאת 3 חוד' אינטנסיביים לפני שהחלטנו, מתוך מקום בטוח יותר.

אבל דווקא מהבחינה השכלית- אחרי 5 פגישות כבר ידעתי שאם אני אתחתן איתו- יהיה לי טוב. הרגש הוא זה שבא לאט יותר (וב"ה שכך!)

אני אמנם תומכת מאד בגישה של לקחת ת'זמן ולא לרוץ לשומקום, ו3 חוד' זה מינימום בעיני כדי להחליט החלטה גורלית כ"כ- אבל אני מכירה גם הרבה שעשו אחרת וב"ה הצליחו לבנות בית מדהים. זה פשוט יוצר סיכוי גבוהה יותר לצורך בעבודה קשה יותר, אבל לא חוסם את הדרך לאושר ואהבה אמיתיים. (כל עוד הם באמת עשו את זה מתוך שכל וקשר רגשי בסיסיים..) ואני מכירה גם לא מעט שעשו את זה בגלאים מאוחרים יותר. (25-30) ועם הרבה שכל ובגרות.

זו הפעם הראשונה שאני שומע על דייט כזה - ועוד דייט בתחילת הקשר. 

5 פגישות=10 או 15 שעות במקרה הקיצוני. אני לא מכיר הרבה אנשים שיצאו לדייטים שיותר ארוכים משעתיים-שלוש. 

טלפון זה לא פגישה. זה לא אותו דבר ואי אפשר לבחון התנהגות של בנאדם דרך הטלפון - אלא אם כן, הוא אנטיפת. 

ואת לא ידעת שיהיה לך טוב איתו אחרי 5 פגישות - ידעת שעם הצדדים של הבנאדם שאותם ראית, יהיה לך טוב. אם באמת ביליתם 35 שעות ביחד ב-5 דייטים, אז באמת יכול להיות שהכרת אותו טוב מספיק (אם כי, זה עדיין יחסית מעט בעיני, אבל זה כבר סביר. במיוחד אם זה באינטנסיביות). 

אני מכיר אנשים שגם עשו את זה, והם מאוד מאושרים - אבל הם לא ממליצים לאף אחד לעשות את מה שהם עשו. אני מניח שיש להם את הסיבות שלהם. 

אני לא שמעתי על מישהו בגילאים יותר מבוגרים שעשו משהו כזה. 

יש כאלו שבטוחים שזה זה ומתארסים מהר ויש כאלו שלוקח להם קצת יותר זמן.

אסור להיות בלחץ להחליט מהר כי זה מה שמקובל בסביבה ומהצד השני אין סיבה למרוח קש סתם כשכבר בטוחים

בתנאי שהפגישות מנוצלות היטב (כלומר: לא נמרחים על דיבורי הא ודא. לא שאני מזלזלת חלילה!!!!! אבל אם רוצים להחליט מייד - יש ללבן קודם/במקביל את הנושאים המהותיים וה"כבדים").

כיוון שלא פגשתי את ה-אחד שלי (בינתיים) - אני לא יודעת לספר לך מהניסיון שלי... (אני גם לצערי לא יודעת לנצל טוב את הפגישות...). אני חושבת שזה אפשרי, אבל חבל לרוץ... מה יקרה אם יצאו עוד 5 פגישות?

ב"הצלחה לכולם!!!

ממילא, הן לא תשנינה את דעתן בגלל מה שאומרים כאן (כמו שלא שינו בגללך, שקרובה אליהן),

וכנראה גם את לא...

מה שכן, "מריחת יתר" (מעבר לתקופה שגם את חושבת כנראה שמספיקה) אין בה כנראה כל ערובה להצלחת-יתר.

ואלו גם דברים שמשתנים מאדם לאדם.

לדעתכם ואני חושבת על זה הרבה כדי להגיע למסקנה הנכונה עבורי, ואז גם יהיה לי קל לצאת כנגד המוסכמה החברתית הזו...

שאת לא צריכה לצאת "כנגד" (במובן של דיבור עם אחרות) - זה לא טוב לא לך ולא להן..

אבל גם חושבני, לגבייך, שאת צריכה להיפגש את מס' הפעמים שאת מרגישה מספיק שלמה עם ההחלטה להתחתן עם הבחור שתרגישי שהוא "בכיוון".

אתם תיפגשו בעדינות ובצניעות, כפי שמתאים לכם; ותהיו שלמים עם החלטתכם. לא נראה - מתוך דברייך הקודמים - שיש חשש שאת "תמרחי" סתם, מעבר למה שבאמת צריך. ואת זו שמתחתנת (בעז"ה) וצריכה להרגיש טוב עם זה.

בהצלחה רבה.

שזה אישי לכל אחת ואחד, לפי האופי שלו. יש אנשים שלהוטים כ"כ למצוא/רגשיים מאוד, שברגע שנוצר קליק, הם ממהרים "לתפוס" את המדוייט/ת ולהחליט על נישואים במהירות לפני שיבוא אחר/ת וייקח, או שיהיו דברים אחרים על הפרק. יש מתונים ששקולים יותר, ולא ממהרים. אל תתני לחברה להשפיע עלייך באופן כזה שתפספסי בחורים טובים/תעשי החלטות שגויות. אחרי הכל, חתונה היא צעד גורלי, ואסור להקל ראש בעניין.

ובכלל, זה לא העניין של החברה כמה נפגשים, ואיך, ואיפה..זה סוג של חטטנות לדעתי, והלא הברכה שורה בדבר הסמוי מן העין..וגם מהראש. את תלכי לפי מה שמתאים לך, ואחרי הכל, פגישות כמו טנגו דורשות שניים. אם המדוייט שלך יצטרך זמן כמוך, אז זה הכי מתאים. וחבל לרוץ, כי גם זה סיכון במידה מסויימת, וגם (לפי מה ששמעתי) הבריח לא מעט בנים טובים, שפשוט צריכים לבנות קשר בשלבים, ולא לרוץ לעבר החופה.

אחרי 4-5 דייטים להחליט להתחתן? פשוט חוסר אחריות. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. 

לפעמים, עושים דברים חסרי אחריות ולוקחים סיכונים לא מושכלים, ואפילו די טיפשיים - וזה מצליח. 

אבל על כל מליונר שיצא מלאס וגאס, יש לפחות 100 שהשאירו שם את את כל רכושם. 

אני לא מבין מה בוער ובשביל מה זה טוב לרוץ כ"כ מהר. 

אם זה נכון אחרי 4-5 פגישות, זה יהיה נכון גם אחרי 20-30. 

אם זה לא נכון - אז אחרי 4-5 דייטים, אתם עדיין עלולים לחשוב בטעות שזה כן. 

אבל זה לאו דווקא נכון במציאות.

לפעמים טוב להחליט בזריזות ולא להתעכב. אם מרגישים "הפעם עצם מעצמי" ונראה שיש חיבור-

אין עניין להתמהמה. ההתמהמהות לפעמים גורמת ליצר רע של אובר מחשבות "אולי זה לא הוא? אולי יש יותר מוצלח? אולי לא כדאי לי עכשיו בכלל?".

יאללה, קח/י אחריות ובגרות! נראה מתאים? ב"ה! לך/י על זה!

ואני לא נכנסת לקטנות של כמה פגישות נחשב קצת וכמה זה סבבה.

זה עניין אינדיבידואלי. העיקר שלא יתמהמהו סתם.

מה יקרה אם הם ייצאו לעוד כמה דייטים לפני שהם יעשו צעד כ"כ גדול? כלום. שום דבר רע. 

מה יקרה אם הם טועים ביחס למה שהם חושבים שהם יודעים? גירושין בגיל צעיר או אומללות. 

לזה אני קורה חוסר אחריות. אין בזה שום רווח. רק סיכוי להפסד. 

אני לא חושבת שמספר הפגישות הוא זה שיכריע אם הזוג יכול להתחתן או לא וכמה הם מכירים,

אלא הפתיחות והקבלה אחד של השני.

אני בקלות נקשרת לאנשים ומהר מאוד מגיעה איתם לעומקים-

כך שבאמת אני יכולה לזהות בהרבה מקרים על בחור כבר בפגישות הראשונות אם הוא קשור או לא.

כבר בפגישה הראשונה אנחנו מגיעים לעומקים (לאו דווקא "איך יראה שולחן השבת שלך..?").

אין את הניכור והחשדנות של ה5-6 פגישות ראשונות..

אני לא רואה בזה חופזנות וחוסר אחריות. אני רואה בזה מיקוד, הכלה ורצון להתחתן.

"אני יכולה לזהות בהרבה מקרים על בחור כבר בפגישות הראשונות אם הוא קשור או לא".

הרבה מקרים - ומה יקרה אם תעשי טעות? טעות כזאת שתמצאי את עצמך נשואה אחרי שבועיים ליד ימינו של השטן בכבודות ובעצמו. (ו"איך ייראה שולחן השבת שלך?" - ממש לא נתפס בעיני כעמקות - זה נראה לי שוב, כמו שאלה שמנחים בנות לשאול כשהן באולפנא). 

וזה לא משנה כמה מהר את מתחברת לאנשים. את לא יכולה לדעת עליהם מספיק בתקופה כ"כ קצרה כדי לעשות צעד כ"כ רציני. 

אני לא רואה בזה מיקוד - אלא טשטוש. לא הכלה - אלא נאיביות. לא רצון להתחתן - אלא לחץ להתחתן. 

אתה אף פעם לא תדע בוודאות שהיא ה-אחת.

תמיד יהיה את החשש הזה שאולי עשיתי טעות.

ואני בהחלט חושבת שעם רצון להתחתן בשילוב עם הכלה, פתיחות ורצינות-

ניתן להחליט על מיסוד הקשר גם אחרי לא הרבה פגישות.

ס"ד, זה בעיקר!

רק טוב.

עריכה: עצה נחמדה לכולנו-

אל תחפש את ה-אחת. חפש אחת (שתוכל להתאים..).

כל העולם שלנו מושתת על הסתברות. 

כל מטוס שממריא - אין ודאות שהוא ינחת. יש סבירות של 99.99% שהוא ינחת. אי"ה. 

היית עולה למטוס שהסבירות שהוא יתרסק היא 50%? 60%? 90%?

אני לא. 

ככל שבודקים את המטוס יותר, יש יותר סיכוי שלא פיספסנו משהו. אז נכון שאין ודאות, אבל אני הייתי רוצה שהמטוס שאני עולה עליו יעבור בדיקות מקיפות. 

אז להבדיל, גם כשבאים להתחתן, יש צורך להכיר את הבחורה - כמה שיותר טוב. אז נכון שאי אפשר לדעת הכל ואין ודאות - אבל היית מוכנה שבואינג יעשו בדיקה של רבע שעה בלבד לכל מטוס? הרי בכל מקרה אין ודאות... אז בשביל מה לבדוק לעומק?

נגיד 4-5 דייטים, כל דייט שעתיים - אני לא הייתי עולה למטוס שבקרת האיכות שעשו לו נמשכה 10 שעות בסה"כ. 

ולהתחתן זו החלטה הרבה יותר רצינית בעיני. לכן, אני לא מבין מישהו שלוקח החלטה כזאת אחרי זמן כ"כ קצר. 

וגם אם מטוס עבר את כל הבדיקות, עדיין יש צורך בס"ד כדי שהוא לא יתרסק. 

ס"ד זה רק אחרי השתדלות של האדם. לצאת 4-5 דייטים ולהחליט להתחתן - בעיני זו לא השתדלות, אלא הסתמכות על הנס. 

החברות שבדעה הזו בד"כ מתארסות על סמך מה שהן מכנות"התאמה שכלית" וכמעט בלי רגש, כך שלהט רומנטי זה הדבר האחרון שמניע אותן...הן פשוט טוענות שלא צריך להמרח יותר מדי....ושהמרחות מביאה נזקים,בעיקר בעיות צניעות.

לא ידעתי שאנחנו רובוטים או איזה שותפים לדירה..

זה מה שאמרו להן באולפנא. "הרגש יבוא אח"כ - ואם זה מתאים, תתחתנו וכמה שיותר מהר. למה למרוח?"

הן מתחתנו לא מתוך רגש, אלא מתוך מה שבעיני נדמה כ"שטיפת מח" שבוצעה ע"י אנשים חסרי אחריות. (מצטער אם זה פוגע במישהו, אבל זו דעתי). זהו להט מסוג אחר. יותר בכיוון של להט דתי. 

לצאת 10-20-30 פעם זו לא המרחות. ועדיפים ה"נזקים" האלו מנישואי בוסר. 

ואגב, בשביל להגיע למסקנה שיש "התאמה שכלית" - ממש לא בטוח שמספיק זמן קצר יותר. 

רק על סמך "התאמה שכלית",

וגם לא צריך להגזים "להט רומנטי" - זה סתם שטויות..

העיקר זה שיש בסיס אמיתי לכך שאחרי החתונה יהיה בית כמו שצריך.

מה שמרגישים לפני כן, זה לצורך הענין הזה. לא כערך בפני עצמו. אבל לצורך כך - זה חשוב.

ועל כן, חשובה האהבה הבסיסית/הרגשת הקשר זה לזה. ושרואים שזה בכיוון להמשיך להתפתח.

וזה לא סותר ש"לא צריך להימרח יותר מידי". נכון מאד. ומה זה "יותר מידי", משתנה מאדם לאדם.

ובוודאי שצריך להישמר מכל משמר מבעיות צניעות. מה השאלה.

בסיס רעוע ביותר שיש לו יותר סיכוי להתפרק מלהחזיק מעמד. 

"יותר מדי" - אכן משתנה מאדם לאדם. אבל יש רף מינימלי שנכון לגבי כולם. 

בעיות צניעות אחרי 4-5 דייטים? ממרומי גילי אני תוהה אילו בעיות צניעות יכולות להתעורר בקשר כ"כ קצר... 

מעניין שאנשים שמתחתנים אחרי 4-5 דייטים הם לרוב מאוד צעירים, תמימים וחסרי נסיון. אנשים עם להט שאותו החדירו להם טוב-טוב במקומות הלימוד התורניים שלהם.

אנשים שעוד לא הפנימו שלא כל מה שאמרו להם שם, הוא קדוש ונכון, ושגם שם יש אנשים חסרי אחריות שמוכנים לערוך ניסויים (כושלים) בבני אדם.

התארסתי אחרי חמישה דייטים. ותראה את התוצאה היום 11 שנים אחרי אני ואשתי חיים בשני בתים נפרדים....

ועכשיו ברצינות, כמו שכתבתי לעיל לא לכל אחד זה מתאים ואם לא בטוחים שזה זה אז זה אכן חוסר אחריות אבל להגיד שזה לא אפשרי? ממש לא.

מי שצריך שיעורים בהבנת הנקרא - אני אמנם לא מורה ללשון, אבל יש לי ידיעות לא רעות בעברית והוא מוזמן לפנות אלי באישי. 

לא כתבתי שזה לא אפשרי. בשום מקום. כתבתי שזו סבירות נמוכה. יש אנשים ששיחק להם קלף משוגע. הם לקחו סיכון, ויצאו מליונרים מלאס וגאס. 

זה לא אומר שהם עשו מעשה חכם - זה עדיין היה מעשה אידיוטי למדי, רק שבמקרה שלהם, זה השתלם. 

ועל כל אחד שהתעשר שם, יש לפחות 100 שאיבדו את המכנסיים. 

אז לך זה הצליח. אצל רוב האנשים, זה ייגמר רע. 

ואגב, בן כמה הייתם, אתה ואישתך, כשנישאתם? מעניין אותי אם אני אכן צודק לגבי נושא הגילאים... 

ואתה גם צודק שאנשים שהתארסו מהר לא ממליצים לכולם לנהוג כך.

לא תמצא בשום מקום המלצה שלי לפעול כך אלא הבנה לאלו שהחליטו לנהוג כך בהנחה שהם מספיק שקולים ואחראים.

אני חולק על הטענה שלך שיש הסתברות נמוכה להצליח. הצלחה בחיי הנישואין לא נובעת מכמות הדייטים.

הצלחה בחיי הנישואין תלויה בעבודה היומיומית של בני הזוג. זוג שלא יודע להתמודד עם משברים לא יצליחו גם אם הם ייצאו לאלף דייטים ואילו זוג שפותר משברים בצורה בוגרת ונבונה יחיה טוב ללא קשר לכמות הדייטים שקדמה להחלטה להתחתן.

מי שחושב שעבודת הזוגיות נגמרת ברגע שהוא שם את הטבעת על האצבע של האשה טועה ובגדול. העבודה רק מתחילה ברגע הזה.

פתרת לי קצת ממבוכתי בנושא...

טענקס עקיבא

לא ממליצים לאף אחד לנהוג כך. 

אפילו אתה לא ממליץ לפעול כך - אז על מה הדיון? 

בכל מקרה, הצלחה בחיי הנישואין מבוססת על התאמה בין בני הזוג. זה דבר שלא ניתן לקבוע אותו בסבירות גבוהה לאחר מספר שעות. יכול להיות שקיימת התאמה - אבל לא ניתן לקבוע זאת כ"כ מהר. 

ברור שלאחר מכן יש הרבה עבודה. אבל צריכים בסיס לבנות עליו. הבסיס הזה צריך להיבנות לפני שמתחתנים. 

ואגב, למה אתה חושב שזה קורה דווקא בגילאים האלה?

זה קורה בעיקר בגילאים האלו כי הרבה פחות מקובעים.

ככל שגדלים ומתברגנים יותר קשה להתגמש ולהתאים את עצמך למישהו אחר.

אין לראות בדבריי המלצה להתחתן בגיל כזה או אחר

בגלל שבגילאים האלה, אנשים הם אימפולסיבים וחסרי אחריות. 

הם לא טורחים לחשוב שלוש דקות מעבר לכאן ועכשיו והם לא משתמשים יותר מדי בהגיון. 

במיוחד אם הבטיחו להם (רב, רבנית וכו') שזו הדרך הנכונה, והם צעירים מדי מכדי לצבור נסיון ולדעת אחרת. 

מעצמם, בלי "קוצים" ובלי שוטר, את ספסלי בית המדרש, שלושה סדרים ביום?

להם תקרא "אימפולסיביים"?

הדברים לא קשורים אחד לשני. 

אדם יכול להחליט לצאת לטיול של חוצה ישראל במשך מספר חודשים בהחלטה של רגע - ואח"כ להתלבט חודש וחצי איזה רכב לקנות. 

תלוי במה. אנשים יכולים להיות אימפולסיבים בדברים מסוימים ומחושבים באחרים. 

אני לא מכיר אף רב / רבנית ש"הבטיחו להם שזו הדרך הנכונה, והם צעירים מדי מכדי לצבור נסיון ולדעת אחרת."

אשתי בוודאי לא הייתה מושפעת משום רב/נית..........

וגם היום ממרום שנותיי אני לא חושב שפעלתי בצורה אימפולסיבית וחסרת אחריות.

ברור שלא כל מי שמתחתן עושה זאת בצורה מושכלת ואחראית אבל אני לא חושב שגורם הגיל פה משמעותי.

(אגב, לא התחתנתי ממש מוקדם - תחילת שיעור ה')

נראה לי שיש לך יותר מידי דעות קדומות בנושא שלא בהכרח תואמים את המציאות.

ומהבחורות שלמדו באי אלו אולפנות שיוותרו עלומות - זה מה שאמרו להן שם. 

זה נכון במיוחד לגבי בנות. 

אז אולי זה לא רק - אבל ממה שאני מכיר, מדובר ברוב. 

אתה אולי לא חושב שגורם הגיל משפיע פה - אבל עובדה שהוא כן. גם את אמרת זאת בעצמך. 

(ואתה היית בן 23, בת כמה היא היתה?)

נראה לי שאני רואה את הענין בצורה מפוכחת מבחוץ ובדעה לא משוחדת. 

אגב, אני לא יודע מה הבנת ממה שכתבתי, אבל אני התכוונתי שהרבנים אמרו להם שזו הדרך הנכונה. 

מעבר לזה, הם היו צעירים מדי מכדי לצבור נסיון ולדעת אחרת. את זה, לא הרבנים אמרו להם. 

להיות / לא להיות אימפולסיבי או חסר אחריות זה קשור לאופי, לעבודת המידות, ואפילו מושפע ממה שהאדם עובר בחיים  אבל לא בהכרח קשור לגיל. ב"ה יש מספיק אנשים בוגרים ומחושבים בגיל צעיר (ויעיד הפורום הזה בכבודו ובעצמו..) שברגע שהם יודעים לרוב מה הם רוצים מעצמם ומה הם מחפשים ויודעים שנישואין זה עבודה אז כשמוצאים- הולכים על זה בע"ה. ויש גם הפוך. ולכן לענד"י, גם אם לא באופן גורף- כן אפשר להגיע להחלטה על סמך מס' פגישות מצומצם, כשאדם מכיר את עצמו ואת כוחותיו, יודע מה הוא רוצה מעצמו ומה מחפש ומבין באופן כללי אפילו מה זה אומר נישואין, בעיקר בנפש, נמצא במקום של הכלה קבלה ונתינה עד כמה שאפשר, אז בהחלט יש לו אחריות ויכול לעשות את הצעד הזה. והמקום הזה, המוכן, מתבטא גם ברצון, האמיתי, לא זה שמושפע מהחברה, תחושת החסר הזו בנפש וגם באחריות להוריד את זה לשלב המעשי.

זה נכון שזה קשור גם לאופי - אבל גם לגיל. במיוחד אצל אנשים שנמצאים במקום שזה שמפמפמים להם כל היום. (אולי אימפולסיבים לא היתה בחירה נכונה לתאר את מה שרציתי...)

אולפנות שמלמדות שבחורה צריכה להתחתן מיד בסיום הלימודים ולפעמים כדאי שזה יקרה  עוד קודם.

אז בחורה שמושפעת בקלות, עם אופי לא הכי חזק בעולם, לא תעלה בדעתה לחשוב אחרת. והרי אמרו לה שיצחק ראה את רבקה ומיד אהב אותה - ככה שאין צורך ביותר מפגישה, או מקסימום שתיים (כי הרי לא כולנו יצחק אבינו...) כדי לסגור ענין. גם את זה אמרה המחנכת.

ברוב המוחלט של המקרים, מדובר בבחורים ובחורות צעירים מאוד יחסית. לפני סוף שירות לאומי ולפני תום ה'הסדר'. לרוב אפילו לפני הגיוס. 

ילדים בגיל הזה, עוד לא מספיק בוגרים כדי לדעת בעצמם מה הם רוצים ומה הם מחפשים.  

הם הולכים על זה ומקווים לטוב. זו גישה מאוד ילדותית וחסרת אחריות בעיני. 

כמה בחורות בנות 25 אתה מכיר התחתנו אחרי 4-5 דייטים? זה בעיני די מתמצת את הענין. 

או שמא: בכל האולפנות בו זמנית.

ושמעתי כמה וכמה סיפורים מזעזעים על כמה וכמה אולפנות מכמה וכמה בחורות שונות ודוסיות למדי. 

מישהי סיפרה לי שהמחנכת שלה אמרה לה, ביום שבו היה פיגוע בירושלים, שהפיגוע קרה בגלל שהיא לובשת חצאית קצרה מדי. ממש ככה. (וזו בחורה דוסית שלא סתם תספר כאלה סיפורים). 

אז לא למדתי באולפנא, אבל שמעתי גם על טיולים לעמוקה בכיתה י"א ועל בדיקות דור ישרים בתיכון. הכיוון ברור. 

(גם occurence אחד מהטמטום הזה, הוא אחד יותר מדי...)

ממה שהתרשמתי בעניותי,

אכן מדובר בתופעה קיימת בתוך כמה וכמה אולפנות -

אך ממש לא אופפת-כל (גם לא בהכרח את כל האולפנא הספציפית.

כל מקום ושרוטיו...).

האם מאותן אולפנות יש מסה גדולה משמעותית של בחורות שמתחתנות בגיל 19 אחרי 4 דייטים... אני מאמין שכן, אבל לא בדקתי. 

יהיה מועיל גם לעוד מטרות...

לא חשבתי על זה כך, יש מצב...

כשאר דבריך כאן (בחרתי את אחת ההודעות..).

אני לא חושבת שצריך להתארס מתוך להט רומנטי-פשוט היו כאלה שחשבו שזה המניע של החברות שלי להתארס כ"כ מהר,אז הבהרתי שזה לא נכון.

אני מסכים איתך לגמרי...

[לא התכוונתי לייחס לך את האמירה הנ"ל]

4-5 פגישות זה יותר מדי, מספיק פגישה אחת או שתיים. אלא א"כ את "בת" שאז צריך זמן שלא קשור באמת לרמה של ההכרות.

אבל כמו שכתבת, כן צריך שתהא מציאת חן (בסיסית) ושאיפות שמסתדרות יחד.

ואיך אתה מרגיש בדייטים עצמם?

זה יכול להיות עניין שכדאי לטפל בו בשלב בחינת ההצעה ועד להתנהגות בדייט עצמו.

'מסתיימים' הכוונה שהיא מסיימת אותם?

אם אתה מסיים, זה בירור מסוג אחד.

למה ההצעה, שנראתה לי בעלת פוטנציאל, כבר לא רלוונטית? מה פגשת שגרם לך לחתוך? זו בעיה בהצעה, כלומר לא היתה שום סבירות, אין שום דמיון/קשר בין הדמויות, או שזו בעיה בתקשורת, ביצירת הקשר?

אם זו בעיה בהצעה, למה הציעו לי? ייתכן ולא מכירים אותי/אותה/לא יודעים מה אני מחפש? למה לא 'עליתי על זה' מראש, בשאלות מבעל הרעיון (מלבד פרטים טכניים ומהותיים כאלה ואחרים, 'למה חשבת שהיא מתאימה לי?', 'למה חשבת שאני מתאים לה?'. לא 'כי לשניכם יש אוזניים/לב וריאות', אלא למה דווקא אני לה ודווקא היא לי. איזו ייחודיות ראית בכל צד שהעלת לך את המחשבה שיכולה להיות התאמה) או בשאר הבירורים. אולי העניין צריך חידוד?

אם זו בעיה ביצירת הקשר, האם נבהלתי משתיקות/משהו ספיציפי שהיא אמרה? האם חתכתי 'כי הרגיש לי' או שיש סיבה שאפשר להצביע עליה? הרם באמת נתתי הזדמנות או שמיהרתי לחתוך כי לא היו לבבות והצעת נישואין אחרי 20 דקות? האם נכון לחתוך אחרי נסיון אחד, כששני זאים נפגשים ומובן יהיו רגעים לא נעימים (וגם לא נוראיים) של שתיקות מביכות, או שנכון לתת צ'אנס נוסף, ואולי אפילו יותר? האם אני באמת בא מוכן לקשר, ובא להשקיע בדייט, או בא 'לעבור אותו' (כמשתמע קצת מנוסח שאלתך), ומיילא כל הדייט לא רלוונטי? האם יש בי פחד מיצירת קשר שגורם לי להיבהל ולהרגיש שזה לא רלוונטי, או אפילו להצביע על דברים ספיצייפיים למרות שהם לא באמת מהותיים לי?

אם היא חתכה, יש בירור נוסף, אך זה כמובן דורש גם את הבירור האם ההצעה היתה רלוונטית. אם לא, למה לא סוננה בדרך? האם ייתכן שהמציע/הדמויות שאצלן ביררו עלי לא מציגים אותי נכון?

אפשר גם לשאול אותה, בטלפון בו היא חותכת או בהודעה אחרי זה, למה היא חותכת. היא לא חייבת לך תשובה, וכנראה שהיא תענה 'הרגיש לי שזה לא מתאים', אתה יכול לבקש הערות/הארות להמשך הדרך, אולי תקבל משהו.

ייתכן שיש בך, במראה/דיבור/התנהלות שלך בדייט משהו מרתיע/מרחיק? האם השקעת בדייט, באת מכובד, פתוח (כמה שאפשר) להכיר, לשמוע ולשתף, התעניינת בה ולא חיטטת יותר מידי? האם חשבת מראש על מקום שנוח לה, מתחשב במה שמתאים לה, לא ליד כל החברות, מקום נעים, אולי אפילו עם שירותים? האם הבאתי לפגישה הראשונה מיץ תרד הולנדי סחוט ועוגיות שעורה ותירס במילוי חסה? התנהגתי מוזר? נסה לשחזר את מהלך הפגישה ולבחון אם היתה התנהגות מרחיקה מצידך.

כשזו אחת או שתיים, יש סבירות שההצעה לא רלוונטית/הן לא פתוחות לקשר, אבל אם זה כבר עם בנות רבות, יש כאן נורת אזהרה לכיוון שלך. מה אני לא עושה נכון.

זו התמודדות קשה. נסה ללמוד משהו מכל פגישה. להתייעל בתקשורת, להכיר גבולות ולהבין מה חשוב לאישה ומה מעניין אותה, למד להתחשב, ובעיקר, להיפתח.

זה נסיון לא פשוט. תדבר עם אבא, תגיד לו, ותתכוון לזה, שקשה לך, שאתה צריך את עזרתו, ושאתה מתאמץ ומשקיע כדי להקים בית לכבודו. קבל את הקשיים הללו באמונה, ויהיו לזכותך.

(מקווה שכתבתי כל מה שחשבתי, כי בטעות מחקתי הכל וכתבתי הכל מהתחלה)

אשריך. יצליח ה' דרכך ותבשרנו בשורות טובות במהרה.

אכן גם אני הייתי בבעייה כזו עד שלימדו אותי איך לפתח קשר עם אישה.
ואז הכל השתנה שסוף סוף הכדור היה אצלי.
לא בקטע מלחיץ אחי אבל אתה צריך ללמוד אם יוצרים קשר עם אישה.
תחשוב שזו בחורה שהיית רוצה ובגלל שאתה לא יודע איך מפתחים איתה שיחה הכל בורח לך, פשוט חבל.
לכן יש אנשים מאוד מאוד מסויימים שיודעים להדריך אז שווה לפנות אליהם וכן גם לשלם אם צריך.

תודה

אני יודע שזו לא מחלה, וברור שצריך אכן לבדוק מחלות גנטיות. אבל זה מטריד אותי. הלוואי שלא. 

אבא שלי נמוך, אמא שלי ממוצעת על גבול הנמוך,
וכולם אצלינו די נמוכים במשפחה. (אני נמוך)
אני חושב שאם זה פער, אז זה אמור להתאזן, אבל אין לי באמת ידע מקצועי...
אבל בסוף אם תתרגל לזה, אז הגיוני שגם התפיסה שלך תשתנה.

כל תודה רבה על התגובה נשמה טהורה, מקווה שהשאלה שלי בסדר!

דברי שני, זה ברור שעל רוב פשעים תכסה אהבה..אבל עד שהאהבה תגיע....

וזה גם מובן מאוד למה זה מפריע לך.

ואני מניח שאתה שואל על הילדים שבעז"ה תאהב אותם איך שהם יהיו...

על הרגשות שעולות אצלכם. יש להן מקום.

אין לי תשובה על כך. אולי להמשיך ולראות אם זה עדיין מפריע.

אולי הילדים יהיו גבוהים כמוך? יש לנו שכנים שהיא מאוד נמוכה. ממש.

בעלה די גבוה (לא 1.90) ו90% מהילדים, גבוהים.

אבל יכול אולי להיות גם ההיפך כמובן.

אגב, קראתי בספר "יומנה של שדכנית" על מישהו שהגיע לאחד מגדולי ישראל

בטענה שאחותו שמה דגש על שטויות; הכירה בחור נמוך ואינה רוצה בו כי

טוענת שתתבייש ללכת איתו ברחוב.

הצדיק ענה לו: אלו לא שטויות. זה דבר שצריך לקחת בחשבון אם זה מפריע לה.

זה לגבי ההצטדקויות שעולות כאן לגבי הרגשות לגטימיות לגמרי.

מה עושים איתן? זה כבר נתון לשיקולו של כל אחד.

בהצלחה רבה!

כנ"ל לאבא שלי, ואימי עוד יותר נמוכה. לגבר זה לא קל מבחינת הביטחון האישי, לנשים אין בעיה (הן אכן נתפסות כ"מיניאטוריות ומתוקות"). ילדיי נמוכים כמוני, הבן עדיין קטן ולא מוטרד במיוחד, לבת הגובה שלה כלל לא מפריעה.
 

אבל רוב הסיכויים שילדיך יגיעו לגובה ממוצע של 175 ס"מ ואף הרבה מעבר. אז אין מה לחשוש. שאל את הבינה המלאכותית והיא תיתן לך תחזית על סמך סטטיסטיקה קיימת.

על בסיס מה את/ה אומר את זה? באמת כבר שבוע שאני מנסה להסתכל מסביב על משפחות ולא מצאתי משהו עקבי מדי..חוץ משאם יש גנים נמוכים אז זה עובר הלאה..

מה שלא נכון זה המחשבה שגן גבוה פלוס גן נמוך יוצר גן ממוצע. אם אתיופי יתחתן עם אשכנזיה אז הילד יצא מוקה? זה לא ביולוגיה.

אם חכם יתחתן עם טיפשה אז הילד יצא ממוצע הציונים שלהם? זה לא ביולוגיה.

אחד מהגנים יבוא לידי ביטוי וזו הגרלה שאין לנו איך לשלוט עליה, ומה שכן יכול להיות זה עוצמה משתנה של הגן המסוים - אבל הנטייה תהיה גבוהה או נמוכה, וממש לא נטיה לממוצע.

זה דבר שיש לדעת.

עכשיו השאלה היא מה הטעם שלך בנושא, אם בכלל אכפת לך/חשוב לך, וכדומה.

ברור לי שאין פה נוסחה מדויקת (אע"פ שיש מחשבון באמת כמו ששלחו למעלה חחח..) אבל רוצה לשמוע מנסיון החיים פה של האנשים מה רואים/שומעים מסביב. לדעת האם אני לבד בהתלבוטות הזו והאם יש לה מקום או שזה יצר הרע? 

קודם כל - זה נכון שזה לא תמיד יוצא ממוצע, אבל דווקא בדברים האלו (גובה וצבע עור) יש איזשהו ערבוב של הגנים שיוצר לרוב משהו באמצע (כי יש פה כמה גנים שמשפיעים, ולכן חלק מתקבל מהאמא וחלק מהאבא, והתוצאה מושפעת משניהם. יש תחומים אחרים שבהם רק גן אחד משפיע ואז זה באמת סוג של 'הגרלה' אם זה כמו אמא או כמו אבא).

מכירה כמה משפחות של אתיופי ואשכנזיה (או להיפך) והילדים באמת בצבע כמו של תימנים. וגם במשפחה שלי רוב הילדים קיבלו צבע בערך באמצע ביני לבין בעלי (עם שונות בין הילדים, אבל בגדול כולם בטווח שבנינו).

ולגבי הגובה - יש לי דודים שהם עם הפרש גובה משמעותי. הבעל בערך 1.90, והאישה סביב 1.50 (להערכתי, לא שאלתי אף פעם...). יש להם 7 ילדים, 2 בנים שקיבלו את הגובה של אבא שלהם (לא יודעת אם ממש בגובה שלו, אבל כן גבוהים מהממוצע באופן ניכר), ו-5 בנות בגובה ממוצע, גבוהות יותר מאמא שלהן אבל לא באופן חריג.

זה מציק לך בעין?

מרגיש לך מוזר להסתובב עם מישהי יותר נמוכה בהרבה ולא ממוצעת?

איך הצל/ השתקפות שלכם ברחוב או מול חלונות ראווה מרגישה לך??

כי לגובה כמה שתרצה זה מה שה' קובע

אני באה כמיך ממשפחה של גבוהים

אבא שלי 185 אמא 175 ויש לי אחים 192 188 אחיות 176 175 שזה גובה ממש גבוה לבנות

אבל גם אחים בנים יותר נמוכים - ממוצעים 176

(שזה הממוצע בערך לגברים- 177)

ואני שאני 170 זה גם גבוה לבנות

(הממוצע הוא 163)

זה תלוי ילד מה הוא אוכל כמה ישן אם עושה ספורט

אני מכירה זוגות שהם הפוכים שניהם מגרדים את ה170 ויצא להם בחור 185

זה משפיע אבל לא מחייב בכלל

אז תתיחס יותר להרגשה שלך איך זה נראה בעינך

כמה  זה מפריע לך שהאישה שלך שהיא נמוכה

לא הילדים שלך

כי לי זה מפריע🙂

מודה

נסיתי  עם כמה וכמה בחורים אבל אני לא נמשכת לכאלה שפחות מ178-180

אני צריכה לראות שיש הבדל גובה בנינו

האם שאני שואל את עצמי את זה גם. כי זה פרדוקס כזה. ככל שאני מפחד יותר מאיך זה ישפיע על דור העתיד אוטמטית זה משפיע על איך אני מסתכל עליה. 
ובדיוק כמו שכתבת, יצא לי להתסכל על הצל ברחוב וזה, וזה מרגיש לי קצת 'מוזר', כמו אחות קטנה. אבל אמרתי לעצמי שזה אולי סתם קול בראש שצריך לנפץ..מבולבל כבר. 

שמחה שזה לא הפריע לבעלי...

יש לנו ילדים גבוהים, ילדים ממוצעים וילדים נמוכים. מגוון נחמד

אגב, ההורים של בעלי גם נמוכים, רק הוא ואחיו גבוהים...

גם לדעתי - פחות תחשוב על הילדים העתידיים, אלא על איך זה מרגיש לך מולה, אם מפריע לך להיות בפער כזה מולה. זה עניין של העדפות מראה ולא של גנטיקה...

כל הילדים יצאו גבוהים (חמישה במספר)

ואם אתה שואל אם יצא לי לחשוב על זה פעם, אז בפירוש כן.

בסוף כשאני מתחתנת עם מישהו אני רוצה להוריש גנטיקה טובה לילדים, לא דווקא גובה. 

(לי אישית גובה יותר מפריע בקטע שגבר נמוך מצטייר בעייני כפחות "גברי" אבל לא יפריע לי שיהיו לי בנות נמוכות למשל)

אני גבוהה.  ובכל זאת, שמתי לב שיש גברים נמוכים שהם גבריים בהחלט.

כמובן שמטבע הדברים, אשה גבוהה היתה רוצה בעל שלפחות בגובה שלה.

אבל יש גברים נמוכים גבריים ומושכים. לגמרי. וגם גבוהים שלא נראים

גבריים כל כך.

מכירה מישהו נמוך נמוך נמוך.....למטה מהממוצע. בהרבה.

אשתו גבוהה גבוהה גבוהה...למעלה מהממוצע.

רואה די הרבה זוגות כאלה.

ויכול להיות שסתם נטיית גובה

כנ"ל אצל הגברת המיועדת.

כי כן, ברור שגובה מושפע המון מגנטיקה, אבל יש מקרים שזה ניתן לבדיקה ממוקדת של 2-3 דברים. לרוב יבדקו בשביל שלא יהיה לשני ההורים (למשל כי אז ההשפעה היא לא רק על הגובה, אלא גם על עוד דברים. או כי זה כבר יצור מצב קיצון)

בכל אופן. אני חושבת שייתכן שיש פה גם עניין של מגדר.

כי כאמור, לגברים גבוהים מאוד, קשה פחות מלנשים גבוהות מאוד. וכך גם ההפך.

אז אתה אולי חושב - מה אם הבן שלי יהיה נמוך מאוד וזה יקשה עליו בזיווג/ביטחון עצמי/ ווטאבר

אבל אני כאישה הייתי חוששת בעבר מההפך - מה אם תצא לי בת מאוד גבוהה?

אני נמוכה מאוד, בעלי מעל הממוצע אבל לא ברמה חריגה, אז לא נראה לי שתצא לי בת 180 חחח

אבל בהחלט מבינה את הקושי של ללכת עם מישהי שנמוכה ממך ב40 ס"מ (מהכיוון של זו שהלכה לצידו של מי שגבוה ממנה ב40 ס"מ, וזה באמת מרגיש לפעמים כמו "ילדה", עד שמתיישבים ואז כבר לא. אבל מבינה)

כתבת הרבה ממה שעובר לי במוח. 

ברור שגובה באיזשהו מקום זה יתרון/נורמלי לגבר ואילו לאישה זה יהיה חיסרון מסויים..וכל הקטע שזה גם בדיוק להיפך! ואין לנו איך לשלוט על זה. מצד שני, כמו שכתבתי, יש לי איזו תפיסה כזו שגובה הוא מאוד מאוד חשוב. לכן זה משפיע לי על איך אני תופס אותה וגם עולה הפחד על דור העתיד,..

למה גובה הוא מאוד מאוד חשוב? ( חוץ מלהגיע למדפים הגבוהים בסופר)

אני ובעלי נמוכים והחיים שלנו מצויינים ב''ה. מקסימום לוקחים שרפרף 

לחלוטין. זה דבר שלא בשליטתנו בכלל, והוא לא עקרוני למהות של האדם. והאמת שבגלל שזה לא מאוד חשוב אני כועס על עצמי שזה כל כך מפריע לי! באמת. 
אבל כמו שאמרתי, תמיד גדלתי כך שגובה הוא חשוב, תמיד החמיאו לי על זה ותמיד זה היה לי כיף. לכן זה נתפס אצלי כנראה כמשהו חשוב....

כמו הרבה דברים אחרים שמפריעים לאנשים אחרים

אז זה אמור להיות גם מאוד מאוד חשוב כשאתה חושב על הבנות העתידיות שלך, לא?

להיות בת גבוהה מאוד, זה ממש לא קל.

גם להיות בן מאוד נמוך.

אבל אני אומרת, שאו שגובה זה פיצ'ר חיצוני וזה הכל, ואז באמת לא כזה משנה

או שהוא מאוד חשוב, אבל אז זה חשוב לשני הכיוונים שלא יהיה גובה קיצוני. לא?

קיצוניות לא טובה בשום דבר ובשום מצב. לא מחפש קיצון. 
מבחינתי גובה זה לא הכי חשוב, ברור שהעיקר הנשמה והמידות. עם זאת, קשה לי לשחרר את זה. 

פעם התעניינתי בעניין הגובה, וזה מה שאני יודעת להגיד:

יש תכונות שאפשר לבדוק בדנ"א של אדם, ולהעריך כיצד זה יבוא לידי ביטוי. לגבי גובה, אפשר לקבל הערכה, אבל טווח סטיית התקן הוא עצום, כך שההערכה הזאת מאבדת הרבה מיכולת המימוש שלה.

למה זה קורה? כי יש תכונות שתלויות רק בגן אחד או גנים בודדים, אבל גובה תלוי בעשרות אלפי נקודות שונות בדנ"א. (מקור)

אם זה משהו שמטריד אותך ברמה רצינית - לך תקבע תור אצל יועץ גנטי, ותברר.

מכירה הרבה זוגות בהם אחד מבני הזוג יותר גבוה, ומבחינת ילדים - לפעמים כולם בגובה דומה, לפעמים יש מנעד של גבהים.

אבל השאלה הגדולה היא:

האם אתה מחפש תשובה גנטית, או שאתה מחפש להשפיע על התפיסה שלך? האם אתה רוצה להשתחרר מהתפיסה הזאת?

בפער מהממוצע זה הכי כיף.

אז קח בחשבון שיתכן שגם בשביל הבחורה יש כאן התפשרות מסויימת, ושאולי בזכותה הילדים דווקא יהיו מאוזנים..

הרבה אושר בריאות נחת ושה' יאיר לכם את הדרך יום יום בקלות ובאהבה

לכל עם ישראל בעז"ה

איזה מרגש

שמחה בשבילך על המסע הקצר שעברת (לפחות ממה ששיתפת)

מאחלת לך אושר ועושר עד בלי די🥂

שיחקת אותה.

יפה.

מוזמן להמשיך לתרום ולקבל בפורום (אף שזכית ואין לך הרבה נסיון😀).

אבל עם הבחור הנכון זה יתקלף ..

בעייני במינוס של רווקות מאוחרת זה שאתה יכול להיות הכי טהור בעולם

ואנרגיה או בחירות של אנשים אחרים .  תרצה או לא הם גורמות לך למגננות... במודע לא מודע

ולכאב /פחד .

ואני אשתמש במילה גרנדיוזית למרות שזה גם יכול להיות קטן מיני טראומה .

הראש זוכר הרגש זוכר .. וכל בחור משאיר איתו רגש / חוויה .

אני רק מחכה לרגע הזה שהוא יגיע ויקח ממני דאגות ופחדים שלא שלי.

זה כמובן דורש גם ממני לאפשר בקיצור זה באמת מסע / קריעת ים סוף .

אני חושב שגם לצעירים זה יהיה טוב שיהיה הגנות.

הגנות שומרות עלינו. לפעמים שאין לאנשים הגנות אז הם נפגעים ואין בזה שום אידיאל.

בשורות טובות אמן!

בתחילת ההיכרות הציפיות לרוב גם כך לא בשמיים, אז אני לא מפחד מנפילה מגובה.

אם נוצר קשר, הנפילה )אם תבוא) תהיה כנראה כואבת יותר, אבל כבר נוצר משהו, יש סיכוי, ולכן שווה לנסות להסיר מגננות כמה שאפשר, כדי לאפשר לקשר הזה להתפתח.

כמובן, צריך להיות איזשהו דירוג. לא להתחיל מיד לבדוק לאיזה בית ר כדאי לשלוח את הבן שלנו המתוק, אבל בהחלט יש מקום לבנות תמונה בראש שהיא-היא, מה שגם יחזק בעצמו את הקשר.

האם אני יודע לעשות את זה נכון?

שאלה גדולה.

נראה לי שבאמת עיקר העניין הוא להתחלת קשר, אבל גם אחרי שקשר מתקדם זה עדיין העיסוק.

חלק מעניין ההדרגה זה לא רק לא לקפוץ שלבים בטיל, אלא גם לדעת להתקדם ולא לעצור לגמרי, ולפעמים בקשר רציני יכולים להיות פנטזיות כאשר יש תקיעות בקשר. מתישהו תקיעות כזאת יכולה ליצור פנטזיות כאילו הכל טוב. אבל לא, צריך להתקדםםם

לפעמים הלב מרגיש משהו אחד והשכל מנמיך ציפיות כדי לא להתאכזב.

משתדלת לא לפתח ציפיות בתחילת כל קשר גם אם נראה שזה זה, אבל בסוף בתור בת אנוש כן מתאכזבת אם יש קשר משמעותי שנחתך מאיזושהי סיבה.

ואם כבר הזכרת את מסי, אני מחזיקה ממנו שלמרות שהוא אחד האנשים המפורסמים בתבל, הוא נשוי לחברת ילדות שלו כבר 18 שנה ולא מחליף בת זוג כמו גרביים.

זה פחות עניין של להוריד ציפיות או להגביר ציפיות.

אלא -

להתאים את הציפיות למציאות. המציאות שכרגע אני לא מכירה את הבחור ויש בו עוד צדדים שהוא יפתיע אותי בהם אם אני יכיר אותו.

כי אנשים הם עולם ומלואו, ואנשים הם מפתיעים, לטוב ולרע.

לכן הרבה פעמים פנטזיות שמנותקות מהמציאות עלולות לסתום את הסקרנות, וסקרנות זה בין הדברים הכי חשובים בהיכרות!

לכן, הצורך היחידי הוא להיות מציאותי. ובסדר אנחנו בני אדם אז כדאי לא להיות קשים לגבינו ביחס לכך.