בס"ד

אם אין אני לי- מי לי

ואולי תוך כדי היא תלמד

ולך יהיה סדר בראש- כהגדרתך

אני מאוד מבולגנת.

עובדת משרה מלאה בבית חולים

בלי עין הרע יש ילדים בבית ואנחנו כבר לא גרים במוזיאון.כך תבעסה בסבבה 

ותסייע לה בלי סוף שהיא כבר תבין מעצמה.

דוגמא אישית 

אני כמעט בוכה.. איזה חוסר יחס יפה מצידך.

אם היית יודע כמה עמל זה 3 ילדים בבית..

איזה מקסימה היא שהיא יוצרת איתם.. ולכן יש בלאגן ולא שולחת אותם לצהרון עד 4 ואז בייביסיטר ולישון

גם לי יש 3 ילדים בלי עין הרע.. ואני יודעת כמה עבודה זה.. עד שאת מסדרת.. הוא בילגן.. והם לא רובוטים .. הם ילדים.

 ברוך ה' יש שעת סדר ולרוב אני מצליחה לסדר לבעלי אבל! הוא עוזר לי המון עם הילדים והסדר

  וב.

בעלי מעולם לא ניגש בזלזול כזה.. של מובן מאליו לעמל שלי.. ומה עם הסדר? אם הוא היה ניגש ככה לא יודעת אם הייתי מצליחה לסדר.. הכמות כוחות נפש לעשות משהו שהבעל לא מעריך היא סוחטת..

תקרא ספרים בנושא. העידוד של הבעל הוא טחנת אנרגיה.

תתמקד כמה היא כן נותנת לדוג' תדמיין שהיא תפסיק לתת גם את ההשקעה בילדים.. תתייסר בזה.. ופתאום תפתח עיניים ,וואו היא נותנת את זה.

אם היית יודע כמה היא משקיעה.. וואו טיפול בילדים זה קשה.. זה עבודה שאת כל הזמן בעירנות , לא צפויה ועם בני אדם לא עם מחשב. והיא נותנת לך ילדים שמחים , בריאים בנפשם..

צדיק אחד ברך את בנו של רשב"י, ששולחנך יהיה הפוך (שיהיה לך ילדים.. סתכל על זה ככה ).

סתם גישה של בעל, בעלי אמר לי בצחוק.. את מצליחה להשתלט על הבית? (אחרי לידה אני לא מצליחה) זה מראה שצריך להיות פה עוד ילד.. כדי שהבית יהיה מבולגן (:  (יעני ברכת הצדיק כזה.) זה היה בצחוק.. אבל זה מרגיע שככה הוא יסתכל על בית מבולגן.. זה נותן לי לעשות את הדברים מהקשבה לכוחות שלי ולא מכפייה.

*סתם שאלה מה תחום השייכות שלך לנישואין.. עובד, לומד ,חוזר הביתה ואז..

כאילו נשארת רווק , גם רווק חי ככה..אלא אם כן אתה עושה את זה כלומר לומד/ עובד מחולי אהבה לאשתך

תנסה להיות נשוי במשהו אחד לפחות.. משהו אחד שאתה עושה מחולי אהבה לאשתך, קצת להכיל קצת לזכור שאתה 50 מתוך 100 קצת לזכור שיחד אמיתי.. הוא לא בלשרת אותך אלא בלהתחבר מתחת לפני השטח לאהוב.. ולהכיל את השני

גם אני אמא לשלושה ילדים ועובדת משרה מלאה,

בוא נאמר שעיקר הפרנסה של הבית תלוי בי...

( בעלי עובד, אבל לא בעבודה קבועה ומרוויח פחות ממני )

הרבה פעמים הילדים מבקשים ממני דברים שהם לא מעיזים לבקש מאבא שלהם,

וזה יוצא שאני המענה היחיד שלהם בנושאים אלו,

שלא לדבר על כך שבגלל הלידות הצפופות חסרים לי ויטמנים בגוף וכו' ..

ושלא לדבר על כך שב"ה רוצים עוד ילדים....

בקיצור - יוצא שהאישה היום פשוט קורסת:

עובדת קשה בשביל הפרנסה ובנוסף צריכה להיות אמא ,

והאמן לי שילדים מבינים טוב מאוד שאבא זה לא אמא והם ממשיכים

לדרוש מהאמא את מה שהם צריכים מאמא.

ובנוסף - הגברים רוצים שהאישה שלהם תתפקד כאישה.

עכשיו תנסה להעמיד את עצמך במקומה ותדמיין....

קשה לי להאמין שתצליח להתחשב באשתך עם גישה כזאת.

אם אתה יכול לעשות משהו בבית - תעשה בעצמך.

אם אתה אוהב ילדים ורוצה עוד - עיין שוב בברכה של הצדיק לבנו של רשב"י ( כפי שכתבה אורה )

וואני מניחה שאתה  מבין מה זה אומר.

ולגבי אשתך -  מסכימה מאוד עם מה שאורה כתבה.

בהצלחה.

להיעזר במנקה.

אם יש אפשרות כלכלית זה יכול להוריד מכם את המתח.

בכל אופן -

גישה שיפוטית כשלך לא מועילה.

הרי חז"ל כבר אמרו אל תדון אף אדם עד שתגיע למקומו.

תודה רבה בכל אופן

ביצה שהתחפשה - ברור שאני מסדר אבל זה לא כוחות.. 

אורה - נראה לי שקצת הפלגת ולקחת את זה למקמות נוגים מדי. הזוגיות ב"ה שלנו נפלאה! אני מאד מרוצה מהבחירה  ,אישתי נפלאה! (איפה ראית שלא?) והיא גם מאד שמחה בבעלה. אל תחששי לאהבה שלנו.

בנושא הזה אני לא מצליח להבקיע את חומת ההרגל.

תסכימי איתי לנתון היבש שיש משפחות מבולגנות ויש כאלה מסודרות.

לא לגיטימי לרצות שביתי יהיה מסודר?? שתהיה לפחות מודעות לזה? לדעתי זה בסדר גמור.

מה עושות משפחות עם ילדים שהבית שלהם נקי? רבים על זה? משתגעים? לא תמיד.

אם זה באמת היה בא על חשבון הענינים המהותיים  - זאת היתה בעיה

אבל דעי לך שלאשתי יש בעל (=אני) עם אפס ביקורת כלפיה, שמרים אותה לעננים בכל מיני תחומים

וגם מקבל הרבה בחזרה.

אנונימי - אני עושה המון. וגם היא. אני מדבר על מניעה ולא על הוספת עוד עבודה בבית.

אנונימי 2 - כאמור אני סטודנט כרגע והיא עקרת בית אז אין את האופציה. בעתיד בע"ה זה יהיה הכרחי כנראה. תודה.

ויותר חשוב, איפה ראית גישה שיפוטית? מעניין את/ה מוזמן להציג את הבעיה בגישה שונה, אולי אלמד משהו. ואם לדעתך אין בעיה אז לא השתכנעתי...

אולי רק לי צורם.. הצורת דיבור עליה.. ולא משדרת over כבוד והכלה

אישתי מ-ב-ולגנת

וכל צורת הפירוט של הבית לא היתה נשמעת פצצת כבוד עליה

מדבר איתה מסביר לה-לא קולטת סורי לא נשמע בעל מבין ורך

אם אשתך תראה מה שכתבת בטוח היא תיפגע.. לא כי ביקשת עיצה.. אלא הצורה שהצגת אותה

לגבי הזוגיות שלכם.. אל דאגה אני לא דואגת.. (אתה מבין שזה לא מה שיושב לי בראש)

אלא ביקשת עיצה..

ובנישואין לרוב העיצות הן ..תקן את עצמך לפני שאתה רץ לתקן את השני.

זה המפתח לאושר...

או כמאמר הרב דסלר  ברגע שתתחילו לדרוש.. אושרכם מכם והלאה.

הגישה השיפוטית ניכרת במה שכתבת בייחוד בזה שתארת שזה דומה לבית שבו היא גדלה,

שאתה מדבר איתה וכ' שהיא כובשת....

בס"ד

לא באתי לדון אותך, זה לא ענייני ולא תפקידי.

אמרתי שאם זה מפריע לך, תסדר אתה

אולי היא באמת לא מגיעה לזה...

לי יש רק ילדה אחת בנתיים, ב"ה, ותוך כדי לימודים אינטנסיביים יש מטלות בבית שאני לא מגיעה אליהן.. ותוך כדי תיאום ציפיות עם בעלי יש דברים שהוא אחראי עליהם. כי אין, אני לא מלאך, מה לעשות...

חוצמיזה, מי שבלאגניסט מטבעו, [ואני אחת כזו...] קשה מאד מאד לשנות אופי. יכול להיות הרצון הטוב והכל אבל בתכלס... זה קשה מאוד.

אז באמת, עזור לה. אל תרד עליה [ואתה לא- נראה שאתה מכבד אותה- תמשיך כך], ותזכור שהיא באמת משתדלת אבל זה קשה מאוד. ובטח עם ילדים ועבודה זה פי כמה.

בהצלחה

גם מי שמאחר כפייתי מתקשה מאוד, אבל שיעבוד על עצמו. בשביל זה באנו לעולם הזה, לתקן. 

בס"ד

יש כאלה שהצעדים שלהם מהירים

יש כאלה שהצעדים שלהם איטיים

ויש כאלה שהצעדים שלהם מדודים

כולם מתקדמים

השאלה איך
 

ם.

אני באמת לא שופטת. אי נשואה חמש וחצי שנים ורק לאחרונה הנושא נכנס לליבי, אבל אני יודעת איך זה שבשלב מסויים הוא כבר מפסיק לבקש כי הוא רואה שהדברים נופלים על אזניים ערלות, ואיך זה שלפעמים הוא נענה בחוסר סבלנות של "מה אתה רוצה? כל היום הייתי עם הילדים!" הוא כ"כ בא לקראתי, הוא עובד כ"כ קשה, לא מתלונן בכלל על זה שהוא מפרנס יחיד וגם לא מרשה לי להרגיש אשמה, אז למה אני לא יכולה להקדיש חצי שעה עד שעה בערב אחרי שהם הולכים לישון כדי לתקתק קצת? למה שאעדיף להתבטל בערב מאשר לנקות? ומה עם הבקרים הריקים בהם הילדים במסגרות? 

לא יודעת, מניסיוני המר בנושא, אין דבר העומד בפני הרצון. נכון, לפעמים צריך לשבור לא מעט שיניים בדרך, אבל אלו החיים, וזה לא נוגע רק לארגון הבית. לא אמרתי שהיא צריכה להיות עקרת הבית המצטיינת שבבקרי שישי יושבת עד 11 בבית קפה עם החברות אחרי שהבית מוכן ומתוקתק לשבת כבר מיום חמישי בבוקר ולשבת מוזמנים עשרים אורחים, כי אני רחוקה בעצמי כרחוק מזרח ממערב מסיטואציה כזאת וגם לא מבינה מה העניין להגיע לזה, אבל לפחות את הבסיס... 

כי לא מספיק הדגשת את העשייה והעבודה עם הילדים, שמה לעשות גורמת בלגאן.. והדגשת מאוד את הבלגאן.

לא נראה לי שעיקר הבעיה היא הבית של אשתך וההרגלים בו, אלא חוסר כוחות וסדר עדיפויות בו הילדים חשובים מן הבית.

זה נשמע שבאמת קשה לו, גברים שמתרגלים לסדר משתגעים בבלאגן..

אני נשואה שנתיים לבעל מתוקתק, ואני התחתנתי יותר מבולגנת ממבולגנת,

ועד לפני חודש רק בעלי היה מסדר,

פיתאום הוא נהיה עסוק, וכבר לא יכול לסדר, ולא יאמן שאני התחלתי לסדר, כי כבר התרגלתי לסדר,

וקשה לי לחזור לבלאגן.

ולכן העיצה הפשוטה והרגילה שאני כל כך מסכימה איתה:

אם אתה באמת אוהב אותה ורוצה להנות כל חייך,

פתח לה את האפשרות לחיות בבית מסודר, אני חותמת לך שהיא תשתנה...

ב"הצלחה

אני עפה לסדר, בעלי צריך לחזור..

תודה רבה לך כל מלה פנינה...

אמנם אין בבית שלי עדיין בלגאן של 3 ילדים... אבל אני בעצמי תורמת-בלגאן לא קטנה ...

כל הכבוד לך שאתה מתחיל בחיובי- יש לה מידות טובות, היא מגדלת את הילדים שלהם, אתה רואה ומשקף כמה היא עובדת קשה

אתה רואה גם שזו נק' שקשה לה עוד מהבית שלה- כלומר זה משהוא שקשה לה יותר מתק' של עומס...

הניסיון שלך להתחיל לעשות אי של שפיות- זה ניסיון יפה

אבל קצת צריך לדייק אותו- לדעתי

אם זה גורם למלחמות- כנראה מישהוא מרגיש קצת "כיבוש"

זה פינת השפיות המסודרת שלי, כמה עמלתי עליה, למה "אתם" מקלקלים לי?

אתה יכול להכנס למחשבה אחרת-

זה פינת הסדר ושפיות שאני תורם לבית, שגם אשתי תוכל לשבת שם ולתפוס כמה דק' סדר בבית ובחיים (ובראש ובלב...) והכוונה שזה יהיה נק' של אור שתפיץ לכל הבית יותר רוגע, יותר סדר

ואתה מוכן כל הזמן לתחזק את המקום הזה- כל היום לעשות עליו עבודת מידות חדשה, כל יום להכניס בו עוד סדר שפיות ואור- כדי שיהיה כוחות מחודשים להקרין לכל הבית

כל הכבוד שאתה מנסה לדבר איתה

אם היא לא קולטת- כנראה שיש פה עוד משהוא... ניסית גם להקשיב?

לשאול אותה- מה את מרגישה על זה? איפה זה יושב בחיים שלך?

פיתרון טכני שיקל עליכם- באמת להביא עוזרת פעם בשבוע

וגם לסדר את הבית בצורה שלכל חפץ יש מקום- גם לחפצים קטנים- הרבה מתלים\ סלסילות\ מגירות, מספיק מקום במדפים....  ושהם מסודרים הגיוני לפי השימוש בחפצים

אם היא רוצה- היא מוזמנת |בשמחה!| לבוא ונתן לה טיפים לסדר מלוא היד והניסיון

(לא נראה לי שייך לתת לך שתעביר לה.... או שנתן לך ותקראו ביחד?)

הוא גם מנסה להגיד לי יפה, אבל בתכלס? אני מרגישה שאני כל היום רודפת אלרי הבלאגן שלהם. אנחנו חיים בקופסת גפרורים קטנטונת וזה מ-זה קשה לי עם זה. מה גם שהילדים כמובן תורמים, ואולי אני סזתם מרגישה מסכנה, אבל הבלאגן שהם יוצרים הוא מעבר לנורמה, כי הגדולה לדוגמא- כל פעם שמתעצבנת, היא באה ומבלגנת את כל הסלון. בימים האחרונים אנחנו עובדים איתה על העניין הזה באופן מעמיק, אבל זה עדיין ככה, ועכשיו לדוגמא הבית נראה מהפכה. 

דבר כואב נוסף הוא שבעלי קצת התקלקל בגללי, ובחודשים האחרונים אני אוספת אחריו לא מעט בלאגן, ואני אפילו לא יכולה להתלונן כי הוא המפרנס היחיד בבית ועובד מסביב לשעון. 

ואגב, באתי מבית של אמא שתמיד ספרת בגאווה איך שכשהיינו קטנים היא היתה שוטפת את הבית כל יום (וגם מוציאה את המים החוצה כדי שהשכנות יראו איזו עקרת בית למופת היא...), ושכשהקטן שלי מפיל המון פירורים על הרצפה אני רואה בעיניים שלה מבט מבואס וזה כמובן גורם לי לרוץ להביא את המטאטא ולהעלים ראיות. 

בכל אופן, הגעתי למסקנה שהפתרון הוא קצת לאמץ את הרעיונות של אמא- אז לדוגמא בעניין הכלים אני כבר שנים עוטבדת על עצמי בכוח לא ללכת לישון עם כלים בכיור, וזה בתכלס הכי קל כי זה גם מבאס רצח לקום בבוקר ולראות מטבח מלוכלך. כל השאר- קשה לי מאוד, אבל בימים האחרונים אני מנסה לגרום לעצמי לארגן קצת את הבית כל ערב אחרי שהם הולכים לישון, הדבר שמקשה עלי בהמשך הביצוע הוא שבשמונה בבוקר כבר לא נשאר זכר מהסדר. הילדים לא צריכים להתאמץ כ"כ הרבה... 

דבר ראשון על הבוקר- לנקות את הכיור במטבח

ככה יש לך סיפוק-מידי על הבוקר, והתחלה של סדר לכל היום

(תגגלי לחפש עליה- יש לה רעיונות טובים!)

זה עוד יותר סיפוק בבוקר לקום בבוקר ולראות מטבח מבהיק.... 

ומוסיפה אחרי חיפוש בגוגל- איזו אשה מגניבה, עם אחלה רעיונות, בעיקר למשמעת עצמית. ממליצה לכותב ההודעה הראשית גם לגגל קצת את השם הזה. ובאנגלית: flylady

טוב שאתה רואה שיש לה "מלא מידות טובות ויתרונות". גם יפה ההבנה שאגב דבריך, ש"היא באמת עובדת קשה בבית עם הילדים".  זה מראה, להבנתי, שאתה מעריך אותה ואוהב אותה, ו..קשה לך עם הבלאגן.

באמת, יש אנשים שבטבעם ומתכונתם הם מסודרים. יש כאלה שלא. כשהאנשים מהסוג הראשון רואים בלאגן בכל פינה - זה באמת יכול קצת "לשגע" אותם.

ואילו השְנִיים, יכולים להיות באמת מלאי רצון טוב והבטחות, אך למעשה - הם לא כך. בלי משים -בלאגן..

אז מה שאתה צריך לעשות, לענ"ד - זה קודם כל "סדר בראש"...

לומר לעצמך: זו אשתי, היקרה מאד. הטוב שיש בה - הוא מהותי, מידות טובות, משקיעה בילדים וכו'. ה"רע" הוא לא רע במהות - רק התוצאה שלו מפריעה לי.

ולהחליט דבר ראשון שאתה מתרכז בטוב שבה. גם תתיחס לכך כלפיה. תחמיא לה במפורש על המידות הטובות שלה, על ההשקעה בילדים.

אני דווקא מעריך, שגם אם היא לא מתוסכלת מהבלאגן עצמו (וזה יכול להיות, שאדם אומר לעצמו, לא נורא - אי אפשר הכל, בזה אני לא חזק) - אבל מההסברות שלך, ומזה שהיא לא מצליחה לעמוד במה שחשוב לך, היא כן מתוסכלת. בלב.

לכן, אם תעזוב את זה לגמרי (קשה - אבל תתאמץ..) לכמה זמן, תתמקד רק בטוב, פה ושם תשתדל בעצמך לתרום לסדר (ולא להתרגז אם זה לא יעזור. בלאגן גם "מייצרים". ויתכן שגם אם תסדר, זה לא יחזיק. הרי יש "תנועה" בבית) -

אז אח"כ תוכל לדבר איתה על זה בנחת לגמרי. על כוס קפה.

תגיד לה שאתה מאד מעריך אותה, ואתה יודע ש"סדר" זה לא ענין של מידה רעה, וזה שום-דבר מול כל הטוב שבה ושגם הילדים זה בוודאי דבר שתורם לענין.

אבל בהיות שלך בכל זאת חשוב, כי זה עוזר לך לשלוה ולסדר הפנימי, אז אולי אפשר לקבוע מקום מיוחד בבית - שאתה תדאג לו - ובו תוכל לשבת כשאתה צריך קצת "סדר" סביבתי, לצורך הסדר הפנימי שלך. ורק שישתדלו לא להכניס לשם דברים שאינם קשורים. כשזה יבוא כך - יתאמצו יותר.

אבל תדגיש, שזה באמת לא העיקר. שהיא לא תחשוב כאילו הבית נורא ואיום ואתה בורח ממנו לאיזו פינה..

תגיד לה שאתה צריך את זה מידי פעם, וזה עוזר לך בשאר הזמן לא להתייחס לנושא הזה, אלא לשמחה שיש בבית ולנפשות הטובות ששם. וכך תתייחס.

ובאמת - תחשוב על זה היטב, שיותר חשוב שתהיה שלוה ושמחה ורוח טובה בבית, מאשר "סדר".

נכון שלפעמים "סדר בבית - סדר בראש", אבל לפעמים - סדר בבית, קפדנות בראש... ויבשות, וחיצוניות, ל"ע.  לא כל אחד זוכה ל"שני שולחנות" (גם שולחן שמח ועם מידות טובות - וגם מסודר..). תשמח שזכית בצד הטוב של הענין..

ולענ"ד, אם תתייחס כך, מבפנים - עם הזמן גם יקרה ה"פלא". אשתך תתאמץ יותר על הסדר..  כי יהיה איכפת לך ממך. הבעל שאוהב, ומעריך, ולא מבקר אותה על הסדר למרות שזה מאד חשוב לו...

אז היא תתאמץ לא כי היא "מכירה משהו אחר", אלא כי היא מכירה "מישהו אחר", מאד קרוב, שזה חשוב לו. לא יהיה גם אז מסודר כמו אצל בית הוריך, אבל תהיה אוירה מעולה, וגם סדר נסבל. אולי גם כבר לא כ"כ תראה את זה בעצמך.

הכל, באמת, מתחיל מה"סדר בראש"..

בהצלחה רבה.

למרות שהנהגות נרכשות - תכונות בסיסיות וכישורים הנם מולדים. הסביבה יכולה להעצים או לדכא - אבל לא לייצר תכונות חדשות.

כמו שיש אנשים שלא מתחברים למתמטיקה, ולא יעזור אם ישקיעו, ילמדו כו' - לכל היותר ישרדו, כמו שיש אנשים שמרגישים נח בחברה מצומצמת ואנשים שזקוקים להמוניות, ועוד אין סוף דוגמאות לשונות בסיסית בין אנשים - גם סדר, בבסיס זוהי תכונה מולדת. היכולת להשתלט על בלאגן - זהו סוג של כישרון שיש אנשים שיש להם אותו, ויש אנשים שלא.

נכון שאפשר להשתפר, לרכוש הרגלים ועוד - אבל עליך לדעת שכנראה, למרות המעלות הרבות של אשתך - סדר אינו נמנה ביניהם, ודרישה ממנה לסדר מתסכלת מאד. היא אוהבת אותך, רוצה לראות אותך מרוצה, וחשה שאין לה את היכולת למלא את הציפיה שבעיניך היא פשוטה - לסדר את הבית.

לעתים כשמכירים בעובדה שמציאות לא תשתנה, קל יותר להשלים עמה, ולמצוא דרכים להתמודד על אף ולמרות.

ציינת שהיא באה מבית שאינו מסודר, האם זהו הרגל? יתכן, סביר יותר להניח שחוסר הסדר עבר אליה בתורשה!

אפשר לדבר ברוח טובה על הצורך שלך בסדר (שים לב הצורך שלך - ולא חוסר היכולת שלה!) . אולי אפשר להחליט על פינה שלך, כפי שניסית לעשות.

החשוב ביותר: לשדר לאשתך קבלה למרות הקושי הממוקד שלה בסדר, הערכה ליכולות שיש לה. ובכלל - היא מנהלת בית ומגדלת שלושה ילדים . מגיע לה צל"ש גם אם הכביסה אינה מקופלת או הכלים בכיור! עדין נשאר לה עבודה רבה.

השתדל למרות הקושי האמיתי שלך, לקבל, להסתגל, להעריך את מה שיש בה.

אולי הילדים יהיו דומים לך - ויהיו מסודרים, אבל יתכן שיהיו דומים דוקא לאמם.

אז כדאי כבר עכשיו להפנים את המחשבה, שסדר תמצא רק בביקורים אצל הוריך, ואצלך בבית - תמצא הרבה מאד מעלות אחרות.   

ועוד נקודה מאד חשובה! אף פעם, אף פעם אל תאמר לה "אבל אצל אמא שלי יותר מסודר"

שזה ממש קשה לשנות תכונת אופי. וזה ממש קשה למישהי שהתרגלה כל חייה להיות מבולגנת פתאום לשנות הרגלים ולהפוך להיות מסודרת. זה כמעט בלתי אפשרי!

היא לא יודעת איך וממה להתחיל. ואני בטוחה שהיא רוצה אך סדר היום שלה לא מאפשר לה.

השינוי יהיה אפשרי רק עם הרבה עידוד ועזרה מצידך והכי חשוב עם סבלנות ושפיטה לזכות. היא לא עושה זאת בכוונה, כן...

אני חושבת שתשבו לשיחה ותחליטו על 3 דברים שבלעדיהם אתם לא מסיימים את היום - זה יכול להיות כלים, חדר שינה שלכם ושולחן פינת האוכל או שירותים רצפה וכלים וכו'.

אחרי שתתרגלו לשלושתם תוכלו להוסיף עוד דבר.

כהתחלה אולי תיקח אחריות על תחום אחד בבית מה שיקל עליכם מאוד. זה יכול להיות כביסה (לפהעיל ולתלות מכונה כשאתה חוזר) או כלים. או קיפול ערימת הכביסה בסוף היום אחרי שהיא כיבסה תלתה והורידה במשך היום.

לדעתי לפעול מתוך שיתוף פעולה ולא מתוך דרישה יועיל בהרבה את ההתנהלות של הבית מבחינת הסדר והניקיון.

צריך לקבוע שמשעה מסוימת בערב אחרי שהילדים ישנים שניכם קמים לסדר
אם אחד לא נמצא בבית אז אחד מסדר לפחות את שמוטל עליו

מה מסדר?

תעשו רשימה ממש מפורטת! (כי מי שבלאגניסט פשוט לא רואה דברים)
כלים
שיש מסודר
צעצועים במקום
מכונה 1\2 לקפל

שירותים ניקיון קליל
סלון ריק מהכל

ולטאטא ריצפה (או שטיפה במצבים קשים)

תוסיפו מה שקריטי לכם... וליד כל דבר שם של מי עושה...

אני ממש מבינה את הצורך שלך בבית מסודר ונורמלי זה משנה את התפקוד ולשבת ללמוד בבית באלגן זה כמעט בלתי אפשרי...בכלל שב תסביר לה שבית מסודר זה עושה סדר בחיים שלכם, של הילדים...

אבל אל תצפה שכשאתה חוזר מהלימודים בשעה שהבית כולו פעיל בשלושה ילדים שמשחקים ואוכלים ומפילים הבית יהיה מסודר
אבל זה לגיטימי לבקש שאחרי שהמצב נרגע והילדים ישנים שניכם יחד מקדישים חצי שעה לבית.

בס"ד לק"י.

ואני חושבת, שזה מספיק.

גם אני המבולגנת בבית ובעלי די מסודר

הוא הצליח להחדיר את ההרגל לסדר גם אצל הילדה שלנו (לפעמים אם היא רואה שהכיסא לא בדיוק במקום שלו היא תזיז אותו אם היא יכולה)

אז ממש כדאי להרגיל את הילדים לסדר מסוים בבית (למשל לא פותחים משחק חדש עד שלא מסדרים את המשחק שבו שיחקנו עכשיו) ובכלליות להרגיל גם את הילדים לאחריות בבית (בגיל קטן זה בעיקר עניין הסדר כי אין משהו אחר לבקש מהם)

ובאמת תנסו להגיע לעמק השווה בעניין הסדר - אם יש דברים שהם ממש גבול אדום מבחינתך אז סדר בעצמך ובקש בעדינות מאשתך (עד שיחלחל פנימה). אבל אי אפשר הכל, למשל, אני חושבת שהכלים בכיור זה באמת מגעיל אז אני משתדלת את זה לעשות מיד בתום הארוחה שלנו (אין מצב שישארו כלים יותר מזמן סביר בכיור) אבל אם יש בלאגן על השולחן בפינת האוכל אז לדעתי פחות נורא ובעלי הפסיק להציק לי בעניין כי שאר הבית נראה סביר..

בהצלחה!

שים לב לדברים קטנים שהיא עושה בעניין הסדר.

היא הרימה משהו מהרצפה,

היא שטפה כלים

היא טיטאה את הבית

היא שמה כביסה במקום

וכן הלאה- גם אם שאר הבית מבולגן ומלוכלך- שים לב לדברים קטנים שהיא עשתה על מנת לקדם את הבית ליותר סדר- ואמור לה תודה עליהם!!

אמור לה שאתה מעריך את זה שהיא עשתה זאת. ופרט בדיוק מה שמת לב שהיא עשתה.

שים לב לדברים הקטנים. הפיצפונים. אלה שאנחנו כאילו חושבים שהם מובנים מאליהם.

"אשתי היקרה. תודה שהחזרת את המצרכים למקום אחרי ארוחת הערב. שמתי לב שעשית זאת, תודה."

"אשתי היקרה אני מעריך את שטיפת הכלים שביצעת! נעים עם כיור נקי. תודה!"

מהפן הפסיכולוגי- אספר לך שעליי המלים הטובות שמפרטות משהו קטן שעשיתי- פועלות פלאים!! ונותנות לי אמביציה להמשיך לעשות, לנקות ולסדר כי זה נותן לי הרגשה שכדאי! ששמים לב שעשיתי כמה דברים! וזה דוחף אותי לעשות עוד דברים

אבל אם לא שמים לב למה שעשיתי- למה שארצה לנקות ולסדר? זה ממילא לא מורגש, אלה דברים קטנים, וכנראה שאני צריכה להבריק את הבית כדי שישימו לב ויגידו לי משהו טוב... וזה מייאש רק לחשוב על זה. אז עדיף לא להתחיל בכלל כי לא אצליח לעמוד בזה...

אגב, זה כך גם בחינוך ילדים: שים לב לדברים הקטנים הטובים שהם עושים- והם רק ירצו לעשות עוד דברים טובים...

כדאי לאמץ את זה בכלל כגישה לחיים:

לשים לב לדברים הקטנים והטובים ולומר אותם בקול. כך אתה נותן לדברים הטובים קיום וכך אתה מזמין אותם אליך עוד ועוד.

בהצלחה!

בסגנון של גן ילדים.

בעלה איננו המורה שלה ולא המפקח הכללי על הנקיון שמחלק מחמאות לפועלים השחורים.

בני זוג יכולים לעודד זה את זה בסגנון שיחה של מבוגרים שהם שותפים מלאים ואוהבים בלי סגנון מתנשא של מבוגר לילד

ולא בטון מתנשא, עניין של נימוס בסיסי גם בבית. גם הבת שלי יכולה לומר לי תודה על ארוחה או אפילו על טישו שאני מעבירה לה סתם כי זה מה שהיא שומעת וזה יפה.

רק בטון שאומר שאתה יודע שמה שאתה מקבל לא מובן מאליו ולא מגיע לך מעצם היותה האשה של הבית. להיפך - להביע תודה משקף התנהלות יותר שיוויונית והוגנת. 

לבין משפטים מוזרים כגון "אשתי היקרה תודה ששמת את המטאטא במקום".

אבל הדבר העיקרי שרציתי להגיד הוא שאין כאן צד נותן וצד מקבל, אין כאן צד שעובד וצד שני שאומר תודה ומחלק מחמאות מלאכותיות.

יש כאן צמד שותפים ואוהבים וכל דבר שהם עושים תורם לשניהם במידה שווה.

אם אנחנו שותפים אז אני לא צריך להגיד תודה לאשתי על זה שהיא הכינה ארוחת ערב והיא לא צריכה להגיד לי תודה על זה שתיקנתי את השקע?

אבל אני יכולה לומר לך מנסיון אישי: התודות הקטנות של בעלי עושות לי טוב על הלב ומרימות את היכולת והרצון שלי להמשיך לעשות דברים.

זו ההכרה שלו בדברים הקטנים והטובים שאני עושה.

וזה עושה לי חשק לעשות עוד.

יכול להיות שהדוגמאות שנתתי נשמעו בעיניך כתינוקיות, וזה בהחלט הגיוני. בכל זאת- כשאני מקבלת מחמאות אני שמחה בהן ולוקחת אותן בשתי ידיי כמקבלת מתנות גדולות.

אני איני תינוקת או ילדה קטנה אבל יש בתוכי ילדה קטנה שזקוקה לחמלה, למילה טובה ולהכרה בטוב שאני עושה.

אני מאמינה שבכולנו יש ילד כזה.

גם בך.

אגב, גם אני אומרת תודה לבעלי.

אני מורידה מעליי את מעטה הציניות שדבק הרבה פעמים באנשים כשהם אומרים דברים אמיתיים זה לזה- ואני מבקשת לומר את האמת העירומה כפי שהיא:

תודה לך בעלי היקר על הדבר הקטן שעשית עבורי.

תודה על שהשכבת היום את הילדים לישון. זה עזר לי לנוח מעט.

תודה על ששמת את הקניות במקום. אני מעריכה זאת.

תודה שזרקת את הפח.

תודה ששמת לב שאני עייפה ובאת קצת יותר מוקדם כדי לעזור לי.

אני חושבת שגם בעלי שמח במלים טובות אלו.

ואם לא מתאים לך- אל תיקח!

וכך מתחילים את היום: "מודה אני לפניך..." [אם כי הקב"ה, באמת לא צריך את ה"חיזוק" שלנו" - אבל אותנו זה מחנך..]

תודה רבה על האכפתיות והעצות גם במסרים וגם פה,

קיצר,

יש את החבר'ה ששידרו לי שהטענה שלי לא מוצדקת - אני חושב שעניתי לכם. 

בנוסף היו שחשובים (ביצה) שכמעט בלתי אפשרי לשנות תכונות, אני מסכים אך אני חושב שבשביל זה יש לנו פה כמה עשרות שנים עלי אדמות (בטח בתוך מסגרת נישואים. מי שלא משנה בעצמו דברים, שיבדוק את עצמו)

adidi - מי יתן לי אבר כיונה והייתי מקשר בינך לבין אשתי... ההכרה שלך היא דוגמא חיה למה שאני מייחל!

את מתכוונת לעשות בביתך משהו עם זה? אולי יהיה פיילוט לשינוי

נותני העצות התחלקו בגדול לשניים:

1. לחולל בזוגתי שינוי מבפנים תוך דוגמא אישית. האמת התחלתי בכיוון ..

2. עצות של תיאום ציפיות סדרי עדיפויות וסדר חלקי. ממממ.... בעיה כי עקרונית היא רואה בכל דבר שכזה העמסה מיותרת עליה (ניסיתי להציע לה משהו קטנטן שניקח עליו אחריות ביחד. "נראה...") ככה שנותרתי לבד בנושא וזה מחזיר אותי לסעיף 1

ובכלל לגבי מילים טובות וחיזוק חיובי ועידוד (כל אחד בסגנון שלו, אלעד) - זה לא כ"כ קשור כי זה קיים בביתנו (תמיד טוב לחזור על הראשונות!) אבל זה לא משהו שהופך את הסדר לעיקרון בניהול הבית (הרי היא מקבלת מילים טובות, בצדק, על הרבה נושאים שהיא כן מזדהה איתם, ככה שהכי הגיוני שהיא תשקיע בהם)

נו, תראו מה השעה וחמישי בלילה והבית...... הפוך והרגע סיימתי לעבוד על איזה קורס מעפן

שבת שלום!!

ועודנו. אם כי הילדים השתדלו הבוקר להחמיר את המצב., ועשו זאת בהצלחה. מה שכן, עד שבת הבית יספיק לקבל ארגון ושטיפה, וגם להתבלגן שוב... 

מבין אותך מאוד

ארון הבגדים של בעלי מסודר ומקופל טיפ טופ (לא מעיזה לגשת אליו).

הבית מבולגן, כי הוא לא עוזר לי לסדר ולבד, הנטל של הבית, הפיטורין והעול המצטבר גדולים עלי.

חשבתי לחפש בחורה שתעזור לסדר. יש לכם הצעות? אשמח מאד!

הבית מבולגן, בית של בנים שלא יודעים מה זה סדר, לא יודעים מה זה להחזיר חפץ למקום.

אני לא סובלת את זה כי אני מגיעה מבית מסודר ומצוחצח, ששם היו יותר בנות מבנים, אבל הבנים ידעו לשים דברים למקום.

אצלי בבית בעלי הוא כן מסודר לעומת האחים שלו אבל לא עוזר בכלום, אני יכולה להכין את כל השבת לבד בלי שום עזרה, גם את הדברים שהוא צריך לעשות לשבת אני צריכה להתחנן אליו כמה פעמים שכבר יעשה, ובסוף עושה את זה ממש קרוב לשבת.

דבר נוסף שמאד מפריע לי זה כשהוא לוקח דבר מסוים הוא פשוט לא מחזיר, כאילו שהמשרתים יבואו והם יחזירו למקום..

לפעמים כשאני כבר מתעצבנת ומעירה לו "למה אתה לא מחזיר" הוא עוד עונה לי  "מה את לא יכולה להחזיר"  או "למה את לא מחזירה".

מצד אחד הוא צריך בית מסודר ומצד שני הוא לא עוזר לסדר, וכמובן לא מחזיר דברים למקום.

(קראו עד הסוף... הדבר לא נכתב עבור נשים שעבורן עבודה זה אילוץ וקורח המציאות בגלל סיבה זו או אחרת)

שמודות בעובדה שהן אלו שפחות מסודרות מהגבר שלהן.

ואותנו תמיד לימדו שנשים יותר מסודרות, וגברים יותר מבולגנים.

אז מה קרה בעצם?

מה שקרה זה שזה היה נכון לדור הקודם ולזה שלפניו וכו'...

הדור האחרון מאופיין בכמה מושגים שחזרו עליהן שוב ושוב, עד שהן חילחלו לבנותינו היקרות והרסו להן את המסורת היקרה והטובה מבית אימותיהן.

חלק מהמושגים: שיוויון, פמיניזם, מימוש עצמי ועוד...

יש פה נשים שבלי בושה כותבות: אם זה מפריע לך - סדר בעצמך.

נשים - שכחתן את תפקידכן בחוזה הנישואין (כתובה).

יש חובות לבעל, אבל גם לאישה. חלק מחובות האישה, זה לדאוג לסדר, לנקיון, לחינוך הילדים, להכנת אוכל וכו'.

(לא אפרט כרגע את חובות הגברים כי זה לא הנושא, אבל יש כאלה לא מעט).

אנו רואים איפא, שחובת הנשים לפי המסורת היהודית, ולפי בית אמא הטוב, המסודר, והתמיד נקי, מתנגשת עם ערכים מקולקלים שמגיעים מהתרבות המערבית. אותה תרבות שמפתחת אחוזי גירושין גבוהים ביותר, מכתיבה לבנותינו, כיצד בית צריך להתנהל.

יש לא מעט נשים שפשוט לא מבינות למה הגבר מתלונן על לכלוך ובלאגן. "אם זה מפריע לו - שינקה בעצמו".

האם מה שאני כותב נכון גם לנשים שלא יוצאות לעבוד ורק מגדלות את ילדיהן בבית?

במידה ונשים אלו הושפעו ממושגים כגון "פמיניזם" , אז לצערי, זה נכון גם לגביהן.

אבל למה שאני גם אעבוד בחוץ וגם בבית? בעיה שלך! רוב הגברים לא "מכריחים" את האישה לעבוד בחוץ.

יש אומנם תופעה שהחלה לפשוט במחוזותינו, שגם גברים הפכו פמיניסטים, וחושבים שזה פרימיטיבי שהאישה לא תעבוד בחוץ, אבל זה מיעוט.

לצערי, רוב הגברים הציעירים מתביישים לומר במהלך הדייטים, שהיו מעוניינים שהאישה תשאר בבית ותגדל את הילדים. וכשנושא זה עולה - הם מייד מביעים אהדה לנשים עובדות, מפני החשש כי הבחורה תדחה אותם במידה ולא יזרמו בנושא.

היום, נפוץ הדבר, שבמקום שאישה תממש עצמה ע"י זה שתגדל ילדים לתפארת, ותהפוך את הבית למקום הכי טוב והכי נעים בעולם עבור בעלה וילדיה (וגם עצמה) ותהיה הרעיה והאם הכי טובה ומסורה בעולם, היא עושה דברים אחרים בשם מימוש עצמי.

נשים יקרות - כל עוד אמותיכן / סבותיכן בחיים - רוצו אליהן ולימדו את העבודה האמיתית (זו שבחוץ - אינה אמיתית). 

אכן - זו עבודה. לא פיקניק. אבל הסיפוק ממנה הוא עצום. עצום פי כמה מסיפוק בזה שגרמת לחברה שבה את עובדת להיות רווחית יותר ולמכור יותר, או שגרמת לחיוך לצוץ על פניו של המנהל שלך.

נשים המממשות עצמן בעבודה (המכונה לעיתים: קריירה, עבדות וכו'...): זכרו: כשתצאו לפנסיה - לא ישאר כלום מהמימוש העצמי שלכן.

ומילה עבורכם, גברים: חזרו להיות גברים. שמרו על המסורת מבית אבא וסבא.

אל תתנו לתרבות המערבית לסרס אתכם.

תהיו חזקים, ותראו איך האישה תעשה הכל כדי למצא חן בעיניכם ולא בעיני המנהל בעבודה.

אני כאשה מסכימה עם רוח הדברים. הפמניזם רק עשה יותר גרוע לנו - הנשים.

אבלללללל-

*מה לעשות ואין לי לא אמא ולא סבתא בחיים?  (ואפילו להן הייתה מכונת כביסה והן יצאו לעבוד מחוץ לבית....)

*מי שמבולגן ולא רואה את הבלגן לא יעזור לו להיות בבית ולא להתעסק בקריירה.

*חוצמזה שעל פרנסה שמעת? מה לעשות שגם אם תחיה בצמצום הכי מצוצמם עדיין המחיה לא הכי זולה במקומותינו...

ואין רע באשה שעובדת בחוץ הכל צריך להיות במינון הנכון- כי אין מה לעשות-

אנחנו הנשים הגזע החזק ועל פינו יפול ויקום דבר (גם הלך הרוח התורני/ חינוכי וגם הטכני- סדר, נקיון וכו')

הדבר לא נכתב עבור נשים שעבורן עבודה זה אילוץ וקורח המציאות בגלל סיבה זו או אחרת

אני מסכים גם איתך וגם איתו מה לעשות שעבור רוב ככל הנשים עבודה זה כן אילוץ?

מבחינת הבריות הנפשית.

אפילו שביתי הוא גדול ב"ה ויש בו הרבה עבודה לתחזוק ונקיון ואני אדם נקי מסודר,מאורגן ועובדת בזריזות ב"ה ואוהבת את זה.  והשנה כ"כ נהנתי מימי מחלה שלי או של ילדי להיות יותר בבית איתם!!!

אם אשאר כל היום בבית -אשתגע! עבודות הבית היום אינן דורשות זמן כמו בעבר -כביסה היא סיפור של רבע שעה (להכניס+תליה) בתנור מסובבים כפתור וכו'.

לכן יש צורך במינון נכון. קצת עבודה בחוץ והרבה בית.

ומה לעשות שגם הממשלה מחליטה בשבילנו שהילדים  יהיו יותר בחוץ מאשר בבית?????? (יוח"א ושות')

אני מאד מסכימה שחינוך ואווירת הבית זה תפקיד האישה תמיד! גם אם היא עובדת.

אבל הקטע של הבישול והניקיון- יש נשים שמאד אוהבות את זה ויש כאלה שזה פשוט לא הולך להם.

אז לפי התפקיד שאתה מייעד להם הם נועדו לחיות חיי תסכול והחמצה (הרי הבית הנקי הוא המימוש העצמי שלי- לא?)

יש משהו יפה בזה שנותנים לאישה גם לבחור מה היא רוצה לעשות.

לדוג' גבר יכול לבחור אם הוא רוצה ללמוד תורה, להיות איש חינוך, טכנאי, איש מחשבים.

אבל אתה אומר- הנשים תפקידכן להיות מבשלות ומנקות, למה אין בחירה? יש נשים שלא טובות בזה (ראה הדוגמא של האיש שכתב כאן את מצוקתו) ואם אישה כזו תהיה בבית אני לא בטוחה שהבית שלה יהיה יותר מסודר (אולי להיפך...) (אני לא מתייחסת לטיפול בילדים כי זה באמת ייעוד של כל אישה באשר היא ואין לזה תחליף).

לדעתי אישה שמעסיקה עוזרת, ועשה קיצורי דרך במטבח, היא לא פחות אישה טובה וראויה מאישה שעמלה כל היום לנקות ולבשל.

שכל אחת תמצא את התחום שמתאים לה.

אתה אומר שהנשים ילכו לקבל סיפוק מעבודות הבית.אז תדע שלא כל הנשים מסוגלות להגיע לסיפוק ומימוש עצמי מניקיון ובישול.

שבעצם היא שפחה?

לא קראתי בעיון הכל. ואין לי בעיה עם שובניזם בכלל, אבלללל האם זה שאשה מנקה, מבשלת ומסדרת וכו' זה אומר שיבוא האדון  (או הילדים)יזרוק/ו את תיקו /משחקיו /גרביו בכל פינה שיחפוץ ואשתו /אמא תאסוף אחריו? או שמא יש שמץ של אנושיות בגבר/ילד שיסדר אחריו או יארגן חפציו בעצמו  ואין בכך משום זלזול בגבר ובתפקידו בביתו.

רוב הגברים מבינים שצריך את שתי המשכורות..

אין לי שום בעיה עם התפקיד המיועד לאישה..

אבל החוצפה לשאול "למה שאני אעבוד גם בחוץ וגם בבית?"

היא חוצפה!!
אתה מסיים את העבודה, חוזר הביתה - יושב כמו מלך..

אישה כל היום בבית (ואם הבית הוא העבודה..אז אנחנו כל היום בעבודה.) לה אין חופש.
אין מצב להתיישב על הכורסא, לקבל פסק זמן מהאחריות עד מחר בבוקר.

אף אחד לא מצפה ממך לחזור הביתה ולעשות הכל.

מצפים ממך להושיט יד בקטנה, כשתגיע, כי קשה לה!
בדיוק כמו שבזמנים מסויימים כשאתה היית בחור ישיבה ולמדת תורה, היא הועילה בנטל הפרנסה.
 

מה קרה??
אל תמות!

מעבר לזה - שפשוט גועל נפש ההתחשבנות הזו..
 

אני מציעה לך ללכת להתארח בשבת 

אצל איזו משפחה בלגניסטית...

מרוב שזה דוחה-

אתם חוזרים הבייתה ועפים עליו...

מנקים, מסדרים, מצחצחים ומאבקים

היא עוד תגיד לך: שרק לא נגיע למצב שלהם....

צא מנקודת הנחה שהיא לא ניתנת לשינוי.

לא תחנך אותה ולא תשנה אותה.  נקודה

עכשיו כשהשלמת

אתם יכולים לדבר ולשנות משהו.

האמירה:

מדבר איתה מסביר לה לא קולטת לא מכירה צורת חיים אחרת

מקוממת מאד

אני מגיעה מבית מסודר. מאד

ואני מבולגנת מחץ

אז לקח לי זמן לרצות שינוי בשביל בעלי

כדי שיהיה לו יותר נוח ונעים בבית

זה בא רק מחיזוקים, בלי שום ביקורת

כל הערה גרמה לי להעלב

כי על כל בלאגן שנשאר יש 3 שסידרתי

עדיין, יש ימים מבולגנים יותר ויש ימים מבולגנים פחות (תקופות)

צריך לעבוד יחד לא נגד.

ממליצה על פליי ליידי

על שיחה כנה

מה מפריע לך ספציפית- 3 משימות קטנות, לא יותר, מה היא מוכנה להתאמץ

ומשם להתקדם

גם לא מסוגלת לחיות בבלאגן .זה עושה אותי עצבנית

אני דווקא מקווה שיבוא יום ואצליח לחיות בשלום עם הבלאגן של הילדים ולהשאר איתם שמחה ורגועה בתוך הבלאגן.

ממש מקנאה  בבתים שאתה נכנס ורואה הרים של בלגאן ובכל זאת הכל שליו ורגוע

ואמא יושבת ומשחקת עם הילדים במקום להתרוצץ ולסדר כל היום...

מבינה אותך לגמרי. בעלי מבולגן מאד וזה בא מהמשפחה שלו (אי אפשר לזוז בבית שלהם מרוב אגירות של חפצים) .  יוצא שאני מסדרת והוא בא ומבלגן. זה מ-ח-ר-פ-ן!!! ממליצה לך לדבר איתה בנועם. אולי כדאי שתיקח יוזמה, ואחרי שהיא תראה איזה נעים זה שהבית מסודר, ואתה תעיר לה בצורה יפה- אז היא תבין שכדאי לה להיות מסודרץ

תתאר לך משהו שנכשל בקורס חובה גם במועד א וגם בב, והוא צריך עכשיו לסחוב את זה איתו עוד סמסטר ואולי אפיללו עוד שנה.

לא כיף......

כאשה אני מניחה שלאשתך חשוב מאד לנהל את הבית בצורה טובה ולשמח אותך, אולי אפילו אלו הדברים שהכי חשובים לה בחיים,

וכל פעם שאתה נכנס הביתה ומראה חוסר שביעות מהבלגן,אפילו בהבעת פנים לא רצונית,  אתה מעניק לה את הציון  נכשל בשני "קורסי חובה" בדימוי עצמי של אשה.

והיא מקבלת את הנכשל הזה יום אחרי יום.....................

אז מה עושים?

לדעתי התשובה נמצאת בכותרת של דבריך - היא קודם כל אשתך, אבל היא גם מבולגנת-זאת היא, איתה בחרת להתחתן. האם היית בוחר בה שוב גם אם היא לעולם לא תהיה מסודרת ולעולם זה לא יפסיק להפריע לך?

דבר נוסף הוא שבלגן מעיד על חיים, ולפעמים אפילו מתוך הבלגן אתה יכול ללמוד על דברים שנעשו במהלך היום ושעליך להכיר עליהם תודה.

למשל- הכיור מלא כלים- מישהו בישל ודאג לאוכל בבית וכו'

בהצלחה

וכמו על כל דבר, תפילות תמיד עוזרות

שלך..

הרבנית ימימה אומרת בשם תלמידי חכמים אחרים - 

שגבר מרגיש מכובד ומוערך כשהוא מגיע לבית מסודר ומריח נקי, ולאישה נקיה ומקושטת.

(נקיה נקיה... לא מריחה נקי מהריח של האקונומיקה)

אני לא אמא לשלושה ילדים, אפילו לא לאחד.

וגם לי לפעמים קשה ליצור מצב שבעלי ייכנס לבית מסודר ונקי כל הזמן

בבית הוריי - לאבי היה חשוב מאוד הנקיון, וחשבתי גם אני שהעניין נובע מההרגל לבית "מוזיאון" שהיה לו.

מסתבר כששאלתי את בעלי (שלא מורגל בסדר ונקיון מאוד מוקפדים)
הוא ענה שזה חשוב גם לו.

ברגע שהבנתי שכך הוא מרגיש שאני מכבדת אותו

פתאום נהיה לי חשוב מאוד והרבה יותר קל להתאמץ ולהעמיד את הבית לפני שיגיע.

אולי כדאי שתסביר לה, שאתה מרגיש זלזול וחוסר יכולת ריכוז כשהבית מבולגן.

כדאי לציין גם שזה פוגע ביכולת שלך להתרכז גם בה, בשיחה איתה, ביחס אדיב אליה.

תסביר גם שאתה לא מצפה לשינוי מופתי ברגע, אלא תשמח לראות מאמץ ושינויים קטנים לקראת מציאות טובה יותר.

הרי ברור שגם היא רגועה ושמחה יותר כשהבית נקי.

וגם כדאי לזכור, אם השינוי המיוחל לא ממש מתקדם - 
שבעז"ה כשהילדים יגדלו ויתחתנו, הבית יהיה ויטרינה..

(אמא שלי מציינת שזה קורה בלי לשים לב בכלל)

כל מה שיישאר לעשות יהיה לנקות את האבק עם מברשת נוצות..
ולא בטוח שאלו יהיו זמנים יפים יותר..

אבל אני, וכנראה עוד הרבה גברים אחרים לא מרגישים שבית מסודר מראה על אישה שמכבדת. (מאיפה הסטטיסטקה???)

אם היו שואלים אותי, אז עדיף השקעה בדברים אחרים פחות קשים ומעייפים, שהם יתנו תחושת הערכה.

אני חושב שפשוט זה תלוי בצורך האישי של כל אדם בסדר בבית. אין משנה גבר או אישה.

מעבר לכך - מסכים לכל מה שכתבת.

.

כיף להיתקל כאן גם בחיוכים.

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה