זיכרונות מכפר מימון. יולי 2005, רועי שרון (ערוץ 10, אז "מעריב") חברי והח"מ בדרך לנתיבות לעצרת המחאה הגדולה, שתתגלגל מאוחר יותר לכפר מימון ובדיעבד תהפוך לאחד האירועים המכוננים בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. 

בדרך שמענו כי המשטרה עוצרת אוטובוסים לעצרת, וכי מחסומים אינם מאפשרים למכוניות שבהן אנשים חובשי כיפה להמשיך דרומה. רועי מסיר את הכיפה. בכפר מימון היו באותו לילה רבבות מאוכזבים, מתוסכלים, לבם שבור. קולם נשדד על ידי ראש ממשלה ציני שהפנה עורף לכל הבטחותיו. 

והימים, ימים אפלים. מחאת הכתומים בעיצומה. נערות צעירות נכלאו בתאי מעצר. בעיתונות, מאמרים קראו להכות בנערים חוסמי הכבישים. המשטרה הפעילה אלימות קשה, הפרקליטות ובתי המשפט שירתו את השלטון, וכל אותה עת, אבירי הדמוקרטיה דממו. שקטים כבוצה עומדת. עץ האתרוג נתן ריחו מים המלח ועד קיבינימט. 

ובאותו לילה חם ולח, שהלב החליד מדמעות וזיעה, ליל חניה לפני אירוע שיכול היה להיות יריית הפתיחה למלחמת אחים, התקבלה הכרעה היסטורית. הדמוקרטיה כובדה. הציבור הדתילאומי הוכיח כי האינטרס הלאומי הכולל גובר. על אף העוול הנורא שבגירוש, מלחמת אחים נוראה עוד יותר. 

מחאה בדמוקרטיה היא צורך קיומי וחובה מהותית. מאות האלפים שהשתתפו במחאה הם קול חשוב ומשמעותי בחברה הישראלית. אולם כדאי למובילי המחאה, לניצוץ האוונגרדי, לא לשחק באש. מאות האלפים אינם חמורו של משיח אדום, ואינם כלי לגיטימי להפלת הממשלה ברחוב. 

השנה, הקולות העולים מן המחאה הם מסוכנים, מפלרטטים עם איום באלימות ומקיימים. מעבר לבלבול המושגי והקלישאות הפלקטיות, המילה "מהפכה" חוזרת כהד, המפגינים מדברים על הפלת השלטון, ויש ביניהם הקוראים למרד. 

רק תארו לעצמכם את הכתומים קוראים למרד בשלטון, למהפכה כוללת. איזו צווחה הייתה עולה מן העיתונים. אנשי הרוח היו מתפלצים, חיל היה אוחז במכוני הדמוקרטיה למיניהם. זוכרים איך עמי אילון הסביר שיש מקום לאלטלנה שנייה ומאיר שלו ערג לשובו של "התותח הקדוש". 

 

אם בקיץ שעבר הקריאות למהפכה ומיצג הגיליוטינה הוסתרו ברטוריקה כוללנית מטופשת ונפוחה שעפה על עצמה באהבה עצמית "אנחנו הישראלים החדשים", הפעם הדברים מונחים על השולחן. יכול להיות שאני רואה צל הרים כהרים כטענתו של עפר שלח ידידי, אבל כשאני מדבר עם הפעיל יגאל רמב"ם והוא מסביר לי ששיטת השלטון חייבת להשתנות למשטר של קהילות, יש לי דז'ה-וו למועצות. לסובייטים. 

ועובדה, האיום כי "המחאה תהפוך לאלימה" התגשם. זה לא היה אתונה. זה לא התקרב לאתונה, ואין לי גם ספק שהמשטרה הגיבה באלימות מיותרת (היס"מ הוא הגוף השוויוני ביותר בישראל-הוא מכה ללא הבדל דת, גזע ומין). 

האיומים המפורשים במרד דמוי ה"תחריר" (כמה מופרכת ומגוחכת ההשוואה למצרים, שם השלטון מוטרד עד כאב טחול מהצורך לספק חיטה לעשרות מיליוני מצרים) גם אם מבחינה מעשית הם בגדר פנטזיה, הינם פגיעה בדמוקרטיה. 

כל איש שמאל בעל יושרה והוגנות בסיסית חייב לקום ולעצור את השיח המסוכן. ממשלות מחליפים בקלפי לא ברחוב. ביום שממשלה ישראלית תוגף ברחוב, המרקם השבטי העדין יתרסק, ומלחמת אחים מובטחת. יתכבדו המוחים ויתארגנו לכוח פוליטי. הכרעת העם תכובד. 

ואגב, עם. שימו לב לצביעות. במשך שנים בז השמאל לצירוף הנלעג עמישראל. בז לדביקות ונחנק מצחנת הנפיחה שנקלעה לשמיכה. שלום חנוך הודיע "אל תקרא לי עם". מעניין, כשזה משרת את מטרתם, הדיבור בקולקטיב הופך ללהיט. כמו החוק עצמו. איך אמר רזי ברקאי בגל"צ על רישיון להפגנה: "עזוב אותך מפורמליסטיקה". 

אולי כי פורמליסטיקה היא סיפור של השבטים הפרימיטיביים. הנאורים לא צריכים רישיון משטרה,

הם קבעו את החוקים, הם יחליטו אילו מהחוקים יקיימו ואילו לא. הם לא נוקטים אלימות חס וחלילה, הם רק ממציאים דרכים מקוריות להביע דעתם מול משטר חושך אפל. 

קשה להשיב בצורה עניינית והגיונית על הטענות הקונספירטיביות שלפיהן הממשלה מנסה לעצור את המחאה באלימות משטרתית. ואין לי גם חשק לפתוח תיק קונספירטיבי משלי, דהיינו, מי עומד מאחורי המחאה המתחדשת, בארץ ובעולם. 

כן ראוי לדון בדרך שבה השמאל הישראלי מתקשה להכיל דעות מנוגדות. פלורליזם וחופש ביטוי כמטבע ריק מתוכן. עבור המוחים ותומכיהם בתקשורת, כל מי שמתנגד למחאה או מסתייג מחלק ממטרותיה הינו בעל אינטרס, עושה דברה של הממשלה ובעלי ההון. 

קחו דוגמה טרייה. חברי הטוב יועז הנדל, הכותב ב"ידיעות אחרונות", פרסם לאחר הפגנת מוצ"ש מאמר המגנה את אלימות המפגינים. התגובה לא איחרה לבוא. מיילים, סטטוסים בפייסבוק, התייחסות בעיתונות. חלק מעמיתיו קבעו קטגורית כי הנדל אינו ישר והגון, משום שעד לפני מספר חודשים שימש כראש מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה. הוא מדבר מטעם ראש הממשלה, קבע הסופר אתגר קרת. 

ראו איזה פלא ועד כמה פתלתולה הצביעות. רק לפני ארבעה חודשים מר הנדל היה גיבור ערכי. אנשי שמאל, עיתונאים, הריעו לו על האקט המוסרי שנקט ועל המחיר המקצועי ששילם בפרשת אשל. היום הוא "פרבדה". הנדל העז לצאת נגד המחאה הקדושה. 

מעבר לעובדה שמדובר בהשמצה מכוערת, יש בכך חוסר כבוד לדעה שונה. הרי גם אם יועז הנדל לא היה פורש בנסיבות שפרש אלא מתוך חיבה וידידות עם ראש הממשלה, עדיין, דעתו על המחאה לגיטימית בדיוק כמו דעתו של אתגר קרת. 

 

"מהפכה היא כמו מיילדת - מייצרת מעמד חדש וידיה מגואלות בדם", אמר קרל מרקס, וכל ממשיכיו ויוצאי חלציו האידאולוגים לא רק חזרו על דימויים דומים, הם התבוססו בדם. "לא עושים מהפכה בלי רובים", הבהיר ולדימיר איליץ' לנין, וסטאלין ליהג משהו על כפפות של משי. 

אל תיתנו לטון הרומנטי על המהפכה לבלבל אתכם. המשורר אברהם שלונסקי (מתרגם ה"אינטרנציונל", כותב המחזמר "עוץ לי גוץ לי") קבע "המהפכה היא הכירורג של ההיסטוריה 
גם הכירורג, ידיו מגואלות בדם - אך זה דם ההצלה, דם הישועה". במדינה היהודית הריבונית היחידה בעולם, המהפכה היחידה האפשרית היא המהפכה הציונית. כל מהפכה אחרת פירושה סוף לריבונות היהודית.