כפי שזה מתואר מדובר במחלת נפש ולא בסתם תכונת אופי. ומחלות לא קשה לאבחן.

מה שהכי חשוב לאבחן זה אם את אוהבת אותו, אל תתחתני בלי אהבה.

זה הכי חשוב. ואם הוא יאהב אותך ואת אותו אז גם תכונה גרועה כזו או אחרת לא תטה את הכף.

הסר דאגה מליבך- בעז"ה לא אתחתן בלי אהבה.  זה גם נראה לי בלתי אפשרי. אבל לא חשוב...

וכן, קמצנות מדאיגה אותי. בין יתר הדאגות שלי לסטיות אפשריות אצל בן אדם. והעליתי ספציפית את הנקודה הזאת, כי עליה דשתי רבות היום. אך באותה מידה אני יכולה לשלוף עוד נקודות מדאיגות- כמו אלימות פיזית , אלימות מילולית שלא פחות חמורה, אובססיות נסתרות שא"א לעלות עליהן לפני, אא"כ חבר ידליף (כמו פרפקציוניסטיות כפייתית- ליטול ידיים מאה פעמים שמא שגה במשהו וכן על זה הדרך) ה' ישמרני מכאלה דברים.

אבל אם כבר הלכתי על קמצנות- אז בוא נפתח את זה: קמצנות מאמללת את הבנאדם תחילה מבחינה חומרית, ומסיימת בנפש:

~ חסך כפייתי ברווחה בסיסת- כמו הדוגמא של המונית לאשה יולדת

~ חישוב וקטנוניות בדברים הקטנים- חישוב על האגורות הקטנות

~ קמצנות בפינוקים- שמאוד מגוונים את החיים והופכים אותם לכייפים (החל ממזגן בשעות החמות של היום ועד לשוקולד סתם ככה כי בא לי)

~ עד לחסכון של אוכל מהפה

~ חסכון בצרכים רפואיים

כמו שאלעד אמר- זאת מחלת נפש. אבל זה לא הופך את זה לניכר לעין! מחלת נפש יכולה גם להיות פחד אימים מחושך. עכשיו לך תעלה על זה בדייטים...

קמצנות זאת סכנה. ולכן שאלתי.

[מישהו כאן קורא עיתון נשים של מקור ראשון? בדיוק היה שם כתבה על חולי קמצנות. וסופר שם על האשה העשירה בעולם, והקמצנית בעולם: חיה לפני מאה שנים בערך, ולמרות שהיתה העשירה בעולם- הלכה בסחבות, אכלה מפחים ברחוב, וכשהבן שלה שבר את הרגל,- היא התעקשה לטפל בו לבדה ולא לשלם לבי"ח. ובסוף היו צריכים לכרות לו אותה!]

יש אלפי סיפורים בעולם על אנשים עם כל מיני בעיות.

כשהולכים לדייט כדאי קודם כל לבוא בצורה חיובית, ולא לחפש בעיות.

רוב האנשים הם נורמאלים. כדאי לברר על אדם אצל חבריו או קרובי משפחתו,

ומלבד זאת בחברה שלנו יוצאים לכמה פגישות לפני, מכירים אחד את השני

ואם רואים התנהגות מוזרה כדאי לברר את העניין לעומק.

גם האישה שאיתה דיברת ידעה על הבעיה לפני, פשוט היתה לה תמימות לחשוב שהיא תוכל לשנות אותו.

וזו טעות כמובן להתחתן עם מישהו ולחשוב שהוא ישתנה- צריך להיות שלמים עם בן הזוג כמו שהוא.

נכון שהיו הרבה אנשים שלא ראו בעיה והיא התגלתה לאחר הנישואין, אז מסתבר שיש דברים

שצריך גם להשאיר להשגחה העליונה, ואם הוא מחליט להעמיד אותנו בניסיון כלשהו כנראה שיש לו סיבה לזה

שעלומה מאיתנו.

העיקר הוא להתפלל לזיווג הנכון ובעז"ה תראי ישועות.

ולא להסתבך עם איזו מפלצת היא להכיר היטב לפני שמתחתנים.

צריך להפגש במגוון של מצבים, ברחוב, בבית קפה, במסעדה, ביציאה לקניות, בטיולים, בפארקים וכו'

צריך לבחון את כל העובדות אודות השכלה, עבודה, שירות צבאי, השקפות, טעם ספרותי, התמצאות כללית, יחסי משפחה וכדומה.

לא להתעלם מחולשות, לבחון תגובות לתסכול ולאי שביעות רצון, לראות איך הוא שמח או איך הוא עצוב.

צריך לתת לדברים זמן. אין מה למהר.

אפשר להחליט תוך פגישה אחת אם זה לא מתאים, אבל צריך הרבה פגישות בכדי לדעת אם זה כן.

אתה באמת חושב שניתן לאהוב, אהבה אמיתית מהכרות של מספר חודשים? חצי שנה? שנה?

כמה זוגות הולכים היום לפי "ההדרכה" הזו(הרוב) ומגלים לארח מספר שנים שלא היתה כאן באמת אהבה?

הגישה ה"רומנטית" הפופוליסטית הזו הפילה הרבה חללים, לתשומת ליבך.

יותר נכון לבדוק מה הסיכוי שהם יוכלו לבנות ולפתח אהבה ביניהם, קרי בדיקת היתכנות בהשקפות, ציפיות וקשר רגשי.

היום יצא לך לדבר עם אשה שבעלה חולה בקמצנות..

אולי מחר יצא לך לדבר עם מישהי שבעלה פזרן חסר תקנה ואין כסף בבית..

יום אחר, עם מישהי שבעלה עצבני,

מישהי שבעלה כעסן וכו' וכו' (עייני בספר אורחות צדיקים - יש שם רשימה שלמה...)

ובסוף מישהו עוד יגיד, שיצא לו להיפגש עם מישהי מלאת חרדות וחשדנויות מכל תנועה שהוא עושה שמא יש לו משהו....

לענ"ד - לא זו הדרך.

זה טבעי שבנות חוששות - האם מי שיתחתנו איתו יהיה "בסדר", יהיה טוב איתו?

אבל היום, מרוב ששומעים כל מיני דברים מכל מיני כיוונים, זה עצמו לפעמים יוצר בעיות. לעיתים אשה רואה התנהגות אצל בעלה, ולהיפך, ישר "מאבחנים"...

לא צריך "לשמוע" יותר מידי - ולא להרבות בחששות באופן מופרז.

צריך לברר באופן סביר על האדם שמעוניינים להכיר, ממי שמכירים אותו היטב; אפשר לברר במיוחד על דברים שחשובים לברר ספציפית, אח"כ להכיר כשנפגשים - ולא לפחד יותר מידי...

רוב האנשים שמכירים באפן כזה, אחראי, הם נורמליים. ואם יש כל מיני דברים במהלך החיים, עובדים עליהם. אף אחד אינו מושלם.

קודם כל למי שיש סלידה מסוימת מתכונה הוא ישר יזהה אותה. לי למשל, מאד קשה עם אנשים שטלתניים אפילו עם נטייה לשטלתנות . כל אדם שמדבר איתי או אני נמצאת בקרבתו יותר משעה ולפעמים פחות אני כבר יודעת לדרג אותו ב"מדד השטלתנות" שלי.

דבר נוסף, בדייטים אפשר להטות את השיחות על נושאים שבדר"א תוכלי "להוציא" ממנו בסיפורי היום- יום איזה אדם הוא.

לפעמים אפשר לספר על סיפור ששמעת או למשל שהיית במכולת והתלבטת האם לקנות משהו בגלל המחיר וכו'...

בגדול כדאי לדעת הקמצנות זו קצת תכונה גברית (מפי רב שעוסק בענינים אלא) ובר"כ הבעל יותר חסכן מאשתו (כמובן שיש חריגים).

כשהקשר מתקדם אפשר פשוט לשאול בצורה עדינה ולדבר על העניין.

יש קמצנים שלא מודעים למצבם ומהם יותר קל להוציא.

בגדול דברים כאלה פשוט "מגלים" מסיפורים תמימים מחיי היום- יום.

שתלטן וגו'

ניסיתי לגייס את כל שאריות הידע בכיתה י' בלשון.......

בס"ד

ואת שמעת רק צד אחד- צריך לשמוע את שני הצדדים...

אולי גם האישה ההיא [לא יודעת, אין לי מושג] גם יש לה איזה "דפקט" [סליחה על הביטוי] שהיא כמובן לא אמרה לך אותו?

לפני שמתחתנים חושבים שעכשיו אני מכיר את האדם המושלם ביותר בעולם שאין לו שום מגרעות, וזה בטח יעזור לפתור את המגרעות שלי. אחרי חתונה, מגלים שלא רק שהמגרעות שלי לא נעלמו, אלא אני צריכה ללמוד להתמודד עם מגרעות של אדם אחר....

[שהוא, למרות הכל, הטוב ביותר עבורי]
 

וכמו שכתבו לך- יש מספיק צרות ומחלות נפש בעולם. אולי מה שמדאיג אותך שזה נראה "כאילו " נורמלי- רק קמצן...אבל כמו שאת שמת לב מהר לזה שזה מוגזם, רק דרך הסיפורים של האישה אז תאמיני לי בפגישות עולים דברים כאלה ושמים לב. לכן גם מביאים אותו קצת למשפחה, הוא נצא שבת שלמה עם המשפחה ואת רואה אותו באינטרקציה עם בני אדם נוספים. לבירורים לדעתי אין הרבה ערך בקטע הזה. אל תדאגי- דברים כאלה חריגים את תזהי. וגם האישה הזו זיהתה שהוא קמצן ובחרה בו (בתקווה לשנות אותו אבל לא הלך לה)

קמצנות זו לא התכונה שממוקמת בראש רשימת התכונות הבלתי נסבלות מבחינתי (כמו אהבה אחישנה- אני לא סובלת ציניות. זה בראש.) אך היא קיימת. תכונה מגעילה. אך  אתמול נתקלתי במקרה חריג שלה. ולכן אותה העליתי. אגב, אף אחד מהבחורים הרבים איתם כבר נפגשתי- לא "ירד" בגלל קמצנות.

יש דברים יותר קריטיים לברר... (בתור התחלה כמובן) [אבל פתאום אני נזכרת, שאחד הבחורים הגיע לפגישה שהתקיימה בפארק ב-5 בצהריים, ביום הכי חם הקיץ, והתנצל שהוא בא ללא שתיה/כיבוד, כי הכל היה כ"כ יקר... >?<]

לביצה שהתחפשה- בהחלט היה לה סיפור משלה, אך לצורך העניין- זה לא רלוונטי. הקמצנות הכרונית שלו לא לגיטימית, לא משנה כמה אשתו________.

אני מודעת לכך שרק אחד מ--- הוא קמצן חולני.

אבל בתור אחת (מעידה על עצמי) שלא ממהרת לקלוט תכונות שליליות שכאלה- אני מנסה לפתח לי "שיטה" לזהות כאלה דברים. לעומת זאת- אני מתעבת "מבחנים" מבוימים לבחורים תמימים. (שפכי לעיו מיץ/תעלימי לו את הרכב/תאחרי בשבוע לפגישה וכו' וכו')

בשביל הרוגע, אני חושבת שאני באמת לא אקשיב לסיפורי זוועה כאלה  סתם לא עושה טוב על הנשמה. מספיק לדעת שזה קיים בעולם ודי. [בכלל, ברגע שהיא פתחה את הפה, רציתי להעלם. ידעתי שגם לא יהיה לי מה להגיב לה על דבריה, וגם סתם מכניס סרטים לראש...]

כן, היה ניכר עליו בעליל שהוא טירון  [הוא התקשר באותו הערב ושאל אם מחר אנחנו נפגשים שוב...  ]

ולגבי האומללה עליה סיפרתי- לא נתקלנו ברחוב. אנחנו מציירות ביחד אחת לשבוע. והיא היתה זקוקה נואשות לאוזן קשבת וסמפטיה.

בעז"ה יהיה טוב.

דברי עם חברים שלו,

תשאלי אותו מה הוא אומר על זה! לפעמים הדבר הכי טוב זה פשוט לשתף 

את השני ואז רואים את התגובה...

תבחני את זה טוב בדייטים. אדם אמיתי יגיד לך שגם אם יש לו דפקטים הוא הולך לעבוד על זה במשך החיים...

בהצלחה!

שיהיה לך ממה לחיות גם בגיל 70, ולא רק בגיל 20.

המכה של העולם המערבי זה בעיקר בזבוז יתר. אלמלא המדינה הייתה מחייבת אנשים לחסוך (פעולה הרת אסון מכיוון אחר), יש לא מעט אנשים שהיו מגיעים לפת לחם בתור אנשים מבוגרים.

שאחרי שהוא ימות בן ארבעים -כי הוא התקמצן על תרופות וטיפולים

יהיה לך מה לחיות גם בגיל 70

אבל כל זה כאשר בגיל 20 את מתה מרעב

יש כל מיני רמזים קטנים גם בדייטים

לכן לא צריך רק לשבת על ספסל ולדבר- גם להכנס לסופר לקנות עוגיות... גם ללכת לשוק שיעזור לך לקנות לדירה\ לעשור לאמא שלך לקנות לשבת...

שתראי איך הוא עם כסף באמת, בחיים האמיתיים

משה, מה שתיארת זה חסכון. זה לחיות עם יד על הדופק ולראות את הנולד.

זה לא לקנות כל יום תפנוקים, לשים בצד כל חודש, להקפיד לכבות אורות בבית, לחשוב פעמיים לפני שמוציאים. לא להתפרע.

מה שתארתי לעיל זאת קמצנות- אדם שקשה לו לתת,  לא מסוגל לשחרר, לפנק, לפרגן בפן החומרי ולתת רווח.

וזאת הסכנה. וזו לא הדרך לחיות ברווח לעת זקנה. זה חלילה למות חולים ואומללים, עם תלולית שטרות מתחת לכרית... לעת מצוק וצרה.

[אני מכירה אישית משפחה מקסימה מאין כמוה, חיים בדוחק (האבא אברך, האמא עובדת) שהם חוסכים וחושבים על מה הם מוציאים. אבל אני פשוט מתמוגגת לראות את האיזון המושלם שלהם בין החסכון, לבין הפרגון הענק של הבעל כלפי אשתו בכל מני תענוגות- במיוחד בפן הנפשי- ללכת לימי עיון, לסדנאות לנשים, וגם בדברים חומריים יותר. שנזכה לדעת...]

כמי שחיה עם קמצן , קמצנות  היא מחלה נרחבת בכל התחומים , עד כדי שהורסת את הנפש של הבן זוג .

הקמצנות הוא גם ברגשות . בקשר מילולי . פיזי. גם ביחס לילדים בעתיד . עד שנוצרים מצבים נפשיים בלתי הפכים אצל הבן זג  עד כדי מחיקת האגו העצמי לבן זוג.

קמצנות הו גם רוע. התעללות נפשית ופיזית לשני. ועוד הוא יצדיק את עצמו בהמון אמרות יפות וביטויים . קמצנות  היא חלק ממחלת הסוציופטיות הוא בעצמו לא מרגיש כלום את החסר לכן הוא לא מבין על מה המהומה. וכל זה הופך בסוף לרוע לשמו ולנקמות ולערר את הקיום של השני.

להתרחק מהר , ולא לחקות לשינוי כי השינוי לא יבא. אין תרופה למחלה חוץ מההרס של השני . וגם של הילדים אם יש.

אם אתם יושבים בבית קפה, והבחור מתחיל לחשב לך מה העלות של כוס קפה, וכמה " מרוויחם עלינו " בתי הקפה, וכמה היתה עולה לנו כוס קפה אם היינו מכינים לבד בבית.. זאת דוגמא לנורת אזהרה . ( כמובן שברור שכוס קפה בבית לא עולה עשרה שקלים. ושלבית הקפה יש זכות להרוויח על המיקום והפינוק. ווהשוואה היא מופרכת לכתחילה ).

דוגמא נוספת אם את מספרת שקנית בגד , תכשיט וכ' מיד הוא מברר כמה עלה. ולא מתייחס בכלל לשמחה שלך בקניה החדשה,  אלא נותן עצות איך ואיפה אפשר לקנות הרבה יותר בזול "משהו ממש דומה", ושלא חייבים דווקא מחברה ידועה וכ' למרות שמצד הצרכנות הנבונה יתכן לעיתים שיצדק. אבל התגובה בסיטואציה המיידית היא הבעייתית, במקום השתתפות בשמחה ומחמאות , פנקסנות נוקדנית ומעיקה.

בכלל אם את רואה שכל סיטואציה צרכנית  פותחת דיון מעיק על עליות בלי שום התייחסות לשאר המרכיבים כמו שמחה הנאה וכ' תתחילי לחשוד ו

חיים עם אדם קמצן הם סבל מתמשך. 

ולעשות את זה בשמחה.

קמצנות אומר שגם כשאתה יודע שאתה צריך להשקיע יש לך כאב לב על ההוצאה.

אמא שלי תמיד אומרת שהכסף נועד לשרת אותנו, ברגע שאנחנו מתחילים לשרת אותו איבדנו את ההנאה ממנו.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..