אולי כדאי להיאחז בכך שהוא באמת עושה מצוה גדולה בשביל עם ישראל. ושבטוח שכמו שאתם מקריבים מביתכם בשביל כלל-ישראל, כך הקב"ה יחזיר לכם בבית שמתאים לעם ישראל. וזה גם מובן, שבית שחושב על כך שהוא נותן בשביל עם ישראל, נטבע בו יותר האופי של עם ישראל, זה מרומם אותו ערכית גם לאח"כ.

את הזמן בינתיים למלא בתעסוקה ובלימוד, שיועילו גם לכך שבעלך ימצא אשה שמחה, וגם לתקופות שאח"כ, שתצטרכי לתפקד בתור בעלת-בית במשרה מלאה בעז"ה. תתמלאי עכשיו - זה יועיל לך לאח"כ..

לגבי הקושי - לענ"ד לא בהקצנה לאף צד. נכון מה שכתבת שאת לא יכולה "לשבור" אותו - אבל גם לא צריך "להציג" לגמרי הפוך..  אני חושב שיש מקום שתשתפי אותו, במתינות, ותחזקו אחד את השני בכך שהוא עושה דבר חשוב, בכך שאפשר לפחות לדבר טלפונית.. תחזקו את הקשר והשותפות הפנימיים בשיחות טלפון..

יש, לענ"ד, צד טוב בכך שהוא ירגיש קצת שהוא זה שצריך לעודד אותך, ולא רק את אותו. זה בריא לגבר.. אבל במידה - לא ב"קיטורים", ביאוש, בשבירה, חלילה. בשיתוף.

ה' ישלם שכרכם ויתן לכם כח להתגבר.

[שמעתי על מישהו, לפני כמה שנים, אב להרבה ילדים שחזר שנה לשירות קבע כקצין בכיר, עפ"י  בקשת הצבא. נולדו לו שלישיה. ת"ח חשוב מאד אמר, שברור שזה שכר על זה...]

בס"ד

אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לעמוד בכזה ניסיון!

את גיבורה וענקית!

ואני באמת לא יודעת מה להגיד לך רק לשלוח ח"ח וחיבוק ענק

[אגב- תנסי אולי להכנס לפורום של נשואות בלבד הוא יהיה לך יעיל מאוד]

נשאר לי רק לקנא בך  כי אני אףפעם לא התגעגעתי,ראי בגעגוע משהו מאוד חיובי  וכמו  שנאמר בתגובה קודמת : הפכי זאת להכין לו הפתעות כמו: כיפה אוכל וכל מה שאת יודעת

אני ממש מבינה אותך..
דבר ראשון- זה הגיוני! זה טוב שאת מתגעגעת אליו, זה מראה עד כמה החיבור ביניכם חזק!!
אחרי השחרור את תרגישי כמה זה חישל אתכם בתור זוג וכמה זה תרם לאישיות שלכם!

מותר לבכות, זה קושי הגיוני, במיוחד ימי ראשון (הרי לא סתם אמרו שביזות יום א'..),
תנסי לחשוב מה יכול לעזור לך להתחיל את השבוע יותר טוב..
לי אישית היה הבדל תהומי אם השבוע היה נפתח כשאני במיטה והוא בא להגיד להתראות, או לעומת זאת שהייתי קמה ומספיקה לאכול איתו משהו קטן, ולהיפרד בנחת.. (כמובן זה תלוי בשעת היציאה שלו..)
בפרידה עצמה השתדלתי לא לבכות כדי לא לבאס אותו לגמרי..הרי גם הוא מסכן שהוא נפרד ממני..

השאלה ששאלת לגבי הקושי היא שאלה קשה..האם להראות לו? זה תלוי באופי שלכם.
הוא צריך לדעת שקשה לך!זה חשוב מאוד מאוד, מצד שני זה חשוב לא לבאס אותו יותר מידי.. צריך למצוא את האיזון שמתאים לכם..
אני אישית הייתי שולחת לו הודעת געגועים ומשתדלת שהיא לא תיראה יותר מידי דיכאונית,אלא עם סמיילים מחייכים וכמה שאני אוהבת אותו,  ואז היה לי כייף לקבל חזרה תשובה מעודדת ממנו.

תנסו אולי כל יום לסיים בשיחה אם אפשרי, או הודעה, ולעשות מין סיכום יום וכל אחד יגיד 3 דברים טובים שהיו היום..זה יכול לעודד.
בנוסף, תנסי למצוא לך תעסוקה שאת אוהבת, תחביבים, להיפגש עם חברות,גם באופן מאולץ ליצור דברים משמחים וכייפים. זה ממש ממש חשוב!!
(יש פורום נשות קבע בכיפה, לא כ"כ פעיל אבל שווה לך לנסות..)
בהצלחה!! וכל הכבוד!!

אני נשוי + 5 אז זה קצת שונה. אבל במסגרת העבודה אני יוצא לחו"ל בערך פעם בשנה לכמעט חודש, בלי חופשות סוף שבוע ואפטרים. ודאי שבשנים הראשונות לנישואין לא היינו מסוגלים לחשוב על זה, אבל גם היום זה קשה.

מה שאישתי דואגת לעשות - מעבר לעבודה/בית/ילדים וכד' זה להיות מוקפת כל הזמן במעטפת חברתית. אם זה שיעורים/חוגים/פעילויות נשים וכל מה שהדמיון מוכן לספק. וזו לא בריחה אלא יצירת רשת שמונעת נפילה.

בשבילנו כאשר קשה אני מעדיף שהיא תספר לי כדי שאני אוכל להשתתף בצערה - אמנם מרחוק, אבל בכל זאת.

לעומת זאת בכיינות (לא בכי) מקשה על ההתמודדות.

הכי חשוב שאת הזמן שהוא נמצא תמצו בכיוון של חיזוק הזוגיות והכיף של הביחד, וכשנפרדים אפשר להעניק אחד/ת לשני/ה מכתב/שוקולד/צ'ופר לא יקר אבל יקר ללב.

גם חשוב לשים לב אחרי השיחרור להשקיע בבנין הזוגיות כאילו רק עכשיו התחתנתם.

ועוד דבר - שמונה חודשים זה אמנם קצת זמן, אבל נראה לי לגיטימי לראות את זה כתקופה ארוכה כי הרגשות שלך לגיטימיות. וכל רגש שלך הוא לגיטימי, השאלה היא רק מה עושים איתו אחר כך אבל אין טעם להתכחש לרגשות.

מקוה שעזרתי ומאחל לך מכל הלב הצלחה במבחן הקשה והמדהים הזה.

ואי אפשר בלי ההקשר של התקופה:

אם יש לך את הכוחות לכך אפשר לשמר בנפש את הגעגועים הללו ולתעל אותם לציפיה לגאולה ובניין המקדש במהרה.

לקחו אותו ביום האחרון של ה7 ברכות.

כמעט שנה

היה מאוד קשה.. גם ימי ראשון. וכל השאר.

הייתי בוכה לו ואומרת לו שקשה לי.. מראה לו שאני מתגעגעת.

היינו מדברים כמעט בכל זמן פנוי.. והוא היה מתקשר אליי לפני השינה עד שהייתי נרדמת.

דווקא רציתי להתתבשל בגעגועים.. כדי לשמר את השניים שהם אחד אצלינו.. ולא לההפך לנשואה על הדף אבל התרגלה להיות מעין רווקה.

הייתי בבית כמה שיכולתי.. והרבה לילות או ישנתי אצל חברה או באו אליי.

אבל תמיד ידעו שאני צריכה את הזמן פרטיות.. של לדבר איתו.

זה היה קשה יותר ממה שחשבנו בתקופה של לפני החתונה.

תנסי להכין הפתעה קטנה לכל סוף שבוע (קטנטן לא חייב אפילו לעלות כסף)

פעם ארוחה/ משחק/ טיול / צ'ופר וכד'....  ותתמקדי בשמחה שתהיה לו כיגלה כל פעם מחדש מעשית... זה אולי יעסיק את המחשבות שלך.

עצה שלי: תכתבי לו מכתבים כמו פעם נייר ועט ותשפכי כל מה שהיית רוצה לומר לו או לעשות איתו אם היה לידך באותם רגעים ותביאי לו בסופ"ש - את תראי זה יעצים את הקשר ביניכם וגם תרגישו פחות פיספוס....

בהצלחה!! 

וואו אתן כאלה גיבורות.

תחזיקי מעמד בע"ה. ותדעי שכל עמ"י מודה לך שאת מאפשרת לבעלך לשרת את עמו.

יש פורום כזה בכיפה של נשות קבע או נשות חיילים. זה נראה לי קצת מעודד לדעת שיש עוד הרבה כאלה שמתמודודות עם אותו דבר.

כל הכבוד לך!

בס"ד

יותר זמן, אבל זה לא משנה.

התחתנו לפני שנתיים וחצי [וואלה פז"מ רציני....]. כשהתחתנו הוא היה בגבעתי [כבוד!]. חוזר סופ"שים [לפעמים אפטרים- ממש לפעמים] בהתחלה כמו שאת מתארת- כל יום ראשון היה משבר. כל שבת שסגרתי איתו והחזרה לבד [ולפעמים בתוספת כל מיני מחלות משונות שהייתי חוטפת בבסיסים ההוזיים האלה] ממש טמטמו אותי.

אבל התרגלתי.

והיינו כותבים אחד לשני פתקים. כל הזמן. הייתי דוחפת לו בתיק, בתפילין, בפיג'מה, באוכל, לא משנה. וגם הוא.

זה עזר מאוד.

היינו מדברים הרבה בטלפון- או סמסים.

כשהוא לא יכל- הייתי מטביעה את עצמי בעבודות, לימודים, חברות, מחשב, משפחה- רק לא להיות לבד. פינקתי את עצמי [ויש לציין שהוא ממש דירבן אותי לזה...]

אח"כ הגיע ההריון- ב"ה, והיה לי הריון קשה. עברתי לגור- בערך- אצל ההורים שלי. לא יכלתי להיות לבד בבית וגם ההורמונים חירפנו אותי... אחרי הלידה כבר לא הייתי מסוגלת- והוא עזב את גבעתי [ ] ועבר קל"ב. עכשיו עברנו דירה קרוב לבסיס, אבל עכשיו. שנתיים חייתי מסופ"ש לסופ"ש.

מה אני רוצה להגיד לך?

* מותר לך להרגיש כמו שאת מרגישה. געגוע זה טבעי ונרמאלי ובריא

* תפנקי את עצמך ואל תשקעי במרה שחורה... תשמרי הרבה כוחות למתי שהוא כן מגיע- ארוחה שווה, לצאת לאיזה מעיין, לשבת בגינה או במרפסת, סתם לשבת על הספה בחושך עם נרות ריחניים

* אני מבטיחה לך- קשה לו!! מאוד!!! אל תבכי כל היום- זה גם יוצר איזה שהוא חיץ בינו לבין המפקדים- הרי הוא רוצה לרצות אותך כמובן אבל יש לו מחוייבויות- הוא לא יכול לבקש יציאות כל הזמן...

* זה עובר, זה נגמר, זה לא לנצח!

ויש לכם זכות גדולה בדרך לגאולה

בהצלחה!

אם תרצי עוד דברים אישיים- בכיף, אני פה

כלומר כל פעם שהמפקד היה יוצא לאפטר.. הוא גם היה יוצא.. ישן איתי.. וחוזר למחרת עוד לפני המפקד.

עכשיו ב"ה הוא עושה שבוע שבוע... אבל היינו ככה שנה וגם השבוע הוא שם....

מה עושים? ממלאים את הזמן!!!!!!!

את עובדת? לומדת? מבלה עם חברות?? תעשי הכל בבת אחת.. תדחיקי מחשבות בתחילת השבוע...

תתחילי להכין שבת כמה שיותר מוקדם [עוזר לחשוב שהוא כבר יהיה....]

פעם בחודשיים תסעי אליו לבסיס [אם הוא אוהב הפתעות אז תדברי רק עם המפקד....]

תקני לעצמך צ'ופרים והפתעות

תעייפי את עצמך כדי שלא יהיה לך הרבה זמן לבד עד שתרדמי....

תתכנני דברים לסופש [אם שבת כבר מוכנה אולי תלכו לטייל ביום שישי?]

תשלחי לו מליון הודעות

תמצאי לך מישהי לבכות לה בשעות הקטנות של הלילה... [וגם סתם....]

תראי סירטונים מצחיקים של אורי חיזקיה או כל דבר אחר שאת אוהבת... [לא סרטים רומנטיים שעושים חשק לחיבוק...] תחפשי בדיחות באינטרנט

תעבי את הקרוואן שלכם- לצבוע קירות, לתלות תמונות, להכין מוביילים לקירות/חלונות, קולאז' מתמונות שלכם, מגנטים למקרר [גוזרים מגנטים של פרסומות שמקבלים בדואר ומדביקים על זה משפטים יפים עם ציורים משלך..], תכתבי לו מכתבים....

ותנסי, אם הוא יכול והוא לא בשטח כל הזמן.. שישלח לך הודעות בוקר טוב ולילה טוב כל יום זה הכי עוזר...

אני אחשוב על עוד דברים...

תהיי חזקה מתוקה את גיבורה והזמן יעבור לך מהר מהר מהר

[הנה כבר יום שלישי נגמר ויום רביעי זה כבר כמעט סופש...]

אני לא יכול ליעץ לך מהצד של הקושי מהבית, אלא מהצד של קצין צעיר ששבועיים אחרי החתונה חזר לשרות קרבי עם כל המשמעיות של זה ואישתו הטריה בוכה לו בטלפון שקשה לה והיא צודקת בהחלט !

זה הגיוני לחלוטין שאת מתגעגת, אוי אם זה לא היה כך..

אני גם זוכר שימי ראשון היו  השלב הקשה ביותר בתקופה הזאת ומלווים במשבר עמוק לפעמים כבר מסעודה שלישית התחיל הקושי.

לא טוב שהאישה בוכה לבעלה יותר מדי על הצער והקושי עם המרחק, אין ספק שזה מקשה מאד מאד על העבודה. ובודאות הוא לא יוכל להמשיך לשרת כך לאורך זמן. מצד שני אנחנו לא רובוטים ויש הרבה רגשות, אבל כן לנסות בשיחות הטלפון להתמקד בדברים השמחים ולא כל הזמן בקושי. הזמן עושה את שלו ומתרגלים לקושי.

לגבי שיחות הטלפון, לקבוע כלל שאין יום שלא מדברים! אפשר להתגבר על כל המשימות כולל שבוע מלחמה, מארבים ארוכים, פעילות מבצעית, וכו' . ואם הוא לא יכול לדבר או הולך לישון אחרייך אז שולח סמס  ב2 בלילה ובבוקר את רואה..

מניסיון אפשר תמיד להתמיד בזה אפילו אם נמצאים בפעילות אינטנסיבית מעבר לגדר המערכת !!. "אם רוצים מאד אפשר  תמיד" זה מושג שיודעים להגיד בצבא הרבה. יש חשיבות לטלפון הזה כל ערב הוא סוגר את החוויות של היום ולא משאיר משקעים או קשיים שאח"כ קשה לפורטם בסופ"ש.

לגבי הלבד בבית זה לא בושה לבקש מחברה לישון איתך או לישון אצל מישהי אחרת. אם אישתי ישנה חברה כמעט 5 חודשים בבית. כמובן שזאת צריכה להיות החברה הטובה ביותר ..

וחוצמזה זה לא בושה בכלל לבקש עזרה מאחרים עדיף מההורים, או אחים זה יותר קל, אבל כן שקשה ומתגעגים אפשרים להרים טלפון לאמא ולדבר איתה שעתיים פלוס. ובכלל להתמקד בדברים השמחים ולא בקושי. 

במסיבת שיחרור הודתי מקרב לב לחמי וחמותי שעזורו ותמכו באישתי לאורך כל הדרך למרות שגרנו איזה 140 ק"מ מהם, המשפחה יכולה לעזור המון המון לפעמים שני הצדדים מתבישים לעזור או לבקש עזרה , אז פשוט ליטול יוזמה ולהתקדם.

לתכנן מה עושים בסופ"ש שבוע שהוא מגיע , מרגישים אם זה הרבה יותר טוב אם מצליחים לנצל את הזמן של הביחד בסופ"ש כמו שרצינו ולא נמרח הזמן.

כמובן שלמעט בלהזמין אנשים לשבת, אין צורך להתנצל אנשים מבינים את זה אתם צריכים את הביחד .

"מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה חזקה" - זה  לרוב נכון מאד אם את רוצה שהוא יצליח את חייבת להיות חזקה, אחרת אי אפשר !!

גם לגביו יש מה לעשות דבר ראשון לדרוש ולקבל את כל הזכויות שמגיעות לו מהצבא לרבות התשמ"ש, והטבות נוספות ששיכולות מאד להקל, לנשואים הקרבים בהחלט מגיע יותר !

אם דברים לא זזים צריך ללחוץ על מחלקת הת"ש והמפקדים ולא להרפות רק כך הם מבינים. מנסיון !!

לא להתבייש לבקש לצאת חמשוש אם אפשר , גם אם החברים פותחים עיניים, חייל נשוי שמשקיע כל השבוע מגיע לו חמשוש בלי למצמץ.

וכמובן כמובן תמיד תמיד להפתיע כל פעם שמגיעים להביא משו, לא חייבים לשבור את כל החסכונות על שרשרת במגנוליה, מספיק ממתק קטן שאוהבים העיקר אם הרבה מחשבה מאחורה .

למרות שלא נראה אבל אפשר בהחלט להפוך את התקופה הזאת למינוף בזוגיות, אם חושבים על הדברים הנכונים..

נראה לי שיצא ארוך מדי, אבל זה בסדר , שיהיה הרבה בהצלחה ! ואל תתבישו לקבל עצות מאנשים שעברו את זה .לפעמים העצות טובות ולפעמים פחות . אתם תחליטו מה לקחת..

מה שלי עזר בתקופה ההיא היה פשוט לנסות לא לחשוב על זה כל היום. להיות כל הזמן עסוקה בדברים כדי שהגעגוע והקושי לא יהוו חלק נכבד מהיום שלי.

האמת שהיום כשאני מסתכלת על התקופה ההיא אני לא מבינה איך עמדתי בזה, אבל ה' נותן כוחות להתמודדויות האלה, ובע"ה גם את לאתביני אי עמדת בזה...

היתה לי חברה שהיתה באותו מצב כמוני, שבעלה היה בצבא אבל ההבדל ביננו היה שהיא פשוט כל הזמן היתה עסוקה במחשבות על בעלה, על הבדידות שלה ועל המסכנות שלה, ואז היה לה מאוד קשה והיא היתה בוכה המון. ואני לעומת זאת ניסיתי להנות עד כמה שאפשר... אמרתי לעצמי שאני רווקה נשואה. נהנית משני העולמות..

בהצלחה רבה עם המון כוחות!!!

אגב, מותר להראות לבעל שקשה! כמובן במידה אבל זה הגיוני וזה בסדר!!

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

הכלבים שניהם בלי שבב, בסבירות גבוהה, ברחו מאיזה כפר ערבי.

עברו להסגר, לוודא שלא חולים בכלבת.

בתקווה שיהיה אפשר לאמץ אותם לאחר מכן

אבל בלי תעודות, הם לא שווים יותר מסתם כלב.

ולכלב משוטט אין תעודות בדר"כ.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

כל אחד שמח במשהו אחר, אבל כדי לדעת מה משמח את השני דרושה הקשבה הדדית ופתיחות להגיד מה באמת משמח.

יש כאלה שישמח אותם מתנה ויש כאלה שזה יעצבן אותם (כי בזבוז כסף/ כי אני לא צריך את זה/ כי מיותר בעיני...) יש כאלה שימחו לקבל כוס קפה (למיטה?) ויש כאלה ששונאים קפה או  אוהבים רק את זה שהם מכינים וכו'...

לכן א'. לא להקיש שאם חבר קנה לאישתו תכשיט חדש והיא היתה בעננים זה אומר שגם אישתך תשמח בכזה דבר.

ב'. מה שמשמח אותך לקבל או לתת, לא בהכרח משמח גם את השני/ה.

אנשים שונים אוהבים וצריכים דברים שונים. ע"ע 5 שפות האהבה.

ג. הייתי מחלקת בין מטלות בבית וטיפול בילדים שבהן מתחלקים כל אחד לפי מה שמתאים לבין חיזור ונתינה מעבר לרגיל כדי להוסיף אהבה. לדעתי הבלבול בין הדברים גורם להרבה מתחים של: אבל עשיתי כל כך הרבה (שטפתי/ קמתי/ סידרתי/כיבסתי...) איך זה שהיא עדיין לא שמחה איתי/ כועסת עלי/ מרוחקת ממני?... אולי כי אין בעיניה (או בעיניו) קשר בין דברים שצריך לעשות לבין אהבה. (שזה גם קצת נכנס לעניין שפות האהבה, אבל לא בהכרח.)

בהצלחה רבה. כיף שמחפשים מה משמח את השני. אבל לא צריך לחפש רחוק. לדעתי, אפשר פשוט לשאול ולדבר על זה כמה וכמה פעמים בחיים. זה דברים שמשתנים כל הזמן.

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏