לעזור עדיין אין לי רעיון..

רק נקודה למחשבה.

נראה שאת מנסה להתעלם מהטבעיות שלך הכי אמיתית..

אני רוצה להתחתן אבל תכלס אין לי סיבה אמיתית.. אני לא דתיה שמקפידה על שמירת נגיעה.. או להביא ילדים.וכו'

ובסוף מעיזה להגיד ש.. תכלס יש לי דחף להתחתן.. איזה בת לא רוצה?

למה את כ"כ מתרצת? למה את כ"כ מרגישה צורך לתרץ ? למה את מרגישה שנישואים זה ענין שתלוי רק במצוה זו או אחרת? זה הדבר הכי טבעי. למה את לא מאמינה בעצמך? ולמה את לא מאמינה שה' ציוה את זה מהמקום הכ"כ חי הזה של הטבעי הזה.. לפני כל המצוות בעולם. המצוה להתחתן.. שתהיה שלם. דתיה לא מתחתנת כי אסור ליגוע וכדי להביא ילדים.. (זה רק מסתעף מזה) אלא כי זה הכי טבעי.. מי לא רוצה? והרצון הכ"כ טבעי הזה ואנושי.. וכ"כ כיף.. זה הרצון שה' חשף בנו חשף את מה   שהוא טבע בנו ווואלה זה הסיבה שדתיים מתחתנים .

בקיצור תאמיני ביהודי שבך , התביעה הכ"כ נצרכת הזו של לחיות חיים מלאים עם בן זוג מתוך מסגרת של נישואים היא לא פחות מאשר שששש..  בשקט בשקט(צורך יהודי אמיתי שכולו ה' )

     אם הבנת אותי   

אני מנסה להבין למה דתל"שית לחוצה להתחתן. מה זה יתן לה

ולא מצליח להבין..

אותו אני דווקא מאוד מבין.

מה הוא ירוויח מחתונה? מחוייבות, אחריות, מעמסה של פרנסה,

את גם ככה לא מעוניינת בילדים כרגע, אז גם זו לא סיבה למסד את הקשר,

והואיל ואינכם שומרים נגיעה גם זה לא חסר לו,

אז..למה לו להתחתן?

שאי אפשר לערער עליו,

היא גם כתבה את זה אם תסתכל טוב.

אין לי פתרון, 

רק לומר שהחיים בצל הדת כנראה לא רק מעמיסים אלא גם הרבה יותר נוחים...

זאת בוודאי לא הסיבה שבגללה צריך לשמור מצוות,

אבל אחד היתרונות.

או שאתם רק חברים שנתיים וחצי?

בן כמה הבחור?

ממה את חושבת שתתפרנסו?

האם את חוששת שהוא "לא רק שלך"?

נשים בד"כ באופי שלהן מאד מחפשות את ההתחייבות הזו כמו שאמרת שכל אישה רוצה שהגבר יכריז שהיא שלו. ואני מניחה שעל אף שאת כבר לא דתייה יש לך סביבה גם דתית וחברות, משפחה דתיים וזה מאד משפיע על הרצון הזה.

מאד יכול להיות שהחבר שלך לא רוצה להתחתן כי הרבה גברים לא רוצים מטבעם את ההתחייבות הזו וההיקשרות לאחת דווקא (אם הם דתיים אין להם כ"כ אופציות...) ויכול להיות שאם הוא כבר לא דתי אז הוא רוצה "להינות " מהיתרונות של זה. בחורים חילוניים לא נוטים להתחתן בגיל הזה. וכמו שאמרת אין לו סיבה כמו אצל דתיים ש"תכריח" אותו. אם הקשר הזה חשוב לך תשמרי עליו וחשוב לברר עם עצמך למה חשוב לך להתחתן ולהסביר את זה גם לחבר.

קודם כל אורה -תודה רבה לך על התגובה היא הייתה ממש רגישה ומכילה וזה שמחתי לקרוא אותה. יש בדבריך משו אני באמת כזה מנסה להסתיר את הצורך שלי כי בחברה החילונית הוא לא כל כך מקובל והאמת שאני לא רוצה להתייעץ עם החברות הדתיות כי הן רק יגידו לי דברים כמו "בסדר בעיה שלך לא היית צריכה לעשות XYZ"

אלעד- הרצון שלי נובע מזה שלא משנה מה אני יודעת שאני רוצה לחיות עם הבנאדם הזה ולהקים איתו משפחה והכל. למה דווקא עכשיו? לא יודעת... באמת אין סיבה הגיונית חוץ ממה שאורה כתבה.

אלעד123- אנחנו לא גרים ביחד... ממש לא...... ההורים שלנו לא ייתנו לנו לעשות דבר כזה. הוא רוצה שנגור יחד בעתיד אבל זה אחד העקרונות שכן לקחתי מהאולפנה חח אז באמת לא תהיה לנו שום סיבה להתחתןואני לא רוצה לגור עם מישהו ללא נישואין (כן כן למרות הכל..)

שמעו אין לי חשש שהבחור לא שלי, אני יודעת שהוא נאמן לי הוא גם בנאדם מאד טוב ולדעתי הוא גם יחזור בתשובה (לא כל כך לשמחתי אבל בסדר זכותו המלאה), בקשר לפרנסה- זו יותר הבעיה באמת, אבל ככה זה אם רוצים להתחתן בגיל צעיר צריך קצת להשען על ההורים.

אני מפחדת לכתוב יותר מדי פרטים שלא יזהו אותי... אבל סתם לרקע- רצינו פעם להתחתן, אבל ההורים שלו לא הסכימו, טענו שאנחנו צעיריםמדי וחסרי ניסיון ושלא מתחתנים בגילאים האלה (היינו בני 19.. שני האחים שלו פשוט התחתנו בגיל 23-24...... אז לא מקובל אצלהם). זו אחת הסיבות שהגענו עם החוסר שמירת נגיעה למקומות האלה...

אני מבינה למהאתם אומרים שאין לו יותר מדי אינטרסים להתחתן, כן...

קודם כל אני רוצה לשבח אותך- את כותבת ממש רגיש ונעים, מאפשרת את המורכבות של הסיטואציה.

לדעתי- אני אנסה לבודד פה כמה מרכיבים:

א. למה שבחור ירצה להתחתן?

אנשים אומרים שלגברים לא כ"כ שווה להתחתן... שהם פחות רוצים את זה... שרוב העומס נופל עליהם...

האמת היא- שזה לא לגמרי נכון.

גם גברים רוצים להתחתן. גם הם רוצים למסד קשר. גם הם רוצים חיים של בית, משפחה, אישה אוהבת, ילדים.

אל תאמיני לקלישאות אבל תהיי רגישה לדברים שרגישים לבחור-שאיתך

ב. הלחץ מצד המשפחה החברות המורים העולם---

לא מתחתנים כי מישו לחץ

או לא לא-מתחתנים כי החברה החילונית סביבי לוקחת את החתונה בשאנטי...

מתחתנים כי בפנים זה מרגיש נכון ובשל וטוב לעשות את זה

אם צריך קצת אומץ כדי לעשות את מה שהקול הפנימי אומר - טוב שיש הורים שדוחפים...

תזכרי שההורים תמיד אוהבים ורוצים בטובתך

גם ההשוואה לזוג אחר דתי- שכנים- לא ממש נכונה בעיני

בית בונים מהחיים שלכם- מהסתכלות פנימה- לא מהשוואות למה שקורה אצל השכנים...

ג. כל הכבוד לכם שאתם לא גרים ביחד.

את מרוויחה בענק-ענק-ענק לזוגיות שלך לכל החיים!

ממש אי אשפר להשוות מצב שגרים ביחד כחברים- למצב שגרים ביחד כנשואים, כמשפחה- ויש לא מעט זוגות שלא שורדים את המעבר ממצב אחד למצב שני.... מזלך הטוב שאת תתחילי לגור איתו- בתור אשתו

ד. הבחור הזה הוא שלך

ולך ברור שהוא מרגיש אותו דבר עלייך- שאת האישה של החיים שלו.

אתם בני 21 (הוא מבוגר יותר קצת?) זה גיל די נחמד להתחיל את החיים.... את סטודנטית? הוא משוחרר מהצבא ולומד מקצוע גם...

יש הרבה זוגות סטודנטים- והם מסתדרים סבבה עם זה... קצת לחוץ כלכלית- צריך לעבוד קשה, להיות מחושבים, לחיות בפשטות- אבל זה אפשרי ובאושר

ה. הרצון הטבעי הבסיסי -להתחתן

את מצטדקת על זה שאת רוצה חתונה- כאילו שזה לא אמור להיות קשור לחיים שלך הקטע הדתי הזה....

אבל-

"מותר לך" להיות קשורה לדברים דתיים ביהדות! גם אם את (עדיין) לא שומרת על הכל... זה הכי ברור בעולם שבדברים הכי חשובים בחיים שלך- את תרצי את הנגיעה של היהדות שם- בחתונה למשל

מעבר לזה

חתונה זה לא רק משו של דתיים. בכל העולם אנשים מכל התרבויות עושים טקסים של חתונה- של התחייבות הדדית, של היקשרות עמוקה מעבר למילות אהבה בשקט, של אירוע פומבי בשותפות כל הציבור- כחלק מהמרקם החברתי האנושי, של חתימה על חוזה כלכלי משפטי מחייב שמסדר ומייצב חובות נישואין.

בכל העולם עושים את זה

זה חלק מהמבנה נפש הכי בסיסי של האנושות- כיחידים, כזוגות, כחברה.

זה חלק מהצרכים של כל בחורה- לא רק צורך לאהבה- גם צורך ליציבות.

וזה חלום של כל בחורה מילדות ואין סיבה שאהוב ליבך לא יגשים לך חלום

במיוחד- שאתם לא גרים ביחד ב"ה

ככה שבשבילכם להתחתן- זה להרים את הקשר שלכם ב1000000 רמות- לאיכות אחרת לחלוטין

לגור ביחד, לחיות חיים מלאים ביחד- לטוות ביחד חלומות, לאהוב בלי תנאי ובלי גבול- לאהוב עכשיו גם את הסבא שהוא יהיה גם עוד 50 שנה...

ו. את לא רוצה לבוא בדרישות לבחור- אבל כן זכותך המלאה לבוא בביטחון ברצון שלך

זכותך לומר לו- אני רוצה להתחתן איתך. בזמן הקרוב מאוד. ומבקשת ממך להבשיל את המחשבות שלך לקראת המהלך הזה

ואז תשאלי ותקשיבי לו- מה קשה לו? מה מעקב אותו מלהיות שלם עם המהלך?

ז. אף פעם לא מוקדם מידי לאהוב

כשבשלים לנישואין- למה לא לעשות את זה?

(את מרשה לי להוסיף משו קלאפטע? כשבשלים לממש את האהבה- ולהביא ילדים- למה לא עשות את זה????

כי את צעירה?! --אז מתי תלדי? כשאת זקנה? צריך לזכור בחיים שהגילאים של 20-3-0-40 הם שנועדו כדי לבנות משפחה, ללדת ילדים- לבנות את הקריירה ההורית- כי הרי אלו שנות הפוריות. מי שמתעוררת בגיל 38 "אופס רציתי ללדת 3 ילדים- איפה השנים הלכו?" -חבל שהיא ניסתה להפוך את סדר העולם.. לעשות קרירה כשהכוחות שלך מתאימים למשפחה- ולעשות משפחה כשהכוחות שלה והנפש שלה בשלב של קרירה...

קיצר אין סיבה שלא תהיי אמא מאושרת בגילאי 22-2-32-4 וכולי)

ח. אם אני אזכר בעוד משו- אני אכתוב...

פותחת השרשור-

בהצלחה לך, אין לי תובנות לחדש כרגע..

קודם כל, הגדרת נורא יפה.. זה צורך ליציבות שבאמת חסרה לי.

כשאני אומרת את זה לחבר שלי הוא אומר שאם אני לא סומכת עליו שנשאר יחד עכשיו אז איך אני יכולה לסמוך עליו בקטע של חתונה? ובסדר אני מבינה מה הוא אומר יש בזה משו... אבל זה לא רק עניין של לסמוך זה עניין של לדעת שהבנאדם שאיתך מוכן לעשות צעד ענקי ולהחליט שהוא רוצה להיות איתך לתמיד ושזה לא יהיה מס שפתיים, שזה יהיה אמיתי, מול אנשים. הצהרה.

אני מפחדת שאני אשבר ואגור איתו בסוף בלי.. יש מצב שהוא יקבל דירה (יחידת דיור כזאת ליד ההורים) ואז מה? כאילו איך אני אתרץ לו את זה? אני לא מצליחה להסביר לעצמי למה זה כ"כ חשוב לי. אני מפחדת שזה מה שישבור אותי.

שמעי אני לא רוצה לעשות לעצמי אאוטינג.. אני מפחדת שאנשים שאני מכירה קוראים פה.. אבל באמת שהחששות שלנו הכלכליים זה לא שלא יהיה לנו כסף לחיות, זה פשוט שלא נרגיש נעים אם ההורים יעזרולנו הרבה. כי יש להם (בלי עין הרע ב"ה) לעזור.אבל הוא לא רוצה כי הוא חושב שאם מתחתנים צריך לעמוד על הרגליים לבד והוא רוצה לקחתאת הזמן ולהינות כשהוא צעיר לא ישר להתחיל לחסוך לקראת חיים משותפים..

בקטע של הילדים אני פשוט לא מרגישה מוכנה עדיין, אני ממש אוהבת ילדים אבל אני קצת ילדותית עדיין בחשיבה שלי בנושא (לידה זה כואב, היריון זה לא כיף, ילדים שלך אי אפשר להחזיר הביתה בסוף הבייביסיטר חח) ובגלל זה אני חושבת שקודם אני צריכה להתחתן ולהתרגל לחיים עם בנאדם אחד כשאנחנו תלויים אחד בשני ורק כשהתרגלתי- להוסיף ילד שיהיה תלוי בשנינו... לעשות מעבר יותר קל.

אבל הלכנו רחוק,אני עוד לא בכיוון של חתונה לצערי.......

מרגיש כאילו את צריכה להתנצל מולו על כל גבול שאת מציבה - כי היית דתיה בעברך.

גבולות אישיים הם חובה וצורך אנושי!

אם החלטת שלא מתאימים לך גבולות ההלכה (ואני לא מתעסקת בלשפוט את זה עכשיו)

זה לא אומר שכל הגבולות נפרצו.

את אישה עם כבוד לעצמך, וכן! את מבקשת יציבות בקשר! וזה מגיע לך!! כ"כ מגיע לך!

אל תפחדי להעמיד אולטימטום (לא במובן הקשוח אלא מתוך אמירה פנימית)

אני גרה רק עם מי שאני מתחתנת איתו - נקודה.

אולי זה ייתן לו תמריץ...

הלוואי שיהיה המון הצלחה, וכמה שפחות קשיים.

זה באמת מה שאמרתי פעם, ואז דיברנו על זה והתחלתי לסגת קצת... ועכשיו זה חזר למחשבות שלי. אני מקווה ממש שהוא לא ייקח את זה בתור משו רע אלא באמת בתור עקרון שלי שצריך לכבד,כמו שאני מכבדת את העקרונות שלו..

לסמוך-

ברור שאת סומכת עליו! סומכת עליו מספיק כדי לרצות להתחתן איתו... כדי לחיות איתו לנצח.

חתונה זה ממש לא קטע של "לסמוך עליו"- זה קטע של "להיות קשורים ביחד" ביניכם בקשר רוחני, עליון, עמוק.

אמרה לי פעם אישה חכמה- כל אישה טובה צריכה לשחק קצת (ממש קצת, ולא במובן המתנשא של המושג) את "הבלתי מושגת"

כן.

יש לך גבולות- את לא מוכנה לגור איתו בלי חתונה.

תהיי אמיתית עם זה, כנה איתו על הרצון שלך-

והוא רק יעריך אותך יותר

לגבי כסף- יש פה שאלה של הרבה יותר מתקציב- זה שאלות של התנהלות מול ההורים, זוגיות כיחידה עצמאית, של הרצונות בחיים -מתי "נהיים גדולים"

פשוט תדברי איתו- תנתחו את זה מכל הכיוונים.

שתדעו שיש זוגות שמחליטים בהתחלה לחסוך- לקראת טראק מטורף באפריקה- ורק אחרי שנתיים\3\ לחסוך לקראת דירה... ואם הם מקבלים את זה שהם יקנו דירה כמה שנים אח"כ- סבבה להם.

(אבל צריך להיות חכמים- לא לשכוח לחסוך לברמצוות, הילדים גדלים בלי לחכות... )

לגבי ילדים-

זה בסדר שאת מרגישה לא מוכנה עדיין. הרגשה בסדר גמור.

יש בעולם דעות שונות על כמה התק' של להתחתן ולהתרגל לחיים יחדיו- החל מכמה שנים  (בעיקר בעולם החילוני) עד --- עד לזמן שלוקח לילד להופיע מתחילת ההריון....  וכמובן כל מה שבאמצע- חודשיים חצי שנה וכולי...

ככה שתדעתי שגם הרגש הזה שלך- הוא נכון ולגיטימי.

ואם את רוצה- תראי לחבר שלך את השירשור הזה- ותדברו על זה ביחד...

אני באמת אעמוד על שלי בקטע הזה...

אני חושבת שאני פשוט אדבראיתו בלי להראות לו כדי שלא ייפגע שפניתי לפורום במקום לדבר איתו,הוא בטח ייקח את זה קצת קשה חח

תנסי לחשוב על הכיוון של החזרה בתשובה, יכול להיות שזה הגרעין לחששות.

יכול להיות שהוא מרגיש בתוכו לא שלם עם הדרך כרגע,

ומפחיד להתחייב לנישואין עם לא-דתיה

כשבפנים אתה מרגיש שכן חשוב לך בית דתי בעתיד

פתאום, כשחושבים ממעוף הציפור על בעוד 10-15 שנה

על הילדים

ומה הפער הזה יכול לעשות

יכול להיות שכן טמון הפחד שלו להתחייב

או שזה מסתיר ומתרץ חשש פנימי יותר?

אולי הפחד מהמחויבות, לא רק הכלכלית, שתיפול עליו?

אולי פחד מזה שחתונה "תסגור" אותו ולא יהיה חופשי לעשות מה שבא לו?

אולי כמו שכתבו לפני- חשש מ"איך יראה הבית שלי מבחינה דתית"?

כמו שאת מבררת לעצמך מה באמת מניע אותך לרצות להתחתן ומה באמת הגבולות שלך, אולי כדאי שתבררו ביחד מה באמת הנקודה שהוא חושש ממנה. ואז אולי החשש יתפוגג, או שתהיו מודעים אליו ביחד ותתמודדו איתו ביחד.            בכלל, כל קושי כזה הוא בעצם מקפצה בשבילכם- להעמיק את ההקשבה, ההבנה והקשר.

אגב, מחזקת מאוד את העידוד בענין הגבולות שלך. יש בהחלט משהו באמירה שכשהוא מרגיש שאת בכיס שלו הוא יכול לשחק איתך קצת, אבל אם את לא לגמרי בכיס, הוא מרגיש כמה את חשובה לו והוא לא מוכן לוותר עלייך.

אני מניחה שזה באמצ לא חששות כלכליים.פעם כשדיברנו על זה הסכמנו שכסף זה לא שיקול לדברים כאלה.. לא יודעת מה השתנה.,

אולי באמת הוא מפחד ממחויבות,למרות שזה נראה לי מוזר כי כל אדם שהוא מכיר יודע בערך ב5 דק הראשונות שיש לו חברה,וגם מול אחרים הוא תמיד מציג אותי בשמחה ומחמיא לי והכל.

מסכימה עם הקטע של ה"בכיס שלו",אני אנסה את זה.

לגבי הדת -

אני מקווה שזה לא העניין

אני מאד לא רוצה להיות דתיה (כפו עליי המון דברים מילדות שלא התאימו לאופי שלי,הייתי באולפנה ששמה דגש כ"כ כבד על המראה שכבר הרגשתי שהקב"ה מחפש רק להפיל אותי ושגם ככה לעולם אני לא אהיה מספיק טובה......קיצר- המון טראומות)

אבל מצד שני הוא יודע שאני אלך לקראתו אם הוא יילך לקראתי..היו לנו שיחות בנושא. אני אנסה לבדוק איתו את העניין באמת.

יתכן שאת צריכה לשדר לו שיש פתיחות מצידך לחזרה בתשובה בעתיד, אם זה מתאים לך , כמובן.

ומותר לך להשאר דתיה בעניין של המגורים יחד. זה שאת דתלשית לא אומר שחובה עלייך לזרוק כל ערך שהיה לך בעבר.

אני ממש לא בכיוון של חזרה בתשובה.....אולי לצערו?

מבחינת הגבר, לחזרה בשאלה גורמת להמון פיתויים.

אם לדתיים לא להתחתן זה סבל - לחילוני, החתונה יכולה להראות כמו סבל דומה, כי יש המון בחורות שמחפשות סטוצים או קשר קצר.

ולך מאוד קשה לדעת אם זה קיים בתור שיקול (בנישואים וחזרה בשאלה).

מהצד השני, אחרי החתונה הוא כבול - לחץ ומניפולציות מצידך יכולים להפוך את החיים לגיהנום,

ואם לא מייחסים לחיים בתור זוג חשיבות עליונה ("ואהבת לרעך כמוך - יתחיל באישתו") זה יכול להתדרדר למצב הזה די מהר.

אז מהבחינה הזאת, אם יש משהו לשמור מהחיים הדתיים זה נראה לי הדבר הכי חשוב.

למה אני אומר את זה - לא כהטפה, אלא כי זה הדבר הכי מפחיד.

אם את תנסי לעשות מניפולציה רגשית - ריבים, איומים, בכי, להימנע מקירבה, וכו' - הוא יפחד שזה מה שמחכה לו כל חיי הנישואים.

במיוחד שקיים החשש שאת רוצה להתחתן כדי "להוריד הילוך", ולהירגע קצת מהצורך תמיד להיות חברה נחמדה.

ואז ברור שהוא ימצא כל תירוץ להימנע, לדחות את הקץ, ולבדוק את יציבות המערכת,

ובמצב כזה ברור שאם תלחצי עליו הוא יברח - כי אז הוא יהיה משוכנע שהחיים ביחד יהיו סיוט.

מהצד השני - ברור שחלק משמעותי מחיי נישואים זה תקשורת, שזה אומר בעיקר לדבר על דברים שלא מסכימים עליהם, בעיות, דברים שמפחדים מהם, ודברים שלא רוצים לדבר עליהם, אבל באמת צריך.

וחייבים ללמוד איך כן לדבר עליהם בצורה נסבלת, ולא בצורה שתאיים ותפחיד את הצד השני.

אז כדאי שכן תדברי איתו על זה - ושזה כן יהיה נושא שתחשבו עליו,

אבל זה לא חייב להיות מקור לריבים וחיכוכים.

במיוחד שאת ממש צעירה - ואין לך סיבה להילחץ.

דרך אחת היא לדמיין ביחד את העתיד שלכם: לדבר עליו, לתאר אותו אחד לשני, ולהבין איך להגיע לשם ומתי.

דרך אחרת היא כן לראות את הנישואים כדרך ליישם אידאל "ואהבת לרעך כמוך"  - ראיית האינטרס שלכם כזוג כעולה על האינטרסים של כל אחד מכם בנפרד.

בדת יש המון דברים יפים, וזה שפרקת עול (מחוסר אמונה, תוצאה של פיתוי, לחץ לא נסבל או תחושת אובדן הדרך), לא אומר שאת צריכה להמנע ממשהו שהוא טוב לך רק בגלל שהוא קשור ליהדות.

זה אומר שבהחלט סביר שספרים ויועצים בנושא "הדרכת חתנים וכלות" יכולים לתרום לכם המון.

אני יודע שלי הם תרמו המון.

מבחינת פיתויים,אני לא חושבת שזה העניין כי אם הוא היה רוצה להיות עם הרבה בנות, מה האינטרס שלו להשקיע עכשיו בקשר איתי? הוא כן מדבר איתי על חתןנה וילדים והכל אבל מבחינתו בעוד 6 שנים זה גם אחלה זמן....(ז"א הוא רואה איתי עתיד).

בלי קשר אם זה עניין הפיתויים אז ממילא לא הייתי רוצה להתחתן איתו,אף אחת לא הייתה רוצה להתחתן עם אדם שיוצא איתה וחושב על לצאת עם אחרות.

אני ממש לא רוצה להתחתן כדי להוריד הילוך,להפך! אני אשמח להעלות הילוך למצב של חתונה..חחח מבחינתי זה להעלות הילוך.

אני גם לא מחפשת לריב או להפעיל מניפולציות למרות שאני באמת ממש רוצה את זה... לפעמים אני חושבת שאולי הוא מפחד מהאירוע עצמו ומכל המעמד וזה.פעם הוא חשב שאני רוצה להתחתן רק בגלל החברות שהתחתנו והשמלה וכל זה אבל באמת שזה לא זה...אני שונאת חתונות!כשאני חושבת על להתחתן החלק שהכי מרתיע אותי הוא החתונה עצמה,אני כמהה לחיים שאח"כ....

אני ממש מסכימה לגביזה שבדת יש ה-מ-ו-ן דברים יפים,אני לחלוטין לא אנטי דתית (רק לפעמים קצת אנטי דתיים מסויימים...מודה) אבל הפחד זה שהוא באמת לא יבין מאיפה אני באה עםזה...

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה