כל העניין זה ההתמסרות, השייכות, ה"ללא מחיצות", האהבה האינסופית, השיתופיות, האני ואתה, וואו!

אני רק מדברת על זה הדמעות חונקות אותי!

(לצערי חוויתי זוגיות מוזרה, לא בדיוק חתונה אבל שיתופי ואמיתי לא פחות...)

בלי להיכנס כרגע לענין: אין"שיתופי ואמיתי לא פחות" מחתונה, ללא חתונה. ולא פלא שזה מביא לצער בסוף.

שיתופי אמיתי, קומה שלמה - דווקא מתוך נישואין.

מסתבר שניתן להגיע לזוגיות מופלאה ומקסימה, גם ללא נישואיןץ

לא הכל שחור לבן.

הייתי שמחה להוכיח את דבריי מתוך המציאות, אבל חוששני שהדוסים פה לא יאהבו את מה שאני אספר, אז נוותר על זה

מה שנותר לי רק לומר ש-אל תהיה בטוח שהזוגיות המושלמת באה בעקבות חתונה. והצער שהגיע בסוף בא בעקבות חוסר יכולת של החברה לקלוט סוגי זוגיות שונים מהרגיל, ולא בגלל טעויות שלנו.

וזה גועל נפש - גם אם את חושבת אחרת. זה לא ה"חֶברה" אשמה - לחברה יש מושגים נורמליים, שלא התחילו היום. ועם ישראל התקיים איתם אלפי שנים. לא מה שכל אחד "מרגיש", בכל מצב, עושה את זה לאמיתי. יש גם כאלה ש"צועדים" בירושלים, וגם חלקם טוענים שזה מקסים להם.. זה גם מגעיל. 

וזה לא ה"דוסים" מפה לא יאהבו את זה...  זו לא "חומרה".. כל אדם הקרוי "דתי", דהיינו שומר מצוות, אמור "לא לאהוב את זה", בלשון המעטה ("אלוהיהם של אלו שונא זימה" - לשון המדרש. ה"ויכוח" הוא לא עם ה"דוסים"..). בחרת לכתוב בערוץ דתי - אכן ראוי "להתחשב"...

פעם גם גויים שפויים לא היו מוכנים לשמוע דברים כאלה.

היום יש הרבה שגעונות בעולם. כולל כאלה שגורמים לאבד תחושות בסיסיות נורמליות.

אני מניח לפי דברייך, שלא התחתנת. אם היית זוכה להתחתן מראש, בטהרה - בִּמקום באופן הזה - בטוחני שהיית אומרת אחרת. ואת זה  א י נ ך  יכולה לדעת, וכעת כנראה גם לא תוכלי, כי בחרת אחרת ואי אפשר כעת "להתחתן מראש" אחרת.. את כמובן לא תסכימי "להאמין לכך" (למרות שכלשונך, אינך "מכירה את המציאות",  הזו); ההפסד כולו - לגמרי כולו - שלך.

ואגב, לתלות צער ב"אי יכולת החברה", ולא בטעות של האדם, נו..

הערה: את תגובתי הראשונה - כתבתי בקצרה ורק על הצד החיובי. בהיות שמשום מה התעקשת להכניס שוב דברים כאלה ובצורה כזו, אילצת להגיב בהתאם.

כן, בחרתי לכתוב בפורום דתי, היות ואני דתייה לכל דבר, אפילו מאוד דוסית. גדלתי בחברה דוסית, אולפנא והכל.

אני חושבת שמי שלא מכיר את הסרט הזה שלי, עלול אפילו לומר עליי שאני "תלמידת חכמים" (יותר נכון "תלמידה חכמה", אבל שיהיה).

כשאמרתי ש"הדוסים פה לא יאהבו את זה", התכוונתי שהם לא יאהבו את עצם הדיון. לא הכרחתי אף אחד לצאת עם מסקנות כאלה ואחרות, ואפילו לא ביקשתי להדיין פה על זה. זה לא היה מחאה. רק סגירת פינה.

אני לא רואה טעם בליהכנס איתך לדיון ההלכתי שסביב זה. אבל אמנם על זכרים זה איסור מפורש, וזה מוגדר כ"תועבה", אבל על נשים האיסור הוא הרבה הרבה פחות חמור. הוא מוגדר כ"דרך פריצות" בעלמא, ואם תעיין טוב ברמב"ם תראה שהוא מגדיר עוד דברים כ"פריצות", כמו למשל אישה שיוצאת מהבית יותר מפעם בחודש או משהו בסגנון, נחשבת לפרוצה. וסלח לי אם איני מדייקת במילותי.

(אם אתה באמת מעוניין לקרוא ולעיין בכל המקורות, אתה יותר ממוזמן לעיין באתר "בת קול" אם רימון לא חוסם לך, יש שם מאמר שמסביר בצורה בהירה למה זה לא כ-זה נורא. אני לא מסכימה אם הנאמר שם! אבל יש בו כמה צדדים נכונים..

מכאן ועד לצעוד ברחובות יש מרחק מאוד גדול! כמו שסטרייטים לא מרגישים צורך לצעוד, כך גם הצד השני.

אל תכניס לי מילים לפה, במטותא ממך.

שיהיו לכולנו חיים טובים, עם הרבה אהבה ורק שמחה!

א. האמת - באמת לא הבנתי שאכן לזה את מתכוונת...  כשהבאתי דוגמה מדברים מסוג זה - עוד חשבתי שמישהו "יתנפל" מה אני משוה, כביכול; ויהיה צורך להשיב לו שיחס בין איש לאשה שלא בנישואין ר"ל, הוא איסור לא פחות..

ב. כעת - שאני, כנראה, מבין לצערי על מה את מדברת..  (אע"פ שמחינה דינית - זה פחות איסור, אכן, ממה שחשבתי - בלי להתייחס כרגע לבריאות החיים שבכך), אני באמת חושב שהיית עושה יותר בחוכמה - גם לטעמך - אם לא היית מכניסה זאת בהקשר הדיון הזה. חבל.

ג. "דרך פריצות בעלמא" זה גם לא טוב (לגבי הרמב"ם - את רחוקה מאד מלדייק במילותייך. ממש ממש אין קשר בין הדברים ובין הפרופורציה שלהם, מכל אספקט). מי שאומרת שהיא "מאד דוסית" - אינה יכולה להתייחס בשיוויון נפש להגדרה כזו. היצר מסמא עיניו של אדם (כואב).

ד. האמת - ליבי על צערך. מכל הזוויות של זה. כולל על עצם ההתגלגלות לכך - שאת כנראה לא קולטת כמה זה מרחיק מטוב של אמת ובריאות. כולל בהרגשה.

ה. אני לא אסתכל בשום אופן במאמר שמסביר כמה זה "לא כ"כ נורא".. בחורה יקרה, פעם ישב אצלי בבית נרקומן שניסיתי לעזור לו להיגמל - והסביר לי למה "זה לא כ"כ נורא", ושבעצם - כולם מכורים למשהו...

אין ענין לטשטש דברים. גם אם מבחינה הלכתית אכן זה פחות חמור (נכון) - זה לא בסדר, גם הלכתית וגם מצד הבריאות האנושית. באמת לטובתך - עם כל הכאב - לא כדאי לנסות "שגם אחרים יראו" למה זה "לא כ"כ נורא"...

אם את רוצה, בשביל עצמך, לראות איך את בכל זאת נשארת "בן אדם" ושאת בכל זאת רוצה לקיים רצון ה' וכו' - זה משהו אחר. את צודקת. לא בגלל שנכשלת בדבר זה, אז לא יכולים להיות בך דברים טובים אחרים. את בניסיון קשה, כואב ומסבך רגשית..

אבל לא לא לעשות מזה "במה" (ואת כן ענית , לחיזוק דברייך. זה לא נקרא "סגירת פינה", בפורום ציבורי..), וגם לא כאילו  דיון-חכמני-הלכתי..

ו. ואם לזה התכוונת - אכן, בוודאי זה לא כמו לצעוד ברחובות (ולא הכנסתי לך כל מילים לפה... הרי לא עלה בדעתי שעל זה את מדברת. אני אמרתי, שלהגיד על משהו שמרגישים איתו טוב, זה לא עושה אותו עדיין אמיתי. והבאתי דוגמה קיצונית מהללו - שלא מצאתי להם הגדרה יותר עדינה חוץ מ"אלו שצועדים ברחובות".. לא אמרתי שאת עושה כך, כמובן. "לא להכניס לי מילים לפה"...). ובכל זאת, אם על כך את מדברת, אז גם במה ציבורית שכותבים בה ענין כזה כ"דוגמה" ל"זוגיות" - יש בכך קצת בחינה של "ברחובות"..

ז. אני מציע לך בכנות, להבין שמי שאכן רואה עצמה כ"דוסית", אינה יכולה לעשות מדבר כזה "בסדר" - ובוודאי שלא מושא לדוגמה לעניינים שדובר עליהם פה. אני מניח, שמהמקום שאת בו כרגע - יהיה לך קשה לקבל זאת.

והלוואי שה' יעזור לך להיחלץ מזה; להיות יכולה לאהוב את סביבתך באופן מתון ולבבי, וגם להיות יכולה לבנות בית בישראל, כמאז ומקדם.

ענית כ"כ יפה! לא צפוי..

בכל מקרה, חשוב לי להדגיש שאצלי זה היה נפילה, הוגדר כנפילה ופעלתי עם זה כמו שפועלים עם נפילה.

נכון, זה ממש קשה להתמודד עם זה, מה גם שבמקרה שלי זה לא היה בהגדרה, אלא רק עם מישהי אחת.

בא לי לומר שזה כבר נגמר והכל, אבל זה עוד לא. מתמודדים.

לגבי העניין ההלכתי- זה אכן בהרבה פחות נורא מלהיות עם נידה, יפה שאתה מודה בזה! חלק מהאנשים שדיברתי איתם לא הסכימו להודות, כדי לא לתת לי לגיטימציה.

ואני ממש שמחה שלא דייקתי, למדתי את הסוגיה הזאת כשהייתי בעומק העניין, ועכשיו, כחלק מהמטרה לצאת מזה, אני משתדלת  לא-לזכור (עד כמה שאפשר) את הניואנסים והפרטים בכלל של העניין. אז עכשיו אני זוכרת רק קווים כלליים..

ברור שאני אדבר על זה כדוגמא לזוגיות! כי זו זוגיות לכל דבר!

יש פה שני בני אדם, שגרים ביחד (כמעט) וקשורים נפשית ופיזית לא פחות מזוג נשוי!

זה ממש מרתיח אותי כשאומרים שזה לא זוגיות!!!

סבבה, קשר כזה הוא לא בריא ולא מוביל לשום מקום בריא, א"א להביא ילדים ואים המשכיות וכו', אבל זה לא סותר את העובדה שמתנהלת פה זוגיות. שיש פה קשר נפשי עמוק בין שתי נפשות.

ה' עוזר לי לצאת מזה, ברוך ה'. לשמחתי הרבה אני מכירה בזמן האחרון בחורים מקסימים (סתם בחיים), ואחד עם מידות ממש טובות שאני יוצאת איתו ברוך ה' לגמרי.

זה בדיוק ההבדל (עייני בהבדל בין שתי התשובות הקודמות, ואפשר, אגב, להסיק מכך גם לגבי עוד דברים שעניתי בעבר), בין כשעונים לדבר שנראה התרסה (גם אם בלי דעת - אבל כשמתפרסם, השאלה היא מה יוצא מזה ב"אוירה" הציבורית) כנגד כל יקר וקדוש ומקובל, ונסיון "צינון" של רגשי קודש נורמליים, בשם ה"הִרגשתי", שכולו ממצב נמוך לכשלעצמו -

לבין נפילה כואבת, במצב לא בריא מכל בחינה, של אדם שבאמת רוצה להיות טוב.

ואני באמת כאבתי מאד את כאבך - לכל בחינותיו. ואני שמח לשמוע ש"תפסת" את עצמך,כל הכבוד, זה מראה באמת על "הגברת השכל" של דרך האמת והבריאות, מול דבר שבזמן היותו הוא מסמא את העיניים - וכשמתרחקים ממנו, רואים יותר ויותר עד כמה זה לא שייך.

זה לא "זוגיות" בשום אופן - גם אם זה ירתיח אותך... (אני, אגב, בכלל סולד מהביטוי הזה. ומבלי-משים, הזדמנה מהודעותייך דוגמה קיצונית לדבר. בעם ישראל תמיד דיברו על "שלום בית", "בנין בית", "בין איש לאשתו" - ולא על "זוגיות". זה מסוג המילים שהוכנסו, במכוון, ע"י גורמים עוינים ומופקרים - ותמימים שלנו נתפסו בזה, לכוונה טובה...  ההם רצו אולי להראות כאילו כל הענין זה "בין שניים", לא כ"כ חשוב הפרטים...  חס ושלום! וכבר כתבתי - כשחשבתי אחרת על מה מדובר  - שגם בין שני המינים אין "זוגיות" ללא נישואין. הכל הבל. וצר על מי שלא חווה בנין בית בטהרתו, מראשיתו; מהקידושין - וההתקשרות בעומק הטהרה של תובנת "נשואים", שחשוב לחדד את ההבדל בינה ללא-כזאת, גם כדי לחוש יותר את אוצרותיה - ומתוך כך עד לפרטי ביטוייה)

זה שאת "נלחמת" על כך שזו "זוגיות".. זה חלק מהמחלה. סימן זה יהא מסור בידך: כשתתפסי שאי אפשר להגיד דבר כזה - תדעי שיצאת מזה לגמרי... (בקרוב בימינו).

כשעושים דברים שמתאימים לאנשים נשואים, שלא במסגרת זו - זה לא "ראיה" לכך שזו "זוגיות".. בדיוק להיפך: זה רק מגביר את הסלידה מהענין, כמו כל כח שמשתמשים בו במקום הלא-נכון והלא-שייך.

קשר בין נפשות, אהבת הבריות, זה דבר יפה. כשזה "נתפס"בהרגשות, כחות, יצרים, ביטויים, שלא שייכים לקשר הספציפי - הרי הוא "מוצף" על ידם, משרתם במידה רבה, והופך לתיעוב.

לטובתך, כדאי הבדלה גמורה בין הדברים. אפשר בהתבוננות עמוקה ומורגשת, ויתכן שהדרך הנכונה היא להניח לכך בינתיים ולעסוק יותר בהגברת הצד החיובי - כאשר ממילא מתוך הבריאות הכללית והבנין הנורמלי, גם התחושות המאוזנות והבריאות תצופנה.

ה' יזכך להעלות את כח האהבה שבך, למתנו היכן שנכון, להגביר ביטויו בהדרגה בקדושה ובטהרה היכן שנכון, ולהתנקות לגמרי מכל בלבולים. עד שיתגלה רק הצד היפה והטהור שבך - דווקא מתוך המאמץ והבירור, והשיבה אל הבריאות.

זה יפה ונכון שאת משתדלת לא לזכור את ה"סוגיא".. שתזכי להתעסק בסוגיות בריאות יותר.

אני מניח שמי שדיברו איתך, דאגו אכן לצד של הבריאות הנפשית והתפקודית הבסיסית. גם אני כתבתי ש"הלכתית" זה בוודאי פחות חמור, ושאינני מתייחס לצד הבריאותי (אם כי ברור לי שגם העבירה החמורה יותר, הורסת את הבריאות והבנין הנורמלי. אנחנו צריכים להשתדל לכווין את כחות נפשנו מול התורה, בידיעה שבה גם עומק הבריאות הנשמתית וגם עומק הבריאות הרוחנית, הנפשית והגופנית. זה עוזר להעמיד את הכחות על מקומם הנכון ולהשתמש בהם בשמחה, במקום לנסות כל הזמן - מכיוונים שונים - לתרץ "אידיאולוגית" את משיכות היצר הארעיות, ולתת להן חשיבות כשאינן מכוונות לאמת).

ומה שאת אומרת שזה לא היה "בהגדרה" - הוא טוב מאד.  גם זה ענין של בחירה. וטוב ונכון שבחרת לא לשקוע עוד יותר בעומק ה"תירוצים", אלא להגדיר כנפילה, ולהשתדל לצאת משם. "הרבה ילדוּת עושה"..

לכתחילה, חלילה. כעת שאת עולה מזה - אז זה המסלול שהקב"ה  נותן לך כדי להוציא לפעל כחות נפש גדולים ולברר מושגים בעומק הרגשתך.

הלוואי שתזכי לצאת מהדברים הללו לגמרי, לברר כחות נפשך בנועם וטהרה, ולבנות בית שמח ונאמן בישראל. "והימים הראשונים יפלו".  ובמקומם יבואו ימים טובים..

רואים בדברייך את עומס הרגשות האדיר שאת מצויה בו, [וסלחי לי אם אומר, שעומס זה אדיר כל כך, עד שאינך יכולה להתבונן על המציאות באוביקטיביות, מבטך סובייקטיבי ולכן - תרשי לי לומר - לא מושכל].

ולמרות זאת, באת והודית והצהרת על ידיעתך טעותך, זה עצום! 

יצאת גדולה!

לגבי ההלכה: דווקא מי שפותח את הרמב"ם רואה איך שמעבר להלכה ( - שאוסרת זאת לחלוטין, עד שאפילו מצווה על הבעל לשים לב שאשתו לא תגיע לכך,) מתייחס לזה בתיעוב ושזה מעשה ארץ מצרים "תועבות מצרים" וכו', זה שלגברים זה יותר איסור, זה רק בגלל הפעולה הפיזית השונה מכורח הפיזיות השונה.דיברתי ברמזים, אני מניח שאני מובן, כי אין מקום לפתוח יותר את הנושא. אבל ברור שזהו מעשה מתועב - למרות שקשה להשמיע זאת באוזנייך, וקבלי בקשת סליחתי על כך, בפרט שכל עוד אינך יודעת זוגיות אמיתית מהי, ועדיין את נמשכת לזה, כמובן שלא באשמתך, ולכן אינך יכולה להרגיש התיעוב שבזה.

ואמנם זו זוגיות, צודקת, אך זו זוגיות מסוג שונה ובעומק אחר לחלוטין! כמה שנדמה לך ש"מה יכול להיות יותר!? תתפלאי, בזוגיות של איש ואישה, אין סוף לעומק! אם חיים נכון, ככל שעובר הזמן זה מתגבר! זה דבר מדהים לחוש זאת! ההגיון פשוט: לעולם, ושוב, לעולם, אישה אינה יכולה לספק לאישה מה שגבר יכול, ולהיפך, איש אינו יכול לספק לאיש מה שאישה יכולה לספק.

איש ואישה חסרים מה שרק בן המין השני יכול להשלים בצורה טובה.

נכון, הזוגיות שאת מדברת עליה, נותנת המון,אין לי ספק בכך. אך לעולם לא אותו דבר! לעולם האחדות לא תהיה אותו דבר!

[אפילו יצרים, אינני בטוח שהסיפוק שווה, אלא אם האדם באמת נמשך בגלל הורמונים בגופו (להבדיל מתוצר פסיכולוגי)]

אני מניח שאת כועסת למקרא הדברים, אינני תוקפך אישית, אני אפילו מאוד מעריך את כנותך ורצונך כנ"ל! ודווקא בגלל זה, אני יכול לומר את דברי.

בכל אופן, מבין לגמרי את המקום הקשה שאת נמצאת בו, החברה שנגד, המצפון, ההלכה, ומנגד, את ניצבת עם משיכתך הטבעית, זו אני! הקושי עצום, ולא נותר לי אלא לחזקך.

דווקא מישום שזכותך וחובתך להשלים עם עצמך ולא לחיות עם הקושי העצום הזה, אם תרשי לי לומר, לדעתי כדאי לך לשקול עזרה חיצונית מקצועית (להבדיל מרבנית / חינוכית).

בהצלחה! 

תודה לכולם, גם האונימי שם בסוף השירשור. קראתי את הדברים, וחיזקתם מאוד! ברוך ה' דברים משתפרים ומתקדמים.

אני חושבת שאני לא צריכה טיפול, דיברתי על זה עם כמה אנשים חכמים (בנות, לא בנים, כמובן D, ותכלס זה בעיקר עבודה עצמית..

ל"ד." היקר, זוגיות תהיה קיימת בכל מקרה, זה בדיוק מה שנקרא "בינו לבינה" בעגה היותר תיכוניסטית, וזה אולי חלופה ל"קשר", למה שקורה בין שני אנשים. אתה לא מסכים שדבר כזה קיים?

ולאנונימי למטה: לא מדובר בתלות, כבר חוויתי מה זה תלות ואני יודעת להבחין בין השניים... אבל תודה גם על דבריך.

אני שמחה ששיתפתי אותכם פה, התגובות שלכם פשוט לעניין! איזה כיף!

ברור ברמב"ם שהאיסור הוא לאו דאורייתא, אלא שאין מלקות כי הלאו הוא כללי של "מעשה ארץ מצרים" ולא פרטני. [ישנם הרבה לאוים, גם חמורים שאין לוקים עליהם]

אף אחדלא יכול לומר שזה "איסור קל" , ובכלל, בעיני, אין איסור קל, כי סוף סוף, זה איסור.

הדבר ברור. אם ראית שמשהו אמר אחרת, זה בגלל שהיא בעניין האסור, ונוח לה למרוח. חוץ מזה שהיא לא פוסק...

אתם מוזמנים לפתוח את ההלכה.

בעליל יש לה בעיה בדת. ככה לקלל, מה אנחנו פה סרט מהוליווד?

נראה לי שיש פה הרבה שאפילו לא הבינו את המושג וטוב שכך, לצערי אני מכירה....

מי את שתשפטי? מה את מבינה?!

חשבת על זה שמאחורי ה"אנונימי" הזה יושבת בחורה עם התמודדות יומיומית מטורפת? ושקשה לה?

אני לא משתפת הרבה אנשים בעניין הזה, ועד שנפתחתי וכתבתי ככה את מגיבה?

את יודעת מה זה עשה לי בלב? "יש לה בעיות בדת"

אני משתדלת לא להתרגש ממך יותר מדי, אבל החוסר רגישות שלך צועק אליי מבין הפיקסלים.

רע לי להיתקל באנשים חסרי אמפתיה. לא יכולה לראות את זה.

אני לא אומרת שאת טועה. אולי את צודקת. יש דרך לומר דברים.

הכלה ופלורליסטיות.. זה לא רק מדובר על להכיל את הפחות חזק.

אלא גם את אלה שמחודדים וסובלים מהזוהמה של הוליווד, חילוניות,תרבות מערב.

אני מעריכה ברמות מטורפות את מי שתורת ישראל יקרה לליבו.

אבל לא אני צריכה ללמד אותך את המשנה באבות- "דרך ארץ קדמה לתורה".

לא דיברתי על תוכן הדברים, דיברתי על הצורה, שהיא לא פחות חשובה.

אפשר לראות את זה גם במצוות הוכחה "הוכח תוכיח", אם אני זוכרת נכון, רש"י (או פרשן אחר) מפרש שם את גדרי המצווה, אחת מהן היא לומר את הדברים בצורה יפה המשתמעת...

טעיתי בניסוח, אולי לא הייתי רושמת כלום, לפעמים דברים נאמרים או נכתבים לפני שחושבים עליהם, ואני מבקשת סליחה שלא חשבתי לפני שכתבתי. יש אדם מאחורי המקלדת, ועצם זה שהעלבתי אותך, אני מבקשת מחילה, זה לא ראוי ולא משנה בכלל אם צדקתי או לא.

אבל דבר אחד כן, בבקשה לא לכתוב קללות בפורום הזה. זה חשוב ואחד מהגדרים החשובים לדעתי.

אבל אני גם יכולה להבין מאפה זה בא.

שוב - מחילה על הפגיעה.

והאמתת שכשכתבתי את ה'קללה', לא חשבתי עליה כקללה, אלא כזעקת שבר כזאת, בסגנון "לעזאזל"...

זה כמו שהמון דוסים אומרים, למשל, "קניתי אחלה רכב, אבל יש בו כמה פאקים"... ואפחד לא מתכוון למשמעות האמיתית של זה, אלא למשהו כמו "דפקטים", זה גם נשמע אותו דבר.. קיצר, הבנת..

תושה על ההתנצלות, אני מעריכה את זה. באמת.

הסיבה של הקנאות שלך נשמעת שאת מנסה לברוח ממשהואולי.. לא מספיק מאמינה במשהו.. או בעצמך או באחרים  ..אולי אני טועה..

בנישואין את יכולה לתקן את זה.

אין מה לעשות אם רוצים נישואים אמיתיים.. צריך להבין מה זה זו לא סתם מוסכמה חברתית או חויה בלתי נשכחת.. זו אמת חיים.

זה באמת מציאות שטמונה בנו.. ועניינה להיחשף.. האושר הוא גם בלחיות כנשואה ולא רק להתחתן.

גם את כשתשתחררי תרגישי יותר טוב.

את לא מרגישה שהסגירות הזו.. קצת עם משקעים.. או קצת הרבה?

הרבה התחתנו וחיים ביחד פיזי אך נפשית נותרו רווקים.. או גרושים.. זה לא נישואים  ..נישואין זו לא תוצאה- הנה אני עם כיסוי ראש בעלי תפוס ומותר לנו להביא ילדים.

נישואין זו קודם כל אמת חיים פנימית של זוג שחושף עולם גדול ורחב המורכב משני עולמות מיני קטנים.. ומבין שהעולם הרחב הזה זה הוא היותר גדול ורחב והוא לא יצא מעצמו אלא חשף את עצמו בדמותו ובדמות בן הזוג ושניהם יחד.. זה עוד היה טמון בו טרם ירידתו לעולם.

מקוה שהובנתי.. אם לא תמיד אפשר לשאל.. בהצלחה. 

נראה לי שלא השבת לחששות העיקריים והמעשיים של הצעירה השואלת אלא ענית בתור יועצת נישואין עם פילוסופיה גדולה. החשש של אדם לחשוף את עצמו לאחר הוא מובן והוא טבעי. לכן ראוי שהוא יעשה באופן מדורג וחלקו הגדול ממשיך גם לאחר הנישואין. כמו כן החשש מפני תלות בבעל הוא מוטעה. גם אם הבעל ידע 'סודות' אישיים שלך, אם מדובר באדם עליו את סומכת הרי שהדבר יביא לך רק תועלת בשיתופו בהתלבטויות שונות. אין לך מה לדאוג מפני התלות! בסופו של דבר רק את תקבלי את ההחלטה הסופית (כמובן מתוך התחשבות בבעלך בסביבה וכו'). ולבסוף אם מאד חשוב לך לשמור דברים מסוימים רק לעצמך אין בכך רע כל עוד לא מדובר בדברים שיש להם השפעה על בעלך. אכן את צריכה לדעת שמצב של נישואין הוא שינוי מהותי ממצבך כיום וזה מובן בגלל  שבן הזוג נכנס לעולמך, אבל כאשר הנישואין מוצלחים מדובר בשדרוג המצב ל'סקלה' אחרת.

רצון להתמסרות של אישה הוא חלק מהטבע שלה.

(ברמה מסויימת, כן?)

גם בתוך חיי נישואין שיתופיים נותרת פינה שהיא רק את, אבל החיים הם בגדול 

אכן משותפים,

ויש נתינה והתמסרות, וטבע אמיתי של אישה הוא לרצות את זה ולחסור את זה עד שהיא

מתחתנת. ואשה שלא רוצה את זה, או בורחת מזה, או מפחדת מזה,

כנראה עברה איזהיא טראומה שגורמת לזה.

(ואני מכירה מקרוב מקרים)

זה מצויין שאת מודעת לזה, אני הייתי ממליצה לך על טיפול כלשהו,

אולי לאו דווקא קונבנציונלי כמו מח אחד,

מה שתתחברי, כדי לברר את המניעים לפחד הגדול שלך ולשחרר אותך בע"ה.

בהצלחה!!

ויש הבדל בין הדברים. אין כאן צד שנותן וצד שלוקח אלא שני אנשים שמשתפים ומשתתפים, כל אחד על פי יכולתו ואישיותו. אותו דבר אמור לגבי התלות, בני הזוג הם שותפים התלויים זה בזה, את בו והוא בך.

אין בכלל מושג כזה של "חושפים הכל", תמיד נשארת לנו מידה של פרטיות לחיינו הפנימיים.

הנשואין אינם עיסקה חד צדדית, אנחנו תמיד נותנים ומקבלים ואנחנו תמיד שוקלים את מה שאנחנו אומרים ואת מה שאנחנו עושים.

ולכן, אין לך ממה לחשוש, אם את קצת סגורה - מצאי לך בחור שיכבד את זה וגם את תכבדי את האופן שבו הוא רוצה לחלוק אתך את החיים.

ועם כל מה שכתבו פה..

נישואין זה לא שאת משתפת כי את "צריכה".

זה כי את רוצה.

את רוצה להיות הכי הכי פתוחה ואמיתית עם הבנ"א שמולך,

את רוצה שהוא יכיר אותך על כל הרבדים הכי עמוקים שיש בך,

והכי חשוב- את סומכת עליו בעיניים עצומות, שלמרות שיש לו את הכוח הכי לפגוע בך- הוא גם הב"נא שהכי הכי יזהר שלא לפגוע בך, אפילו לא טיפה ואפילו לא בטעות. 

שיתוף בזוגיות חייב להגיע מאמון מלא.

לפעמים זה בא יותר בקלות

לפעמים לוקח הרבה מאד זמן לבנות את האמון הזה.

וגם אני ממליצה לך לנסות לפתוח חסימות ופחדים.

(אם את רוצה המלצות מאיזור ירושלים- אני מוכנה לתת לך באישי כמה רעיונות (לא פסיכולוגיות) שיכולים מאד לעזור)

כמו שכותב הרב קוק זצ"ל: אם אין אני, אין אתה וקל וחומר שאין הוא...

על גבי זה, צריך לבנות קומה נוספת.

לא נותנים לאדם "כ"כ הרבה כח"..

בונים שותפות עמוקה.

שותפות נבנית דווקא מתוך היכרות של האישיות את האישיות.

באמת, כל זמן שבחורה עוד לא בשלב המתאים, זה עוד לא מתאים לה..

כשמגיע הזמן, צריך למצוא אדם שהוא כל-כך מתאים, עד שיתעורר רצון, בהדרגה, לשתף אותו בעולמך הפנימי.

זה לא "חושפים הכל", כאילו ברגע אחד.

מכירים, רואים שמתאים.

הנישואין עצמם הם קשר נשמתי עמוק, וזה כבר לא איזה "אדם אחר" (והרגשתך נכונה ביחס לסתם "אדם אחר").

ובונים. מתוך כבוד הדדי, וצניעות, והתענינות, ואהבה. ומתקרבים.

כך שמה שאת אומרת, יכול להפוך למנוף להתקרבות הכי-עמוקה, דווקא בגלל שאינך מוכנה "להפקיר" את אישיותך.

אז זה מכריח בנין קשר עמוק, שמתחיל מעומק האישיות, ההיכרות ההדדית. עם אדם יחיד, שאותו את מוכנה לשתף

בפרטיות שלך, והוא בשלו, ודווקא מתוך שאתם במציאות חדשה, מציאות של נישואין, שאין דוגמתה ללא זה.

הפחד שלך דומה קצת למישהו שרואה קומה עשירית ואומר: מה, לקפוץ עד לגובה כזה? זה נגד כל האינסטינקטים שלי...

הגובה הזה נבנה. מגיעים אליו במדרגות.

אם בחורה רואה אנשים נשואים זמן הגון וקרובים מאד, ואומרת: מה, זה נגד מה שאני.. נכון, לעכשיו. בונים, אז מגיעים בהדרגה.

אז נכון שיש בנות שזה דווקא מה שמאד מלהיב אותן, ויש כאלה - כמוך - שזה קצת מבהיל אותן מרחוק.. אם תשתמשי בתכונה הזאת באופן נכון - וגם תתבונני בצד השני, של גודל הענין של השותפות וההפריה ההדדית וההצמחה שזה נותן גם לשניים וגם לכל אחד מהם - יתכן שזה ייהפך דווקא לכח בונה. בעז"ה.

"על אשתו אמרו - אוהבה כגופו, ומכבד יותר מגופו"

את שואלת שאלות אמיתיות, אבל התשובות אינן נמצאות באמת בהסברים ובתיאוריות.

יש איזה שהוא קסם בנישואין (בתקוה ש:זכו - שכינה ביניהם), שאי אפשר לדמיין אותו, לחוש אותו, להבין אותו, לחשוב עליו - כשנמצאים מבחוץ.

כל התפיסה של אני ואתה מקבלת פנים חדשות, קולות אחרים, תחושות שלא היו שם קודם, או לפחות לא ידענו על קיומם...

ובנימה אישית, אני הייתי בחורה סופר עצמאית, שוחרת פרטיות ברמה אפילו מעט חריגה, היה לי קשה עם אחיותי באותו חדר, שלא לדבר על זמנים שנאלצתי להיות עם חברות בחדר, סוג של סבל! ובתוך האילוץ הזה יצרתי חומת פרטיות, שמשמעה: אין לגעת בחפצים שלי, חלילה חלילה חלילה להעיז ולשבת על מיטתי ועוד ועוד.

גם בשיחות הארוכות אל תוך הלילה, הקפדתי בצורה כמעט אובססיבית לשוחח על הכל - אבל לא על רגשותי, תחום הפרט שלי נשאר בחוץ.

ושלא תטעי לחשוב, נחשבתי בהחלט כבחורה חברותית, מקובלת, אבל עם צרכים מסוימים שחברותי למדו לכבד.

לא היה לי מושג איך שורדים את נושא הנישואין.

ה' עזר והתחתנתי, והכל נהיה אחרת לגמרי!

אין לי הסבר שכלתני למהפך שהתרחש אצלי, אבל זה קרה!

אז בהצלחה ובשורות טובות בקרוב.

היתה\יש לי חברה טובה מאד (פשוט בהווה 'הממושך' הקשר לא חזק, אבל בלב הוא לא ניתק!!)

שהיתה לה ממש בעיה עם תחושתיות.

כל נגיעה פיצפונת, אפילו אקראית - הקפיצה אותה ברמה לא נורמלית. היא היתה סופר רגישה לקרבה פיסית מכל סוג.

ו.. בינינו לבין עצמנו, דאגנו לה, החברות הקרובות, בהקשר של נישואין.

ו..

אין לי מושג מה ואיך השתנה אצלה

וכיצד למען ד' היא עברה כזה מהפך,

כי לא דברנו על זה בפתיחות מעולם.

אבל אני כן יודעת שמבחוץ - זה היה פשוט מדהים!

קודם כל - היא קרנה בתקופה אחרי הנישואין בצורה חד משמעית,

וד"א - פגשתי אותה זמן מה אח"כ בחנות איפור, כשהיא מצטיידת, כהגדרתה, לצרכים תוך-ביתיים...

זה ריגש אותי מאד והראה לי שטוב לה, טוב לה ברוך השם, גם מהבחינות שחששנו בגינה.

אז זהו,

רק רציתי לספר את זה בהקשר שהועלה כאן...

יש דברים שה' מסיר בקלות ובצורה מופלאה מעל השביל המשותף של בני הזוג!

כך בנויה אישיותך ואין בכך שום פסול! כל עוד את חיה לעצמך, זה אפילו יפה! זו דעתי.

זו הרגשתך וזכותך ואין מי שיכול לדרוש ממך אחרת!

רק זכרי, עם מטען כזה, אי אפשר להקים משפחה בריאה. אפשר לאמלל את עצמך ואת האנשים שיצטרפו אלייך לבניית משפחה. וזה לא כי את לא בסדר. זו הרגשתך ואישיותך. 

אך מכיון שברור שאינך רוצה לאמלל אחרים ואת עצמך, כנראה כדאי לך לפנות לעזרה, מישהי מקצועית בלבד, לא מתחילה או 'טרמפיסטית'.

יש בך הרצון, למרות כאבך. רואים. זה דבר גדול! את הולכת לשנות משהו בסיסי באישיותך, לא תיפרדי מאישיותך, רק כלפי אדם יחיד בעולם תפתחי את פרטיותך, יהיה זה האדם היחיד עלי אדמות הראוי לכך! זה דבר נפלא! נסי לא לחשוש, לכי על זה.

אינך יכולה להבין איזה אושר מחכה לך!

אם לא תרגישי, לא תדעי! [ראי תגובת ה'אנונימי' משעה 20:17 ]

בהצלחה! 

קראתי שוב את דברייך. אני רואה שהבנתך את הנישואין אינה מדוייקת, זה לא התמסרות טוטאלית וכו' כמו שאת מגדירה. [אם המציאות היתה כמו שאת חושבת, לא היית לבד בכלל...]

בהחלט רצוי שתשוחחי עם אשת מקצוע . אחרי שתכירי את המציאות האמיתית, מבטך ישתנה לחלוטין! ללא ספק.

כשהכרתי את הארוס שלי לפני 6 שנים הייתי בחורה עם ניכור ריגשי,

מאוד פחדתי מהתלות הזאת מהקשר הפיזי מהכול בערך

ראיתי את התלות הזאת ולא את הקשר האמיתי

תוצאה של טראומות,תוצאה של חוסר הבנה מה זאת התמסרות

ומה זה בכלל חיי נישואים וזה שזה לא יקח ממני שום דבר

אלא שזה דבר טוב.

היינו חמש וחצי שנים ידידים כל העניין השיתופי בא מאוד בהדרגה

הייתי מאוד קשה בלשתף ולרצות ובלאהוב ולמרות הכל שיתפתי אותו,

הוא נגע בלב שלי מהתחלה וזה היה נראה לי טבעי לשתף אותו

וגם כל הזמן התלוננתי שאני לא מסוגלת להתחתן

עם אף אחד מכל הסיבות שציינתי כי הכול היה נשמע הקרבה טוטאלית.

שנינו זוכרים איזה מנוכרת רגשית הייתי,הייתי קשה בטירוף באמת

אני רוצה להגיד לך שהתחושות המפחידות האלה עוברות,

היום זה הדבר הכי ברור והכי כיף לרצות לשתף אותו

ולרצות להיות אישתו אני מחכה כבר לרגע הזה

ומעצבן אותי שאני צריכה לחכות עוד כמה חודשיים

עם הבחור הנכון זה נבנה ואת יכולה בקצב שלך בלי לחשוש,

בסוף את תרגישי את המקום הנכון שאת צריכה.

2 צעדים לפנים וצעד לאחור.אפשר תמיד לעצור ולהתבונן.

לראות אם לא איבדתי את העצמי בתוך הזוגיות.אם נשאר

די מקום לייחודיות שלי ואז להיסוג מעט לאחור.

היופי בנישואים הוא שאין בעולם 2 זוגות שווים.

כל זוג מפתח לעצמו דפוסים משלו וכיוון שיהיה לך 50 אחוז

בנישואין תוכלי לכוונן אותם בצורה טובה ויעילה.

רגע תחכו עוד שנה,

כמו יעקב ורחל.

צחקתי.

ממש מילה במילה.

למה שאני אתן את עצמי למישהו, את כל כולי והעומק שלי, 

לאדם שאחרי הכל, הוא חיצוני לי, וזר

כי בסוף אדם הוא לבד.

אצלי לפחות, זה הגיע מתוך פגיעה (רגשית/נפשית/פיזית - זה לא ממש משנה)

שהובילה לבנית תפיסת עולם שגויה, לחרדות, לסגירות.

בסוף, כשהמשא היה כבד נורא... הלכתי לטפל בו.

והיום אני במקום אחר (עצם זה שנכנסתי לפורום מלחיץ של נשואים, כבר מראה שאני יותר פתוחה לזה...).

וקל לי הרבה יותר. וטוב.

(ואם את שואלת את עצמך - למה שאני אלך לפסיכולוגית בשביל מישהו אחר???

אז באמת שתדעי שזה קודם כל בשבילך. עוד בלי קשר לזוגיות - זה להשלים עם עצמי, עם העבר שלי, עם מה שמסביבי, עם החיים)

תחייכי לעצמך!

אחראית אם דחי תחתונה בגלל המחשבה הזו. אנשים לא מתחתנים דווקא כי הם חוששים מהעול ומהאחריות וזה מעיד שהם יוים לקראת מה הם הולכים אבל צריך אוצץ הכנה ואומץ .זה נכון. 

אגב, מז לשיש פרום וירטואלי לאנשים שקשה להם רגשית לדבר על רגשותיהם. פורום זה מעולה..לשם כך

חובה שעם הביחד יש גם מרחב אישי לכל אחד.

כדי להראות שאיש ואישה חד הם- אח"כ ה' הפריד אותם לפי בקשתו של אדם.

איש ואישה- הם נשמה אחת וגוף אחד...

שלפני כן נקראים פלג(חצי) גופא - השורש העליון שלהם הוא אותו שורש.

וזו נשמה שהתחלקה לשתיים- וכל הנקודה היא להשלים לחבר אחד את השני.

ברג שמבינים זאת היטב ועל זה מתבססים- חצי מהחששות נעלמים

ולזאת שכתבה על זוגויות אחרת וכו'....-

את יכולה להגיד על זה שזה ממש כמו זוגיות אמיתית- אבל זה רק כמו ולא זוגיות באמת- כל מה שחווית זה אפילו לא בבואה לדבר האמיתי.

כי כשששני חצאים מתחברים לשלם זה אחרת מזה ששני חצאים יוצרים כלים (הנשמות) שבורים.

וכמה שזה יהה ממש זוא- זה נגד רצונו של ה' יתברך- כי ה' קבע שהדרך היחידה זה דווקא שאיש ואישה יחיוי ביחד- בחיים משותפים.

והיום אנשים כ"כ הוזילו את כל נושאי האהבה והזוגיות- עד שיכולים להשוות בין שני דברים קיצוניים בהחלט.

אני יכולה להבין את המשבר שגרם לזה לקרוא וגם את המקרא עצמו- אבל מה שהיה אצלך זה לא היה בכלל הזוגיות הנדרשת- התלות הנפשית שיצרתן אחת בשניה גרמה לכן לזה- וזה שיצאתם מזה- זה מצויין.

אבל עכגשיו זה העבודה האמיתי על עצמינו- כי רק בטיפול מסיבי ויומיומי אפשר באמת להגיע אל השלם- אל החצי שמחכה לך מאז ששת ימי בראשית ומחפש אותך בעשרים שנה האחרונות- וכדי שלא יהיו משקעים חייב לרפא את הבור שנפער- הדמיון שנתן לך הזויגות הזאת.

ולא משנה איך תתרצי את זה, אולי זה לא איסור דאוריית ורק גזירת חכמים, ידוע שדברי סופרים קשים מדאורייתא.

כל מה שקרה זה בדיוק עצת היצר- הוא הפיל אותך לזה- אבל יש לך את הכח להתגבר עליו ולעלות מעלה- כי כל ניסיון ומלשון נס והרמה- להרים אותך למעלה לגבהים שלא היכרת.

בהצלחה.

מעבר למה שנראה כסיסמאות, יש כאן הרבה עומק.

ומדגישה:

אני מרגישה שבנישואין שלי- יש לי את המקום שלי ואת הפרטיות שלי, ובעלי לא יודע עלי הכל. ויחד עם זה יש המון שיתוף והמון יחד.

יש מקומות שהם רק שלי וזה הכי בסדר בעולם!!!

אני חושבת שרוב האנשים זקוקים למקום האישי שלהם, בלי שאף אחד אחר ייכנס לשם.

זה כל כך בריא וטבעי! הרי אין 100% חיבור ביניכם, כמה שתרצו לומר שזה חיבור של 100%. אתם שני אנשים שונים, אתם באים מעולמות נפרדים, ממשפחות מוצא שונות, מרקע שונה, ממחשבות שונות, ואפילו רק העובדה שאת בת והוא בן... כבר הופך אתכם לשונים. לאחרים. לשני אנשים נפרדים.

החיבור ביניכם הוא נפלא ומביא לעומק והתפתחות אישית לשניכם יחד ולכל אחד בנפרד.

ויחד עם החיבור הגדול והמדהים הזה- עדיין יש תמיד פינה אישית לכל אחד.

לכן, אני חושבת שיש צורך שאישה תשמור על קשרים עם חברות מלפני החתונה, שגבר ישמור על קשרים שלו, שיעשו כל אחד משהו בנפרד בשביל העצמה אישית, ואפשר גם יחד.

אבל תמיד לזכור: יש לך חלק שהוא רק שלך בנישואין. את לא מאבדת את האישיות שלך, העצמאות שלך והיכולת שלך לחשוב, להרגיש, לבטא את עצמך לבד!!

בהצלחה לפותחת השירשור, וגם לכל השאר.

איזו תחושה מדהימה!! זה ממש אומר ששמרת על עצמך עד היום מקסים,

והכן , אם את מבינה את הקושי, זה אומר שאת מוכנה לזוגיות אמיתית ונעימה,

פשוט תצתרכי לדרוש מהמיועד להגיע למדריך חתנים טוב מאוד ואפילו מצויין, שיסביר על הנפש המורכבת של האישה,

ועל כך שהפתיחות מגיעה בהדרגה.

הם מבינים את זה.

גברים להפתעתך הרבה לא מחכים לשמוע את כ--ל רזי נפשך, אלא כל פעם קצת.

ואז הם מאבדים את הידע שלהם במערכת שיכלית, שמוכיחה לך שהם לא הבינו כלום.

ולכן הם קוראים לעצמם:"כותל".

האמת היא שרזי הנפש של האישה מקבלים ביטוי טוב בזוגייות נכונה, גבר ואישה ששמחים בבן הזוג שלהם,

לא ירגישו חדירה לעולם. כי כל החיים מאפשרים אחד לשני להיות לפעמים פתוח ולפעמים מופנם וסגור.

אפילו לצאת לבד לעיר או לעיר אחרת. או אולי ללכת לטיול עם החברות הרווקות... וחוזרים ומרגישים שאני נשארתי מי שאני. ואני מדהימה גם ככה.

אל תדאגי, הגברים בתוך הבית, הם הרבה יותר מדהימים ממה שהם בחוץ,

עובדה, איך כל אישה חושבת שבעלה הכי מושלם בעולם... ואיך כל השאר מסתדרות???

ואז לא רק שתהיי מוכנה אלא תרצי כל כך להיתמסר כל כולך אליו.

תלכי לטיפול. באמת. זה דבר לא נורמאלי. אבל תעשי את זה אצל רבנית או מישהי דתיה. בעיקרון זה מעיד על פגיעה בדפוס ההבנה של קשר או בגלל חוויה של הורים עם קשר בעייתי או חוויה אישית כמו אונס

דברים כאלה זה לא דווקא עפ"י "עיקרון". יכול להיות כך - ויכול להיות גם אחרת.

שמתוך התמסרות מוחלטת לאישך, תחשפי את אישיותך הפנימית בעוצמתה המירבית.

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹