כל העניין זה ההתמסרות, השייכות, ה"ללא מחיצות", האהבה האינסופית, השיתופיות, האני ואתה, וואו!

אני רק מדברת על זה הדמעות חונקות אותי!

(לצערי חוויתי זוגיות מוזרה, לא בדיוק חתונה אבל שיתופי ואמיתי לא פחות...)

בלי להיכנס כרגע לענין: אין"שיתופי ואמיתי לא פחות" מחתונה, ללא חתונה. ולא פלא שזה מביא לצער בסוף.

שיתופי אמיתי, קומה שלמה - דווקא מתוך נישואין.

מסתבר שניתן להגיע לזוגיות מופלאה ומקסימה, גם ללא נישואיןץ

לא הכל שחור לבן.

הייתי שמחה להוכיח את דבריי מתוך המציאות, אבל חוששני שהדוסים פה לא יאהבו את מה שאני אספר, אז נוותר על זה

מה שנותר לי רק לומר ש-אל תהיה בטוח שהזוגיות המושלמת באה בעקבות חתונה. והצער שהגיע בסוף בא בעקבות חוסר יכולת של החברה לקלוט סוגי זוגיות שונים מהרגיל, ולא בגלל טעויות שלנו.

וזה גועל נפש - גם אם את חושבת אחרת. זה לא ה"חֶברה" אשמה - לחברה יש מושגים נורמליים, שלא התחילו היום. ועם ישראל התקיים איתם אלפי שנים. לא מה שכל אחד "מרגיש", בכל מצב, עושה את זה לאמיתי. יש גם כאלה ש"צועדים" בירושלים, וגם חלקם טוענים שזה מקסים להם.. זה גם מגעיל. 

וזה לא ה"דוסים" מפה לא יאהבו את זה...  זו לא "חומרה".. כל אדם הקרוי "דתי", דהיינו שומר מצוות, אמור "לא לאהוב את זה", בלשון המעטה ("אלוהיהם של אלו שונא זימה" - לשון המדרש. ה"ויכוח" הוא לא עם ה"דוסים"..). בחרת לכתוב בערוץ דתי - אכן ראוי "להתחשב"...

פעם גם גויים שפויים לא היו מוכנים לשמוע דברים כאלה.

היום יש הרבה שגעונות בעולם. כולל כאלה שגורמים לאבד תחושות בסיסיות נורמליות.

אני מניח לפי דברייך, שלא התחתנת. אם היית זוכה להתחתן מראש, בטהרה - בִּמקום באופן הזה - בטוחני שהיית אומרת אחרת. ואת זה  א י נ ך  יכולה לדעת, וכעת כנראה גם לא תוכלי, כי בחרת אחרת ואי אפשר כעת "להתחתן מראש" אחרת.. את כמובן לא תסכימי "להאמין לכך" (למרות שכלשונך, אינך "מכירה את המציאות",  הזו); ההפסד כולו - לגמרי כולו - שלך.

ואגב, לתלות צער ב"אי יכולת החברה", ולא בטעות של האדם, נו..

הערה: את תגובתי הראשונה - כתבתי בקצרה ורק על הצד החיובי. בהיות שמשום מה התעקשת להכניס שוב דברים כאלה ובצורה כזו, אילצת להגיב בהתאם.

כן, בחרתי לכתוב בפורום דתי, היות ואני דתייה לכל דבר, אפילו מאוד דוסית. גדלתי בחברה דוסית, אולפנא והכל.

אני חושבת שמי שלא מכיר את הסרט הזה שלי, עלול אפילו לומר עליי שאני "תלמידת חכמים" (יותר נכון "תלמידה חכמה", אבל שיהיה).

כשאמרתי ש"הדוסים פה לא יאהבו את זה", התכוונתי שהם לא יאהבו את עצם הדיון. לא הכרחתי אף אחד לצאת עם מסקנות כאלה ואחרות, ואפילו לא ביקשתי להדיין פה על זה. זה לא היה מחאה. רק סגירת פינה.

אני לא רואה טעם בליהכנס איתך לדיון ההלכתי שסביב זה. אבל אמנם על זכרים זה איסור מפורש, וזה מוגדר כ"תועבה", אבל על נשים האיסור הוא הרבה הרבה פחות חמור. הוא מוגדר כ"דרך פריצות" בעלמא, ואם תעיין טוב ברמב"ם תראה שהוא מגדיר עוד דברים כ"פריצות", כמו למשל אישה שיוצאת מהבית יותר מפעם בחודש או משהו בסגנון, נחשבת לפרוצה. וסלח לי אם איני מדייקת במילותי.

(אם אתה באמת מעוניין לקרוא ולעיין בכל המקורות, אתה יותר ממוזמן לעיין באתר "בת קול" אם רימון לא חוסם לך, יש שם מאמר שמסביר בצורה בהירה למה זה לא כ-זה נורא. אני לא מסכימה אם הנאמר שם! אבל יש בו כמה צדדים נכונים..

מכאן ועד לצעוד ברחובות יש מרחק מאוד גדול! כמו שסטרייטים לא מרגישים צורך לצעוד, כך גם הצד השני.

אל תכניס לי מילים לפה, במטותא ממך.

שיהיו לכולנו חיים טובים, עם הרבה אהבה ורק שמחה!

א. האמת - באמת לא הבנתי שאכן לזה את מתכוונת...  כשהבאתי דוגמה מדברים מסוג זה - עוד חשבתי שמישהו "יתנפל" מה אני משוה, כביכול; ויהיה צורך להשיב לו שיחס בין איש לאשה שלא בנישואין ר"ל, הוא איסור לא פחות..

ב. כעת - שאני, כנראה, מבין לצערי על מה את מדברת..  (אע"פ שמחינה דינית - זה פחות איסור, אכן, ממה שחשבתי - בלי להתייחס כרגע לבריאות החיים שבכך), אני באמת חושב שהיית עושה יותר בחוכמה - גם לטעמך - אם לא היית מכניסה זאת בהקשר הדיון הזה. חבל.

ג. "דרך פריצות בעלמא" זה גם לא טוב (לגבי הרמב"ם - את רחוקה מאד מלדייק במילותייך. ממש ממש אין קשר בין הדברים ובין הפרופורציה שלהם, מכל אספקט). מי שאומרת שהיא "מאד דוסית" - אינה יכולה להתייחס בשיוויון נפש להגדרה כזו. היצר מסמא עיניו של אדם (כואב).

ד. האמת - ליבי על צערך. מכל הזוויות של זה. כולל על עצם ההתגלגלות לכך - שאת כנראה לא קולטת כמה זה מרחיק מטוב של אמת ובריאות. כולל בהרגשה.

ה. אני לא אסתכל בשום אופן במאמר שמסביר כמה זה "לא כ"כ נורא".. בחורה יקרה, פעם ישב אצלי בבית נרקומן שניסיתי לעזור לו להיגמל - והסביר לי למה "זה לא כ"כ נורא", ושבעצם - כולם מכורים למשהו...

אין ענין לטשטש דברים. גם אם מבחינה הלכתית אכן זה פחות חמור (נכון) - זה לא בסדר, גם הלכתית וגם מצד הבריאות האנושית. באמת לטובתך - עם כל הכאב - לא כדאי לנסות "שגם אחרים יראו" למה זה "לא כ"כ נורא"...

אם את רוצה, בשביל עצמך, לראות איך את בכל זאת נשארת "בן אדם" ושאת בכל זאת רוצה לקיים רצון ה' וכו' - זה משהו אחר. את צודקת. לא בגלל שנכשלת בדבר זה, אז לא יכולים להיות בך דברים טובים אחרים. את בניסיון קשה, כואב ומסבך רגשית..

אבל לא לא לעשות מזה "במה" (ואת כן ענית , לחיזוק דברייך. זה לא נקרא "סגירת פינה", בפורום ציבורי..), וגם לא כאילו  דיון-חכמני-הלכתי..

ו. ואם לזה התכוונת - אכן, בוודאי זה לא כמו לצעוד ברחובות (ולא הכנסתי לך כל מילים לפה... הרי לא עלה בדעתי שעל זה את מדברת. אני אמרתי, שלהגיד על משהו שמרגישים איתו טוב, זה לא עושה אותו עדיין אמיתי. והבאתי דוגמה קיצונית מהללו - שלא מצאתי להם הגדרה יותר עדינה חוץ מ"אלו שצועדים ברחובות".. לא אמרתי שאת עושה כך, כמובן. "לא להכניס לי מילים לפה"...). ובכל זאת, אם על כך את מדברת, אז גם במה ציבורית שכותבים בה ענין כזה כ"דוגמה" ל"זוגיות" - יש בכך קצת בחינה של "ברחובות"..

ז. אני מציע לך בכנות, להבין שמי שאכן רואה עצמה כ"דוסית", אינה יכולה לעשות מדבר כזה "בסדר" - ובוודאי שלא מושא לדוגמה לעניינים שדובר עליהם פה. אני מניח, שמהמקום שאת בו כרגע - יהיה לך קשה לקבל זאת.

והלוואי שה' יעזור לך להיחלץ מזה; להיות יכולה לאהוב את סביבתך באופן מתון ולבבי, וגם להיות יכולה לבנות בית בישראל, כמאז ומקדם.

ענית כ"כ יפה! לא צפוי..

בכל מקרה, חשוב לי להדגיש שאצלי זה היה נפילה, הוגדר כנפילה ופעלתי עם זה כמו שפועלים עם נפילה.

נכון, זה ממש קשה להתמודד עם זה, מה גם שבמקרה שלי זה לא היה בהגדרה, אלא רק עם מישהי אחת.

בא לי לומר שזה כבר נגמר והכל, אבל זה עוד לא. מתמודדים.

לגבי העניין ההלכתי- זה אכן בהרבה פחות נורא מלהיות עם נידה, יפה שאתה מודה בזה! חלק מהאנשים שדיברתי איתם לא הסכימו להודות, כדי לא לתת לי לגיטימציה.

ואני ממש שמחה שלא דייקתי, למדתי את הסוגיה הזאת כשהייתי בעומק העניין, ועכשיו, כחלק מהמטרה לצאת מזה, אני משתדלת  לא-לזכור (עד כמה שאפשר) את הניואנסים והפרטים בכלל של העניין. אז עכשיו אני זוכרת רק קווים כלליים..

ברור שאני אדבר על זה כדוגמא לזוגיות! כי זו זוגיות לכל דבר!

יש פה שני בני אדם, שגרים ביחד (כמעט) וקשורים נפשית ופיזית לא פחות מזוג נשוי!

זה ממש מרתיח אותי כשאומרים שזה לא זוגיות!!!

סבבה, קשר כזה הוא לא בריא ולא מוביל לשום מקום בריא, א"א להביא ילדים ואים המשכיות וכו', אבל זה לא סותר את העובדה שמתנהלת פה זוגיות. שיש פה קשר נפשי עמוק בין שתי נפשות.

ה' עוזר לי לצאת מזה, ברוך ה'. לשמחתי הרבה אני מכירה בזמן האחרון בחורים מקסימים (סתם בחיים), ואחד עם מידות ממש טובות שאני יוצאת איתו ברוך ה' לגמרי.

זה בדיוק ההבדל (עייני בהבדל בין שתי התשובות הקודמות, ואפשר, אגב, להסיק מכך גם לגבי עוד דברים שעניתי בעבר), בין כשעונים לדבר שנראה התרסה (גם אם בלי דעת - אבל כשמתפרסם, השאלה היא מה יוצא מזה ב"אוירה" הציבורית) כנגד כל יקר וקדוש ומקובל, ונסיון "צינון" של רגשי קודש נורמליים, בשם ה"הִרגשתי", שכולו ממצב נמוך לכשלעצמו -

לבין נפילה כואבת, במצב לא בריא מכל בחינה, של אדם שבאמת רוצה להיות טוב.

ואני באמת כאבתי מאד את כאבך - לכל בחינותיו. ואני שמח לשמוע ש"תפסת" את עצמך,כל הכבוד, זה מראה באמת על "הגברת השכל" של דרך האמת והבריאות, מול דבר שבזמן היותו הוא מסמא את העיניים - וכשמתרחקים ממנו, רואים יותר ויותר עד כמה זה לא שייך.

זה לא "זוגיות" בשום אופן - גם אם זה ירתיח אותך... (אני, אגב, בכלל סולד מהביטוי הזה. ומבלי-משים, הזדמנה מהודעותייך דוגמה קיצונית לדבר. בעם ישראל תמיד דיברו על "שלום בית", "בנין בית", "בין איש לאשתו" - ולא על "זוגיות". זה מסוג המילים שהוכנסו, במכוון, ע"י גורמים עוינים ומופקרים - ותמימים שלנו נתפסו בזה, לכוונה טובה...  ההם רצו אולי להראות כאילו כל הענין זה "בין שניים", לא כ"כ חשוב הפרטים...  חס ושלום! וכבר כתבתי - כשחשבתי אחרת על מה מדובר  - שגם בין שני המינים אין "זוגיות" ללא נישואין. הכל הבל. וצר על מי שלא חווה בנין בית בטהרתו, מראשיתו; מהקידושין - וההתקשרות בעומק הטהרה של תובנת "נשואים", שחשוב לחדד את ההבדל בינה ללא-כזאת, גם כדי לחוש יותר את אוצרותיה - ומתוך כך עד לפרטי ביטוייה)

זה שאת "נלחמת" על כך שזו "זוגיות".. זה חלק מהמחלה. סימן זה יהא מסור בידך: כשתתפסי שאי אפשר להגיד דבר כזה - תדעי שיצאת מזה לגמרי... (בקרוב בימינו).

כשעושים דברים שמתאימים לאנשים נשואים, שלא במסגרת זו - זה לא "ראיה" לכך שזו "זוגיות".. בדיוק להיפך: זה רק מגביר את הסלידה מהענין, כמו כל כח שמשתמשים בו במקום הלא-נכון והלא-שייך.

קשר בין נפשות, אהבת הבריות, זה דבר יפה. כשזה "נתפס"בהרגשות, כחות, יצרים, ביטויים, שלא שייכים לקשר הספציפי - הרי הוא "מוצף" על ידם, משרתם במידה רבה, והופך לתיעוב.

לטובתך, כדאי הבדלה גמורה בין הדברים. אפשר בהתבוננות עמוקה ומורגשת, ויתכן שהדרך הנכונה היא להניח לכך בינתיים ולעסוק יותר בהגברת הצד החיובי - כאשר ממילא מתוך הבריאות הכללית והבנין הנורמלי, גם התחושות המאוזנות והבריאות תצופנה.

ה' יזכך להעלות את כח האהבה שבך, למתנו היכן שנכון, להגביר ביטויו בהדרגה בקדושה ובטהרה היכן שנכון, ולהתנקות לגמרי מכל בלבולים. עד שיתגלה רק הצד היפה והטהור שבך - דווקא מתוך המאמץ והבירור, והשיבה אל הבריאות.

זה יפה ונכון שאת משתדלת לא לזכור את ה"סוגיא".. שתזכי להתעסק בסוגיות בריאות יותר.

אני מניח שמי שדיברו איתך, דאגו אכן לצד של הבריאות הנפשית והתפקודית הבסיסית. גם אני כתבתי ש"הלכתית" זה בוודאי פחות חמור, ושאינני מתייחס לצד הבריאותי (אם כי ברור לי שגם העבירה החמורה יותר, הורסת את הבריאות והבנין הנורמלי. אנחנו צריכים להשתדל לכווין את כחות נפשנו מול התורה, בידיעה שבה גם עומק הבריאות הנשמתית וגם עומק הבריאות הרוחנית, הנפשית והגופנית. זה עוזר להעמיד את הכחות על מקומם הנכון ולהשתמש בהם בשמחה, במקום לנסות כל הזמן - מכיוונים שונים - לתרץ "אידיאולוגית" את משיכות היצר הארעיות, ולתת להן חשיבות כשאינן מכוונות לאמת).

ומה שאת אומרת שזה לא היה "בהגדרה" - הוא טוב מאד.  גם זה ענין של בחירה. וטוב ונכון שבחרת לא לשקוע עוד יותר בעומק ה"תירוצים", אלא להגדיר כנפילה, ולהשתדל לצאת משם. "הרבה ילדוּת עושה"..

לכתחילה, חלילה. כעת שאת עולה מזה - אז זה המסלול שהקב"ה  נותן לך כדי להוציא לפעל כחות נפש גדולים ולברר מושגים בעומק הרגשתך.

הלוואי שתזכי לצאת מהדברים הללו לגמרי, לברר כחות נפשך בנועם וטהרה, ולבנות בית שמח ונאמן בישראל. "והימים הראשונים יפלו".  ובמקומם יבואו ימים טובים..

רואים בדברייך את עומס הרגשות האדיר שאת מצויה בו, [וסלחי לי אם אומר, שעומס זה אדיר כל כך, עד שאינך יכולה להתבונן על המציאות באוביקטיביות, מבטך סובייקטיבי ולכן - תרשי לי לומר - לא מושכל].

ולמרות זאת, באת והודית והצהרת על ידיעתך טעותך, זה עצום! 

יצאת גדולה!

לגבי ההלכה: דווקא מי שפותח את הרמב"ם רואה איך שמעבר להלכה ( - שאוסרת זאת לחלוטין, עד שאפילו מצווה על הבעל לשים לב שאשתו לא תגיע לכך,) מתייחס לזה בתיעוב ושזה מעשה ארץ מצרים "תועבות מצרים" וכו', זה שלגברים זה יותר איסור, זה רק בגלל הפעולה הפיזית השונה מכורח הפיזיות השונה.דיברתי ברמזים, אני מניח שאני מובן, כי אין מקום לפתוח יותר את הנושא. אבל ברור שזהו מעשה מתועב - למרות שקשה להשמיע זאת באוזנייך, וקבלי בקשת סליחתי על כך, בפרט שכל עוד אינך יודעת זוגיות אמיתית מהי, ועדיין את נמשכת לזה, כמובן שלא באשמתך, ולכן אינך יכולה להרגיש התיעוב שבזה.

ואמנם זו זוגיות, צודקת, אך זו זוגיות מסוג שונה ובעומק אחר לחלוטין! כמה שנדמה לך ש"מה יכול להיות יותר!? תתפלאי, בזוגיות של איש ואישה, אין סוף לעומק! אם חיים נכון, ככל שעובר הזמן זה מתגבר! זה דבר מדהים לחוש זאת! ההגיון פשוט: לעולם, ושוב, לעולם, אישה אינה יכולה לספק לאישה מה שגבר יכול, ולהיפך, איש אינו יכול לספק לאיש מה שאישה יכולה לספק.

איש ואישה חסרים מה שרק בן המין השני יכול להשלים בצורה טובה.

נכון, הזוגיות שאת מדברת עליה, נותנת המון,אין לי ספק בכך. אך לעולם לא אותו דבר! לעולם האחדות לא תהיה אותו דבר!

[אפילו יצרים, אינני בטוח שהסיפוק שווה, אלא אם האדם באמת נמשך בגלל הורמונים בגופו (להבדיל מתוצר פסיכולוגי)]

אני מניח שאת כועסת למקרא הדברים, אינני תוקפך אישית, אני אפילו מאוד מעריך את כנותך ורצונך כנ"ל! ודווקא בגלל זה, אני יכול לומר את דברי.

בכל אופן, מבין לגמרי את המקום הקשה שאת נמצאת בו, החברה שנגד, המצפון, ההלכה, ומנגד, את ניצבת עם משיכתך הטבעית, זו אני! הקושי עצום, ולא נותר לי אלא לחזקך.

דווקא מישום שזכותך וחובתך להשלים עם עצמך ולא לחיות עם הקושי העצום הזה, אם תרשי לי לומר, לדעתי כדאי לך לשקול עזרה חיצונית מקצועית (להבדיל מרבנית / חינוכית).

בהצלחה! 

תודה לכולם, גם האונימי שם בסוף השירשור. קראתי את הדברים, וחיזקתם מאוד! ברוך ה' דברים משתפרים ומתקדמים.

אני חושבת שאני לא צריכה טיפול, דיברתי על זה עם כמה אנשים חכמים (בנות, לא בנים, כמובן D, ותכלס זה בעיקר עבודה עצמית..

ל"ד." היקר, זוגיות תהיה קיימת בכל מקרה, זה בדיוק מה שנקרא "בינו לבינה" בעגה היותר תיכוניסטית, וזה אולי חלופה ל"קשר", למה שקורה בין שני אנשים. אתה לא מסכים שדבר כזה קיים?

ולאנונימי למטה: לא מדובר בתלות, כבר חוויתי מה זה תלות ואני יודעת להבחין בין השניים... אבל תודה גם על דבריך.

אני שמחה ששיתפתי אותכם פה, התגובות שלכם פשוט לעניין! איזה כיף!

ברור ברמב"ם שהאיסור הוא לאו דאורייתא, אלא שאין מלקות כי הלאו הוא כללי של "מעשה ארץ מצרים" ולא פרטני. [ישנם הרבה לאוים, גם חמורים שאין לוקים עליהם]

אף אחדלא יכול לומר שזה "איסור קל" , ובכלל, בעיני, אין איסור קל, כי סוף סוף, זה איסור.

הדבר ברור. אם ראית שמשהו אמר אחרת, זה בגלל שהיא בעניין האסור, ונוח לה למרוח. חוץ מזה שהיא לא פוסק...

אתם מוזמנים לפתוח את ההלכה.

בעליל יש לה בעיה בדת. ככה לקלל, מה אנחנו פה סרט מהוליווד?

נראה לי שיש פה הרבה שאפילו לא הבינו את המושג וטוב שכך, לצערי אני מכירה....

מי את שתשפטי? מה את מבינה?!

חשבת על זה שמאחורי ה"אנונימי" הזה יושבת בחורה עם התמודדות יומיומית מטורפת? ושקשה לה?

אני לא משתפת הרבה אנשים בעניין הזה, ועד שנפתחתי וכתבתי ככה את מגיבה?

את יודעת מה זה עשה לי בלב? "יש לה בעיות בדת"

אני משתדלת לא להתרגש ממך יותר מדי, אבל החוסר רגישות שלך צועק אליי מבין הפיקסלים.

רע לי להיתקל באנשים חסרי אמפתיה. לא יכולה לראות את זה.

אני לא אומרת שאת טועה. אולי את צודקת. יש דרך לומר דברים.

הכלה ופלורליסטיות.. זה לא רק מדובר על להכיל את הפחות חזק.

אלא גם את אלה שמחודדים וסובלים מהזוהמה של הוליווד, חילוניות,תרבות מערב.

אני מעריכה ברמות מטורפות את מי שתורת ישראל יקרה לליבו.

אבל לא אני צריכה ללמד אותך את המשנה באבות- "דרך ארץ קדמה לתורה".

לא דיברתי על תוכן הדברים, דיברתי על הצורה, שהיא לא פחות חשובה.

אפשר לראות את זה גם במצוות הוכחה "הוכח תוכיח", אם אני זוכרת נכון, רש"י (או פרשן אחר) מפרש שם את גדרי המצווה, אחת מהן היא לומר את הדברים בצורה יפה המשתמעת...

טעיתי בניסוח, אולי לא הייתי רושמת כלום, לפעמים דברים נאמרים או נכתבים לפני שחושבים עליהם, ואני מבקשת סליחה שלא חשבתי לפני שכתבתי. יש אדם מאחורי המקלדת, ועצם זה שהעלבתי אותך, אני מבקשת מחילה, זה לא ראוי ולא משנה בכלל אם צדקתי או לא.

אבל דבר אחד כן, בבקשה לא לכתוב קללות בפורום הזה. זה חשוב ואחד מהגדרים החשובים לדעתי.

אבל אני גם יכולה להבין מאפה זה בא.

שוב - מחילה על הפגיעה.

והאמתת שכשכתבתי את ה'קללה', לא חשבתי עליה כקללה, אלא כזעקת שבר כזאת, בסגנון "לעזאזל"...

זה כמו שהמון דוסים אומרים, למשל, "קניתי אחלה רכב, אבל יש בו כמה פאקים"... ואפחד לא מתכוון למשמעות האמיתית של זה, אלא למשהו כמו "דפקטים", זה גם נשמע אותו דבר.. קיצר, הבנת..

תושה על ההתנצלות, אני מעריכה את זה. באמת.

הסיבה של הקנאות שלך נשמעת שאת מנסה לברוח ממשהואולי.. לא מספיק מאמינה במשהו.. או בעצמך או באחרים  ..אולי אני טועה..

בנישואין את יכולה לתקן את זה.

אין מה לעשות אם רוצים נישואים אמיתיים.. צריך להבין מה זה זו לא סתם מוסכמה חברתית או חויה בלתי נשכחת.. זו אמת חיים.

זה באמת מציאות שטמונה בנו.. ועניינה להיחשף.. האושר הוא גם בלחיות כנשואה ולא רק להתחתן.

גם את כשתשתחררי תרגישי יותר טוב.

את לא מרגישה שהסגירות הזו.. קצת עם משקעים.. או קצת הרבה?

הרבה התחתנו וחיים ביחד פיזי אך נפשית נותרו רווקים.. או גרושים.. זה לא נישואים  ..נישואין זו לא תוצאה- הנה אני עם כיסוי ראש בעלי תפוס ומותר לנו להביא ילדים.

נישואין זו קודם כל אמת חיים פנימית של זוג שחושף עולם גדול ורחב המורכב משני עולמות מיני קטנים.. ומבין שהעולם הרחב הזה זה הוא היותר גדול ורחב והוא לא יצא מעצמו אלא חשף את עצמו בדמותו ובדמות בן הזוג ושניהם יחד.. זה עוד היה טמון בו טרם ירידתו לעולם.

מקוה שהובנתי.. אם לא תמיד אפשר לשאל.. בהצלחה. 

נראה לי שלא השבת לחששות העיקריים והמעשיים של הצעירה השואלת אלא ענית בתור יועצת נישואין עם פילוסופיה גדולה. החשש של אדם לחשוף את עצמו לאחר הוא מובן והוא טבעי. לכן ראוי שהוא יעשה באופן מדורג וחלקו הגדול ממשיך גם לאחר הנישואין. כמו כן החשש מפני תלות בבעל הוא מוטעה. גם אם הבעל ידע 'סודות' אישיים שלך, אם מדובר באדם עליו את סומכת הרי שהדבר יביא לך רק תועלת בשיתופו בהתלבטויות שונות. אין לך מה לדאוג מפני התלות! בסופו של דבר רק את תקבלי את ההחלטה הסופית (כמובן מתוך התחשבות בבעלך בסביבה וכו'). ולבסוף אם מאד חשוב לך לשמור דברים מסוימים רק לעצמך אין בכך רע כל עוד לא מדובר בדברים שיש להם השפעה על בעלך. אכן את צריכה לדעת שמצב של נישואין הוא שינוי מהותי ממצבך כיום וזה מובן בגלל  שבן הזוג נכנס לעולמך, אבל כאשר הנישואין מוצלחים מדובר בשדרוג המצב ל'סקלה' אחרת.

רצון להתמסרות של אישה הוא חלק מהטבע שלה.

(ברמה מסויימת, כן?)

גם בתוך חיי נישואין שיתופיים נותרת פינה שהיא רק את, אבל החיים הם בגדול 

אכן משותפים,

ויש נתינה והתמסרות, וטבע אמיתי של אישה הוא לרצות את זה ולחסור את זה עד שהיא

מתחתנת. ואשה שלא רוצה את זה, או בורחת מזה, או מפחדת מזה,

כנראה עברה איזהיא טראומה שגורמת לזה.

(ואני מכירה מקרוב מקרים)

זה מצויין שאת מודעת לזה, אני הייתי ממליצה לך על טיפול כלשהו,

אולי לאו דווקא קונבנציונלי כמו מח אחד,

מה שתתחברי, כדי לברר את המניעים לפחד הגדול שלך ולשחרר אותך בע"ה.

בהצלחה!!

ויש הבדל בין הדברים. אין כאן צד שנותן וצד שלוקח אלא שני אנשים שמשתפים ומשתתפים, כל אחד על פי יכולתו ואישיותו. אותו דבר אמור לגבי התלות, בני הזוג הם שותפים התלויים זה בזה, את בו והוא בך.

אין בכלל מושג כזה של "חושפים הכל", תמיד נשארת לנו מידה של פרטיות לחיינו הפנימיים.

הנשואין אינם עיסקה חד צדדית, אנחנו תמיד נותנים ומקבלים ואנחנו תמיד שוקלים את מה שאנחנו אומרים ואת מה שאנחנו עושים.

ולכן, אין לך ממה לחשוש, אם את קצת סגורה - מצאי לך בחור שיכבד את זה וגם את תכבדי את האופן שבו הוא רוצה לחלוק אתך את החיים.

ועם כל מה שכתבו פה..

נישואין זה לא שאת משתפת כי את "צריכה".

זה כי את רוצה.

את רוצה להיות הכי הכי פתוחה ואמיתית עם הבנ"א שמולך,

את רוצה שהוא יכיר אותך על כל הרבדים הכי עמוקים שיש בך,

והכי חשוב- את סומכת עליו בעיניים עצומות, שלמרות שיש לו את הכוח הכי לפגוע בך- הוא גם הב"נא שהכי הכי יזהר שלא לפגוע בך, אפילו לא טיפה ואפילו לא בטעות. 

שיתוף בזוגיות חייב להגיע מאמון מלא.

לפעמים זה בא יותר בקלות

לפעמים לוקח הרבה מאד זמן לבנות את האמון הזה.

וגם אני ממליצה לך לנסות לפתוח חסימות ופחדים.

(אם את רוצה המלצות מאיזור ירושלים- אני מוכנה לתת לך באישי כמה רעיונות (לא פסיכולוגיות) שיכולים מאד לעזור)

כמו שכותב הרב קוק זצ"ל: אם אין אני, אין אתה וקל וחומר שאין הוא...

על גבי זה, צריך לבנות קומה נוספת.

לא נותנים לאדם "כ"כ הרבה כח"..

בונים שותפות עמוקה.

שותפות נבנית דווקא מתוך היכרות של האישיות את האישיות.

באמת, כל זמן שבחורה עוד לא בשלב המתאים, זה עוד לא מתאים לה..

כשמגיע הזמן, צריך למצוא אדם שהוא כל-כך מתאים, עד שיתעורר רצון, בהדרגה, לשתף אותו בעולמך הפנימי.

זה לא "חושפים הכל", כאילו ברגע אחד.

מכירים, רואים שמתאים.

הנישואין עצמם הם קשר נשמתי עמוק, וזה כבר לא איזה "אדם אחר" (והרגשתך נכונה ביחס לסתם "אדם אחר").

ובונים. מתוך כבוד הדדי, וצניעות, והתענינות, ואהבה. ומתקרבים.

כך שמה שאת אומרת, יכול להפוך למנוף להתקרבות הכי-עמוקה, דווקא בגלל שאינך מוכנה "להפקיר" את אישיותך.

אז זה מכריח בנין קשר עמוק, שמתחיל מעומק האישיות, ההיכרות ההדדית. עם אדם יחיד, שאותו את מוכנה לשתף

בפרטיות שלך, והוא בשלו, ודווקא מתוך שאתם במציאות חדשה, מציאות של נישואין, שאין דוגמתה ללא זה.

הפחד שלך דומה קצת למישהו שרואה קומה עשירית ואומר: מה, לקפוץ עד לגובה כזה? זה נגד כל האינסטינקטים שלי...

הגובה הזה נבנה. מגיעים אליו במדרגות.

אם בחורה רואה אנשים נשואים זמן הגון וקרובים מאד, ואומרת: מה, זה נגד מה שאני.. נכון, לעכשיו. בונים, אז מגיעים בהדרגה.

אז נכון שיש בנות שזה דווקא מה שמאד מלהיב אותן, ויש כאלה - כמוך - שזה קצת מבהיל אותן מרחוק.. אם תשתמשי בתכונה הזאת באופן נכון - וגם תתבונני בצד השני, של גודל הענין של השותפות וההפריה ההדדית וההצמחה שזה נותן גם לשניים וגם לכל אחד מהם - יתכן שזה ייהפך דווקא לכח בונה. בעז"ה.

"על אשתו אמרו - אוהבה כגופו, ומכבד יותר מגופו"

את שואלת שאלות אמיתיות, אבל התשובות אינן נמצאות באמת בהסברים ובתיאוריות.

יש איזה שהוא קסם בנישואין (בתקוה ש:זכו - שכינה ביניהם), שאי אפשר לדמיין אותו, לחוש אותו, להבין אותו, לחשוב עליו - כשנמצאים מבחוץ.

כל התפיסה של אני ואתה מקבלת פנים חדשות, קולות אחרים, תחושות שלא היו שם קודם, או לפחות לא ידענו על קיומם...

ובנימה אישית, אני הייתי בחורה סופר עצמאית, שוחרת פרטיות ברמה אפילו מעט חריגה, היה לי קשה עם אחיותי באותו חדר, שלא לדבר על זמנים שנאלצתי להיות עם חברות בחדר, סוג של סבל! ובתוך האילוץ הזה יצרתי חומת פרטיות, שמשמעה: אין לגעת בחפצים שלי, חלילה חלילה חלילה להעיז ולשבת על מיטתי ועוד ועוד.

גם בשיחות הארוכות אל תוך הלילה, הקפדתי בצורה כמעט אובססיבית לשוחח על הכל - אבל לא על רגשותי, תחום הפרט שלי נשאר בחוץ.

ושלא תטעי לחשוב, נחשבתי בהחלט כבחורה חברותית, מקובלת, אבל עם צרכים מסוימים שחברותי למדו לכבד.

לא היה לי מושג איך שורדים את נושא הנישואין.

ה' עזר והתחתנתי, והכל נהיה אחרת לגמרי!

אין לי הסבר שכלתני למהפך שהתרחש אצלי, אבל זה קרה!

אז בהצלחה ובשורות טובות בקרוב.

היתה\יש לי חברה טובה מאד (פשוט בהווה 'הממושך' הקשר לא חזק, אבל בלב הוא לא ניתק!!)

שהיתה לה ממש בעיה עם תחושתיות.

כל נגיעה פיצפונת, אפילו אקראית - הקפיצה אותה ברמה לא נורמלית. היא היתה סופר רגישה לקרבה פיסית מכל סוג.

ו.. בינינו לבין עצמנו, דאגנו לה, החברות הקרובות, בהקשר של נישואין.

ו..

אין לי מושג מה ואיך השתנה אצלה

וכיצד למען ד' היא עברה כזה מהפך,

כי לא דברנו על זה בפתיחות מעולם.

אבל אני כן יודעת שמבחוץ - זה היה פשוט מדהים!

קודם כל - היא קרנה בתקופה אחרי הנישואין בצורה חד משמעית,

וד"א - פגשתי אותה זמן מה אח"כ בחנות איפור, כשהיא מצטיידת, כהגדרתה, לצרכים תוך-ביתיים...

זה ריגש אותי מאד והראה לי שטוב לה, טוב לה ברוך השם, גם מהבחינות שחששנו בגינה.

אז זהו,

רק רציתי לספר את זה בהקשר שהועלה כאן...

יש דברים שה' מסיר בקלות ובצורה מופלאה מעל השביל המשותף של בני הזוג!

כך בנויה אישיותך ואין בכך שום פסול! כל עוד את חיה לעצמך, זה אפילו יפה! זו דעתי.

זו הרגשתך וזכותך ואין מי שיכול לדרוש ממך אחרת!

רק זכרי, עם מטען כזה, אי אפשר להקים משפחה בריאה. אפשר לאמלל את עצמך ואת האנשים שיצטרפו אלייך לבניית משפחה. וזה לא כי את לא בסדר. זו הרגשתך ואישיותך. 

אך מכיון שברור שאינך רוצה לאמלל אחרים ואת עצמך, כנראה כדאי לך לפנות לעזרה, מישהי מקצועית בלבד, לא מתחילה או 'טרמפיסטית'.

יש בך הרצון, למרות כאבך. רואים. זה דבר גדול! את הולכת לשנות משהו בסיסי באישיותך, לא תיפרדי מאישיותך, רק כלפי אדם יחיד בעולם תפתחי את פרטיותך, יהיה זה האדם היחיד עלי אדמות הראוי לכך! זה דבר נפלא! נסי לא לחשוש, לכי על זה.

אינך יכולה להבין איזה אושר מחכה לך!

אם לא תרגישי, לא תדעי! [ראי תגובת ה'אנונימי' משעה 20:17 ]

בהצלחה! 

קראתי שוב את דברייך. אני רואה שהבנתך את הנישואין אינה מדוייקת, זה לא התמסרות טוטאלית וכו' כמו שאת מגדירה. [אם המציאות היתה כמו שאת חושבת, לא היית לבד בכלל...]

בהחלט רצוי שתשוחחי עם אשת מקצוע . אחרי שתכירי את המציאות האמיתית, מבטך ישתנה לחלוטין! ללא ספק.

כשהכרתי את הארוס שלי לפני 6 שנים הייתי בחורה עם ניכור ריגשי,

מאוד פחדתי מהתלות הזאת מהקשר הפיזי מהכול בערך

ראיתי את התלות הזאת ולא את הקשר האמיתי

תוצאה של טראומות,תוצאה של חוסר הבנה מה זאת התמסרות

ומה זה בכלל חיי נישואים וזה שזה לא יקח ממני שום דבר

אלא שזה דבר טוב.

היינו חמש וחצי שנים ידידים כל העניין השיתופי בא מאוד בהדרגה

הייתי מאוד קשה בלשתף ולרצות ובלאהוב ולמרות הכל שיתפתי אותו,

הוא נגע בלב שלי מהתחלה וזה היה נראה לי טבעי לשתף אותו

וגם כל הזמן התלוננתי שאני לא מסוגלת להתחתן

עם אף אחד מכל הסיבות שציינתי כי הכול היה נשמע הקרבה טוטאלית.

שנינו זוכרים איזה מנוכרת רגשית הייתי,הייתי קשה בטירוף באמת

אני רוצה להגיד לך שהתחושות המפחידות האלה עוברות,

היום זה הדבר הכי ברור והכי כיף לרצות לשתף אותו

ולרצות להיות אישתו אני מחכה כבר לרגע הזה

ומעצבן אותי שאני צריכה לחכות עוד כמה חודשיים

עם הבחור הנכון זה נבנה ואת יכולה בקצב שלך בלי לחשוש,

בסוף את תרגישי את המקום הנכון שאת צריכה.

2 צעדים לפנים וצעד לאחור.אפשר תמיד לעצור ולהתבונן.

לראות אם לא איבדתי את העצמי בתוך הזוגיות.אם נשאר

די מקום לייחודיות שלי ואז להיסוג מעט לאחור.

היופי בנישואים הוא שאין בעולם 2 זוגות שווים.

כל זוג מפתח לעצמו דפוסים משלו וכיוון שיהיה לך 50 אחוז

בנישואין תוכלי לכוונן אותם בצורה טובה ויעילה.

רגע תחכו עוד שנה,

כמו יעקב ורחל.

צחקתי.

ממש מילה במילה.

למה שאני אתן את עצמי למישהו, את כל כולי והעומק שלי, 

לאדם שאחרי הכל, הוא חיצוני לי, וזר

כי בסוף אדם הוא לבד.

אצלי לפחות, זה הגיע מתוך פגיעה (רגשית/נפשית/פיזית - זה לא ממש משנה)

שהובילה לבנית תפיסת עולם שגויה, לחרדות, לסגירות.

בסוף, כשהמשא היה כבד נורא... הלכתי לטפל בו.

והיום אני במקום אחר (עצם זה שנכנסתי לפורום מלחיץ של נשואים, כבר מראה שאני יותר פתוחה לזה...).

וקל לי הרבה יותר. וטוב.

(ואם את שואלת את עצמך - למה שאני אלך לפסיכולוגית בשביל מישהו אחר???

אז באמת שתדעי שזה קודם כל בשבילך. עוד בלי קשר לזוגיות - זה להשלים עם עצמי, עם העבר שלי, עם מה שמסביבי, עם החיים)

תחייכי לעצמך!

אחראית אם דחי תחתונה בגלל המחשבה הזו. אנשים לא מתחתנים דווקא כי הם חוששים מהעול ומהאחריות וזה מעיד שהם יוים לקראת מה הם הולכים אבל צריך אוצץ הכנה ואומץ .זה נכון. 

אגב, מז לשיש פרום וירטואלי לאנשים שקשה להם רגשית לדבר על רגשותיהם. פורום זה מעולה..לשם כך

חובה שעם הביחד יש גם מרחב אישי לכל אחד.

כדי להראות שאיש ואישה חד הם- אח"כ ה' הפריד אותם לפי בקשתו של אדם.

איש ואישה- הם נשמה אחת וגוף אחד...

שלפני כן נקראים פלג(חצי) גופא - השורש העליון שלהם הוא אותו שורש.

וזו נשמה שהתחלקה לשתיים- וכל הנקודה היא להשלים לחבר אחד את השני.

ברג שמבינים זאת היטב ועל זה מתבססים- חצי מהחששות נעלמים

ולזאת שכתבה על זוגויות אחרת וכו'....-

את יכולה להגיד על זה שזה ממש כמו זוגיות אמיתית- אבל זה רק כמו ולא זוגיות באמת- כל מה שחווית זה אפילו לא בבואה לדבר האמיתי.

כי כשששני חצאים מתחברים לשלם זה אחרת מזה ששני חצאים יוצרים כלים (הנשמות) שבורים.

וכמה שזה יהה ממש זוא- זה נגד רצונו של ה' יתברך- כי ה' קבע שהדרך היחידה זה דווקא שאיש ואישה יחיוי ביחד- בחיים משותפים.

והיום אנשים כ"כ הוזילו את כל נושאי האהבה והזוגיות- עד שיכולים להשוות בין שני דברים קיצוניים בהחלט.

אני יכולה להבין את המשבר שגרם לזה לקרוא וגם את המקרא עצמו- אבל מה שהיה אצלך זה לא היה בכלל הזוגיות הנדרשת- התלות הנפשית שיצרתן אחת בשניה גרמה לכן לזה- וזה שיצאתם מזה- זה מצויין.

אבל עכגשיו זה העבודה האמיתי על עצמינו- כי רק בטיפול מסיבי ויומיומי אפשר באמת להגיע אל השלם- אל החצי שמחכה לך מאז ששת ימי בראשית ומחפש אותך בעשרים שנה האחרונות- וכדי שלא יהיו משקעים חייב לרפא את הבור שנפער- הדמיון שנתן לך הזויגות הזאת.

ולא משנה איך תתרצי את זה, אולי זה לא איסור דאוריית ורק גזירת חכמים, ידוע שדברי סופרים קשים מדאורייתא.

כל מה שקרה זה בדיוק עצת היצר- הוא הפיל אותך לזה- אבל יש לך את הכח להתגבר עליו ולעלות מעלה- כי כל ניסיון ומלשון נס והרמה- להרים אותך למעלה לגבהים שלא היכרת.

בהצלחה.

מעבר למה שנראה כסיסמאות, יש כאן הרבה עומק.

ומדגישה:

אני מרגישה שבנישואין שלי- יש לי את המקום שלי ואת הפרטיות שלי, ובעלי לא יודע עלי הכל. ויחד עם זה יש המון שיתוף והמון יחד.

יש מקומות שהם רק שלי וזה הכי בסדר בעולם!!!

אני חושבת שרוב האנשים זקוקים למקום האישי שלהם, בלי שאף אחד אחר ייכנס לשם.

זה כל כך בריא וטבעי! הרי אין 100% חיבור ביניכם, כמה שתרצו לומר שזה חיבור של 100%. אתם שני אנשים שונים, אתם באים מעולמות נפרדים, ממשפחות מוצא שונות, מרקע שונה, ממחשבות שונות, ואפילו רק העובדה שאת בת והוא בן... כבר הופך אתכם לשונים. לאחרים. לשני אנשים נפרדים.

החיבור ביניכם הוא נפלא ומביא לעומק והתפתחות אישית לשניכם יחד ולכל אחד בנפרד.

ויחד עם החיבור הגדול והמדהים הזה- עדיין יש תמיד פינה אישית לכל אחד.

לכן, אני חושבת שיש צורך שאישה תשמור על קשרים עם חברות מלפני החתונה, שגבר ישמור על קשרים שלו, שיעשו כל אחד משהו בנפרד בשביל העצמה אישית, ואפשר גם יחד.

אבל תמיד לזכור: יש לך חלק שהוא רק שלך בנישואין. את לא מאבדת את האישיות שלך, העצמאות שלך והיכולת שלך לחשוב, להרגיש, לבטא את עצמך לבד!!

בהצלחה לפותחת השירשור, וגם לכל השאר.

איזו תחושה מדהימה!! זה ממש אומר ששמרת על עצמך עד היום מקסים,

והכן , אם את מבינה את הקושי, זה אומר שאת מוכנה לזוגיות אמיתית ונעימה,

פשוט תצתרכי לדרוש מהמיועד להגיע למדריך חתנים טוב מאוד ואפילו מצויין, שיסביר על הנפש המורכבת של האישה,

ועל כך שהפתיחות מגיעה בהדרגה.

הם מבינים את זה.

גברים להפתעתך הרבה לא מחכים לשמוע את כ--ל רזי נפשך, אלא כל פעם קצת.

ואז הם מאבדים את הידע שלהם במערכת שיכלית, שמוכיחה לך שהם לא הבינו כלום.

ולכן הם קוראים לעצמם:"כותל".

האמת היא שרזי הנפש של האישה מקבלים ביטוי טוב בזוגייות נכונה, גבר ואישה ששמחים בבן הזוג שלהם,

לא ירגישו חדירה לעולם. כי כל החיים מאפשרים אחד לשני להיות לפעמים פתוח ולפעמים מופנם וסגור.

אפילו לצאת לבד לעיר או לעיר אחרת. או אולי ללכת לטיול עם החברות הרווקות... וחוזרים ומרגישים שאני נשארתי מי שאני. ואני מדהימה גם ככה.

אל תדאגי, הגברים בתוך הבית, הם הרבה יותר מדהימים ממה שהם בחוץ,

עובדה, איך כל אישה חושבת שבעלה הכי מושלם בעולם... ואיך כל השאר מסתדרות???

ואז לא רק שתהיי מוכנה אלא תרצי כל כך להיתמסר כל כולך אליו.

תלכי לטיפול. באמת. זה דבר לא נורמאלי. אבל תעשי את זה אצל רבנית או מישהי דתיה. בעיקרון זה מעיד על פגיעה בדפוס ההבנה של קשר או בגלל חוויה של הורים עם קשר בעייתי או חוויה אישית כמו אונס

דברים כאלה זה לא דווקא עפ"י "עיקרון". יכול להיות כך - ויכול להיות גם אחרת.

שמתוך התמסרות מוחלטת לאישך, תחשפי את אישיותך הפנימית בעוצמתה המירבית.

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ח' בניסן תשפ"ו 9:11

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' בניסן תשפ"ו 23:22

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

עריכה: וגם כמו שהזכירו כאן יש אנשים שתקשורת טלפונית / התכתבות זה פשוט לא בשבילם. ויש כאלה שמתים על זה. אין מה לעשות בעניין.

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה לא נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

אנחנו נשואים כמה שנים, וכשאני מסתכלת על השנה הראשונה שלנו, שהייתי מאושרת ומאוהבת, אבל הייתי שמחה לשנות הרבה מהתנהלות שהיתה לי כלפי בעלי.

תחילת הנישואים עדיין יתכן והיא מחפשת ביטחון שאתה אוהב אותה ולכן מחכה לחיזוק שלך-יוזמה שלך לשיחות. תנסה לומר לה בצורה עניינית אוהבת שאתה ממש רוצה להרגיש שהיא מתגעגעת ואן תוכל לפעמים להפתיע עם טלפון או הודעה זה יחזק אותך.

לגבי ילדותיות- זה סובייקטיבי,אבל גן כאן אולי עדיין לא נוצר קשר זוגי שהוא חדש אז נח לה לקבל את האופציה שלך דרך זה. נשמע שההתנהלות שלה לא ילדותית-היא לומדת, מתפרנסת, מעודדת אותך ללכת בדרך שלך. אז זה המקום הקטן שלה לדרוש תשומת לב שחסרה כשאתה רחוק. אולי אם מלכתחילה תנסה לפרגן על מה שעושה היא לא תצטרך להתבכיין ואתה לא תצליח להוביל שיחה למקום גבוה יותר? שוב, זה מזוית של מה שעברתי. ואני מחשבת מחוץ לבית לבוגרת מאוד, אבל יש מקום מול בעלי שאהבתי מאוד להתרפק, וזו הדרך אולי להתרפק עליך מרחוק.

חצי שנה זה כלום, ואם אתם לא יחד יום יום אז בכלל. אבל זה לא מוקדם מידי ללמוד ולנסות לשפר את הראיה מהתקשורת.

מזל טוב והרבה הצלחה! 

שנית - מזל טוב גדול לחתונה. לשירות צבאי קרבי יש מחירים משמעותיים. מחירים אישיים ומחירים זוגיים ומשפחתיים. אני ממש לא אומא זאת כדי להחליש אותך, אבל צריך להיות מודעים לזה.

חלק מהותי מיצירת היחד הזוגי ותחזוקו - זה הנוכחות הרצופה ביחד. כמובן אנשים גם לומדים/עובדים/מתפללים/הולכים לאירועים וכד', אבל הסדר הרגיל הוא שלפחות נפגשים כל ערב, אוכלים ביחד, ישנים אחד ליד השני, כל שבת נמצאים ביחד וכו'. זה נכון כל החיים, זה נכון גם אצל זוגות וותיקים, בלי תחזוקה היחד הזוגי מתייבש. אבל, זה נכון שבעתיים אצל זוג צעיר, שעוד צריך לייצר את היחד הזה. לא סתם במלחמת רשות התורה פטרה חתן בשנתו הראשונה - השנה הזאת, הנוכחות היום-יומית בה חשובה מאוד.

אנחנו לא במלחמת רשות, אנחנו במלחמת מצווה, באמת אין אפשרות לפטור את החתנים, גם ככה יש חוסר מטורף בקרביים. אני לא מעודד אותך להפסיק, להפך, לך בכחך זה והושעת את ישראל. אבל צריך מודעות למצב ולמורכבות שבו.

אחרי כל ההקדמה הזאת, לגופם של דבריך:

ההגדרה 'ילדותיות' לא מקדמת אתכם לשום מקום. יש לה התנהלות שאתה לא רגיל אליה ואולי באמת מלמדת על קושי, אבל היא אדם בוגר וכדאי להתאמץ ללמוד את העולם שלה. הרבה פעמים נשים מתתנהלות בצורה קצת ילדותית ליד או באוזני הבעל, כי הם מנסות להרגיש שיש להן על מי לסמוך, מישהו חזק להשען עליו. מעבר לזה - יתכן שזה הדרך שלה למלא את החוסר בנוכחות שלך.

גם לגבי הטלפונים, סביר שדווקא המרחק, מעצים את הצורך שלה, כנראה שאפילו באופן לא מודע, שאתה תחזר אחריה. מעבר לזה, מסתבר שאתה הרבה לא זמין. סביר שהיא מתגוננת מהאכזבה שבנסיון ליצור קשר שוב ושוב ומשאירה את הצפיה לזה שאתה תתקשר.

בהצלחה רבה

אתה זמין בטלפון כל היום? כי אם לא אין שום טעם שהיא תתקשר אליך כשהיא יכולה ותנסה להשיג אותך, ועדיף שאתה תתקשר אליה שאתה יכול. בעלי גם עכשיו בצבא ואני לא מתקשרת אליו בכלל, אני יודעת שאין טעם כי הוא כנראה לא יענה וכשהוא יוכל הוא יתקשר.

לגבי 2, אני גם חושבת שטיפול יעזור, אבל לא בהכרח כי משהו לא תקין אצלה, אלא כי נשמע שהיא בתקופה מאוד מאוד מציפה בחיים. היא עובדת ולומדת במקביל, שזה קשוח מאוד, והיא גם התחתנה לא מזמן והיא כלה טרייה עם כל ההצפה שבזה, ובעלה לא בבית רוב הזמן שזה קשוח בטירוף. האמת שביחס לכל זה התגובה שלה נשמעת לי ממש נורמלית, והיא פשוט צריכה ללמוד איך לאזן את עצמה ולהתרגל למצב הזה, שהוא קשה מאוד

יכול להיות שהיא הורמונלית?

מניעה הורמונלית יכולה מאוד לגרום לכאלה מצבי רוח

אתה בסדיר צבא, זו שפה שונה דינמיקה אחרת, התנהלות שונה. שים לב לזה

מותר לה לשכוח ממך, זה בסדר.

אין קשר בין תסכול לדכאון אל תחבר ביניהם. זה שאובחנה בדכאון קל כמו רוב אזרחי המדינה לא אומר שהיא דכאונית.

מתןסכלת יש הרבה סיבות וזה גם בסדר לןמדים להתנהל ביחד.

אם אחרי חצי שנה אתה לא מסוגל לא יודע מה לעשות והגעת לקצה ההכלה

תעשה לעצמך ולה טובה לכו לייעוץ זוגי, זה לא לפורום נדרשת עבודה להבין מהות האשה והגבר בתוך הקשר הזוגי ובפרט כשהמציאות היא לא זוגית לרוב כי אתה בצבא ומידי פעם צריך לקפוץ למציאות זוגית

הייתי שולחת אותך לחקור ולהבין מהו המהות של הגבר

אחרי שיח של קושי / אתגר/ רגש/ בכי שלה

לא תקין שמה שאתה חושב עליו זה לעזאזל למה אני צריך להתמודד עם זה . ?

( שאלה שצריכה להישאל למה זה כזה מפריע לך ? גילוי של רגש מצידך ?מה אתה מכחיש בך שמעורר את זה? בילדות ?)

אלא

איזה כיף שאשתי סומכת עלי מתייעצת איתי אני משנה לה את המצב רוח לטובה

ואם אתה בהכחשה לזה משהו לא תקין .

תוסיף את זה שאין דבר יותר קשה מלצאת עם גבר קרבי בסדיר .

וכל הכבוד לה שהיא שורדת את זה בכלל

(אולי היא לא כזו ילדותית כמו שציינת?)

בנוגע לזה שהיא לא יוזמת .. יכול מאוד להיות ששידרת לה שאתה עסוק/ עמוס.

( תגיד לה כיף לי לשמוע אותך תתקשרי גם את ..)

נשים אוהבות יחס (בלשון הרחוב צומי ..) אתה מביא לה את זה?

(שאלה שעולה : למה היא צריכה להגיע לבכי כדי שתתיחס ?)

מעבר לזה שבכי אצל האישה זה חלק מהחיים שלה

ואתה צריך ללמוד לקבל את זה ..

כמה פעמים אתה אומר לה שאתה מעריך אותה?

כמה פעמים אתה פונה אליה לא כדי להשיג משהו? לא כדי לסמן וי על אמרתי לה לילה טוב ?

אלא אני באמת רוצה לשמוע מה שלומך ?

בלתי נסבל בעייני שהיא משתפת אותך סומכת עליך 

ואתה קורא לה ילדותית . 

אתה חייב הכוונה הייתי ממליצה על יהונתן קליין

מגיב פה אבל זה להרבה תגובות שהיו.

אתם מציגים את זה כאילו אני לא מכיל בכלל אבל זה לא מה שכתבתי, אנסה לדייק.

גם אחרי כל ההכלה יש פעמים שכל מה שקורה היא צורחת ומגיבה כמו ילדה- משפטים "לא באלי את זה" "די הכל באשמתך" (על זה שהיא לא הצליחה איזה נשהו במטבח "לא יודעת מה אני מרגישה" "לא רוצה לא רוצה לא רוצה" ובסוף בשעת המעשה אני מכיל מאוד ומנסה לעודד ולהרים אבל הגעתי למצב שכל מקרה כזה כבר מצטרף לקודמים ואני לא יודע אם אוכל להכיל עוד מקרים כאלה בלי להיגמר מהם ולפנצר אותי

מרגיש וויתור על עצמי.

מנסה להבין איך ממשיכים הלאה אחרי שזה קורה ולהתמלא כוחות כדי להיות שם בשבילה

הרי התחתנתי איתה ברור לי שהיא החזקה והמושלמת באדם- סתם נק' שקשה לי איתה ואשמח לעצות

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך י"א בניסן תשפ"ו 10:08

"נקי יהיה לביתו" - הנקיות הנפשית מאפשרת להתמקד יותר בבן הזוג וזה גם טבעי בהתחלה

(יש בזה משהו מאד משחרר! זהו, אני לא צריך לחפש יותר, התחתנתי! עכשיו אנחנו מכירים אחד את השני כדי שנוכל לבנות לאט לאט את החיים שלנו כזוג)

כדאי לזכור שהשנה הראשונה

היא שנה לא תמיד פשוטה

היא הבסיס לשנים הבאות בע"ה

וזאת שנה שלומדים בה הרבה אחד על עצמו ואחד על השני

אז בהצלחה גדולה בע" ה!

דבר שני

לפעמים ממבט ראשון על הבנאדם

הרושם ראשוני אולי יותר מאופק/ סבלני

לאט לאט  כשנמצאים בסביבה שבה מרגישים נוח וחופשי להתבטא או להגיב לסיטואציות, התגובה הופכת אמוציונאלית יותר וממילא נחשף רובד/ פן נוסף באישיות מולנו, שלא התגלה קודם (בנישואין ההתבטאויות/התנהגויות יכולות להיות שונות מאשר בדייטים. אפשר להסתכל על זה גם חיובי- מהצד השני זאת יכולה להיות קלילות - ואז כשמשהו לא מסתדר התגובה בהתאם)

לפעמים זה עניין של מודעות לניהול רגשות/ ניהול כעסים

ולכן לא הייתי ממהרת לשלוח אותה לטיפול חיצוני.

יצירת תנאים לשיחה פתוחה וכנה איתה, בלי לפגוע, לחסום או לשפוט אותה, יכולה לתת לך עוד הבנה והיכרות עם העולם הפנימי של אשתך.

ואז תוכל להציג גם מה שנראה מהצד שלך ואת המחשבות שלך בנושא

וביחד תראו איך מגיעים לעמק השווה.

אתם רק התחלתם את החיים כזוג ,

ההיכרות/ הבנייה של הזוגיות לוקחת זמן ומתפתחת לעומקים ורבדים נוספים ככל שהשנים עוברות.

לכן מאחלים שיהיה בניין עדי עד- בניין שהולך ונבנֶה כל הזמן, עדי עד.

אם בכל זאת יש קושי בתקשורת-

אפשר לפנות לייעוץ (אולי משם ייתנו המלצה לטיפול קצר בנושא הרגשי, אבל בעיניי זה מוקדם מידיי לעשות צעד כזה)

דבר שלישי שחשבתי עליו ממש עכשיו

לפעמים בחורה לא צריכה פיתרון לבעיה. היא חכמה ויודעת לפתור את הבעיות שלה ולהסתדר. 

היא פשוט רוצה להרגיש ש"יש לה על מי להישען" ולבדוק את הגבול - שיש לה מרחב ביטחון, שאוהבים ומקבלים אותה בכל מצב, שהיא יכולה "להשליך" את הלב שלה על בעלה (והוא יקבל אותה וישדר לה ביטחון) התגובות ה "ילדותיות" מבטאות בצורה קצת מוקצנת קושי מסויים באופן כדי להבליט ולהדגיש את הצורך הנפשי "תראה אותי, תראה את המאמצים שלי ואת ההשקעה" 

אז אולי הסמנטיקה/ התנהלות שלה מופיעה קצת לא כמו שהיית מצפה ממנה לאור ההיכרות שלכם

וזאת דווקא ההזדמנות ליצור שיח או תגובה לסיטואציה בצורה בוגרת ומכבדת.  

יכול להיות שהיא תקלוט טוב את היחס המכבד והבוגר שלך-  אליה שלא תלוי בשום תגובה שלה, וממילא השיח שלה יישתנה גם.

להחזיר לה באותה מטבע של ילדותיות לא כדאי, כי יכול לדרדר את ההרגשה של שניכם.

בהצלחה רבה

מזל טוב!

תזכו לבניין עדי עד

בשמחה ובבריאות

מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות. 

בעיות קשות מדי לפתרון באמצעי הזה. בהצלחה. יתכן שאם היית משתחרר או לפחות משרת במקום יותר קרוב. חלק מהבעיה הייתה נפתרת. במצב הנוכחי כמעט בלתי אפשרי, שתצליחו לצאת מזה לבד. דבר ראשון תבקש העברה. ככה יהיה יותר קל לטפל. גם המצב ביניכם יש מקום להניח שישתפר. חצי שנה זה כלום בשביל נישואין. במצב שאתם נמצאים בו, קשה לבנות משהו שאפשר יהיה להתייחס אליו. בקש העברה. הבית בעדיפות עליונה. 

לגבי 2, משתנה. תשאל אותה איך היתה פותרת את הבעיה אם לא היית יוצר קשר כרגע....

 רוצה להגיב דווקא בתור נשואה ותיקה
יש מצב שגם אשתך כבר הגיעה לכאן וגם כבר קוראת. 
השנתיים שלוש הראשונות שלנו היו ממש קשות אפילו שאנחנו ממש מתאימים והיה לנו ברור מהרגע הראשון שמצאנו אחד את השני ואפילו שלא היה לנו אתגר של צבא. 

אז למה היה קשה?
כי היינו צריכים ללמוד לדבר על מה שקשה לנו. כי לא התרגלנו לחיות בזוג ואני הייתי ממש בראש שאני לא מבקשת טובות ומצד שני, גם כשהייתי צריכה ממש, לא ביקשתי וציפיתי שהוא יבין. 
ולאט לאט למדנו לדבר אחד עם השני ולהגיד מה קשה לכל אחד ואיך אפשר לעזור לזה. 
אצלנו זה כבר היה תוך כדי ילדים. 

אצלכם, אתה בצבא והיא לבד. הלבד יכול להיות ממש קשה ולפתח איזה שריון כזה כדי להתמודד ואולי לכן היא לא מתקשרת ומצד שני אתה בודד ורחוק וצריך את הקשר הזה. 
וגם בקושי- אתה תופס את זה כילדותיות אבל היא בסף השבירה שלה, במצב לא הגיוני ומגיבה באופן לא הגיוני. 
בשני המקרים כדאי לדבר. 
בענייין של הקשר- להגיד לה שאתה רוצה וצריך גם לשמוע ממנה. 

בעניין של הקושי שלך, אשתו- תמיד כדאי לא להגיע למצבי שבירה. להקדים תרופה למכה. תחשבו ביחד איפה המקומות הללו ותנסו למנוע אותם ואז יהיה הרבה פחות להכיל. אבל גם כשיהיה, אתה צריך להכיל. כי היא לבד ומתמודדת. 

כמובן שהשיחה חייבת להיות פנים אל פנים ולא בטלפון. 

ודבר אחרון- אני לא יודעת כמה זמן נשאר לך בסדיר אבל יכול להיות ששווה לקצר או לעבור דירה קרוב להורים או כל מיני דברים שיכולים לעזור. 
בסוף זה הבית שלכם. 
ותזכרו שהשנים הראשונות קשות גם כשאין צבא והיא האשה המושלמת שלך ואני בטוחה שאתה האיש המושלם שלך. 

בהצלחה! 

א. קודם כל מזל טוב גדול לנישואיכם, אתם ממש נשואים טריים בשנתכם הראשונה, השנה בה התורה מנחה אותנו "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשק לקח".

עצם המציאות של השנה הראשונה לנישואים, ללא כל שאר האתגרים שמסביב - מביאה עימה אתגר והתמודדויות רבות.

על כן הפניות הזו לעבוד ולעבד יחד את היחד שלנו כזוג חשובה מאוד.

ב. מעבר לכך, ציינת שאתה גם חייל קרבי בסדיר.

רק הנתון הזה לכשעצמו מוסיף עוד אתגר קשה שבעתיים.

גם לך. כמובן. ותודה עצומה מכל עם ישראל על המסירות והנתינה הזו שלך!

גם לאשתך היקרה. שמתמודדת כאישה של חייל קרבי בסדיר. עם המון התמודדיות, המון לבד, המון חששות, המון שינויים.

וגם לכם כזוג נשוי. 

רק לפני חצי שנה עוד הייתם רווקים

כל אחד גר בבית אחר, אולי אם גרתם אצל ההורים לא הייתם צריכים לנהל בית מבחינת ניקיונות, בישולים, כביסות, קניות, משכנתא, חשמל, גז וכל השאר,

ובעיקר - השינוי הזה מרווקות לנישואים שהוא שינוי בפני עצמו ומצריך הסתגלות לאט לאט ובהדרגה וקבלת כלים שם

וכמובן בצבא הכל שוב מתעצם ונהיה קשה שבעתיים.

ג. לא זאת בלבד,

ציינת שאשתך גם לומדת כעת

וגם עובדת במקביל

נשמע שיש על שניכם עומס עצום

גם פיזי וגם מנטלי וגם רגשי, נפשי.

ד. השיח העיקרי שלכם הוא בטלפון - שכמובן לא ניתן להגיע לאותה אפקטיביות ואותם עומקים כמו פנים מול פנים. זה משנה המון.

(כמובן שכדאי בזמן שכן מתאפשר כן לקיים שיחות טובות ועמוקות ביניכם פנים מול פנים

ולקבוע שמתי שלא ניתן ונאלצים להסתפק בטלפון יודעים יחד שזו באמת פלטפורמה מוגבלת ולוקחים זאת בחשבון).

ה. ציינת שאתה מרגיש שרק אתה מחפש אותה או יוצר את הקשר הראשוני -

כדאי לשאול אותה ישירות ולשמוע ממנה את הלמה שלה (ל' בקמץ).

אולי היא לא רוצה להתאכזב שאתה לא זמין וזה סוג של מנגנון הגנה?

אולי היא לא רוצה להפריע לך ולא יודעת מתי אתה פנוי ומעדיפה שאתה תתקשר כדי לא להפריע?

אולי יש לה המון חוזקות אחרות אבל ליזום שיחה היא לא אחת מהן, אבל יש לה עוד המון אחרות?

אולי אם היא תדע עד כמה זה משמעותי עבורך ומה זה גורם לך להרגיש היא תוכל לחשוב על דרכי שינוי מטיבים עבור שניכם? שתחשבו יחד כמובן...

ואולי עוד הרבה מאוד הנחות.

חשוב לשמוע ממנה ישירות

ולפי התשובה לעבוד.

ו. כדאי לעשות הפרדה בין דבר לדבר כדי לא ליצור כאוס ועומס יתר עם בלאגן בראש ובלב.

כלומר:

לגבי הדיכאון שהיה בעבר - זה לא אומר שום דבר רע מלבד זה שאשתך גיבורה ואלופה שהתמודדה בגבורה עם מכת הדור, דיכאון, ויכלה לו!

שיש לה תעצומות נפש ובטוח גם למדה וגדלה מכך מאוד.

לגבי ההווה - אם יש כרגע דיכאון או כל דבר אחר שמקשה כדאי לאבחן בצורה מסודרת ומקצועית ולטפל בכך.

גם אמצעי מניעה הורמונליים כגון גלולות עלולים מאוד להגביר את עוצמות התנודות במצבי הרוח ואת הדכדוך, לכן חשוב לברר לעומק גם את הנקודה הזו.

לגבי זה שהיא מתוסכלת מדברים ביום יום - בפני עצמו זה כמובן לגיטימי. בטח לאור כל הסעיפים הקודמים שהיא אישה נשואה טרייה, עם המון המון שינויים בבת אחת בחצי שנה הזו,

בעלה בסדיר חייל קרבי,

היא עובדת

היא לומדת

היא מחזיקה בית

היא לומדת את הגוף שלה וכל הלכות טהרת המשפחה שגם לוקחים משאבים לכך

יש מלחמה (בתוך מלחמה בתוך מלחמה...)

אזעקות

חדשות

דאגות

ומה לא...

ובתוך כל זה ממש מותר ואנושי שהיא תהיה מתוסכלת מדי פעם.

אם זה באופן חריג או פוגע בהתנהלות או יושב על משהו עמוק - אז כנזכר קודם, כדאי לאבחן ולטפל בצורה מיטבית כדי להגיע לרווחה נפשית.

ז. המשפט אולי הכי חשוב בכל ההודעה - הייתי ממליצה לך לשנות את המשוואה שנוצרה לך בראש שאומרת "אשתי ילדותית"

ולהפוך אותה ל: "אשתי *אנושית*".

כי היא באמת אנושית. רק בשר ודם.

היא לא ילדה קטנה, היא אישה שמתמודדת עם הרבה מאוד מאוד מאוד.

יכולה להעיד על עצמי (נשואים עוד רגע 19 שנים ב"ה) שאם היה לי רק דבר אחד מכל מה שהיא מתמודדת איתו בשנה הראשונה (או בכלל) - הייתי בהחלט מתוסכלת ואף מגיבה בתסכול עמוק לא פעם ולא פעמיים.

בשנה הראשונה שלנו, והרבה אח"כ, למדתי את עצמי לאט לאט, את בעלי לאט לאט, את היחד שלנו לאט לאט,

ובדרך היו לי המון המון המון פיקשושים.

הכל בסדר.

זה לימוד.

זוגיות היא לימוד.

נישואים הם לימוד.

ללמוד את עבודת השמחה שלי ומי אני ואיך אני עובדת ומהם הצרכים שלי, הקשיים שלי, מנגוני ההגנה שלי וכן הלאה - הכל הכל זה לימוד

לימוד של שנים

ואפשר להתחיל בלימוד הזה

מתוך מקום מעצים ולא מחליש

מתוך מקום שבאמת רואה את האנושיות שבכל אחד ואחת מאיתנו.

ללמוד - מה היא רוצה מעצמה? רגע להעמיק בכך באמת.

ומה אתה?

ומה היא מרגישה עכשיו? רגע לעצור ולהיות נוכחת וקשובה פנימה, קשובה לגוף ולנפש.

ומה גורם לבכי? או עלבון? ומדוע? מה היה שם בעומק שהפעיל את זה? ומה עוד הטריגרים שלי?

ח. כמובן שאתה לא המטפל שלה אלא בעלה האוהב. וחשוב לשים את הדברים במקומם.

מצד אחד להעניק תמיכה, אוזן קשבת, אהבה, הכלה, עידוד וכו'

ומצד שני - במקומות בהם יש צורך טיפולי או צורך אחר מעבר ללהיות בן הזוג - חשוב לפנות לגורם מקצועי.

אתה לא אמור לפתור לאשתך את הבעיות הרגשיות שלה וגם היא לא את שלך.

וזה גם לימוד.

למצוא את האיזון הנכון

ללמוד איפה הנפרדות בתוך הביחד

איפה המקום להתייעץ עם אנשי מקצוע

איפה הביחד בתוך הנפרדות

איפה אני כן יכול/ה להיות שם עבור אשתי / בעלי.

אז צעד צעד

לימוד אחר לימוד

התקדמות אחר התקדמות

תהיו בתוך הלימוד הנפלא הזה ששמו זוגיות

ותמצאו בתוכו גם לימוד מפעים כל אחד כלפי עצמו

ובעיקר - צמיחה אישית וצמיחה זוגית מתוך כל זה.

המון ברכה והצלחה ב"ה

ופסח כשר ושמח

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

תהילים פרק לב

א לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל    אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃
ב אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן    וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃
ג כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י    בְּ֝שַֽׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃
ד כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮    תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ
נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י    בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃
ה חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡    וַֽעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי
אָמַ֗רְתִּי    אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַֽיהוָ֑ה
וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י    סֶֽלָה׃
ו עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮    לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א
רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים    אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃
ז אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮    מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי
רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט    תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
ח אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ    אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃
ט אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮    אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין
בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם    בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃
י רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע    וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּֽיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסֽוֹבְבֶֽנּוּ׃
יא שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים    וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃

יש המון הסחות שמונעות מאיתנו לשים לב לכל הטוב העצום שעוטף אותנו, ובעיקר מאמץ מטורף של איראן ושלוחות הרשע לזרוע בכולנו פחד, תבהלה, דכדוך, יאוש.

אבל אנחנו ה-ר-ב-ה יותר חזקים וחכמים מהם! ולא ניתן להם!

וממש מזמור לתודה!

זה פלא אלוקי מה שקורה כאן.

אני יודעת שכולנו בתוך תוככי הקושי והאתגר וה"קוצר רוח ועבודה קשה"

אבל ממש כך היא גאולתן של ישראל

בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת (ירושלמי, ברכות)

ובניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל

יש לנו כוח על

כל אחת ואיפה שהיא

כל אחד ואיפה שהוא

ונתחיל ממש בנו פנימה.

כי אם יש לי את עצמי -

אז יש לי את עצמי.

ויש לאחרים את עצמי.

וכל אחד ואחת מאיתנו הוא אור אינסוף

רק להביט רגע פנימה ולזכור זאת, להתחזק מכך, להאיר בתוכנו מכוח כך.

"כי יש שכר לפעולתך"

יש שכר לכל פעולה ופעולה שלנו

תחזיקו מעמד

אתם הגאולה עצמה!

וב"ה נזכה לראות בחוש ממש את הישועה השלמה שלנו במהרה, בשלמות, במתיקות ובטוב גלוי!!! ❤️

כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִהקונספציה וְלֹא עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְלֹא הָרַג אֶת־אייתוללותיהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הָרַג אֶת־אייתוללותיהם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוך לימוד אמונה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שָׁנָה וְלֹא סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ  סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, וְלא נָתַן לָנוּ אֶת הביטחון והתורה. דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הביטחון והַתּוֹרָה וְלֹא שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָּנוּ אחדות העם דַּיֵּנוּ.

עַל אַחַת, כַּמָה וְכַמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמהקונספציה, וְעָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְהָרַג אֶת־אייתוללותיהם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הגנתו האלוקית, וְקָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה, וְסיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' גם במלחמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה שלמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַביטחון והתּוֹרָה, וְשמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָּנוּ אֶת־אחדות העם.

המצב מתיש, אבל להחזיק ראש מעל המים. אנחנו מכים באוייב מכות נוראיות. אנחנו ב'נהפוך הוא' על מלא.

אויבי היהודים ביקשו להשמיד להרוג ולאבד (ואם למדנו משהו משמחת תורה, אז כשאויב אומר שהוא מתכוון להשמיד אותנו - כדאי להתייחס לזה ברצינות) וכיום אנו מכים בהם מכה אחר מכה, הרג וחרב ואובדן.

לא להיות קצרי רוח, לא להחזיק עיניים על הסטופר, להתמקד בהצלחות הלאומיות ובהצלחות האישיות של כל אחד ואחד.

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

האסכולה הקירנאית – ויקיפדיה

מה זה אומר כשאנשים סובלים?"

"אתה מרגיש בסדר, לין?"

"אני בסדר גמור," צחקתי.

"שתית דארו הלילה, כמו השיכור הזה ג'וזף?"

"לא, אני באמת בסדר. בחייך, אתה תמיד מגדיר כל דבר בשבילי. דיברנו הלילה על סבל, ואני רוצה לדעת מה דעתך על העניין הזה."

"זה קל. סבל זה להיות רעב, לא? רעב, בשביל כל דבר, פירושו סבל. בשביל כל דבר, לא להיות רעב זה לא לסבול. אבל כולם יודעים את זה."

אה בעצם חכה יש גם שם ציטוט אחר

"אושר זאת המצאה כדי לגרום לנו לקנות דברים"

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

בai אתה יכול ליצור כל מה שתרצה

הנתינה נותמת לאדם המשמעות

ותן בראש ובראשונה לאישתך

"שנתן לי כל צורכי"

בדיוק מה שאני צריך לשליחות שלי