אולי כדאי להיאחז בכך שהוא באמת עושה מצוה גדולה בשביל עם ישראל. ושבטוח שכמו שאתם מקריבים מביתכם בשביל כלל-ישראל, כך הקב"ה יחזיר לכם בבית שמתאים לעם ישראל. וזה גם מובן, שבית שחושב על כך שהוא נותן בשביל עם ישראל, נטבע בו יותר האופי של עם ישראל, זה מרומם אותו ערכית גם לאח"כ.

את הזמן בינתיים למלא בתעסוקה ובלימוד, שיועילו גם לכך שבעלך ימצא אשה שמחה, וגם לתקופות שאח"כ, שתצטרכי לתפקד בתור בעלת-בית במשרה מלאה בעז"ה. תתמלאי עכשיו - זה יועיל לך לאח"כ..

לגבי הקושי - לענ"ד לא בהקצנה לאף צד. נכון מה שכתבת שאת לא יכולה "לשבור" אותו - אבל גם לא צריך "להציג" לגמרי הפוך..  אני חושב שיש מקום שתשתפי אותו, במתינות, ותחזקו אחד את השני בכך שהוא עושה דבר חשוב, בכך שאפשר לפחות לדבר טלפונית.. תחזקו את הקשר והשותפות הפנימיים בשיחות טלפון..

יש, לענ"ד, צד טוב בכך שהוא ירגיש קצת שהוא זה שצריך לעודד אותך, ולא רק את אותו. זה בריא לגבר.. אבל במידה - לא ב"קיטורים", ביאוש, בשבירה, חלילה. בשיתוף.

ה' ישלם שכרכם ויתן לכם כח להתגבר.

[שמעתי על מישהו, לפני כמה שנים, אב להרבה ילדים שחזר שנה לשירות קבע כקצין בכיר, עפ"י  בקשת הצבא. נולדו לו שלישיה. ת"ח חשוב מאד אמר, שברור שזה שכר על זה...]

בס"ד

אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לעמוד בכזה ניסיון!

את גיבורה וענקית!

ואני באמת לא יודעת מה להגיד לך רק לשלוח ח"ח וחיבוק ענק

[אגב- תנסי אולי להכנס לפורום של נשואות בלבד הוא יהיה לך יעיל מאוד]

נשאר לי רק לקנא בך  כי אני אףפעם לא התגעגעתי,ראי בגעגוע משהו מאוד חיובי  וכמו  שנאמר בתגובה קודמת : הפכי זאת להכין לו הפתעות כמו: כיפה אוכל וכל מה שאת יודעת

אני ממש מבינה אותך..
דבר ראשון- זה הגיוני! זה טוב שאת מתגעגעת אליו, זה מראה עד כמה החיבור ביניכם חזק!!
אחרי השחרור את תרגישי כמה זה חישל אתכם בתור זוג וכמה זה תרם לאישיות שלכם!

מותר לבכות, זה קושי הגיוני, במיוחד ימי ראשון (הרי לא סתם אמרו שביזות יום א'..),
תנסי לחשוב מה יכול לעזור לך להתחיל את השבוע יותר טוב..
לי אישית היה הבדל תהומי אם השבוע היה נפתח כשאני במיטה והוא בא להגיד להתראות, או לעומת זאת שהייתי קמה ומספיקה לאכול איתו משהו קטן, ולהיפרד בנחת.. (כמובן זה תלוי בשעת היציאה שלו..)
בפרידה עצמה השתדלתי לא לבכות כדי לא לבאס אותו לגמרי..הרי גם הוא מסכן שהוא נפרד ממני..

השאלה ששאלת לגבי הקושי היא שאלה קשה..האם להראות לו? זה תלוי באופי שלכם.
הוא צריך לדעת שקשה לך!זה חשוב מאוד מאוד, מצד שני זה חשוב לא לבאס אותו יותר מידי.. צריך למצוא את האיזון שמתאים לכם..
אני אישית הייתי שולחת לו הודעת געגועים ומשתדלת שהיא לא תיראה יותר מידי דיכאונית,אלא עם סמיילים מחייכים וכמה שאני אוהבת אותו,  ואז היה לי כייף לקבל חזרה תשובה מעודדת ממנו.

תנסו אולי כל יום לסיים בשיחה אם אפשרי, או הודעה, ולעשות מין סיכום יום וכל אחד יגיד 3 דברים טובים שהיו היום..זה יכול לעודד.
בנוסף, תנסי למצוא לך תעסוקה שאת אוהבת, תחביבים, להיפגש עם חברות,גם באופן מאולץ ליצור דברים משמחים וכייפים. זה ממש ממש חשוב!!
(יש פורום נשות קבע בכיפה, לא כ"כ פעיל אבל שווה לך לנסות..)
בהצלחה!! וכל הכבוד!!

אני נשוי + 5 אז זה קצת שונה. אבל במסגרת העבודה אני יוצא לחו"ל בערך פעם בשנה לכמעט חודש, בלי חופשות סוף שבוע ואפטרים. ודאי שבשנים הראשונות לנישואין לא היינו מסוגלים לחשוב על זה, אבל גם היום זה קשה.

מה שאישתי דואגת לעשות - מעבר לעבודה/בית/ילדים וכד' זה להיות מוקפת כל הזמן במעטפת חברתית. אם זה שיעורים/חוגים/פעילויות נשים וכל מה שהדמיון מוכן לספק. וזו לא בריחה אלא יצירת רשת שמונעת נפילה.

בשבילנו כאשר קשה אני מעדיף שהיא תספר לי כדי שאני אוכל להשתתף בצערה - אמנם מרחוק, אבל בכל זאת.

לעומת זאת בכיינות (לא בכי) מקשה על ההתמודדות.

הכי חשוב שאת הזמן שהוא נמצא תמצו בכיוון של חיזוק הזוגיות והכיף של הביחד, וכשנפרדים אפשר להעניק אחד/ת לשני/ה מכתב/שוקולד/צ'ופר לא יקר אבל יקר ללב.

גם חשוב לשים לב אחרי השיחרור להשקיע בבנין הזוגיות כאילו רק עכשיו התחתנתם.

ועוד דבר - שמונה חודשים זה אמנם קצת זמן, אבל נראה לי לגיטימי לראות את זה כתקופה ארוכה כי הרגשות שלך לגיטימיות. וכל רגש שלך הוא לגיטימי, השאלה היא רק מה עושים איתו אחר כך אבל אין טעם להתכחש לרגשות.

מקוה שעזרתי ומאחל לך מכל הלב הצלחה במבחן הקשה והמדהים הזה.

ואי אפשר בלי ההקשר של התקופה:

אם יש לך את הכוחות לכך אפשר לשמר בנפש את הגעגועים הללו ולתעל אותם לציפיה לגאולה ובניין המקדש במהרה.

לקחו אותו ביום האחרון של ה7 ברכות.

כמעט שנה

היה מאוד קשה.. גם ימי ראשון. וכל השאר.

הייתי בוכה לו ואומרת לו שקשה לי.. מראה לו שאני מתגעגעת.

היינו מדברים כמעט בכל זמן פנוי.. והוא היה מתקשר אליי לפני השינה עד שהייתי נרדמת.

דווקא רציתי להתתבשל בגעגועים.. כדי לשמר את השניים שהם אחד אצלינו.. ולא לההפך לנשואה על הדף אבל התרגלה להיות מעין רווקה.

הייתי בבית כמה שיכולתי.. והרבה לילות או ישנתי אצל חברה או באו אליי.

אבל תמיד ידעו שאני צריכה את הזמן פרטיות.. של לדבר איתו.

זה היה קשה יותר ממה שחשבנו בתקופה של לפני החתונה.

תנסי להכין הפתעה קטנה לכל סוף שבוע (קטנטן לא חייב אפילו לעלות כסף)

פעם ארוחה/ משחק/ טיול / צ'ופר וכד'....  ותתמקדי בשמחה שתהיה לו כיגלה כל פעם מחדש מעשית... זה אולי יעסיק את המחשבות שלך.

עצה שלי: תכתבי לו מכתבים כמו פעם נייר ועט ותשפכי כל מה שהיית רוצה לומר לו או לעשות איתו אם היה לידך באותם רגעים ותביאי לו בסופ"ש - את תראי זה יעצים את הקשר ביניכם וגם תרגישו פחות פיספוס....

בהצלחה!! 

וואו אתן כאלה גיבורות.

תחזיקי מעמד בע"ה. ותדעי שכל עמ"י מודה לך שאת מאפשרת לבעלך לשרת את עמו.

יש פורום כזה בכיפה של נשות קבע או נשות חיילים. זה נראה לי קצת מעודד לדעת שיש עוד הרבה כאלה שמתמודודות עם אותו דבר.

כל הכבוד לך!

בס"ד

יותר זמן, אבל זה לא משנה.

התחתנו לפני שנתיים וחצי [וואלה פז"מ רציני....]. כשהתחתנו הוא היה בגבעתי [כבוד!]. חוזר סופ"שים [לפעמים אפטרים- ממש לפעמים] בהתחלה כמו שאת מתארת- כל יום ראשון היה משבר. כל שבת שסגרתי איתו והחזרה לבד [ולפעמים בתוספת כל מיני מחלות משונות שהייתי חוטפת בבסיסים ההוזיים האלה] ממש טמטמו אותי.

אבל התרגלתי.

והיינו כותבים אחד לשני פתקים. כל הזמן. הייתי דוחפת לו בתיק, בתפילין, בפיג'מה, באוכל, לא משנה. וגם הוא.

זה עזר מאוד.

היינו מדברים הרבה בטלפון- או סמסים.

כשהוא לא יכל- הייתי מטביעה את עצמי בעבודות, לימודים, חברות, מחשב, משפחה- רק לא להיות לבד. פינקתי את עצמי [ויש לציין שהוא ממש דירבן אותי לזה...]

אח"כ הגיע ההריון- ב"ה, והיה לי הריון קשה. עברתי לגור- בערך- אצל ההורים שלי. לא יכלתי להיות לבד בבית וגם ההורמונים חירפנו אותי... אחרי הלידה כבר לא הייתי מסוגלת- והוא עזב את גבעתי [ ] ועבר קל"ב. עכשיו עברנו דירה קרוב לבסיס, אבל עכשיו. שנתיים חייתי מסופ"ש לסופ"ש.

מה אני רוצה להגיד לך?

* מותר לך להרגיש כמו שאת מרגישה. געגוע זה טבעי ונרמאלי ובריא

* תפנקי את עצמך ואל תשקעי במרה שחורה... תשמרי הרבה כוחות למתי שהוא כן מגיע- ארוחה שווה, לצאת לאיזה מעיין, לשבת בגינה או במרפסת, סתם לשבת על הספה בחושך עם נרות ריחניים

* אני מבטיחה לך- קשה לו!! מאוד!!! אל תבכי כל היום- זה גם יוצר איזה שהוא חיץ בינו לבין המפקדים- הרי הוא רוצה לרצות אותך כמובן אבל יש לו מחוייבויות- הוא לא יכול לבקש יציאות כל הזמן...

* זה עובר, זה נגמר, זה לא לנצח!

ויש לכם זכות גדולה בדרך לגאולה

בהצלחה!

אם תרצי עוד דברים אישיים- בכיף, אני פה

כלומר כל פעם שהמפקד היה יוצא לאפטר.. הוא גם היה יוצא.. ישן איתי.. וחוזר למחרת עוד לפני המפקד.

עכשיו ב"ה הוא עושה שבוע שבוע... אבל היינו ככה שנה וגם השבוע הוא שם....

מה עושים? ממלאים את הזמן!!!!!!!

את עובדת? לומדת? מבלה עם חברות?? תעשי הכל בבת אחת.. תדחיקי מחשבות בתחילת השבוע...

תתחילי להכין שבת כמה שיותר מוקדם [עוזר לחשוב שהוא כבר יהיה....]

פעם בחודשיים תסעי אליו לבסיס [אם הוא אוהב הפתעות אז תדברי רק עם המפקד....]

תקני לעצמך צ'ופרים והפתעות

תעייפי את עצמך כדי שלא יהיה לך הרבה זמן לבד עד שתרדמי....

תתכנני דברים לסופש [אם שבת כבר מוכנה אולי תלכו לטייל ביום שישי?]

תשלחי לו מליון הודעות

תמצאי לך מישהי לבכות לה בשעות הקטנות של הלילה... [וגם סתם....]

תראי סירטונים מצחיקים של אורי חיזקיה או כל דבר אחר שאת אוהבת... [לא סרטים רומנטיים שעושים חשק לחיבוק...] תחפשי בדיחות באינטרנט

תעבי את הקרוואן שלכם- לצבוע קירות, לתלות תמונות, להכין מוביילים לקירות/חלונות, קולאז' מתמונות שלכם, מגנטים למקרר [גוזרים מגנטים של פרסומות שמקבלים בדואר ומדביקים על זה משפטים יפים עם ציורים משלך..], תכתבי לו מכתבים....

ותנסי, אם הוא יכול והוא לא בשטח כל הזמן.. שישלח לך הודעות בוקר טוב ולילה טוב כל יום זה הכי עוזר...

אני אחשוב על עוד דברים...

תהיי חזקה מתוקה את גיבורה והזמן יעבור לך מהר מהר מהר

[הנה כבר יום שלישי נגמר ויום רביעי זה כבר כמעט סופש...]

אני לא יכול ליעץ לך מהצד של הקושי מהבית, אלא מהצד של קצין צעיר ששבועיים אחרי החתונה חזר לשרות קרבי עם כל המשמעיות של זה ואישתו הטריה בוכה לו בטלפון שקשה לה והיא צודקת בהחלט !

זה הגיוני לחלוטין שאת מתגעגת, אוי אם זה לא היה כך..

אני גם זוכר שימי ראשון היו  השלב הקשה ביותר בתקופה הזאת ומלווים במשבר עמוק לפעמים כבר מסעודה שלישית התחיל הקושי.

לא טוב שהאישה בוכה לבעלה יותר מדי על הצער והקושי עם המרחק, אין ספק שזה מקשה מאד מאד על העבודה. ובודאות הוא לא יוכל להמשיך לשרת כך לאורך זמן. מצד שני אנחנו לא רובוטים ויש הרבה רגשות, אבל כן לנסות בשיחות הטלפון להתמקד בדברים השמחים ולא כל הזמן בקושי. הזמן עושה את שלו ומתרגלים לקושי.

לגבי שיחות הטלפון, לקבוע כלל שאין יום שלא מדברים! אפשר להתגבר על כל המשימות כולל שבוע מלחמה, מארבים ארוכים, פעילות מבצעית, וכו' . ואם הוא לא יכול לדבר או הולך לישון אחרייך אז שולח סמס  ב2 בלילה ובבוקר את רואה..

מניסיון אפשר תמיד להתמיד בזה אפילו אם נמצאים בפעילות אינטנסיבית מעבר לגדר המערכת !!. "אם רוצים מאד אפשר  תמיד" זה מושג שיודעים להגיד בצבא הרבה. יש חשיבות לטלפון הזה כל ערב הוא סוגר את החוויות של היום ולא משאיר משקעים או קשיים שאח"כ קשה לפורטם בסופ"ש.

לגבי הלבד בבית זה לא בושה לבקש מחברה לישון איתך או לישון אצל מישהי אחרת. אם אישתי ישנה חברה כמעט 5 חודשים בבית. כמובן שזאת צריכה להיות החברה הטובה ביותר ..

וחוצמזה זה לא בושה בכלל לבקש עזרה מאחרים עדיף מההורים, או אחים זה יותר קל, אבל כן שקשה ומתגעגים אפשרים להרים טלפון לאמא ולדבר איתה שעתיים פלוס. ובכלל להתמקד בדברים השמחים ולא בקושי. 

במסיבת שיחרור הודתי מקרב לב לחמי וחמותי שעזורו ותמכו באישתי לאורך כל הדרך למרות שגרנו איזה 140 ק"מ מהם, המשפחה יכולה לעזור המון המון לפעמים שני הצדדים מתבישים לעזור או לבקש עזרה , אז פשוט ליטול יוזמה ולהתקדם.

לתכנן מה עושים בסופ"ש שבוע שהוא מגיע , מרגישים אם זה הרבה יותר טוב אם מצליחים לנצל את הזמן של הביחד בסופ"ש כמו שרצינו ולא נמרח הזמן.

כמובן שלמעט בלהזמין אנשים לשבת, אין צורך להתנצל אנשים מבינים את זה אתם צריכים את הביחד .

"מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה חזקה" - זה  לרוב נכון מאד אם את רוצה שהוא יצליח את חייבת להיות חזקה, אחרת אי אפשר !!

גם לגביו יש מה לעשות דבר ראשון לדרוש ולקבל את כל הזכויות שמגיעות לו מהצבא לרבות התשמ"ש, והטבות נוספות ששיכולות מאד להקל, לנשואים הקרבים בהחלט מגיע יותר !

אם דברים לא זזים צריך ללחוץ על מחלקת הת"ש והמפקדים ולא להרפות רק כך הם מבינים. מנסיון !!

לא להתבייש לבקש לצאת חמשוש אם אפשר , גם אם החברים פותחים עיניים, חייל נשוי שמשקיע כל השבוע מגיע לו חמשוש בלי למצמץ.

וכמובן כמובן תמיד תמיד להפתיע כל פעם שמגיעים להביא משו, לא חייבים לשבור את כל החסכונות על שרשרת במגנוליה, מספיק ממתק קטן שאוהבים העיקר אם הרבה מחשבה מאחורה .

למרות שלא נראה אבל אפשר בהחלט להפוך את התקופה הזאת למינוף בזוגיות, אם חושבים על הדברים הנכונים..

נראה לי שיצא ארוך מדי, אבל זה בסדר , שיהיה הרבה בהצלחה ! ואל תתבישו לקבל עצות מאנשים שעברו את זה .לפעמים העצות טובות ולפעמים פחות . אתם תחליטו מה לקחת..

מה שלי עזר בתקופה ההיא היה פשוט לנסות לא לחשוב על זה כל היום. להיות כל הזמן עסוקה בדברים כדי שהגעגוע והקושי לא יהוו חלק נכבד מהיום שלי.

האמת שהיום כשאני מסתכלת על התקופה ההיא אני לא מבינה איך עמדתי בזה, אבל ה' נותן כוחות להתמודדויות האלה, ובע"ה גם את לאתביני אי עמדת בזה...

היתה לי חברה שהיתה באותו מצב כמוני, שבעלה היה בצבא אבל ההבדל ביננו היה שהיא פשוט כל הזמן היתה עסוקה במחשבות על בעלה, על הבדידות שלה ועל המסכנות שלה, ואז היה לה מאוד קשה והיא היתה בוכה המון. ואני לעומת זאת ניסיתי להנות עד כמה שאפשר... אמרתי לעצמי שאני רווקה נשואה. נהנית משני העולמות..

בהצלחה רבה עם המון כוחות!!!

אגב, מותר להראות לבעל שקשה! כמובן במידה אבל זה הגיוני וזה בסדר!!

ואם לא נעים לדבר איתו,

אז פשוט תתרגלי לרעש...

אז מן הסתם הוא עושה את זה לגמרי בחוסר מודעות, והוא ישמח שיאמרו לו אם מפריע.

פשוט לגשת אליו, לומר לו בחיוך שאתם נהנים לשמוע לפעמים את מה שהוא שומע, אבל לפעמים העוצמה קצת מפריעה לכם, ואוחי אם אפשר לשמוע באוזניות - זה יהיה מבורך.

קצת לא נעים ברגע הראשון, אבל הבעיה תיפתר בסוף.

וכמובן, תמשיכו לשמור איתו על יחסי שכנות חביבים ופתוחים גם אחר כך, כדי להראותלו שאין לכם בעיה איתו, אלא שמדובר רק במשהו נקודתי שרציתם לפתור.

אולי יש לו ירידה השמיעה ולכן לא שם לב שזה כ''כ חזק

😅 50/60 או יותר 80/90?

אם הוא מאד מבוגר אז לא הייתי פותחת את זה מולו גם אם הוא מאד סימפטי..

לנו יש רעש של סקסופון מהשכן..רוצה להתחלף?😜

בתחלה חשבנו שהיא שמה שירים, אבל הכל אותו קול. יש פלייליסט קבוע שכולל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, let it go, רק תפילה אשא, הלוליה hello silence my old friend, ועוד כמה קלאסיקות מלפני 15 שנה מינימום.

בעיקר בימי שישי או בערבים. אנחנו לא יכולים לצפות את זה. אם אלו היו שירי מסיבות אולי היה לנו יותר אומץ, אבל כרגע אנחנו לגמרי מתפדחים לדבר איתה על זה.

גם מה נעשה? בזמן שהיא שרה היא בטח לא תשמע דפיקות בדלת, ובזמן אחר זה לא קשור.

מצטרפת לשאלה.

אני משערת שיש לו ירידה בשמיעה ולכן הוא לא שם לב אפילו שזה כל כך גבוה. אם זה מאד מציק שווה לדפוק להתעניין בשלומו ליצור קשר נעים ואז בעדינות לעלות מודעות שלו לעניין. אולי יש לו מכשירי שמיעה ואיתם הוא יכול לשמוע בפחות ווליום? אולי לשמוע באוזניות? אולי בשעות שיותר נוחות?

זה שיח שצריך קודם להגיע ממקום חברי ומתעניין וממקום מכבד לנסות למצוא פתרון

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

הייתי נרשם פה עם ניק של אישה, מגיב קצת בפורום, מחכה להם שיבואו ומגיב להם עם פרסומת.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!

של 12 צעדים, היא נחשבת עם יעילות גבוהה.

תקבלי שם גם הזדהות וגם עזרה.

להתחיל מזה שלגלוש ולצפות

זה לא דבר נורא

ובכלל ספק אם זה כזה גרוע

ואז חמלה וקבלה עצמית

כבר משפר את איכות החיים

וזה בסדר שיש סודות

לא על כל דבר שעושים

מישהו צריך לדעת

ואז להמשיך עם הבנה איזה שינוי רוצים לעשות

ולחפש דרך עם יעדים ראליים

מישהי יודעת איך אני מגיעה למשתמשת פה?

איך מתייגים?

למשל "@ סיר לחץ" אבל בלי רווח בין השטרודל לשם המשתמש שאת מקלידה, ואז בוחרת מתוך הרשימה הנפתחת.

@סיר לחץ

לאתר של מאור קפלן. מניחה תמצאי מענה, כי עוסקת גם בנושא הזה.

מאור קפלן – עמוד 2 – להאיר מיניות בריאה

לחפש איזה חלל היא באה למלא.

ומתי את נתפסת לזה. כלומר, מתי יש לך צורך לברוח.

והכי חשוב אהבה וקבלה עצמית. גם במצב הקיים.

הרבה מאד מאד גברים

והרבה נשים

גם הם בצרה הזו.

אך הידיעה הזו טובה רק אם היא מחזקת, ולא להיפך חלילה.

ממליץ לך לא להתפתות מדברי מי שמטילה ספק עד כמה זה נורא. זה בפירוש נורא. אך יש תקווה, ומנסיון אישי - החיים הרבה יותר יפים אחרי שנגמלים.

מצויין שאת רוצה עזרה.

יהי ה' בעזרך.

אל נא תשנאי את עצמך, אך בהחלט כן תשתדלי לשנוא כמה שיותר את הטינופת. השנאה הזאת היא חשובה, ונובעת מאהבה גדולה לטוב.

בהצלחה אחות יקרה.

את שופטת את עצמך מאד לחומרה.

אמא לא טוב. אישה שהוא לא רצה.

זה לא.

זה נושא כאוב ועצוב ואת בעז''ה תצאי מיזה, אבל זה לא את. את אישה טובה.

בעיני לכל התמכרות יש גמילה. אומנם זה קשה להגיד ולעשות אבל נותן תקווה שזה אפשרי.

אנשים נגמרו מסמים קשים מאד, ממצבים חמורים מאד מאד.

בטוחה שאת גם יכולה. ואם היה לך מספיק כח לכתוב פה, תוכלי לאגור עוד כח ולטפל ולהיגמל ולסיים.

מאחלת לך טוב בעז''ה ♥️

קודם כל חיבוק ענק ענק.

ההתמודדות קשה מאוד ולא פשוטה

היא שקופה כי את מסתירה- אבל היא שם.

וכשאת מסתירה משהו- הקושי הוא גם על ההתמודדות וגם על ההסתרה, מנסיון...(רצית הזדהות 😉)

אני לא מחלקת ציונים כמה זה נורא וכמה לא. זה גם לא משנה

את עושה את מישהי אחרת עושה ב'.

זה לא בית משפט.

זה מספיק שזה משהו שלילי ואת מרגישה את ההשלכות ורוצה להיגמל.

כמה דברים

1. הכותרת. תחזקי את עצמך. תמצאי נקודות אור ויש המון. זה דבר אחד שלילי, משמעותי אבל אחד. אני בטוחה שיש המון, ועצם הרצון שלך מוכיח את זה. ממש תרשמי רשימה מפורטת של דברים שאובים בך.

2.חמלה. גם שעושים דבר שהוא נורא מותר לחנות ולחבק ולהכיל את עצמנו. הלקאה עצמית לא מקדמת אלא רק מובילה למעגל קסמים שבסופו נופלים שוב.

3.לזהות דפוס- את שמה לב אם הנפילה קוראים בזמן מסויים? לחץ, חרדה? או חשק מיני לא מסופק? את רוצה את מה ששם טכנית או מה שזה מספק לך?

לכל מה שתעשי פה יש התקדמות בנתיב שונה.

אם זה לחץ וחרדה- לטפל במקור.

אם זה חשק מיני טכני אמיתית רוב הבעלים רק מחכים שהאשה תרצה לשדרג את החיים הסודיים באספקט הזה, לאפשר בעדינות וחכמה להביא לידי כך.

חשוב לי לומר שאם אכן מתגלה דפוס התמכרותי שהוא התמכרות ממש, כדאי לחשוב על עזרה מקצועית.

דבר נוסף שחשוב לי לומר- זה לא צובע את כולך. למה את פוסלת את כולם- זו לא האשה שבעלי רצה זו לא האמא שמגיעה לילדים שלי. אם את נופלת בזה, אז את גם לא מקשיבה להם, מגדלת, מאכילה, מכבסת וכו'? את חברת יכולות הכישורים של אמא כי נפלת? זו עצת היצר הרע שרוצה לדרדר אותנו לתהום נצחית ולא מאפשר לנו לקום ולהמשיך. וזה בטוח לא נכון, טכנית.

העולם שלנו לא שחור ולבן. הטוב והרע משמשים בערבוביא.

ברכת ה' עלייך ומליון חיבוקים!

הוא צריך לדייק את עצמו באופן כללי מול אנשים ולהציב גבולות. ספויילר: לא תמיד זה יהיה נחמד לך.

שכן יעזור הכוונה של איש מקצוע. להרגיש שיש גב של איש מקצוע מול מניפולציות וסחיטות רגשיות חוזרות ונשנות, אל מול הצרכים הזוגיים והמשפחתיים שלנו.

פשוט, הוא לבד. לא מצב שבו הוא מנהל קונפליקט לחץ משני כיוונים.

אם תגיעו להסכמה ביניכם. תוכלו להציב את הגבול. ומותר עד ניתוק מוחלט.

על יעל זק''ש, מנהלת הפורום @נגמרו לי השמות

ממש לא מובן מאליו, משמח ומחמם את הלב, תודה רבה 🙏

אולי כדאי לבדוק גם את כרמי צור, נגוהות, מעלה מכמש ויישובים באזור בנימין. שווה לברר בכל מקום על חיי הקהילה, האופי התורני ורמת הביטחון בפועל. מאחלת לכם למצוא מקום שתרגישו בו באמת בבית ❤️

מכיר כמה מהם

ואני בטוח שיש רמות שונות של דוסיות וכיפיות

יש התיישבות צעירה, זה יותר סגנון צעיר ואחיד, קראוונים הרבה פעמים...

ויש יישובים 'ותיקים' יותר...

זה בא על חשבון נוחות וקרבה לערים, באיזורים 'מסוכנים' אם זה משהו שמטריד אתכם...

ממליצה לבדוק גם את כרמי צור וגוש עציון, יש שם יישובים עם קהילה תורנית ואווירה משפחתית ❤️

זהו יישוב "תורני פתוח" - חם ומשפחתי, עם גבעה סמוכה ובה 14 משפחות של חלוצים.

גיאוגרפית הוא "חור במרכז הארץ" - 40 דקות מירושלים, אריאל, פתח תקווה ולוד. 30 דקות ממודיעין. 15 דקות מעפרה.

המצב הבטחוני די רגוע בשלוש השנים האחרונות מאז פרוץ המלחמה. אין הרבה אירועים באזור. [מה שקרה בעין רייא, ליד נווה צוף, בערב יום הכיפורים הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והמטיילים חזרו למעיינות בהמוניהם].

מוזמנים להתייעץ בפרטי. אני כמעט לא כאן.

אם ככה כל הישובים ביו"ש נחשבים בסדר.