כולנו מכירים את הפסוק במיכה:
אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְהוָה אוֹר לִי.
כלומר, רבש"ע הוא המאיר אותנו, גם אם נפלתי - אני אשוב ואקום, ולכן לאוייבי המפילים אותי אין סיבה לשמוח בנפילתי. אבל האם זה כך גם במישור הכללי והלאומי ולא רק במישור האישי והפרטי?
אנחנו קוראים במגילת איכה:
תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף יְהוָה פָּלִיט וְשָׂרִיד אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם.
אם נקח את האותיות מ', ו', ע' ו-ד' בעברית, נגלה וריאציות מסויימות שמובילות אותנו לתשובה לשאלה לעיל.
אדם מועד, כלומר, נופל.
למה הוא מועד? כי הוא מועד (בפתח תחת השו"א), כלומר, מוחזק. "אדם מועד לעולם" (משנה בבא קמא ב, ו).
אחרי שהוא מועד, הוא דומע, מכיוון שהמעידה כאבה לו.
כאשר הוא דומע, הוא תמה מדוע הוא מעד מלכתחילה.
אחר שהוא מבין מדוע הוא מעד, הוא מודע לסיבה.
כאשר הוא מודע, הוא מסוגל לתקן אותה ואז הוא עומד.
אחרי כן הוא הופך להיות עמוד לאחרים, כלומר, מחזיק אותם ותומך בהם.
אחרי כל השלבים האלה, הוא נהיה שוב מועד. אבל הפעם הוא מועד אחר. הוא מועד של זמן, של "מועדים לשמחה".
מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. מכיוון שחטאנו, מעדנו - אנו בחורבן. ביהמ"ק לא בידינו. הר הבית לא בידינו, הוא בידי הוואקף. אבל יש לנו הבטחה א-לוקית של דוד מלכנו ע"ה. "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". למה רבש"ע יקום וירחם עלינו? כי בא מועד. כי מעדנו, עברנו את כל השלבים והפכנו להיות מועדים מלשון שמחה וששון.
שנזכה שכל המעידות והנפילות, הן הפרטיות והן הכלליות, תהפוכנה לשמחה ולגאולה שלמה בבחינת מועד. 
שב"ש וצום מועיל.
הד"ת הוא מהרב שמואל מורנו שיחיה, אחיו של גיבור ישראל עמנואל מורנו הי"ד שנהרג במלחמת לבנון השנייה.
הד"ת לע"נ סבי סעדיה בן רומיה הכ"מ.
