הם רצו לחיות
יום יפיפה קידם את פניהם.
אימא טפחה בחדווה על תינוקה.
אחרת התחילה יום עבודה.
והשלישי כמעט ונהיה לסבא.
כמו בכל יום שמתחיל
אך לא יודעים, איך הוא יגמר.
היום הזה היה, היום המכריע.
מי לחיים ומי למוות.
עוד לא זכו להעמדת מצבה
וכבר נהפכו לגיבורים, למקריבים
לדמויות נערצות.
הם לא רצו להקריב ולא להיהפך לגיבורים
בוודאי לא לנערצים.
הם רצו להמשיך לחיות ולהיות.
להתרגש ולבכות.
להתמיד ולנצח.
לעבוד ולהתעייף.
לגדול ולמות.
תינוקת קטנטנה ומסביבה המולה.
לא תזכה לפניה של מולידה.
לקולה של אם אהובה.
לליטופה של יד חמה.
את פניה לא ראו- סגי נהור הינם.
והיא, אור הביאה לליבם.
הם ימשיכו לחכות ולקוות.
אבל היא כבר רק זיכרון.
הוא התכונן חקר בדק ושאל-
איך מתנהגים כסבא.
כבר כחודש לפני.. פרפרי סבא נולד
פיעמו בליבו, לראות כבר ולהחזיק את נכדו.
חלומותיהם, תקוותיהם, ורצונותיהם.
יישארו בגדר חלום- חלום בלהות
אי שם במרומים הם בטח מחייכים.
מוקפים במלאכים, מגחכים עלינו הקטנים.
אנו ליד אלוקים- בטח אומרים.
לא כאב, לא דמעות הם חשים.
מיד לגן עדן נכנסים, על קידוש ה' הם מתו
אומר הפקיד, מקום שמור לקדושים.
שלשה אנשים.
אימא.
אישה.
סבא.
שלשה אנשים שהתחילו יום שלא הסתיים.
כל הזכויות שמורות.
