כל העניין זה ההתמסרות, השייכות, ה"ללא מחיצות", האהבה האינסופית, השיתופיות, האני ואתה, וואו!

אני רק מדברת על זה הדמעות חונקות אותי!

(לצערי חוויתי זוגיות מוזרה, לא בדיוק חתונה אבל שיתופי ואמיתי לא פחות...)

בלי להיכנס כרגע לענין: אין"שיתופי ואמיתי לא פחות" מחתונה, ללא חתונה. ולא פלא שזה מביא לצער בסוף.

שיתופי אמיתי, קומה שלמה - דווקא מתוך נישואין.

מסתבר שניתן להגיע לזוגיות מופלאה ומקסימה, גם ללא נישואיןץ

לא הכל שחור לבן.

הייתי שמחה להוכיח את דבריי מתוך המציאות, אבל חוששני שהדוסים פה לא יאהבו את מה שאני אספר, אז נוותר על זה

מה שנותר לי רק לומר ש-אל תהיה בטוח שהזוגיות המושלמת באה בעקבות חתונה. והצער שהגיע בסוף בא בעקבות חוסר יכולת של החברה לקלוט סוגי זוגיות שונים מהרגיל, ולא בגלל טעויות שלנו.

וזה גועל נפש - גם אם את חושבת אחרת. זה לא ה"חֶברה" אשמה - לחברה יש מושגים נורמליים, שלא התחילו היום. ועם ישראל התקיים איתם אלפי שנים. לא מה שכל אחד "מרגיש", בכל מצב, עושה את זה לאמיתי. יש גם כאלה ש"צועדים" בירושלים, וגם חלקם טוענים שזה מקסים להם.. זה גם מגעיל. 

וזה לא ה"דוסים" מפה לא יאהבו את זה...  זו לא "חומרה".. כל אדם הקרוי "דתי", דהיינו שומר מצוות, אמור "לא לאהוב את זה", בלשון המעטה ("אלוהיהם של אלו שונא זימה" - לשון המדרש. ה"ויכוח" הוא לא עם ה"דוסים"..). בחרת לכתוב בערוץ דתי - אכן ראוי "להתחשב"...

פעם גם גויים שפויים לא היו מוכנים לשמוע דברים כאלה.

היום יש הרבה שגעונות בעולם. כולל כאלה שגורמים לאבד תחושות בסיסיות נורמליות.

אני מניח לפי דברייך, שלא התחתנת. אם היית זוכה להתחתן מראש, בטהרה - בִּמקום באופן הזה - בטוחני שהיית אומרת אחרת. ואת זה  א י נ ך  יכולה לדעת, וכעת כנראה גם לא תוכלי, כי בחרת אחרת ואי אפשר כעת "להתחתן מראש" אחרת.. את כמובן לא תסכימי "להאמין לכך" (למרות שכלשונך, אינך "מכירה את המציאות",  הזו); ההפסד כולו - לגמרי כולו - שלך.

ואגב, לתלות צער ב"אי יכולת החברה", ולא בטעות של האדם, נו..

הערה: את תגובתי הראשונה - כתבתי בקצרה ורק על הצד החיובי. בהיות שמשום מה התעקשת להכניס שוב דברים כאלה ובצורה כזו, אילצת להגיב בהתאם.

כן, בחרתי לכתוב בפורום דתי, היות ואני דתייה לכל דבר, אפילו מאוד דוסית. גדלתי בחברה דוסית, אולפנא והכל.

אני חושבת שמי שלא מכיר את הסרט הזה שלי, עלול אפילו לומר עליי שאני "תלמידת חכמים" (יותר נכון "תלמידה חכמה", אבל שיהיה).

כשאמרתי ש"הדוסים פה לא יאהבו את זה", התכוונתי שהם לא יאהבו את עצם הדיון. לא הכרחתי אף אחד לצאת עם מסקנות כאלה ואחרות, ואפילו לא ביקשתי להדיין פה על זה. זה לא היה מחאה. רק סגירת פינה.

אני לא רואה טעם בליהכנס איתך לדיון ההלכתי שסביב זה. אבל אמנם על זכרים זה איסור מפורש, וזה מוגדר כ"תועבה", אבל על נשים האיסור הוא הרבה הרבה פחות חמור. הוא מוגדר כ"דרך פריצות" בעלמא, ואם תעיין טוב ברמב"ם תראה שהוא מגדיר עוד דברים כ"פריצות", כמו למשל אישה שיוצאת מהבית יותר מפעם בחודש או משהו בסגנון, נחשבת לפרוצה. וסלח לי אם איני מדייקת במילותי.

(אם אתה באמת מעוניין לקרוא ולעיין בכל המקורות, אתה יותר ממוזמן לעיין באתר "בת קול" אם רימון לא חוסם לך, יש שם מאמר שמסביר בצורה בהירה למה זה לא כ-זה נורא. אני לא מסכימה אם הנאמר שם! אבל יש בו כמה צדדים נכונים..

מכאן ועד לצעוד ברחובות יש מרחק מאוד גדול! כמו שסטרייטים לא מרגישים צורך לצעוד, כך גם הצד השני.

אל תכניס לי מילים לפה, במטותא ממך.

שיהיו לכולנו חיים טובים, עם הרבה אהבה ורק שמחה!

א. האמת - באמת לא הבנתי שאכן לזה את מתכוונת...  כשהבאתי דוגמה מדברים מסוג זה - עוד חשבתי שמישהו "יתנפל" מה אני משוה, כביכול; ויהיה צורך להשיב לו שיחס בין איש לאשה שלא בנישואין ר"ל, הוא איסור לא פחות..

ב. כעת - שאני, כנראה, מבין לצערי על מה את מדברת..  (אע"פ שמחינה דינית - זה פחות איסור, אכן, ממה שחשבתי - בלי להתייחס כרגע לבריאות החיים שבכך), אני באמת חושב שהיית עושה יותר בחוכמה - גם לטעמך - אם לא היית מכניסה זאת בהקשר הדיון הזה. חבל.

ג. "דרך פריצות בעלמא" זה גם לא טוב (לגבי הרמב"ם - את רחוקה מאד מלדייק במילותייך. ממש ממש אין קשר בין הדברים ובין הפרופורציה שלהם, מכל אספקט). מי שאומרת שהיא "מאד דוסית" - אינה יכולה להתייחס בשיוויון נפש להגדרה כזו. היצר מסמא עיניו של אדם (כואב).

ד. האמת - ליבי על צערך. מכל הזוויות של זה. כולל על עצם ההתגלגלות לכך - שאת כנראה לא קולטת כמה זה מרחיק מטוב של אמת ובריאות. כולל בהרגשה.

ה. אני לא אסתכל בשום אופן במאמר שמסביר כמה זה "לא כ"כ נורא".. בחורה יקרה, פעם ישב אצלי בבית נרקומן שניסיתי לעזור לו להיגמל - והסביר לי למה "זה לא כ"כ נורא", ושבעצם - כולם מכורים למשהו...

אין ענין לטשטש דברים. גם אם מבחינה הלכתית אכן זה פחות חמור (נכון) - זה לא בסדר, גם הלכתית וגם מצד הבריאות האנושית. באמת לטובתך - עם כל הכאב - לא כדאי לנסות "שגם אחרים יראו" למה זה "לא כ"כ נורא"...

אם את רוצה, בשביל עצמך, לראות איך את בכל זאת נשארת "בן אדם" ושאת בכל זאת רוצה לקיים רצון ה' וכו' - זה משהו אחר. את צודקת. לא בגלל שנכשלת בדבר זה, אז לא יכולים להיות בך דברים טובים אחרים. את בניסיון קשה, כואב ומסבך רגשית..

אבל לא לא לעשות מזה "במה" (ואת כן ענית , לחיזוק דברייך. זה לא נקרא "סגירת פינה", בפורום ציבורי..), וגם לא כאילו  דיון-חכמני-הלכתי..

ו. ואם לזה התכוונת - אכן, בוודאי זה לא כמו לצעוד ברחובות (ולא הכנסתי לך כל מילים לפה... הרי לא עלה בדעתי שעל זה את מדברת. אני אמרתי, שלהגיד על משהו שמרגישים איתו טוב, זה לא עושה אותו עדיין אמיתי. והבאתי דוגמה קיצונית מהללו - שלא מצאתי להם הגדרה יותר עדינה חוץ מ"אלו שצועדים ברחובות".. לא אמרתי שאת עושה כך, כמובן. "לא להכניס לי מילים לפה"...). ובכל זאת, אם על כך את מדברת, אז גם במה ציבורית שכותבים בה ענין כזה כ"דוגמה" ל"זוגיות" - יש בכך קצת בחינה של "ברחובות"..

ז. אני מציע לך בכנות, להבין שמי שאכן רואה עצמה כ"דוסית", אינה יכולה לעשות מדבר כזה "בסדר" - ובוודאי שלא מושא לדוגמה לעניינים שדובר עליהם פה. אני מניח, שמהמקום שאת בו כרגע - יהיה לך קשה לקבל זאת.

והלוואי שה' יעזור לך להיחלץ מזה; להיות יכולה לאהוב את סביבתך באופן מתון ולבבי, וגם להיות יכולה לבנות בית בישראל, כמאז ומקדם.

ענית כ"כ יפה! לא צפוי..

בכל מקרה, חשוב לי להדגיש שאצלי זה היה נפילה, הוגדר כנפילה ופעלתי עם זה כמו שפועלים עם נפילה.

נכון, זה ממש קשה להתמודד עם זה, מה גם שבמקרה שלי זה לא היה בהגדרה, אלא רק עם מישהי אחת.

בא לי לומר שזה כבר נגמר והכל, אבל זה עוד לא. מתמודדים.

לגבי העניין ההלכתי- זה אכן בהרבה פחות נורא מלהיות עם נידה, יפה שאתה מודה בזה! חלק מהאנשים שדיברתי איתם לא הסכימו להודות, כדי לא לתת לי לגיטימציה.

ואני ממש שמחה שלא דייקתי, למדתי את הסוגיה הזאת כשהייתי בעומק העניין, ועכשיו, כחלק מהמטרה לצאת מזה, אני משתדלת  לא-לזכור (עד כמה שאפשר) את הניואנסים והפרטים בכלל של העניין. אז עכשיו אני זוכרת רק קווים כלליים..

ברור שאני אדבר על זה כדוגמא לזוגיות! כי זו זוגיות לכל דבר!

יש פה שני בני אדם, שגרים ביחד (כמעט) וקשורים נפשית ופיזית לא פחות מזוג נשוי!

זה ממש מרתיח אותי כשאומרים שזה לא זוגיות!!!

סבבה, קשר כזה הוא לא בריא ולא מוביל לשום מקום בריא, א"א להביא ילדים ואים המשכיות וכו', אבל זה לא סותר את העובדה שמתנהלת פה זוגיות. שיש פה קשר נפשי עמוק בין שתי נפשות.

ה' עוזר לי לצאת מזה, ברוך ה'. לשמחתי הרבה אני מכירה בזמן האחרון בחורים מקסימים (סתם בחיים), ואחד עם מידות ממש טובות שאני יוצאת איתו ברוך ה' לגמרי.

זה בדיוק ההבדל (עייני בהבדל בין שתי התשובות הקודמות, ואפשר, אגב, להסיק מכך גם לגבי עוד דברים שעניתי בעבר), בין כשעונים לדבר שנראה התרסה (גם אם בלי דעת - אבל כשמתפרסם, השאלה היא מה יוצא מזה ב"אוירה" הציבורית) כנגד כל יקר וקדוש ומקובל, ונסיון "צינון" של רגשי קודש נורמליים, בשם ה"הִרגשתי", שכולו ממצב נמוך לכשלעצמו -

לבין נפילה כואבת, במצב לא בריא מכל בחינה, של אדם שבאמת רוצה להיות טוב.

ואני באמת כאבתי מאד את כאבך - לכל בחינותיו. ואני שמח לשמוע ש"תפסת" את עצמך,כל הכבוד, זה מראה באמת על "הגברת השכל" של דרך האמת והבריאות, מול דבר שבזמן היותו הוא מסמא את העיניים - וכשמתרחקים ממנו, רואים יותר ויותר עד כמה זה לא שייך.

זה לא "זוגיות" בשום אופן - גם אם זה ירתיח אותך... (אני, אגב, בכלל סולד מהביטוי הזה. ומבלי-משים, הזדמנה מהודעותייך דוגמה קיצונית לדבר. בעם ישראל תמיד דיברו על "שלום בית", "בנין בית", "בין איש לאשתו" - ולא על "זוגיות". זה מסוג המילים שהוכנסו, במכוון, ע"י גורמים עוינים ומופקרים - ותמימים שלנו נתפסו בזה, לכוונה טובה...  ההם רצו אולי להראות כאילו כל הענין זה "בין שניים", לא כ"כ חשוב הפרטים...  חס ושלום! וכבר כתבתי - כשחשבתי אחרת על מה מדובר  - שגם בין שני המינים אין "זוגיות" ללא נישואין. הכל הבל. וצר על מי שלא חווה בנין בית בטהרתו, מראשיתו; מהקידושין - וההתקשרות בעומק הטהרה של תובנת "נשואים", שחשוב לחדד את ההבדל בינה ללא-כזאת, גם כדי לחוש יותר את אוצרותיה - ומתוך כך עד לפרטי ביטוייה)

זה שאת "נלחמת" על כך שזו "זוגיות".. זה חלק מהמחלה. סימן זה יהא מסור בידך: כשתתפסי שאי אפשר להגיד דבר כזה - תדעי שיצאת מזה לגמרי... (בקרוב בימינו).

כשעושים דברים שמתאימים לאנשים נשואים, שלא במסגרת זו - זה לא "ראיה" לכך שזו "זוגיות".. בדיוק להיפך: זה רק מגביר את הסלידה מהענין, כמו כל כח שמשתמשים בו במקום הלא-נכון והלא-שייך.

קשר בין נפשות, אהבת הבריות, זה דבר יפה. כשזה "נתפס"בהרגשות, כחות, יצרים, ביטויים, שלא שייכים לקשר הספציפי - הרי הוא "מוצף" על ידם, משרתם במידה רבה, והופך לתיעוב.

לטובתך, כדאי הבדלה גמורה בין הדברים. אפשר בהתבוננות עמוקה ומורגשת, ויתכן שהדרך הנכונה היא להניח לכך בינתיים ולעסוק יותר בהגברת הצד החיובי - כאשר ממילא מתוך הבריאות הכללית והבנין הנורמלי, גם התחושות המאוזנות והבריאות תצופנה.

ה' יזכך להעלות את כח האהבה שבך, למתנו היכן שנכון, להגביר ביטויו בהדרגה בקדושה ובטהרה היכן שנכון, ולהתנקות לגמרי מכל בלבולים. עד שיתגלה רק הצד היפה והטהור שבך - דווקא מתוך המאמץ והבירור, והשיבה אל הבריאות.

זה יפה ונכון שאת משתדלת לא לזכור את ה"סוגיא".. שתזכי להתעסק בסוגיות בריאות יותר.

אני מניח שמי שדיברו איתך, דאגו אכן לצד של הבריאות הנפשית והתפקודית הבסיסית. גם אני כתבתי ש"הלכתית" זה בוודאי פחות חמור, ושאינני מתייחס לצד הבריאותי (אם כי ברור לי שגם העבירה החמורה יותר, הורסת את הבריאות והבנין הנורמלי. אנחנו צריכים להשתדל לכווין את כחות נפשנו מול התורה, בידיעה שבה גם עומק הבריאות הנשמתית וגם עומק הבריאות הרוחנית, הנפשית והגופנית. זה עוזר להעמיד את הכחות על מקומם הנכון ולהשתמש בהם בשמחה, במקום לנסות כל הזמן - מכיוונים שונים - לתרץ "אידיאולוגית" את משיכות היצר הארעיות, ולתת להן חשיבות כשאינן מכוונות לאמת).

ומה שאת אומרת שזה לא היה "בהגדרה" - הוא טוב מאד.  גם זה ענין של בחירה. וטוב ונכון שבחרת לא לשקוע עוד יותר בעומק ה"תירוצים", אלא להגדיר כנפילה, ולהשתדל לצאת משם. "הרבה ילדוּת עושה"..

לכתחילה, חלילה. כעת שאת עולה מזה - אז זה המסלול שהקב"ה  נותן לך כדי להוציא לפעל כחות נפש גדולים ולברר מושגים בעומק הרגשתך.

הלוואי שתזכי לצאת מהדברים הללו לגמרי, לברר כחות נפשך בנועם וטהרה, ולבנות בית שמח ונאמן בישראל. "והימים הראשונים יפלו".  ובמקומם יבואו ימים טובים..

רואים בדברייך את עומס הרגשות האדיר שאת מצויה בו, [וסלחי לי אם אומר, שעומס זה אדיר כל כך, עד שאינך יכולה להתבונן על המציאות באוביקטיביות, מבטך סובייקטיבי ולכן - תרשי לי לומר - לא מושכל].

ולמרות זאת, באת והודית והצהרת על ידיעתך טעותך, זה עצום! 

יצאת גדולה!

לגבי ההלכה: דווקא מי שפותח את הרמב"ם רואה איך שמעבר להלכה ( - שאוסרת זאת לחלוטין, עד שאפילו מצווה על הבעל לשים לב שאשתו לא תגיע לכך,) מתייחס לזה בתיעוב ושזה מעשה ארץ מצרים "תועבות מצרים" וכו', זה שלגברים זה יותר איסור, זה רק בגלל הפעולה הפיזית השונה מכורח הפיזיות השונה.דיברתי ברמזים, אני מניח שאני מובן, כי אין מקום לפתוח יותר את הנושא. אבל ברור שזהו מעשה מתועב - למרות שקשה להשמיע זאת באוזנייך, וקבלי בקשת סליחתי על כך, בפרט שכל עוד אינך יודעת זוגיות אמיתית מהי, ועדיין את נמשכת לזה, כמובן שלא באשמתך, ולכן אינך יכולה להרגיש התיעוב שבזה.

ואמנם זו זוגיות, צודקת, אך זו זוגיות מסוג שונה ובעומק אחר לחלוטין! כמה שנדמה לך ש"מה יכול להיות יותר!? תתפלאי, בזוגיות של איש ואישה, אין סוף לעומק! אם חיים נכון, ככל שעובר הזמן זה מתגבר! זה דבר מדהים לחוש זאת! ההגיון פשוט: לעולם, ושוב, לעולם, אישה אינה יכולה לספק לאישה מה שגבר יכול, ולהיפך, איש אינו יכול לספק לאיש מה שאישה יכולה לספק.

איש ואישה חסרים מה שרק בן המין השני יכול להשלים בצורה טובה.

נכון, הזוגיות שאת מדברת עליה, נותנת המון,אין לי ספק בכך. אך לעולם לא אותו דבר! לעולם האחדות לא תהיה אותו דבר!

[אפילו יצרים, אינני בטוח שהסיפוק שווה, אלא אם האדם באמת נמשך בגלל הורמונים בגופו (להבדיל מתוצר פסיכולוגי)]

אני מניח שאת כועסת למקרא הדברים, אינני תוקפך אישית, אני אפילו מאוד מעריך את כנותך ורצונך כנ"ל! ודווקא בגלל זה, אני יכול לומר את דברי.

בכל אופן, מבין לגמרי את המקום הקשה שאת נמצאת בו, החברה שנגד, המצפון, ההלכה, ומנגד, את ניצבת עם משיכתך הטבעית, זו אני! הקושי עצום, ולא נותר לי אלא לחזקך.

דווקא מישום שזכותך וחובתך להשלים עם עצמך ולא לחיות עם הקושי העצום הזה, אם תרשי לי לומר, לדעתי כדאי לך לשקול עזרה חיצונית מקצועית (להבדיל מרבנית / חינוכית).

בהצלחה! 

תודה לכולם, גם האונימי שם בסוף השירשור. קראתי את הדברים, וחיזקתם מאוד! ברוך ה' דברים משתפרים ומתקדמים.

אני חושבת שאני לא צריכה טיפול, דיברתי על זה עם כמה אנשים חכמים (בנות, לא בנים, כמובן D, ותכלס זה בעיקר עבודה עצמית..

ל"ד." היקר, זוגיות תהיה קיימת בכל מקרה, זה בדיוק מה שנקרא "בינו לבינה" בעגה היותר תיכוניסטית, וזה אולי חלופה ל"קשר", למה שקורה בין שני אנשים. אתה לא מסכים שדבר כזה קיים?

ולאנונימי למטה: לא מדובר בתלות, כבר חוויתי מה זה תלות ואני יודעת להבחין בין השניים... אבל תודה גם על דבריך.

אני שמחה ששיתפתי אותכם פה, התגובות שלכם פשוט לעניין! איזה כיף!

ברור ברמב"ם שהאיסור הוא לאו דאורייתא, אלא שאין מלקות כי הלאו הוא כללי של "מעשה ארץ מצרים" ולא פרטני. [ישנם הרבה לאוים, גם חמורים שאין לוקים עליהם]

אף אחדלא יכול לומר שזה "איסור קל" , ובכלל, בעיני, אין איסור קל, כי סוף סוף, זה איסור.

הדבר ברור. אם ראית שמשהו אמר אחרת, זה בגלל שהיא בעניין האסור, ונוח לה למרוח. חוץ מזה שהיא לא פוסק...

אתם מוזמנים לפתוח את ההלכה.

בעליל יש לה בעיה בדת. ככה לקלל, מה אנחנו פה סרט מהוליווד?

נראה לי שיש פה הרבה שאפילו לא הבינו את המושג וטוב שכך, לצערי אני מכירה....

מי את שתשפטי? מה את מבינה?!

חשבת על זה שמאחורי ה"אנונימי" הזה יושבת בחורה עם התמודדות יומיומית מטורפת? ושקשה לה?

אני לא משתפת הרבה אנשים בעניין הזה, ועד שנפתחתי וכתבתי ככה את מגיבה?

את יודעת מה זה עשה לי בלב? "יש לה בעיות בדת"

אני משתדלת לא להתרגש ממך יותר מדי, אבל החוסר רגישות שלך צועק אליי מבין הפיקסלים.

רע לי להיתקל באנשים חסרי אמפתיה. לא יכולה לראות את זה.

אני לא אומרת שאת טועה. אולי את צודקת. יש דרך לומר דברים.

הכלה ופלורליסטיות.. זה לא רק מדובר על להכיל את הפחות חזק.

אלא גם את אלה שמחודדים וסובלים מהזוהמה של הוליווד, חילוניות,תרבות מערב.

אני מעריכה ברמות מטורפות את מי שתורת ישראל יקרה לליבו.

אבל לא אני צריכה ללמד אותך את המשנה באבות- "דרך ארץ קדמה לתורה".

לא דיברתי על תוכן הדברים, דיברתי על הצורה, שהיא לא פחות חשובה.

אפשר לראות את זה גם במצוות הוכחה "הוכח תוכיח", אם אני זוכרת נכון, רש"י (או פרשן אחר) מפרש שם את גדרי המצווה, אחת מהן היא לומר את הדברים בצורה יפה המשתמעת...

טעיתי בניסוח, אולי לא הייתי רושמת כלום, לפעמים דברים נאמרים או נכתבים לפני שחושבים עליהם, ואני מבקשת סליחה שלא חשבתי לפני שכתבתי. יש אדם מאחורי המקלדת, ועצם זה שהעלבתי אותך, אני מבקשת מחילה, זה לא ראוי ולא משנה בכלל אם צדקתי או לא.

אבל דבר אחד כן, בבקשה לא לכתוב קללות בפורום הזה. זה חשוב ואחד מהגדרים החשובים לדעתי.

אבל אני גם יכולה להבין מאפה זה בא.

שוב - מחילה על הפגיעה.

והאמתת שכשכתבתי את ה'קללה', לא חשבתי עליה כקללה, אלא כזעקת שבר כזאת, בסגנון "לעזאזל"...

זה כמו שהמון דוסים אומרים, למשל, "קניתי אחלה רכב, אבל יש בו כמה פאקים"... ואפחד לא מתכוון למשמעות האמיתית של זה, אלא למשהו כמו "דפקטים", זה גם נשמע אותו דבר.. קיצר, הבנת..

תושה על ההתנצלות, אני מעריכה את זה. באמת.

הסיבה של הקנאות שלך נשמעת שאת מנסה לברוח ממשהואולי.. לא מספיק מאמינה במשהו.. או בעצמך או באחרים  ..אולי אני טועה..

בנישואין את יכולה לתקן את זה.

אין מה לעשות אם רוצים נישואים אמיתיים.. צריך להבין מה זה זו לא סתם מוסכמה חברתית או חויה בלתי נשכחת.. זו אמת חיים.

זה באמת מציאות שטמונה בנו.. ועניינה להיחשף.. האושר הוא גם בלחיות כנשואה ולא רק להתחתן.

גם את כשתשתחררי תרגישי יותר טוב.

את לא מרגישה שהסגירות הזו.. קצת עם משקעים.. או קצת הרבה?

הרבה התחתנו וחיים ביחד פיזי אך נפשית נותרו רווקים.. או גרושים.. זה לא נישואים  ..נישואין זו לא תוצאה- הנה אני עם כיסוי ראש בעלי תפוס ומותר לנו להביא ילדים.

נישואין זו קודם כל אמת חיים פנימית של זוג שחושף עולם גדול ורחב המורכב משני עולמות מיני קטנים.. ומבין שהעולם הרחב הזה זה הוא היותר גדול ורחב והוא לא יצא מעצמו אלא חשף את עצמו בדמותו ובדמות בן הזוג ושניהם יחד.. זה עוד היה טמון בו טרם ירידתו לעולם.

מקוה שהובנתי.. אם לא תמיד אפשר לשאל.. בהצלחה. 

נראה לי שלא השבת לחששות העיקריים והמעשיים של הצעירה השואלת אלא ענית בתור יועצת נישואין עם פילוסופיה גדולה. החשש של אדם לחשוף את עצמו לאחר הוא מובן והוא טבעי. לכן ראוי שהוא יעשה באופן מדורג וחלקו הגדול ממשיך גם לאחר הנישואין. כמו כן החשש מפני תלות בבעל הוא מוטעה. גם אם הבעל ידע 'סודות' אישיים שלך, אם מדובר באדם עליו את סומכת הרי שהדבר יביא לך רק תועלת בשיתופו בהתלבטויות שונות. אין לך מה לדאוג מפני התלות! בסופו של דבר רק את תקבלי את ההחלטה הסופית (כמובן מתוך התחשבות בבעלך בסביבה וכו'). ולבסוף אם מאד חשוב לך לשמור דברים מסוימים רק לעצמך אין בכך רע כל עוד לא מדובר בדברים שיש להם השפעה על בעלך. אכן את צריכה לדעת שמצב של נישואין הוא שינוי מהותי ממצבך כיום וזה מובן בגלל  שבן הזוג נכנס לעולמך, אבל כאשר הנישואין מוצלחים מדובר בשדרוג המצב ל'סקלה' אחרת.

רצון להתמסרות של אישה הוא חלק מהטבע שלה.

(ברמה מסויימת, כן?)

גם בתוך חיי נישואין שיתופיים נותרת פינה שהיא רק את, אבל החיים הם בגדול 

אכן משותפים,

ויש נתינה והתמסרות, וטבע אמיתי של אישה הוא לרצות את זה ולחסור את זה עד שהיא

מתחתנת. ואשה שלא רוצה את זה, או בורחת מזה, או מפחדת מזה,

כנראה עברה איזהיא טראומה שגורמת לזה.

(ואני מכירה מקרוב מקרים)

זה מצויין שאת מודעת לזה, אני הייתי ממליצה לך על טיפול כלשהו,

אולי לאו דווקא קונבנציונלי כמו מח אחד,

מה שתתחברי, כדי לברר את המניעים לפחד הגדול שלך ולשחרר אותך בע"ה.

בהצלחה!!

ויש הבדל בין הדברים. אין כאן צד שנותן וצד שלוקח אלא שני אנשים שמשתפים ומשתתפים, כל אחד על פי יכולתו ואישיותו. אותו דבר אמור לגבי התלות, בני הזוג הם שותפים התלויים זה בזה, את בו והוא בך.

אין בכלל מושג כזה של "חושפים הכל", תמיד נשארת לנו מידה של פרטיות לחיינו הפנימיים.

הנשואין אינם עיסקה חד צדדית, אנחנו תמיד נותנים ומקבלים ואנחנו תמיד שוקלים את מה שאנחנו אומרים ואת מה שאנחנו עושים.

ולכן, אין לך ממה לחשוש, אם את קצת סגורה - מצאי לך בחור שיכבד את זה וגם את תכבדי את האופן שבו הוא רוצה לחלוק אתך את החיים.

ועם כל מה שכתבו פה..

נישואין זה לא שאת משתפת כי את "צריכה".

זה כי את רוצה.

את רוצה להיות הכי הכי פתוחה ואמיתית עם הבנ"א שמולך,

את רוצה שהוא יכיר אותך על כל הרבדים הכי עמוקים שיש בך,

והכי חשוב- את סומכת עליו בעיניים עצומות, שלמרות שיש לו את הכוח הכי לפגוע בך- הוא גם הב"נא שהכי הכי יזהר שלא לפגוע בך, אפילו לא טיפה ואפילו לא בטעות. 

שיתוף בזוגיות חייב להגיע מאמון מלא.

לפעמים זה בא יותר בקלות

לפעמים לוקח הרבה מאד זמן לבנות את האמון הזה.

וגם אני ממליצה לך לנסות לפתוח חסימות ופחדים.

(אם את רוצה המלצות מאיזור ירושלים- אני מוכנה לתת לך באישי כמה רעיונות (לא פסיכולוגיות) שיכולים מאד לעזור)

כמו שכותב הרב קוק זצ"ל: אם אין אני, אין אתה וקל וחומר שאין הוא...

על גבי זה, צריך לבנות קומה נוספת.

לא נותנים לאדם "כ"כ הרבה כח"..

בונים שותפות עמוקה.

שותפות נבנית דווקא מתוך היכרות של האישיות את האישיות.

באמת, כל זמן שבחורה עוד לא בשלב המתאים, זה עוד לא מתאים לה..

כשמגיע הזמן, צריך למצוא אדם שהוא כל-כך מתאים, עד שיתעורר רצון, בהדרגה, לשתף אותו בעולמך הפנימי.

זה לא "חושפים הכל", כאילו ברגע אחד.

מכירים, רואים שמתאים.

הנישואין עצמם הם קשר נשמתי עמוק, וזה כבר לא איזה "אדם אחר" (והרגשתך נכונה ביחס לסתם "אדם אחר").

ובונים. מתוך כבוד הדדי, וצניעות, והתענינות, ואהבה. ומתקרבים.

כך שמה שאת אומרת, יכול להפוך למנוף להתקרבות הכי-עמוקה, דווקא בגלל שאינך מוכנה "להפקיר" את אישיותך.

אז זה מכריח בנין קשר עמוק, שמתחיל מעומק האישיות, ההיכרות ההדדית. עם אדם יחיד, שאותו את מוכנה לשתף

בפרטיות שלך, והוא בשלו, ודווקא מתוך שאתם במציאות חדשה, מציאות של נישואין, שאין דוגמתה ללא זה.

הפחד שלך דומה קצת למישהו שרואה קומה עשירית ואומר: מה, לקפוץ עד לגובה כזה? זה נגד כל האינסטינקטים שלי...

הגובה הזה נבנה. מגיעים אליו במדרגות.

אם בחורה רואה אנשים נשואים זמן הגון וקרובים מאד, ואומרת: מה, זה נגד מה שאני.. נכון, לעכשיו. בונים, אז מגיעים בהדרגה.

אז נכון שיש בנות שזה דווקא מה שמאד מלהיב אותן, ויש כאלה - כמוך - שזה קצת מבהיל אותן מרחוק.. אם תשתמשי בתכונה הזאת באופן נכון - וגם תתבונני בצד השני, של גודל הענין של השותפות וההפריה ההדדית וההצמחה שזה נותן גם לשניים וגם לכל אחד מהם - יתכן שזה ייהפך דווקא לכח בונה. בעז"ה.

"על אשתו אמרו - אוהבה כגופו, ומכבד יותר מגופו"

את שואלת שאלות אמיתיות, אבל התשובות אינן נמצאות באמת בהסברים ובתיאוריות.

יש איזה שהוא קסם בנישואין (בתקוה ש:זכו - שכינה ביניהם), שאי אפשר לדמיין אותו, לחוש אותו, להבין אותו, לחשוב עליו - כשנמצאים מבחוץ.

כל התפיסה של אני ואתה מקבלת פנים חדשות, קולות אחרים, תחושות שלא היו שם קודם, או לפחות לא ידענו על קיומם...

ובנימה אישית, אני הייתי בחורה סופר עצמאית, שוחרת פרטיות ברמה אפילו מעט חריגה, היה לי קשה עם אחיותי באותו חדר, שלא לדבר על זמנים שנאלצתי להיות עם חברות בחדר, סוג של סבל! ובתוך האילוץ הזה יצרתי חומת פרטיות, שמשמעה: אין לגעת בחפצים שלי, חלילה חלילה חלילה להעיז ולשבת על מיטתי ועוד ועוד.

גם בשיחות הארוכות אל תוך הלילה, הקפדתי בצורה כמעט אובססיבית לשוחח על הכל - אבל לא על רגשותי, תחום הפרט שלי נשאר בחוץ.

ושלא תטעי לחשוב, נחשבתי בהחלט כבחורה חברותית, מקובלת, אבל עם צרכים מסוימים שחברותי למדו לכבד.

לא היה לי מושג איך שורדים את נושא הנישואין.

ה' עזר והתחתנתי, והכל נהיה אחרת לגמרי!

אין לי הסבר שכלתני למהפך שהתרחש אצלי, אבל זה קרה!

אז בהצלחה ובשורות טובות בקרוב.

היתה\יש לי חברה טובה מאד (פשוט בהווה 'הממושך' הקשר לא חזק, אבל בלב הוא לא ניתק!!)

שהיתה לה ממש בעיה עם תחושתיות.

כל נגיעה פיצפונת, אפילו אקראית - הקפיצה אותה ברמה לא נורמלית. היא היתה סופר רגישה לקרבה פיסית מכל סוג.

ו.. בינינו לבין עצמנו, דאגנו לה, החברות הקרובות, בהקשר של נישואין.

ו..

אין לי מושג מה ואיך השתנה אצלה

וכיצד למען ד' היא עברה כזה מהפך,

כי לא דברנו על זה בפתיחות מעולם.

אבל אני כן יודעת שמבחוץ - זה היה פשוט מדהים!

קודם כל - היא קרנה בתקופה אחרי הנישואין בצורה חד משמעית,

וד"א - פגשתי אותה זמן מה אח"כ בחנות איפור, כשהיא מצטיידת, כהגדרתה, לצרכים תוך-ביתיים...

זה ריגש אותי מאד והראה לי שטוב לה, טוב לה ברוך השם, גם מהבחינות שחששנו בגינה.

אז זהו,

רק רציתי לספר את זה בהקשר שהועלה כאן...

יש דברים שה' מסיר בקלות ובצורה מופלאה מעל השביל המשותף של בני הזוג!

כך בנויה אישיותך ואין בכך שום פסול! כל עוד את חיה לעצמך, זה אפילו יפה! זו דעתי.

זו הרגשתך וזכותך ואין מי שיכול לדרוש ממך אחרת!

רק זכרי, עם מטען כזה, אי אפשר להקים משפחה בריאה. אפשר לאמלל את עצמך ואת האנשים שיצטרפו אלייך לבניית משפחה. וזה לא כי את לא בסדר. זו הרגשתך ואישיותך. 

אך מכיון שברור שאינך רוצה לאמלל אחרים ואת עצמך, כנראה כדאי לך לפנות לעזרה, מישהי מקצועית בלבד, לא מתחילה או 'טרמפיסטית'.

יש בך הרצון, למרות כאבך. רואים. זה דבר גדול! את הולכת לשנות משהו בסיסי באישיותך, לא תיפרדי מאישיותך, רק כלפי אדם יחיד בעולם תפתחי את פרטיותך, יהיה זה האדם היחיד עלי אדמות הראוי לכך! זה דבר נפלא! נסי לא לחשוש, לכי על זה.

אינך יכולה להבין איזה אושר מחכה לך!

אם לא תרגישי, לא תדעי! [ראי תגובת ה'אנונימי' משעה 20:17 ]

בהצלחה! 

קראתי שוב את דברייך. אני רואה שהבנתך את הנישואין אינה מדוייקת, זה לא התמסרות טוטאלית וכו' כמו שאת מגדירה. [אם המציאות היתה כמו שאת חושבת, לא היית לבד בכלל...]

בהחלט רצוי שתשוחחי עם אשת מקצוע . אחרי שתכירי את המציאות האמיתית, מבטך ישתנה לחלוטין! ללא ספק.

כשהכרתי את הארוס שלי לפני 6 שנים הייתי בחורה עם ניכור ריגשי,

מאוד פחדתי מהתלות הזאת מהקשר הפיזי מהכול בערך

ראיתי את התלות הזאת ולא את הקשר האמיתי

תוצאה של טראומות,תוצאה של חוסר הבנה מה זאת התמסרות

ומה זה בכלל חיי נישואים וזה שזה לא יקח ממני שום דבר

אלא שזה דבר טוב.

היינו חמש וחצי שנים ידידים כל העניין השיתופי בא מאוד בהדרגה

הייתי מאוד קשה בלשתף ולרצות ובלאהוב ולמרות הכל שיתפתי אותו,

הוא נגע בלב שלי מהתחלה וזה היה נראה לי טבעי לשתף אותו

וגם כל הזמן התלוננתי שאני לא מסוגלת להתחתן

עם אף אחד מכל הסיבות שציינתי כי הכול היה נשמע הקרבה טוטאלית.

שנינו זוכרים איזה מנוכרת רגשית הייתי,הייתי קשה בטירוף באמת

אני רוצה להגיד לך שהתחושות המפחידות האלה עוברות,

היום זה הדבר הכי ברור והכי כיף לרצות לשתף אותו

ולרצות להיות אישתו אני מחכה כבר לרגע הזה

ומעצבן אותי שאני צריכה לחכות עוד כמה חודשיים

עם הבחור הנכון זה נבנה ואת יכולה בקצב שלך בלי לחשוש,

בסוף את תרגישי את המקום הנכון שאת צריכה.

2 צעדים לפנים וצעד לאחור.אפשר תמיד לעצור ולהתבונן.

לראות אם לא איבדתי את העצמי בתוך הזוגיות.אם נשאר

די מקום לייחודיות שלי ואז להיסוג מעט לאחור.

היופי בנישואים הוא שאין בעולם 2 זוגות שווים.

כל זוג מפתח לעצמו דפוסים משלו וכיוון שיהיה לך 50 אחוז

בנישואין תוכלי לכוונן אותם בצורה טובה ויעילה.

רגע תחכו עוד שנה,

כמו יעקב ורחל.

צחקתי.

ממש מילה במילה.

למה שאני אתן את עצמי למישהו, את כל כולי והעומק שלי, 

לאדם שאחרי הכל, הוא חיצוני לי, וזר

כי בסוף אדם הוא לבד.

אצלי לפחות, זה הגיע מתוך פגיעה (רגשית/נפשית/פיזית - זה לא ממש משנה)

שהובילה לבנית תפיסת עולם שגויה, לחרדות, לסגירות.

בסוף, כשהמשא היה כבד נורא... הלכתי לטפל בו.

והיום אני במקום אחר (עצם זה שנכנסתי לפורום מלחיץ של נשואים, כבר מראה שאני יותר פתוחה לזה...).

וקל לי הרבה יותר. וטוב.

(ואם את שואלת את עצמך - למה שאני אלך לפסיכולוגית בשביל מישהו אחר???

אז באמת שתדעי שזה קודם כל בשבילך. עוד בלי קשר לזוגיות - זה להשלים עם עצמי, עם העבר שלי, עם מה שמסביבי, עם החיים)

תחייכי לעצמך!

אחראית אם דחי תחתונה בגלל המחשבה הזו. אנשים לא מתחתנים דווקא כי הם חוששים מהעול ומהאחריות וזה מעיד שהם יוים לקראת מה הם הולכים אבל צריך אוצץ הכנה ואומץ .זה נכון. 

אגב, מז לשיש פרום וירטואלי לאנשים שקשה להם רגשית לדבר על רגשותיהם. פורום זה מעולה..לשם כך

חובה שעם הביחד יש גם מרחב אישי לכל אחד.

כדי להראות שאיש ואישה חד הם- אח"כ ה' הפריד אותם לפי בקשתו של אדם.

איש ואישה- הם נשמה אחת וגוף אחד...

שלפני כן נקראים פלג(חצי) גופא - השורש העליון שלהם הוא אותו שורש.

וזו נשמה שהתחלקה לשתיים- וכל הנקודה היא להשלים לחבר אחד את השני.

ברג שמבינים זאת היטב ועל זה מתבססים- חצי מהחששות נעלמים

ולזאת שכתבה על זוגויות אחרת וכו'....-

את יכולה להגיד על זה שזה ממש כמו זוגיות אמיתית- אבל זה רק כמו ולא זוגיות באמת- כל מה שחווית זה אפילו לא בבואה לדבר האמיתי.

כי כשששני חצאים מתחברים לשלם זה אחרת מזה ששני חצאים יוצרים כלים (הנשמות) שבורים.

וכמה שזה יהה ממש זוא- זה נגד רצונו של ה' יתברך- כי ה' קבע שהדרך היחידה זה דווקא שאיש ואישה יחיוי ביחד- בחיים משותפים.

והיום אנשים כ"כ הוזילו את כל נושאי האהבה והזוגיות- עד שיכולים להשוות בין שני דברים קיצוניים בהחלט.

אני יכולה להבין את המשבר שגרם לזה לקרוא וגם את המקרא עצמו- אבל מה שהיה אצלך זה לא היה בכלל הזוגיות הנדרשת- התלות הנפשית שיצרתן אחת בשניה גרמה לכן לזה- וזה שיצאתם מזה- זה מצויין.

אבל עכגשיו זה העבודה האמיתי על עצמינו- כי רק בטיפול מסיבי ויומיומי אפשר באמת להגיע אל השלם- אל החצי שמחכה לך מאז ששת ימי בראשית ומחפש אותך בעשרים שנה האחרונות- וכדי שלא יהיו משקעים חייב לרפא את הבור שנפער- הדמיון שנתן לך הזויגות הזאת.

ולא משנה איך תתרצי את זה, אולי זה לא איסור דאוריית ורק גזירת חכמים, ידוע שדברי סופרים קשים מדאורייתא.

כל מה שקרה זה בדיוק עצת היצר- הוא הפיל אותך לזה- אבל יש לך את הכח להתגבר עליו ולעלות מעלה- כי כל ניסיון ומלשון נס והרמה- להרים אותך למעלה לגבהים שלא היכרת.

בהצלחה.

מעבר למה שנראה כסיסמאות, יש כאן הרבה עומק.

ומדגישה:

אני מרגישה שבנישואין שלי- יש לי את המקום שלי ואת הפרטיות שלי, ובעלי לא יודע עלי הכל. ויחד עם זה יש המון שיתוף והמון יחד.

יש מקומות שהם רק שלי וזה הכי בסדר בעולם!!!

אני חושבת שרוב האנשים זקוקים למקום האישי שלהם, בלי שאף אחד אחר ייכנס לשם.

זה כל כך בריא וטבעי! הרי אין 100% חיבור ביניכם, כמה שתרצו לומר שזה חיבור של 100%. אתם שני אנשים שונים, אתם באים מעולמות נפרדים, ממשפחות מוצא שונות, מרקע שונה, ממחשבות שונות, ואפילו רק העובדה שאת בת והוא בן... כבר הופך אתכם לשונים. לאחרים. לשני אנשים נפרדים.

החיבור ביניכם הוא נפלא ומביא לעומק והתפתחות אישית לשניכם יחד ולכל אחד בנפרד.

ויחד עם החיבור הגדול והמדהים הזה- עדיין יש תמיד פינה אישית לכל אחד.

לכן, אני חושבת שיש צורך שאישה תשמור על קשרים עם חברות מלפני החתונה, שגבר ישמור על קשרים שלו, שיעשו כל אחד משהו בנפרד בשביל העצמה אישית, ואפשר גם יחד.

אבל תמיד לזכור: יש לך חלק שהוא רק שלך בנישואין. את לא מאבדת את האישיות שלך, העצמאות שלך והיכולת שלך לחשוב, להרגיש, לבטא את עצמך לבד!!

בהצלחה לפותחת השירשור, וגם לכל השאר.

איזו תחושה מדהימה!! זה ממש אומר ששמרת על עצמך עד היום מקסים,

והכן , אם את מבינה את הקושי, זה אומר שאת מוכנה לזוגיות אמיתית ונעימה,

פשוט תצתרכי לדרוש מהמיועד להגיע למדריך חתנים טוב מאוד ואפילו מצויין, שיסביר על הנפש המורכבת של האישה,

ועל כך שהפתיחות מגיעה בהדרגה.

הם מבינים את זה.

גברים להפתעתך הרבה לא מחכים לשמוע את כ--ל רזי נפשך, אלא כל פעם קצת.

ואז הם מאבדים את הידע שלהם במערכת שיכלית, שמוכיחה לך שהם לא הבינו כלום.

ולכן הם קוראים לעצמם:"כותל".

האמת היא שרזי הנפש של האישה מקבלים ביטוי טוב בזוגייות נכונה, גבר ואישה ששמחים בבן הזוג שלהם,

לא ירגישו חדירה לעולם. כי כל החיים מאפשרים אחד לשני להיות לפעמים פתוח ולפעמים מופנם וסגור.

אפילו לצאת לבד לעיר או לעיר אחרת. או אולי ללכת לטיול עם החברות הרווקות... וחוזרים ומרגישים שאני נשארתי מי שאני. ואני מדהימה גם ככה.

אל תדאגי, הגברים בתוך הבית, הם הרבה יותר מדהימים ממה שהם בחוץ,

עובדה, איך כל אישה חושבת שבעלה הכי מושלם בעולם... ואיך כל השאר מסתדרות???

ואז לא רק שתהיי מוכנה אלא תרצי כל כך להיתמסר כל כולך אליו.

תלכי לטיפול. באמת. זה דבר לא נורמאלי. אבל תעשי את זה אצל רבנית או מישהי דתיה. בעיקרון זה מעיד על פגיעה בדפוס ההבנה של קשר או בגלל חוויה של הורים עם קשר בעייתי או חוויה אישית כמו אונס

דברים כאלה זה לא דווקא עפ"י "עיקרון". יכול להיות כך - ויכול להיות גם אחרת.

שמתוך התמסרות מוחלטת לאישך, תחשפי את אישיותך הפנימית בעוצמתה המירבית.

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה