כפי שזה מתואר מדובר במחלת נפש ולא בסתם תכונת אופי. ומחלות לא קשה לאבחן.

מה שהכי חשוב לאבחן זה אם את אוהבת אותו, אל תתחתני בלי אהבה.

זה הכי חשוב. ואם הוא יאהב אותך ואת אותו אז גם תכונה גרועה כזו או אחרת לא תטה את הכף.

הסר דאגה מליבך- בעז"ה לא אתחתן בלי אהבה.  זה גם נראה לי בלתי אפשרי. אבל לא חשוב...

וכן, קמצנות מדאיגה אותי. בין יתר הדאגות שלי לסטיות אפשריות אצל בן אדם. והעליתי ספציפית את הנקודה הזאת, כי עליה דשתי רבות היום. אך באותה מידה אני יכולה לשלוף עוד נקודות מדאיגות- כמו אלימות פיזית , אלימות מילולית שלא פחות חמורה, אובססיות נסתרות שא"א לעלות עליהן לפני, אא"כ חבר ידליף (כמו פרפקציוניסטיות כפייתית- ליטול ידיים מאה פעמים שמא שגה במשהו וכן על זה הדרך) ה' ישמרני מכאלה דברים.

אבל אם כבר הלכתי על קמצנות- אז בוא נפתח את זה: קמצנות מאמללת את הבנאדם תחילה מבחינה חומרית, ומסיימת בנפש:

~ חסך כפייתי ברווחה בסיסת- כמו הדוגמא של המונית לאשה יולדת

~ חישוב וקטנוניות בדברים הקטנים- חישוב על האגורות הקטנות

~ קמצנות בפינוקים- שמאוד מגוונים את החיים והופכים אותם לכייפים (החל ממזגן בשעות החמות של היום ועד לשוקולד סתם ככה כי בא לי)

~ עד לחסכון של אוכל מהפה

~ חסכון בצרכים רפואיים

כמו שאלעד אמר- זאת מחלת נפש. אבל זה לא הופך את זה לניכר לעין! מחלת נפש יכולה גם להיות פחד אימים מחושך. עכשיו לך תעלה על זה בדייטים...

קמצנות זאת סכנה. ולכן שאלתי.

[מישהו כאן קורא עיתון נשים של מקור ראשון? בדיוק היה שם כתבה על חולי קמצנות. וסופר שם על האשה העשירה בעולם, והקמצנית בעולם: חיה לפני מאה שנים בערך, ולמרות שהיתה העשירה בעולם- הלכה בסחבות, אכלה מפחים ברחוב, וכשהבן שלה שבר את הרגל,- היא התעקשה לטפל בו לבדה ולא לשלם לבי"ח. ובסוף היו צריכים לכרות לו אותה!]

יש אלפי סיפורים בעולם על אנשים עם כל מיני בעיות.

כשהולכים לדייט כדאי קודם כל לבוא בצורה חיובית, ולא לחפש בעיות.

רוב האנשים הם נורמאלים. כדאי לברר על אדם אצל חבריו או קרובי משפחתו,

ומלבד זאת בחברה שלנו יוצאים לכמה פגישות לפני, מכירים אחד את השני

ואם רואים התנהגות מוזרה כדאי לברר את העניין לעומק.

גם האישה שאיתה דיברת ידעה על הבעיה לפני, פשוט היתה לה תמימות לחשוב שהיא תוכל לשנות אותו.

וזו טעות כמובן להתחתן עם מישהו ולחשוב שהוא ישתנה- צריך להיות שלמים עם בן הזוג כמו שהוא.

נכון שהיו הרבה אנשים שלא ראו בעיה והיא התגלתה לאחר הנישואין, אז מסתבר שיש דברים

שצריך גם להשאיר להשגחה העליונה, ואם הוא מחליט להעמיד אותנו בניסיון כלשהו כנראה שיש לו סיבה לזה

שעלומה מאיתנו.

העיקר הוא להתפלל לזיווג הנכון ובעז"ה תראי ישועות.

ולא להסתבך עם איזו מפלצת היא להכיר היטב לפני שמתחתנים.

צריך להפגש במגוון של מצבים, ברחוב, בבית קפה, במסעדה, ביציאה לקניות, בטיולים, בפארקים וכו'

צריך לבחון את כל העובדות אודות השכלה, עבודה, שירות צבאי, השקפות, טעם ספרותי, התמצאות כללית, יחסי משפחה וכדומה.

לא להתעלם מחולשות, לבחון תגובות לתסכול ולאי שביעות רצון, לראות איך הוא שמח או איך הוא עצוב.

צריך לתת לדברים זמן. אין מה למהר.

אפשר להחליט תוך פגישה אחת אם זה לא מתאים, אבל צריך הרבה פגישות בכדי לדעת אם זה כן.

אתה באמת חושב שניתן לאהוב, אהבה אמיתית מהכרות של מספר חודשים? חצי שנה? שנה?

כמה זוגות הולכים היום לפי "ההדרכה" הזו(הרוב) ומגלים לארח מספר שנים שלא היתה כאן באמת אהבה?

הגישה ה"רומנטית" הפופוליסטית הזו הפילה הרבה חללים, לתשומת ליבך.

יותר נכון לבדוק מה הסיכוי שהם יוכלו לבנות ולפתח אהבה ביניהם, קרי בדיקת היתכנות בהשקפות, ציפיות וקשר רגשי.

היום יצא לך לדבר עם אשה שבעלה חולה בקמצנות..

אולי מחר יצא לך לדבר עם מישהי שבעלה פזרן חסר תקנה ואין כסף בבית..

יום אחר, עם מישהי שבעלה עצבני,

מישהי שבעלה כעסן וכו' וכו' (עייני בספר אורחות צדיקים - יש שם רשימה שלמה...)

ובסוף מישהו עוד יגיד, שיצא לו להיפגש עם מישהי מלאת חרדות וחשדנויות מכל תנועה שהוא עושה שמא יש לו משהו....

לענ"ד - לא זו הדרך.

זה טבעי שבנות חוששות - האם מי שיתחתנו איתו יהיה "בסדר", יהיה טוב איתו?

אבל היום, מרוב ששומעים כל מיני דברים מכל מיני כיוונים, זה עצמו לפעמים יוצר בעיות. לעיתים אשה רואה התנהגות אצל בעלה, ולהיפך, ישר "מאבחנים"...

לא צריך "לשמוע" יותר מידי - ולא להרבות בחששות באופן מופרז.

צריך לברר באופן סביר על האדם שמעוניינים להכיר, ממי שמכירים אותו היטב; אפשר לברר במיוחד על דברים שחשובים לברר ספציפית, אח"כ להכיר כשנפגשים - ולא לפחד יותר מידי...

רוב האנשים שמכירים באפן כזה, אחראי, הם נורמליים. ואם יש כל מיני דברים במהלך החיים, עובדים עליהם. אף אחד אינו מושלם.

קודם כל למי שיש סלידה מסוימת מתכונה הוא ישר יזהה אותה. לי למשל, מאד קשה עם אנשים שטלתניים אפילו עם נטייה לשטלתנות . כל אדם שמדבר איתי או אני נמצאת בקרבתו יותר משעה ולפעמים פחות אני כבר יודעת לדרג אותו ב"מדד השטלתנות" שלי.

דבר נוסף, בדייטים אפשר להטות את השיחות על נושאים שבדר"א תוכלי "להוציא" ממנו בסיפורי היום- יום איזה אדם הוא.

לפעמים אפשר לספר על סיפור ששמעת או למשל שהיית במכולת והתלבטת האם לקנות משהו בגלל המחיר וכו'...

בגדול כדאי לדעת הקמצנות זו קצת תכונה גברית (מפי רב שעוסק בענינים אלא) ובר"כ הבעל יותר חסכן מאשתו (כמובן שיש חריגים).

כשהקשר מתקדם אפשר פשוט לשאול בצורה עדינה ולדבר על העניין.

יש קמצנים שלא מודעים למצבם ומהם יותר קל להוציא.

בגדול דברים כאלה פשוט "מגלים" מסיפורים תמימים מחיי היום- יום.

שתלטן וגו'

ניסיתי לגייס את כל שאריות הידע בכיתה י' בלשון.......

בס"ד

ואת שמעת רק צד אחד- צריך לשמוע את שני הצדדים...

אולי גם האישה ההיא [לא יודעת, אין לי מושג] גם יש לה איזה "דפקט" [סליחה על הביטוי] שהיא כמובן לא אמרה לך אותו?

לפני שמתחתנים חושבים שעכשיו אני מכיר את האדם המושלם ביותר בעולם שאין לו שום מגרעות, וזה בטח יעזור לפתור את המגרעות שלי. אחרי חתונה, מגלים שלא רק שהמגרעות שלי לא נעלמו, אלא אני צריכה ללמוד להתמודד עם מגרעות של אדם אחר....

[שהוא, למרות הכל, הטוב ביותר עבורי]
 

וכמו שכתבו לך- יש מספיק צרות ומחלות נפש בעולם. אולי מה שמדאיג אותך שזה נראה "כאילו " נורמלי- רק קמצן...אבל כמו שאת שמת לב מהר לזה שזה מוגזם, רק דרך הסיפורים של האישה אז תאמיני לי בפגישות עולים דברים כאלה ושמים לב. לכן גם מביאים אותו קצת למשפחה, הוא נצא שבת שלמה עם המשפחה ואת רואה אותו באינטרקציה עם בני אדם נוספים. לבירורים לדעתי אין הרבה ערך בקטע הזה. אל תדאגי- דברים כאלה חריגים את תזהי. וגם האישה הזו זיהתה שהוא קמצן ובחרה בו (בתקווה לשנות אותו אבל לא הלך לה)

קמצנות זו לא התכונה שממוקמת בראש רשימת התכונות הבלתי נסבלות מבחינתי (כמו אהבה אחישנה- אני לא סובלת ציניות. זה בראש.) אך היא קיימת. תכונה מגעילה. אך  אתמול נתקלתי במקרה חריג שלה. ולכן אותה העליתי. אגב, אף אחד מהבחורים הרבים איתם כבר נפגשתי- לא "ירד" בגלל קמצנות.

יש דברים יותר קריטיים לברר... (בתור התחלה כמובן) [אבל פתאום אני נזכרת, שאחד הבחורים הגיע לפגישה שהתקיימה בפארק ב-5 בצהריים, ביום הכי חם הקיץ, והתנצל שהוא בא ללא שתיה/כיבוד, כי הכל היה כ"כ יקר... >?<]

לביצה שהתחפשה- בהחלט היה לה סיפור משלה, אך לצורך העניין- זה לא רלוונטי. הקמצנות הכרונית שלו לא לגיטימית, לא משנה כמה אשתו________.

אני מודעת לכך שרק אחד מ--- הוא קמצן חולני.

אבל בתור אחת (מעידה על עצמי) שלא ממהרת לקלוט תכונות שליליות שכאלה- אני מנסה לפתח לי "שיטה" לזהות כאלה דברים. לעומת זאת- אני מתעבת "מבחנים" מבוימים לבחורים תמימים. (שפכי לעיו מיץ/תעלימי לו את הרכב/תאחרי בשבוע לפגישה וכו' וכו')

בשביל הרוגע, אני חושבת שאני באמת לא אקשיב לסיפורי זוועה כאלה  סתם לא עושה טוב על הנשמה. מספיק לדעת שזה קיים בעולם ודי. [בכלל, ברגע שהיא פתחה את הפה, רציתי להעלם. ידעתי שגם לא יהיה לי מה להגיב לה על דבריה, וגם סתם מכניס סרטים לראש...]

כן, היה ניכר עליו בעליל שהוא טירון  [הוא התקשר באותו הערב ושאל אם מחר אנחנו נפגשים שוב...  ]

ולגבי האומללה עליה סיפרתי- לא נתקלנו ברחוב. אנחנו מציירות ביחד אחת לשבוע. והיא היתה זקוקה נואשות לאוזן קשבת וסמפטיה.

בעז"ה יהיה טוב.

דברי עם חברים שלו,

תשאלי אותו מה הוא אומר על זה! לפעמים הדבר הכי טוב זה פשוט לשתף 

את השני ואז רואים את התגובה...

תבחני את זה טוב בדייטים. אדם אמיתי יגיד לך שגם אם יש לו דפקטים הוא הולך לעבוד על זה במשך החיים...

בהצלחה!

שיהיה לך ממה לחיות גם בגיל 70, ולא רק בגיל 20.

המכה של העולם המערבי זה בעיקר בזבוז יתר. אלמלא המדינה הייתה מחייבת אנשים לחסוך (פעולה הרת אסון מכיוון אחר), יש לא מעט אנשים שהיו מגיעים לפת לחם בתור אנשים מבוגרים.

שאחרי שהוא ימות בן ארבעים -כי הוא התקמצן על תרופות וטיפולים

יהיה לך מה לחיות גם בגיל 70

אבל כל זה כאשר בגיל 20 את מתה מרעב

יש כל מיני רמזים קטנים גם בדייטים

לכן לא צריך רק לשבת על ספסל ולדבר- גם להכנס לסופר לקנות עוגיות... גם ללכת לשוק שיעזור לך לקנות לדירה\ לעשור לאמא שלך לקנות לשבת...

שתראי איך הוא עם כסף באמת, בחיים האמיתיים

משה, מה שתיארת זה חסכון. זה לחיות עם יד על הדופק ולראות את הנולד.

זה לא לקנות כל יום תפנוקים, לשים בצד כל חודש, להקפיד לכבות אורות בבית, לחשוב פעמיים לפני שמוציאים. לא להתפרע.

מה שתארתי לעיל זאת קמצנות- אדם שקשה לו לתת,  לא מסוגל לשחרר, לפנק, לפרגן בפן החומרי ולתת רווח.

וזאת הסכנה. וזו לא הדרך לחיות ברווח לעת זקנה. זה חלילה למות חולים ואומללים, עם תלולית שטרות מתחת לכרית... לעת מצוק וצרה.

[אני מכירה אישית משפחה מקסימה מאין כמוה, חיים בדוחק (האבא אברך, האמא עובדת) שהם חוסכים וחושבים על מה הם מוציאים. אבל אני פשוט מתמוגגת לראות את האיזון המושלם שלהם בין החסכון, לבין הפרגון הענק של הבעל כלפי אשתו בכל מני תענוגות- במיוחד בפן הנפשי- ללכת לימי עיון, לסדנאות לנשים, וגם בדברים חומריים יותר. שנזכה לדעת...]

כמי שחיה עם קמצן , קמצנות  היא מחלה נרחבת בכל התחומים , עד כדי שהורסת את הנפש של הבן זוג .

הקמצנות הוא גם ברגשות . בקשר מילולי . פיזי. גם ביחס לילדים בעתיד . עד שנוצרים מצבים נפשיים בלתי הפכים אצל הבן זג  עד כדי מחיקת האגו העצמי לבן זוג.

קמצנות הו גם רוע. התעללות נפשית ופיזית לשני. ועוד הוא יצדיק את עצמו בהמון אמרות יפות וביטויים . קמצנות  היא חלק ממחלת הסוציופטיות הוא בעצמו לא מרגיש כלום את החסר לכן הוא לא מבין על מה המהומה. וכל זה הופך בסוף לרוע לשמו ולנקמות ולערר את הקיום של השני.

להתרחק מהר , ולא לחקות לשינוי כי השינוי לא יבא. אין תרופה למחלה חוץ מההרס של השני . וגם של הילדים אם יש.

אם אתם יושבים בבית קפה, והבחור מתחיל לחשב לך מה העלות של כוס קפה, וכמה " מרוויחם עלינו " בתי הקפה, וכמה היתה עולה לנו כוס קפה אם היינו מכינים לבד בבית.. זאת דוגמא לנורת אזהרה . ( כמובן שברור שכוס קפה בבית לא עולה עשרה שקלים. ושלבית הקפה יש זכות להרוויח על המיקום והפינוק. ווהשוואה היא מופרכת לכתחילה ).

דוגמא נוספת אם את מספרת שקנית בגד , תכשיט וכ' מיד הוא מברר כמה עלה. ולא מתייחס בכלל לשמחה שלך בקניה החדשה,  אלא נותן עצות איך ואיפה אפשר לקנות הרבה יותר בזול "משהו ממש דומה", ושלא חייבים דווקא מחברה ידועה וכ' למרות שמצד הצרכנות הנבונה יתכן לעיתים שיצדק. אבל התגובה בסיטואציה המיידית היא הבעייתית, במקום השתתפות בשמחה ומחמאות , פנקסנות נוקדנית ומעיקה.

בכלל אם את רואה שכל סיטואציה צרכנית  פותחת דיון מעיק על עליות בלי שום התייחסות לשאר המרכיבים כמו שמחה הנאה וכ' תתחילי לחשוד ו

חיים עם אדם קמצן הם סבל מתמשך. 

ולעשות את זה בשמחה.

קמצנות אומר שגם כשאתה יודע שאתה צריך להשקיע יש לך כאב לב על ההוצאה.

אמא שלי תמיד אומרת שהכסף נועד לשרת אותנו, ברגע שאנחנו מתחילים לשרת אותו איבדנו את ההנאה ממנו.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

הכלבים שניהם בלי שבב, בסבירות גבוהה, ברחו מאיזה כפר ערבי.

עברו להסגר, לוודא שלא חולים בכלבת.

בתקווה שיהיה אפשר לאמץ אותם לאחר מכן

אבל בלי תעודות, הם לא שווים יותר מסתם כלב.

ולכלב משוטט אין תעודות בדר"כ.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

כל אחד שמח במשהו אחר, אבל כדי לדעת מה משמח את השני דרושה הקשבה הדדית ופתיחות להגיד מה באמת משמח.

יש כאלה שישמח אותם מתנה ויש כאלה שזה יעצבן אותם (כי בזבוז כסף/ כי אני לא צריך את זה/ כי מיותר בעיני...) יש כאלה שימחו לקבל כוס קפה (למיטה?) ויש כאלה ששונאים קפה או  אוהבים רק את זה שהם מכינים וכו'...

לכן א'. לא להקיש שאם חבר קנה לאישתו תכשיט חדש והיא היתה בעננים זה אומר שגם אישתך תשמח בכזה דבר.

ב'. מה שמשמח אותך לקבל או לתת, לא בהכרח משמח גם את השני/ה.

אנשים שונים אוהבים וצריכים דברים שונים. ע"ע 5 שפות האהבה.

ג. הייתי מחלקת בין מטלות בבית וטיפול בילדים שבהן מתחלקים כל אחד לפי מה שמתאים לבין חיזור ונתינה מעבר לרגיל כדי להוסיף אהבה. לדעתי הבלבול בין הדברים גורם להרבה מתחים של: אבל עשיתי כל כך הרבה (שטפתי/ קמתי/ סידרתי/כיבסתי...) איך זה שהיא עדיין לא שמחה איתי/ כועסת עלי/ מרוחקת ממני?... אולי כי אין בעיניה (או בעיניו) קשר בין דברים שצריך לעשות לבין אהבה. (שזה גם קצת נכנס לעניין שפות האהבה, אבל לא בהכרח.)

בהצלחה רבה. כיף שמחפשים מה משמח את השני. אבל לא צריך לחפש רחוק. לדעתי, אפשר פשוט לשאול ולדבר על זה כמה וכמה פעמים בחיים. זה דברים שמשתנים כל הזמן.

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏