אכן עברתי את זה ונישאתי בגיל 18

(ב"ה נשואה כמעט 5 שנים באושר רב)

שיהיה בהצלחה ורק טוב!

הכרנו באמצע י"ב, כששנה לפני זה בכיתי להוריי שקצה נפשי בחייה של נערה מתבגרת רגילה ואני רוצה להתחתן. דוגרי? שמחה שהם לחצו עלי לסיים י"ב כמו כולם. אין מה לעשות, ככה זה בעולם, צריך לתת לתרנגולת לדגור על הביצה ולא לנסות לברוח מייעודינו. סיימי י"ב ובמקביל כבר תתחילי לשמוע הצעות, ממש כמו אצל החרדים. ואם ב"ה זה יגיע עוד לפני סוף י"ב, לא יקרה כלום אם את סיום לימודייך תעשי כשאת נשואה, למרות שקחי בחשבון שזה קשה מאוד. 

ואם זה בא מתוך בריחה מהקושי שבשגרה ובלימודים, או מקשיים שיש בבית עם ההורים, אז תזכרי שנישואין זה לא באמת בריחה, זו בריחה ממציאות קשה אחת למציאות לא קלה אחרת, נישואין זה לא עוגת קצפת, וזו לא סתם קלישאה, זה אמיתי. כולם תמיד אומרים שלהתחתן בגיל מבוגר מאוד זה לא קל, כי במערכת כזאת כבר קיימים שני אנשים בעלי דעות מוצקות על החיים וקיימים פערים גדולים מאוד לפעמים, אז רציתי לומר לך שנישואין בגיל צעיר זה קשה לא פחות, היתרון הוא שבגיל צער הרה פעמים זה כמו אדם וחוה, אין לך לאן לברוח, זה רק את והוא, אין לך את העצמאות הכלכלית שקיימת לזוג בני 30 שכבר מבוססים כלכלית. זה רק את והוא ובורא עולם. אז תעשי לך את החושבים שלך (ובכנות? יגיד לך את זה כמעט כל אחד שהתחתן מוקדם, שאם זה היה היום, זה היה אחרת והוא לא היה ממהר להתחתן, אבל קל לומר, המציאות היא דבר משתנה). 

ורק בשביל הפרוטקול - נששואה באושר 5.5 שנים, אבל זה דרש מאיתנו עבודה קשה מאוד, במיוחד לאור העובדה ששנינו באנו למערכת הזאת מתוך רצון להקים משהו טוב יותר מהמסגרת בה גדלנו אנו, אך לא הכרנו דברים אחרים... 

עדיין..אני רוצה להתחתן!

איך מתחילים לשמוע הצעות? 

אולי נכון יותר לומר כעת לעצמך: אני אעסוק בבנין-עצמי של מידות, תכונות, אישיות - הנדרשות לבנין בית טוב.

כך תרגישי שאת כבר מתכוננת, בדרך. ועם זה - אולי תהיי בשלה יותר לישום הרצון היפה הזה, בעוד כמה זמן.

כמובן - בלי להכירך אישית. כך שזה ל"עיון"..

הכרתי את בעלי קצת לפני 16 והתחתנתי ב17.

אבל אני ממליצה עם תמירP 

שצריך לעבור קודם תהליך של עבודה. 

אני מאוד הרגשתי במקום שלם, ורק אז הרגשתי מוכנה להכיר את בעלי.

חשוב להכיר את המציאות של נישואים בגיל מוקדם, חשוב להיות מוכן מבחינה נפשית לאחריות הכלכלית, לאחריות הזוגית, ולעצמך. 

צריך לראות שזה לא רק געגוע לאחד שנמצא שם דיי מההתחלה אלא משהו עמוק יותר.

בכתובת: www.s-net.co.il.

בימים הרחוקים ההם, כשאני הייתי בל"ח, זה היה מקור בלתי נדלה לבנות איכותיות (באמת). הפניות שהיו לי שם היו הרבה יותר טובות מההצעות שקיבלתי מחברים. כמה שנים טובות שאני לא בענינים, אבל מבדיקה זריזה האתר הזה עדיין חי ובועט.

רק המלצה - תשתמשי ב"חוק הדתיים השלובים" כדי לוודא שהבחור אמיתי, ושאין לו בעיות מיוחדות. אני לא נתקלתי בדברים כאלה, אבל השכל אומר להיות זהיר. רק לא לפחד!.

שיהיה בהצלחה!

ולגבי הגיל - אני חושב שזה גיל נהדר להתחיל (ובעזרת ה' גם לסיים).

נשואים 6 שנים +2 ילדים

להיות נאהבת?

להתחתן זה הרבה מאוד עבודה קשה, במיוחד בהתחלה, במיוחד כשצעירים וצריך להתמודד עם מציאות כלכלית לא פשוטה

מערכת יחסים זה להיות מוכן לתת יותר מאשר לקבל.[כמובן שהנתינה באה ממקום ששמחים ורוצים לתת.. ןבכ"ז..]

הנתינה בנישואין גם היא נותנת תחושה של נאהבת... אחרת למי היה לתת?
מה שכן - זה לא סאטלה...

התגובות כאן יכולות להוציא אותי מדעתי. אני אמנם לא נשואה (בכלל באתי לחפש כאן שרשור אחר...) אבל כשקראתי את מה שנכתב כאן - לא יכולתי שלא להרים גבה. "תעברי תהליך, תחליטי אם את באמת רוצה, אם את באמת בוגרת" וכיוצ"ב. עם כל הכבוד, אדם לא יכול להעיד על עצמו. שאלי אדם מבוגר: אמא/מחנכת מה דעתן.

את עוד צעירה, יש לך עוד דרך לעבור בחיים. גם אני הרגשתי כך בגילך, ואף לפני כן - אבל היום אני יודעת שזה לא הולך ככה. צריך אחריות כדי להחליט כאלו החלטות. לא יעזור כמה שאת בוגרת, הגיל הזה עדיין לא מספיק להתחתן. לפחות כך ע"פ רוב. יש מי שמתחתנות בגילאים צעירים, זה לא אומר שכולן מסוגלות, שלכולן יש מספיק כוחות לחלק עצמן בין לימודים, עבודה, עבודות הבית וכלכלתו וכו'.

דעתי: אל תחליטי החלטות פזיזות על סמך שיקול דעתך בלבד. כמו כן, אני אישית חושבת שלעבור תהליך כזה בחשאי, מבלי להודיע להורים זו כפיות טובה, וכבר הרחבתי על זה כמה פעמים. אני יכולה להגיד לך שהפעם הראשונה שהחלטתי לקבל הצעה ולחשוב עליה, ולא לדחות אותה על הסף, הייתה בגיל 18 ומשהו, בתחילת השירות. בקשתי את רשות הוריי והם התנגדו והסבירו לי בעדינות שכדאי לי לחכות קצת - היום אני מודה להם בפה מלא. לפעמים כדאי להתאפק קצת, עם כל הקושי ולחכות לזמן המתאים. ובינתיים: עבדי על אישיותך, על מידותיך, על הקשרים עם חברותייך, על תעודת הבגרות ושאר דברים עליהם ילדה בגילך נוהגת לעבוד.

ב"הצלחה.

בס"ד

אני גם רציתי להתחתן בגילך וממש שיגעתי את ההורים שלי והם לא הסכימו בשום פנים ואופן..

הרגשתי צורך באחד בדיוק כמוך..

מאסתי ברווקות

אבל הם הסבירו לי שחבל ואני לא באמת יודעת מה זה חיי נישואים זה לא רק כייף..

אני נשואה היום

התחתנתי בגיל 20 ואני חושבת שעשיתי אתזה מהר מידי.

שלא תביני לא נכון,אני מאושרת ושמחה בחיי הנישואין מאוד אבל זאת עבודה לא פשוטה.

המון עבודה על המידות

וצריך להכין את עצמך טוב לפני,ויש דברים שרק הגיל עושה.

יותר מציאותי, ולא רק נחמד ומחייך...

מסכים לכל מילה, ודווקא לאחר הרבה שנות נישואין.

הרבה מאיתנו עברו את מה שפותחת השירשור מתארת, ולא פשוט להכריע.

מה שבטוח, שכל עוד אפשר למשוך, עדיף. 

מה אנחנו גויבולת שאנחנו צריכים להתבשל

ובבקשה - אם את/ה חושב/ת שאני טועה - הביאי/הבא טיעונים מנומקים ומנוסחים. להגיד "סתם קשקשנית" זו לא טענה מספיק חזקה כדי לעמת אותה עם דעותיי. חוץ מזה שזכותי לחשוב כך, בדיוק כמו שזכותם של אחרים לחשוב אחרת. כשבאים לדון עם אדם החושב בשונה ממך לא מקניטים אותו, אלא מביעים עמדה בצורה בוגרת ומכובדת (ולא אנונימית ו"מתחמקת"), כזו שתכבד גם את הצד השני בדיון.

כן, צריך "להתבשל" ולהכין את עצמנו, אישיותנו וכו' כדי להקים בית. לדעתי חתונה בגיל צעיר מדי הינה זילות בחיי הנישואין, שכן חיים שכאלה דורשים לא מעט בגרות נפשית ופיזית, עבודה על המידות, אחריות אישית וכלכלית, שכן חתונה בגיל צעיר ללא אמצעים כלכליים הרבה פעמים מחייבת תלות כספית בהורים. מי שעומד לבנות את ביתו צריך לחשוב האם הוא אדם מספיק בוגר ואחראי, האם הוא יכול לעמוד בדרישות חיי הנישואין, האם הוא מסוגל לחנך ילדים ולספק להם את צרכיהם הבסיסיים? (אם לא לבד - אז עם עזרה קטנה מההורים, אבל לא תלות מוחלטת בהם!).

לא פעם אני מדגישה את ההיבט הכלכלי/חומרי, היות ונוטים לזלזל בערכו. חיים ללא בסיס חומרי עלולים להוות מכשול לא קטן בחיי הנישואין. עננת הפרנסה המרחפת על הזוג אינה דבר של מה בכך, ומשפיעה לא מעט על שלום בית ומצב נפשי. חיי דלות אינם פשוטים ו"פסטורליים" כ"כ. קל מאד לרחף בדמיונות על אהבה וכל מיני רעיונות יפים (באמת יפים!) אבל המציאות לא מאפשרת לחיות מאוויר ואהבה. יש צורך בלא מעט עבודה כדי להתקיים פיזית, שלא נדבר על העבודה הנפשית... נכון, "אדם לעמל יולד" - אך כל עמל לשעתו. לא צריך להעמיס בכח עמל על גבי עמל ולהקדים את המאוחר, בפרט ש"עמל" הנישואין מצריך קצת יותר בגרות, אחריות ושאר דברים שלילדה בת 17 אין.

שיהיה ברור: קשיים בחיי הנישואין הם דבר לגיטימי. חתונה בגיל "בוגר" יותר לא תגרום להם להיעלם (בכלל - כל החיים שלנו בכל שלב מלאים קשיים שונים לצד ההצלחות, העליות ושאר דברים טובים), אבל יש קשיים שניתן לחסוך. אני לא אומרת שעכשיו נתחתן רק אחרי שנעשה תואר, נמצא עבודה, נשתלם במידות כולן וכו', אבל צריך להיות בסיס כלשהו הן ברוחני והן בגשמי. לא צריך להיות רוטשילד וגם לא צריך להגיע לדרגת מלאך - אנחנו בני אדם, וככאלה תמיד יהיה על מה לעבוד, השאלה מתי נכון לצרף "שותף" לעבודה? גיל 17, דומני, אינו הגיל המתאים לכך.

*לכל התוהים: אני אמנם לא נשואה, אך יש לי לא מעט פרטים על מה שעוברים לא מעט זוגות צעירים. כולם (לפחות כך אני מקווה) חיים באושר, ע"פ עדותם- אך נתקלים בלא מעט קשיים ותסכולים בדרך...

וגם התוכן אינו מדוייק..

גוייבות בסה"כ אוכלים חד-פעמית..

נישואין זה לטווח ארוך.

נכון שלא צריך להפריז גם ל"כיוון השני" -

אבל גם לא לזלזל ב"הבשלה"...

זה ממש קשה אבל תעשי את זה אני בן 20 הייתה לי חברה 4\3 שנה ועכשיו אני מרגיש בדיוק כמוך חסר לי מקום בלב לחזור אליו מישהי שתדבר איתי....... לדעתי את לא צריכה להתבייש אל תפחדי לכי בכל הכח ותקימי בית כשר ונאמן בעם ישראל בלי להתבייש לומר שאת רוצה להתחתן

את כותבת "התגובות כאן יכולות להוציא אותי מדעתי. אני אמנם לא נשואה (בכלל באתי לחפש כאן שרשור אחר...) אבל כשקראתי את מה שנכתב כאן - לא יכולתי שלא להרים גבה" מה את מתפארת וכותבת בכזה זלזול יש פה אנשים מספיק חכמים שחושבים ההפך וחוץ מזה כן מי קבע שאדם לא יכול להעיד על עצמו את אומרת דברים שאין להם ביסוס נכון שיש דברים שאדם לא יכול לשפוט על עצמו אך בנושא כזה יש כאלה במיוחד בנות שמתאים להם מאוד להתחתן בגיל 18 19 ..... אומנם יש כאלה שלא אבל אפחד לא יכול לדעת אל מישהו אחר כל אחד ומה שהוא מרגיש

זה משהו פנימי שאת צריכה להתמודד איתו לבד ולא לחפש מישהו שימלא לך את החורים בחיים. 

באמת לא פתחתי את תגובתי בצורה ראויה (על זאת נאמר "טול קורה מבין עיניך" - ולהבא אשתדל, ב"נ, לבדוק עצמי בטרם אעיר לאחרים). עם זאת אני עומדת מאחורי תוכן דברי. זה פשוט קומם אותי שאנשים נותנים עצות כמו "תחשבי עם עצמך ותחליטי אם את מתאימה", כאשר אין הם יודעים מי עומד מאחורי המסך. צריך להיות זהירים מאד בתגובות כאלו. לא כל אחת בגיל 17.5 יכולה להגיע להחלטות כאלו בכחות עצמה (וליתר דיוק - 98% אינן יכולות). זו אחריות כבדה להכנס למערכת זוגית, זה לא משחק ילדים. דבר זה נכון לאו דווקא לנישואין עצמם - אלא לכל התהליך של פגישות עם בחורים וכו'. גם זה לא משחק ילדים, כל פגישה היא מאמץ נפשי של שני הצדדים. כשמתחילים תהליך של פגישות צריך להחליט ממקום בוגר ואחראי לא פחות, שכן אי אפשר לשחק ברגשותיהם של אחרים.

אולי יש כאלו שמתאים להן להתחתן בגיל 18 או 19, ובאמת אי אפשר לדעת כי לכל אחד מתאים משהו אחר וכל אחד ומה שהוא מרגיש, אבל זה אינטרנט. אנחנו לא יכולים לדעת כלום על הבחורה ולכן צריך להיזהר בלשוננו ולהפנות אותה לאנשים שמכירים אותה.

אדם לא יכול להעיד על עצמו, ולא אני קבעתי זאת - כבר במשנה במסכת כתובות כלל זה מופיע. אמנם שם מדובר על "עדות" אחרת, אך ניתן להחיל זאת גם כאן. גם מבחינה הגיונית - כיצד יכול אדם להעיד על עצמו כאשר הוא נוגע בדבר ונתון לשיקולים זרים? חוץ מזה, שבנוגע לנישואין, בפרט בגיל כזה, עדיין אין מספיק מושג על מה זה נישואין, מה זה דורש ועוד. נכון שעד שלא מגיעים לשם גם ככה לא יודעים, אבל ככל שעוברות השנים אנחנו מקבלים יותר מושג על ה"חיים האמיתיים". אם בשמינית חשבתי שאחרי השירות אעבוד ואלמד, בשירות כבר הבנתי שזה פחות פשוט מכפי שזה נראה וכו' (מצטערת, לא הייתה לי דוגמה טובה יותר, אולי בהמשך אחשוב על משהו). לכן אני חושבת שבגיל כ"כ צעיר כדאי להתייעץ עם אדם מבוגר שכבר נשוי/בדרכו להיות נשוי...

על מה את מתבססת הרי בסוף האדם מתחתן רק בגלל שהוא רוצה את אשתו וכן כדי שתמלא לו חורים (גם) ואם היא כל כך רוצה אז מה הסיבה שהיא צריכה לסבול

ומהר.

כשהייתי בשמינית, ידעתי בוודאות שאני מוכנה להתחתן.

בוגרת, מאד חכמה, מאד יודעת מה אני רוצה מעצמי ומהחיים.

כן, גם לי הייתה תשוקה מאד גדולה לא להיות לבד, שמשהו חסר בי.

אבל הכנסתי את השכל, הפעלתי שיקול דעת.

לא, אני לא רוצה להתחייב בגיל 17 לחיים שלמים.

לחיות מתרומות של ההורים וללמוד בדוחק.

ללדת בגיל 19, לא לצאת מהחממה.

אני רוצה גם לחוות חיים אחרים, עצמאיים, ללמוד, לעבוד.

אין בך שום סקרנות לעולם שמחוץ לאולפנא? מחוץ לבית?

אל תעשי שום דבר פזיז. 

 ההרגשה הזו חולפת.

היא תגיע שוב, במקום טוב יותר, נכון יותר, לענ"ד.

אני חושב שבאותן שורות קצרות ביטאת את המתנה הנפלאה שקיבלת מה'.

הרצון להתחתן.

הרצון להשלים את עצמך.

הרגשת חוסר בחיי רווקות.

הרצון להוליד ילדים.

זה נפלא!

זה פשוט נפלא!

איזו מתנה מדהימה קיבלנו!

אפשר לצאת לרקוד ברחובות מאושר ושמחה!

אולם...

האם זה מחייב לבטא דבר זה עכשיו?

ואולי כדאי לחכות עוד טיפה?

ואולי כדאי להשלים את הפרק הזה של החיים ולא לקטוע אותו ולאנוס את עצמך לעבור לפרק הבא?

את צריכה להיות מאושרת על הרצון הבריא שלך, אולם עם זאת לזכור שזה סה"כ עוד תכונה נפלאה שהקב"ה נתן לנו ונצטרך לשמור עליה היטב היטב לבוא העת...

תוכלי לשרשר על כך בנוג"ה ותגלי להפתעתך שישנם עוד המון צדיקים וצדיקות בגילאי 15 ו-16 המכונים "בל"חים" שצצים להם מהחורים.

לעניות דעתי בל"חיות זו לא מילה גסה כלל. זו תכונה ממש כיפית ובריאה. בואו נמשיך לשאת אותה - בתבונה.

ומאד מבולבלת..

(בת 19)

מצד אחד מסכימה עם מה ש-ב.ש. כתב.מאוד!

ואם כל אלא שכתבו שצריך קודם עבודת המידות.

ולהתייעץ עם קרובים ואנשים שמכירים אותך.

אחד כתב "מה שבטוח, שכל עוד אפשר למשוך, עדיף."

עד מתי?? למשוך אפשר עד כל החיים..

וגם עבודת המידות זה עבודה לכל החיים..

אני מאוד רוצה להקים בית נאמן בקרוב,

מתלבטת אם לחכות חצי שנה שנה או להתחיל לגלגל עניינים (לצאת בלעז..)

ברור לי שהזמן מבגר מוסיף ניסיון אישיות מידות וכו..

גם מאוד רוצה להתחתן בגיל צעיר יחסית.. ולא להגיע לגיל ההתפשרות..

אני מאמין שכולם מרגישים זאת מדי פעם. לצערי חלק גם מרגישים זאת אחרי שהתחתנו..

קחי בחשבון שנישואין עם אדם מתאים לך יכולים לעשות אותך מאושרת, יכולים לעשות את בן זוגך מאושר, וכשיגיעו הילדים אי"ה גם אותם. יכולים אך לא בהכרח יעשו. גם לך יש חלק ואחריות בעניין..

לעומת זאת נישואים עם אדם מקסים אך לא מתאים, עשויות לאמלל אותך, לאמלל אותו, ואם יש ילדים לאמלל אותם. אל תבני על זה שאנשים משתנים. לאנשים קשה לשנות הרגלים רעים...

מילת המפתח היא אחריות...

לא להיות לבד, זו לא סיבה לזרוק את הכל, ולקפוץ לבריכה ללא בדיקה אם יש בה מים.

חשבת פעם על ההיבטים הכלכליים של משפחה? כמה עולה לקיים משפחה? יש תחום מקצועי שאת רוצה לעסוק בו? מה המשמעות מבחינת לימודים והכשרה מקצועית? איך את בסבלנות? בדחיית סיפוקים? 

לפני שאת מכניסה אדם לחייך, עלייך להתארגן למסע ארוך - ללמוד להבין את עצמך, את האופי שלך,  מהיכן את באה? לאן את רוצה להגיע? איזה מין אדם מתאים לעמוד לצידך במסע הארוך אותו את מתכננת. לדוגמה, אם אינך מתחברת למעמד של "אשת אברך", רצוי שלא תחפשי בחור ישיבה, רק כי לחברה שלך יש כזה. ואם עשן סיגריות מפריע לך, אל תתחברי לאדם שמעשן בשרשרת, רק כי את מאמינה שהוא ישתנה עבורך... וזה שייך להרבה מאוד תחומים בחיים.

אם מתאימה לך ההתעסקות בצדדים הללו של החיים, פני לאתר שידוכין רציני, או שדכנית.

אם זה נראה לך קצת כבד מידי,  או מסובך - כנראה את צריכה זמן.

תתפללי להשם, שיתן לך סבלנות לעבור את הבירור העצמי, והצלחה בבחירת בן הזוג.

מה שתחליטי, שיהיה בהצלחה

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..