מיועד בעיקר אך לא רק, למי שקרא את שאר ספריו של שיינפלד - ולפני זה, למי שקרא את הספר עצמו
מה דעתכם על הספר? מבחינת האיכות - התקדם והשתפר מאז הספרים הקודמים?
העלילה? פחות נמתחת מב"מים שאין הם סוף"? יותר מותחת ומעניינת?
הנושא - התחברתם אליו? נשאבתם למחשבות בעקבות הספר?
רמת הכתיבה - השתפרה?
צניעות - הפריע לכם הנקודות הבעייתיות בספר? התאכזבתם קצת לאור העובדה שמדובר בסופר דתי ור"מ בישיבה או שאתם זורמים עם זה וחושבים שהוא עצר בדיוק בגבול?
סוף - מרוצים מהסוף? מעוצבנים?
[זהירות ספויילרים מכאן ועד הסוף!!!]
בנוגע לדמויות - חשתם שהוא בנה את הדויות טוב? יוני נראה לכם אמין? העקשנות שלו נראית לכם נורמאלית? הדמות שלו מספיק עגולה ומפותחת?
עילית - מה דעתכם עליה? נגעלים מהעמדת הפנים שלה במשך חצי מהספר או שדווקא מבינים אותה? (מעניין יהיה לראות את ההבדל בין מה בנים חושבים כאן לבין מה בנות חושבות...).
ערן - למרות היותו דמות צדדית, מה חשתם לגביו?
כל הדמויות הלא סגורות בספר, שעברם, ההווה שלהם וגם העתיד, נשאר פתוח - מה דעתכם על זה? לא הייתם רוצים לדעת מה באמת קרה עם ירוחם? לא הייתם רוצים להבין מה עבר על יוני באותו יום בגיל שלוש?
המשפחה של יוני - אהבתם את ה"משבצת" שנטל כל אחד מהמשפחה או שזה נראה לכם צפוי מידי?
מבחינה דתית - שוב, אני חוזר לבעיית הצניעות - איך הסתדרתם איתה? ועם העובדה שלינדזי גויה? ובכלל, עם כל העובדה שהספר למעשה נכתב לקהל יעד חילוני וככזה לא פוחד לפרוץ גבולות שנראה לי שסופר דתי אחר לא היה פורץ (שפה קלוקלת בחלק מהמכתבים שנשלחים באתר וכו'...). האם אתם חושבים ששינפלד פסע כאן בין הטיפות או עבר את הגבול - ואם כן, באיזו מידה?
הרעיון שמאחורי הספר - התחברתם אליו? התחלתם לחשוב פתאום על משמעות ה"בדידות"?
ולסיום - משהו שהזכרתי כבר למעלה - הסתדרתם עם הסוף הדי פתוח (אם כי סגור חלקית) של הספר או שהוא השאיר אתכם עם חור ענק?
אני אראה את התגובות שיגיבו אנשים ובהמשך אגיב בעצמי לשאלות שלי...
יום טוב!
