יישר כח,
לא יזיק להרבות זכויות, בכל תחום ונושא..

שבת שלום!

היה לנו איש גדול, ועכשיו הוא למעלה. עוד לא עברו שבועיים, וקשה להתנחם. הרב מרדכי אליהו זיע"א עבר לעולם שכולו טוב, והשאיר אחריו מליוני יתומים. כולנו היינו בניו. כולנו היינו אהוביו. הוא היה דואג ומברך את  כל איש ישראל. הוא אהב את כולם, בירך את כולם, ותמיד הביט על כולם. הוא אהב את כל עם ישראל, וכל עם ישראל החזיר לו אהבה. היה הרב זצוק"ל מקושר לכל חכמי ישראל ולכל עם ישראל. בהלוויתו ובאבלות עליו השתתפו בני כל העדות. בני כל הקהילות. בני כל סוגי המלבושים. כולם היו קשורים אליו וכולם ינקו מהשפעתו.

"הרבי מאוד מאוד כיבד את הרב אליהו", מספר הרב ליבל גרונר, מזכירו האישי של האדמו"ר מליובאוויטש.  זיע"א. "היה לו יחס מיוחד וקירוב מיוחד עם הרב אליהו. בכל פעם שהוא בא לאמריקה, הוא בא לבקר את הרב'ה, שהיה נותן לו הרבה זמן לשוחח על כמה וכמה נושאים.

כמים הפנים לפנים - הרב אליהו היה מאוד מאוד מקושר לרבי. הוא סבר שהרב'ה הוא זה שיכול להביא את המשיח - כך הוא אמר לי באופן פרטי. עוד אמר לי הרב אליהו, שהוא מאוד החשיב את הפעולות שהרבי עושה בעניין של הפצת היהדות בחוצות.

הוא היה 'מקובל'. הוא מאוד רצה שהעניין של החסידות יתקבל בכל מקום ומקום. אם זה מה שהרבי שלח את השלוחים לכל העולם בכל קצווי תבל, לשם הם הביאו את האור של התורה ואור החסידות, ואם זה בכל רובד אפשרי. הרב אליהו אמר לי כמה פעמים, שאי אפשר לתאר איזו נחת רוח הרבי עושה להקב"ה בעניין זה מה שהוא עושה בהפצת היהדות".

גם הבבא סאלי היה מחבב מאוד את הרב מרדכי אליהו. סיפר הרב שפעם שאל את הבבא סאלי מדוע הברכות שלך מתקיימות ישר. אמר לו הבבא סאלי זצ"ל יש לי זכות אבות אמר לו הרב גם לי יש זכות אבות הלא הוא מור אבי זצ"ל חכם סלמאן אליהו זצוק"ל שעליו אמר רבי שאול דוויק זצ"ל כי נשמה גדולה כזאת טרם ירדה לעולם. אמר הבבא סאלי לרב הא אנחנו שומרים את העינים והפה לכן הברכות מתקיימות! ומאז, אומר הרב, אני רק מברך.

שעות ספורות לפני פטירתו של הבבא סאלי, הוא קרא לרב אליהו ומסר לו את גלימתו האישית. על מנת שיוכל ללבוש אותה בעצמו לקראת קבלת פניו של המשיח. בכיס הגלימה העליון נמצאו כמה שערות שנשרו מזקנו של הבבא סאלי, שהדגיש באוזניו של הרב אליהו: "שים לב שבשעה שתקבל פני משיח, השערות האלה שהם חלק ממני יהיו יחד איתך".

אך בסופו של דבר משיח עדין לא בא, ומהרב זיע"א נפרדנו. הכיצד?

עניין זה עצמו מוסבר בקטע הוידיאו הקצר הבא, על ידי הרב מרדכי אליהו זיע"א עצמו, על הבבא סאלי, שאמר שיזכה לראות את המשיח.

"הבבא סאלי אמר שהוא יראה את המשיח. אחרי זמן אמר, אני את המשיח לא אראה. יש קטרוג גדול על עם ישראל ואני חייב לעלות למעלה כדי לבטל את הקטרוג. וכך היה. גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. אנחנו לא רוצים לא חמס ולא אחרים. אנחנו רוצים מריבונו של עולם, אתה הוא אבינו, אתה מלכנו, אתה מושיענו, אתה תושיענו. תשועת ה' כהרף עין. ונזכה לגאולה שלמה בעגלה ובזמן קריב ואמרו אמן".

אחרי שירותו של הרב בבית דין בבאר שבע כמספר שנים, בגיל שלושים וחמש ומעלה, ניקרא הרב לשרת בבית הדין בירושלים ומשם היתה הדרך קצרה מאוד להגיע לרום המעלות. אחר מספר שנים התמנה הרב לכהונה הרמה של חבר בית הדין הגדול בירושלים. ובשנת ה'תשמ"ג שלח הבבא סאלי את מזכירו האישי לרב מרדכי אליהו לומר לו כי בשמיים הכריזו עליך כי אתה הרב הראשי לישראל הבא של עם ישראל. וממש שבועיים לפני ההתמודדות על משרת הרב הראשי והראשון לציון ניכפה על הרב להגיש את מועמדתו לבחירת הרב הראשי על ידי הבבא סאלי זצ"ל ויש שעד עכשיו לא יודעים כי הרב שליט"א לא רצה להגיש את מועמדתו לבחירת הרב הראשי .

הרב אליהו הקים ועמד בראש כולל "דרכי הוראה לרבנים". כולל זה מכשיר אברכים לרבנות ודיינות ולהנהגת קהילות בארץ ובעולם. ברחבי העולם ישנם למעלה מ-60 שליחים של הרב במדינות שונות ועוד שליחים נוספים בארץ. משימת קודש כבירה נטל על עצמו מנהיג דורנו, מרן הגר"מ אליהו שליט"א: להנהיג את הדור כולו, על כל רבדיו וחצרותיו, מיגזריו ותנועותיו, במעלה המשעול בואכה בית א-ל. משימת קודש, שדרכה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.

בכ' באייר ה'תש"ך, הועלו עצמותיו של החיד"א להר המנוחות בירושלים. וכה סיפר לנו מרן הראשל"צ המקובל הרב מרדכי אליהו שליט"א שבאותה שנה הראשל"צ הגאון רבי יצחק ניסים זצ"ל והאדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל הורו לו לטפל ביחד עם הבבא חאקי זצ"ל ועוד רבנים בהעלאת עצמותיו של מו"ר מרן הרב חידא זצ"ל.

הרב סיפר כשהוא הגיע עם הרבנים לשדה התעופה לוד הוא ניפגש עם נציג הסוכנות שבו הביא את עצמותיו של הרב חיד"א זצל עם ארון מעץ נחרד הרב מרדכי אליהו "מה, עם זה הבאתם את הרב חיד"א" שאל. מיד ביקש מנהגו של הבבא חאקי רבי יצחק אבוחצירא זצ"ל לנסוע עם נהגו לטבול במקווה טהרה ולקנות מברגי פילפס כדי לפתוח את הארון כשחזר עשה הרב חור למטה מהארון כדי שלא תהיה חציצה בינו לבין הקרקע כשהכניס הרב את ידו מיד נשמע קול רעש גדול מהארון. כל החכמים שהיו עם הרב נתעלפו ורק הרב מרדכי אליהו עוצם את עיניו ומבקש בתחנונים מהרב חיד"א שידוע שהרב בקיא בספריו ישר והפוך שיסתדר מעצמו כי אין בו כח לסדר את עצמותיו של הרב חיד"א כי הובא בארון ועצמותיו הקדושים היו מפוזרים בתוך הארון.

מיד נשמע קול נפץ יותר חזק ושוב הרבנים נתעלפו והנה לא יאמן תחיית המתים ממש העצמות נסתדרו עצם אל עצמותו ומיד נתחברו כלם ונהיה גוף שלם. זכותו של מרן הרב חיד"א זצ"ל תגין בעד כל ישראל אמן. ומאז יצאה ההלוויה משכונת סנהדריא בירושלים להר המנוחות וליוו אותו אלפים בדרכו להר המנוחות.

גדול היה הרב אליהו זצ"ל, גדול בתורה. גדול במעשים. גדול בענווה. ראש לשכת הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, הרב שמואל זעפרני, ציטט בלויית הרב מתוך תפילה שכתב הרב על פתק שנמצא בכיסו כשהלך לעולמו.

"ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא על דעתי עמדתי לשרת עם קדושיך, לדון ולהורות. ידעתי מיעוט ערכי - מך שבערכין. לא ביקשת נפלאות ממני, אך כך הורו לי רבותיי וכך גלגלת כל הגלגולים, וסיבבת כל הסיבות. הקימות מעפר דל ותעש לי שם, כשם הגדולים. גזרה חוכמתו, יתברך ויתעלה שמו, לשרת עם קודש, להורות ולדון, ועל הכל יתברך שמו ויתעלה.

אך רעדה אחזתני, יראה ורעד יבוא בי, על הסכנה הנוראה העומדת עליי, ופי תהום הפעור לנגדי... אנא אפנה לעזרה ואנא אברח, אבל בטחתי ברוב חסדך, מכל תחינותי לפניך כי אתה שומע תפילה. אנא השם, אלוהי הרוחות, חוס ורחם על כל יושבי כיסאות למשפט, ובפרט עלי, אני עבדך בן אמתך, מרדכי בן מזל. רחם עליי ותן לי לב שומע ודעת להבין לשפוט את עמך.

חוננו חוכמה בינה דעת והשכל. שלא נאמר על טהור - טמא, ועל טמא - טהור, על מותר - אסור, ועל אסור - מותר. על זכאי - חייב, ועל חייב - זכאי. ותצילנו מכל שגיאות וטעויות, ויהא ליבי חזק, ואתן להוכיח כל עושי ועוול ולהציל עשוק מיד עושקו. ואל יישאנו יצרנו להעלים עין, חס וחלילה, ותזכנו לגדור פרצות ולהתקין תקנות ולהרביץ תורה, שיהא שם שמיים מתקדש על ידינו. ותהא איימתנו מוטלת על הבריות ואהבתנו חקוקה בלבם ונתרחק מן הגאווה והכעס והקפדנות. ותאזרנו חיל לשפוט את עמך. גל עיניי והביטה נפלאות מתורתיך".

ועכשיו התייתמנו. כולנו. תלמידיו הקרובים. תלמידי תלמידיו. שומעי שיעוריו. מקבלי ברכותיו. כולנו היום יתומים. כולנו היום מתגעגעים.

מספר אבי רט:

"רבבות ההולכים אחרי ארונו הלכו עם שתי תחושות מרכזיות - האחת - שמדובר באדם גדול ומיוחד בקנה מידה ובעוצמות שאין אנו מבינים בהם אפילו, והשנייה- תחושת יתמות גדולה. איבדנו אבא גדול וצדיק, שאהבנו להסתופף בצילו , שאהבנו לקבל ממנו עצות וברכות, שאהב אותנו, ושידענו שזכותו ואישיותו וצדיקותו מגינה עלינו ועל הדור. האובדן הזה של האבא של כולנו- הותיר אותנו עם תחושת יתמות גדולה.

בשנים האחרונות, בנסיבות אישיות וציבוריות כאלו ואחרות יצא לי להיכנס אל הרב זצ"ל ביחידות לשיחות ארוכות. שם עמדתי רועד ונפעם מול עוצמות הטוהר והקדושה שנבעו מהרב. שם, במפגשים האישיים חשתי רעד של ממש ביושבי לפניו, וכתוצאה מתוכן השיחות. הייתה לי תחושה שאני ניצב מול מלאך אלוקים, שגופו נמצא כאן, אבל רוחו ונשמתו נמצאות אי שם בגובהי מרומים. איש אלוקים.

לפני קצת למעלה משנתיים, בנסיבות מסוימות הגיע הרב אליהו זצ"ל לביתי בגבעת שמואל, וישב בסלון ביתי קרוב לשעה. דומני שבאותה שעה לא רק כל בני ביתי רעדו מהתרגשות על הזכות הגדולה, אלא שגם קירות הבית רעדו. שוחחנו ביחידות על מספר נושאים אישיים וציבוריים, וכרגיל - בקושי הצלחתי לנשום מגודל האיש, המעמד והדברים שאמר לי.

לקראת סיום הפגישה, נכנסה לביתי אישה אחת ששמעה שהרב אליהו זצ"ל נמצא בביתי. היא ביקשה להיכנס ולבקש מהרב משהו דחוף. היא חיכתה ליד הדלת וכשהרב עמד לצאת, היא ניגשה אליו בבכי ובדמעות, וביקשה ממנו על עניין משפחתי מסוים הקשור לבת שלה, ולענייני הריון לא פשוטים. היא עמדה דומעת לפני הרב, סיפרה לו במה העניין, וביקשה ממנו ברכה לביתה. הרב שמע, עצם את עיניו, שאל אותה לשמות הבת, בעלה וההורים,עצם את עיניו לכמה שניות, ואז אמר- 'בן זכר בקרוב', ויצא מהבית.

לא חלפו ימים רבים, ואותה אישה נכנסה להריון, ולאחר תשעה חודשים נולד בן זכר בריא ושמח. עוד זכיתי לבשר לרב את הבשורה הזו ולהתייעץ עימו לגבי השם שינתן לתינוק. לימים, לאחר שסופר לאם על ברכתו של הרב זצ"ל, היא בדקה לאחור וגילתה שהיא הרתה באותו הלילה בו ביקר הרב בביתנו ובירך אותה.

אלו העובדות שראיתי מול עיני. לא משמועות רחוקות ולא מסיפורי חסידים. קטונתי מלהבין במהלכים שמימיים או בעולמות קבליים, אבל את מה שראיתי לנגד עיני לא יוכל איש להכחיש.

כל עוד היה הרב זצ"ל איתנו, חשנו שכוחו וזכיותיו עומדים כחומה להגן על הכלל ועל הפרט. הרגשנו שאנו זוכים לראות לנגד עינינו מקובל גדול ואיש אלוקים. הרגשנו וראינו מה זה גדול בתורה, במידות, באהבת אדם וישראל, ומגדולי המקובלים שבדור. הרגשנו מה זה התבטלות לתלמידי חכמים גדולים.

לא במקרה ולא בחינם רבבות רבבות פקדו את ביתו ולשכתו 24 שעות ביממה במשך עשרות שנים כדי לקבל את ברכתו ועצתו. לא במקרה ולא בחינם צעדו אחרי ארונו רבבות רבבות של יתומים מדמות של מנהיג, גדול בתורה, רב ואב."

רבבות היו מקושרים אל הרב אליהו זצוק"ל, והיו באים אליו שוב ושוב, לקבל ברכה, לקבל עיצה, לקבל עידוד. לכל יהודי יש מסלול שלו בעולם. מסלול שדומה לטיול בתוך מבוך. וגדולי ישראל שעומדים למעלה רואים אותנו ומכוונים את דרכנו. ומתפללים עבורנו ומעוררים רחמי שמיים.

נסים ונפלאות רבים שזורים בקורות חייו של הרב זיע"א, ורבים שזכו לברכותיו זכו לראות נסים גלויים. מספר שלמה חדד מצפת:

"בשל העובדה כי בנו הרב שמואל אליהו מכהן כרבה של צפת נהג הרב אליהו להגיע לצפת לשבתות ואירועים תורניים לעתים קרובות. בנו שיבדל לחיים טובים הרב שמואל היה מאפשר למבקשים להתקבל אצל הרב לברכה ו לעצה בעת שההא בביתו בעיר העתיקה. באחד הפעמים {לפני יותר מעשור שנים}הבאתי לרב צעירה מקומית שלקתה בבעיות נפש קשות והיתה מטופלת בכדורים כולל אישפוזים. הרב קיבל את הצעירה לברכה הינחה אותה לקרא פר'קי תהילים מסויימם והצעירה כעבור ימים ספורים חזרה לעצמה למשפחה ולעבודה הקימה בית לתפארת והיא היום אם למשפחה ברוכת ילדים .

במקרה נוסף בעת תפילת שחרית במירון הגיע לרב אדם שביקש ברכה לפרנסה לאחר משבר כלכלי קשה הרב ביקש ממנו להמתין לפתיחת ארון הקודש ולהפתעת כולם ברך אותו באופן מיוחד.
האיש זכה לעושר מיוחד ומאז הוא מספר את הסיפור הזה בכול שנה כאשר הוא מגיע למירון
מספר הרב מנחם בורשטין, ראש מכון פוע"ה ותלמיד מובהק של מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל:
באחת ממאות הישיבות המשותפות שזכיתי לקיים עם כבוד הרב, הצגתי לפניו מקרה של זוג חשוך ילדים ופירטתי את הבעיה הרפואית הלכתית של הזוג. לאחר שקיבלתי תשובה מנומקת ופסקנית הוספתי שהזוג מבקש שהרב יבטיח להם שיהיו להם ילדים. הרב הישיר אליי מבט ואמר: "תגיד לי אתה, אני יכול להבטיח? אני נביא? אין אפשרות להבטיח!" אזרתי אומץ ואמרתי לרב: "אני יודע על מקרה שבאופן ברור הרב הבטיח וב"ה הדבר התקיים!"
הרב הוריד את עיניו, שהה מעט ואמר לי בהצטדקות: "אני לא יכול להבטיח, אבל פעם אחת באה אישה שעשתה את כל המאמצים והרבתה בתפילה ובתחנונים להקב"ה, פרצה בבכי והתחננה שאבטיח לה שהטיפול יצליח. היה לי מאוד קשה לעמוד בפני תחנוניה ולבה הכואב ואז הבטחתי לה. מיד כשיצאה מהחדר פניתי לריבונו של עולם ואמרתי לו: תציל אותי, הבטחתי לאישה, ותעזור לי שהדבר יתקיים. זיכני הקב"ה ונעשה לה נס".
כאמור אלו לא סתם סיפורים. זו משנה שלמה של ?"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
בכל מהלך חייו היתה מסירות נפש. מילדותו, מגדלותו. לא נשכח לעולם איך מסר את נפשו למען יהודי גוש קטיף. איך התפלל בעבורם. איך סעד אותם. לפני. ואחרי הגירוש. את כל התפילות, את כל הברכות, את כל הנסיעות והתמיכה האיתנה.
הרב אליהו זצוק"ל עבר בשנתיים האחרונות יסורים קשים מאוד. צינתורים, החיאות, צינטור מוח, והכל יסורים שקיבל על עצמו למען עם ישראל. מספרת הרבנית צביה אליהו תחי', על תפילתו של הרב מרדכי אליהו, בלילה שלפני אחד הניתוחים הקריטיים שעבר בתקופה האחרונה.

"בשעה שתיים בלילה ידעתי שמידת הדין נלחמת במידת הרחמים. צריכים לבוא גזירות מאוד קשות על עם ישראל וליהרג כאן המון יהודים בארץ. ואני התחננתי בפני בורא עולם, ריבונו של עולם, אני יש לי המון. כל החיים שלי רק תורה וחסד. תיקח מה שאתה רוצה, העיקר שתבטל את הגזרות.

אמרתי, "מה? כל מה שעשינו כל החיים ככה נתת, צ'יק צ'ק?" והוא אומר לי, "את היית מסכימה שייהרגו כל כך הרבה יהודים פה בארץ?" אמרתי, לא. אמר הרב: "אז מי יכול לשלם? רק מי שיש לו במה לשלם. אני מוכן לשלם".

מספר העיתונאי יוסי אחיטוב על תקופת מחלתו של הרב זצוק"ל: ארבנו לרגעים של הפוגה. ציפינו שעות ארוכות. ייחלנו וקווינו עד שנוצרה ההזדמנות. שאלתי קצרות: 'נמצאים אנו בערב חג השבועות'.
אולי עמדה לי זכות אבות. שמא סייעה לי חיבתו העתיקה של הרב אלי, או זכות הקוראים, קרוב לודאי. לחישתו של הרב היתה איתנה.

"צריך להרבות בלימוד תורה, בכבוד שמים ולחזור בתשובה שלימה. יהודי שנקלע לצרה, יתפלל על קברי צדיקים ויאמר 'רבש"ע, בזכות הצדיק קבל את תפילתי'. צריך להיזהר שלא להתפלל לצדיק אלא לקב"ה ולבקש להוושע בזכות הצדיק שנתן מעות לצדקה לעילוי נשמתו. יש גם להרבות בצדקה ולחזור מדרכים רעים ושייתן צדקה, לא יעשה זאת בשרירות לב ובגסות רוח. אלו דברים בטלים. הקב"ה רוצה בחרטה אמיתית שתבוא מפנים הלב".

שאלתי בזהירות על המצב הקשה, גזירות איומות שנופלות ביום בהיר. הרב משיב חלושות:

"במתן תורה נאמר 'ויחן שם ישראל', כאיש אחד בלב אחד. קבלת התורה הביאה לאחדות מלאה בין כל נשמות ישראל בכל הדורות. לפני מתן תורה, עם ישראל יכול היה לחיות במציאות של 'ויחנו' כל אדם חי לעצמו. התורה היא זו שהפכה את כולנו למציאות אחת וכולנו ערבים זה לזה. כוחו של עם ישראל הוא בלימוד תורה ובאהבת ישראל. כשיהודים חיים בארץ ללא תורה וללא אחדות, אזי מגיעות כל הגזירות הנוראות".

המצב קשה, אנו בתקופה בה נגזרים עלינו גזירות קשות. מה עלינו לעשות? הרב עונה בקול חלש.
ומה ניתן לעשות כדי להינצל מגזירות? אני שואל.

"בפועל אנחנו רואים כי אנשים שסובלים מצרות, הולכים לחפש תשובות בכל מיני מקומות נסתרים. בתורה שלנו כתוב הכל. רואה אדם שייסורים באים עליו יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. שואל הרב החיד"א, מה זה יתלה בביטול תורה, וכי ביטול תורה זהו דבר פשוט שרק אם לא ימצא סיבה אחרת אז יתלה זאת בביטול תורה? והביאור הוא: 'פשפש ולא מצא', מדובר באחד שלא למד תורה ולכן למרות שפשפש במעשיו, הוא לא מצא את הסיבה. לכן אומרים לו שהסיבה היא ביטול תורה. אם הוא היה עוסק בלימוד התורה, אזי הוא היה מאלו שמפשפשים ומוצאים".

ארוכות היו המילים. ממושכות. נקטעות באתנחתאות של חולשה. נשזרות בקושי. לרוב מדבר הרב באמצעות הפתקים.

אוי, הפתקים. הפתקים. אוצרות עד חבויים בהם. הקדושה. התורה. העין הצופייה. כשהתעורר מההרדמה, אחרי הצנתור, לצדו הרב זעפרני, ביקש ליטול את ידיו ופתק לכתיבה: "הביאו לכאן כיסוי בצבע לבן, כיסוי של טלית", כותב הרב.

זעפרני מסמן שאינו מבין.
הרב מותח בחולשתו קו מתחת למילה 'כאן' ומוסיף "באם ראית אותו?"
זעפרני מסמן שלא ירד לעומק דעתו.
"יש בו הרבה צלבים", מוסיף הרב ומשרבט במאמץ רב.
המקורב הנאמן נבוך, מסביר שלא הבין עדיין.
"לפני חמש דקות", כותב הרב.
הרב זעפרני יושב על מקומו כעשר דקות, מהרהר בניסיון לפענח. הרב מסמן לו באצבע לעבר הוילון.
הרב זעפרני ניגש אל האחות ומבקש לדעת אם מאושפז במחלקה אדם עם צלבים. האחות אומרת שלא. הרב זעפרני מברר מי מאושפז מעבר לוילון. האחות אומרת שיש שם ערבייה.
"ומי נמצא איתה?" מברר הרב זעפרני.
"איזו מכשפה שבאה להיפרד ממנה", משיבה האחות.
"הרב אומר שיש לה צלבים". מסביר הרב זעפרני.
"זה לא נשמע לי", עונה האחות.
"הרב יודע מה שהוא אומר", מתעקש.

השניים נגשו אל מעבר הווילון ולאחר מספר שאלות גילו שהמכשפה באה מצוידת בתיק מלא בצלבים. שאלו אותה אם אכפת לה להוציא את הצלבים מהחדר כי נוכחותם מפריעה למי שרואה מבעד לכל מחיצה. 'טלית לבנה', זו ההגדרה בקבלה לאישה, משחזר הרב זעפרני ואץ אל מיטת הרב לבשר שהצלבים הוצאו, יודע שמיותר לבשר על כך למי שיודע טוב יותר ממנו מה קורה.

"אם תשאל אותי הגדולה היא שבערב כששאלו אותו בהתפעלות על 'גילוי רוח הקדוש' בסיפור הזה, השים עצמו כאינו מבין על מה מדברים", אומר לנו הרב זעפרני ליד מיטתו של קדוש ישראל.

איפה הצייר המומחה שיזכה ויצייר במכחולו את המחזה המרהיב של הרב היושב כל העת ב'תנועת האדם החושב', משעין את שיפולי פניו על כף ידו ואצבע אחת לכיוון הלחי בהבעתו הרגילה של מחשבה עמוקה.
"מה אתה עושה עכשיו?" שאלה הרבנית לאחר שהתעורר מניתוח המעקפים. הניתוח הראשון.
הרב מסמן בידיו תנועה של לימוד.
"מה אתה לומד?" ביקשה אשת חבר לדעת.
"חי נושא את עצמו ביום שבת", כתב הרב על פתק.

"אתה מבין, זה מה שהטריד אותו, כי הוא הובא לביה"ח ביום השבת, אזי כשהתעורר לחיים, רצה ראשית לברר לעצמו את המצב ההלכתי".

בתוך תקופת מחלתו, פרצה מלחמת עופרת יצוקה, וישר מבית החולים נסע הרב אליהו זיע"א באמבולנס לקבר רחל, לבקש רחמי שמים למען עם ישראל. ואמנם, במקומות שונים העידו חיילים שאישה לבושה כערביה התריע אותם לא להכנס למקומות ממולכדים, ואמרה להם "אני אמא רחל".
מספר הרב שמואל אליהו שליט"א, בנו של הרב מרדכי אליהו זיע"א: "אם לא הייתי שומע את הסיפור הזה באוזניי לא הייתי יכול לספר אותו, אבל פגשתי איזה ראש ישיבה גדול שאמר לי: `זה לא סיפור מהאוויר. אני מכיר בנאדם שזה קרה לו`. הוא גם נתן לי את השם שלו, ואז שאל: `תגיד, זה קשור לכך שהרב אליהו יצא מבית החולים והלך לקבר רחל לפני המלחמה? הוא הלך פעם, פעמיים, שלוש, ולשום מקום אחר הוא לא הלך`".
"האמת? פחדתי לשאול את הרב", משחזר הרב שמואל אליהו, "כשאנחנו באים אליו עם סיפורים כאלה הוא תמיד זורק אותנו, אז ככה ניגשתי אליו בזהירות. אני אומר לו: `אבא, אתה יודע, מספרים שבמלחמה כך וכך היה. להאמין? לא להאמין? אמת? שקר?`. הוא מסתכל עליי ואומר לי: `כן, זה נכון. אני אמרתי לה, לרחל: יש מלחמה, אל תמנעי קולך מבכי. לכי לפני הקב"ה תתפללי על החיילים שמוסרים את נפשם למען עם ישראל שיכו ולא יוכו`. אמרתי לו: `אז דע לך שהיא באמת הגיעה לשם`, והוא שאל: `היא אמרה להם שאני שלחתי אותה?`. הסיפור הזה שאני מספר לכם הוא טרי וחם!".

רוחות של סכנה באופק. רוחות של מלחמות. כבוד הרב זצוק"ל, כשהיית פה לא פסקת מלהתפלל בעדנו. לא הסכמת לשמוע קטרוגים! לא הסכמת לשמוע דברים שליליים! ראית רק טוב אצל כולם. רק טוב אצל כל עם ישראל. אנא, המשך להתפלל עלינו גם שם, בעולם האמת. המשך לרחם עלינו. המשך להתחנן עלינו אצל ריבונו של עולם, שיתנהג עימנו במידת הרחמים. שיביא את גאולתנו במהרה, וברחמים רבים.

"בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ;
וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ.
בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ,
וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיךְ--אָמַר גֹּאֲלֵךְ"

מספרים- נראה לי זה על הגר"א- שאמר פעם באנחה כשהסתכל על הציצית שלו-

כמה מצוות אפשר להרוויח בקלות בעולם הזה... ואח"כ בעולם הבא אי אפשר לעשות כלום בנדון יותר....

חוצמזה אם זה יהיה תהילים לזכות עמ"י - זה גם דבר מצויין

היום יום כ"ד שבט...

אילו ידעתם - אמר אדמו"ר ה"צמח צדק" - כוחם של פסוקי תהלים ופעולתם בשמי
רום, הייתם אומרים אותם בכל עת. תדעו שמזמורי תהלים שוברים כל המחיצות, ועולים
בעילוי אחר עילוי בלי שום הפרעה, ומשתטחים לפני אדון עולמים ופועלים פעולתם בחסד
וברחמים.

יש להם כוח מאוד גדול וגם אם אנחנו לא רואים איזשהי השפעה או שינוי בעקבותיהם מיד,דברים קורים, יש את הקב"ה  והוא מנהל את העולם.  אבל אוסיף הארה משלי.. אנחנו אומרים בתפילה "לעולם יהא אדם ירא שמים" ובחסידות מסבירים: קודם יהא אדם. אח"כ ירא שמים.. אני חושבת שבנוסף לתפילות ולתהילים אנחנו צריכים להגביר את האהבת חינם שבתוכנו.. לחזק את הבן אדם לחברו ואת העין הטובה שבאחרים..

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?