אולי היה אפשר להרגיש בחסרוני בפורום כי בחודש התשיעי ממש הפצצתי בשאלות... חחחח.. כל כך רציתי להרגיש באמת מוכנה, להימנע מטעויות שהיו בלידה הקודמת וכל זה... אבל כמה שלא נהייה מוכנים – בסוף התסריט נכתב ע"י הקב"ה, ומה שהוא מתכנן לנו – זה מה שיהיה...
אז הסיפור שלנו היה כזה –
בשעה 1 בערך התחילו לי צירים... הייתי כבר במיטה, והתלבטתי אם להתעלם מהם ולהמשיך לישון... בלידה הקודמת זה קרה באותה שעה! והמשכתי לישון... עד שהייתה ירידת מים ונסענו לבית החולים... אז הפעם החלטתי לא ללכת לישון, ממש פחדתי מזה, כי הלידה הקודמת הייתה כל כך מהירה, ואני יודעת שאני חייבת להספיק לקבל אנטיביוטיקה בגלל ה-GBS, וגם נוזלים, כי אני רוצה מאוד לקבל אפידורל. את כל זה לא הספקתי פעם קודמת.......
אז ניסינו לתזמן את הצירים... היה ציר כל 10 דקות, אבל לא ברור מה האורך שלו... היה קשה לי לציין בדיוק את הרגע שבו מתחיל הציר ובדיוק מתי הוא נגמר.. לא יודעת, כל ציר יצא באורך שונה.... גם זה היה בדיוק כמו בלידה הקודמת. הצירים היו מבולגנים לגמרי... אולי אפילו יותר מאלה...
בשעה 2 החלטנו לצאת. דאגנו שיהיה מי שישמור על הילד בבית והתארגנו... בשעה 2 ועשרים היינו בדרכנו לביה"ח. קרוב..
הגענו. בקבלה הכל נראה ממש שקט. איזה יופי, אין הרבה יולדות! הכי כיף, בנחת...
מכניסים אותנו לחדר, בדיקת שתן, חום, מוניטור... בודקים פתיחה – 2.5-3. מעולהההה!!! כמה שמחנו, הגענו בדיוק בזמן, מספיק טוב כדי להיכנס לחדר לידה, ומספיק מוקדם כדי לקבל את כל מה שצריך בזמן...
טוב.. האחיות מתחילות להתלבט.... פונות לזאת, שואלות את ההיא...
מה הבעיה??!!
מתברר שכל חדרי הלידה תפוסים... "נשים אתכם בחדר המתנה ונחבר לך את האנטיביוטיקה". מסתבר שהיו דיי לחוצים להכניס אותנו מהר לחדר לידה בגלל ה-GBS. אז לא היינו הרבה בחדר המתנה, מיד כשהתפנה חדר הכניסו אותנו...
וואו, כמה לחץ היה שם!!! הביאו כוננית מהבית, פתחו חדרים רזרביים... הכל מלא.. איזה מזל שיש לי GBS 
מיד אני מבקשת אפידורל, מחברים אותי לנוזלים.. ומאוד מהר מגיע המרדים.
וואו! כמה שזה שונה מהלידה הקודמת!!! כולי מאושרת שאני מספיקה הכל 
מביאים לי דף עם כל האזהרות והסיכונים שיש באפידורל.. אני קוראת.. חותמת... ושואלת אם באמת זה לוקח 20 דקות כמו שכתוב. עונים לי שכן... אני תוהה לעצמי, וגם בקול, מה לוקח כל כך הרבה זמן לתת זריקה??! טוב... שיהיה.
המרדים מסביר לי שאסור לי לזוז. אני צריכה לקמר את הגב, להרכין את הראש ולהודיע כשיש לי ציר.
סבבה.
אני יושבת בשקט בלי לזוז. הוא עושה שם כל מני דברים, אין לי מושג מה. מחכה מחכה מחכה... פתאום אני מרגישה דקירה, ונוזל קר מתפשט לי בגב.... לא לזוז. הדקירה עדיין דוקרת. אוי, היא ממש דוקרת. אופססס אני זזה בלי שליטה, מיישרת את הגב, ממש בשנייה, לא מצליחה לעצור את עצמי... כמו כשמדגדגים באיזה מקום רגיש ואי אפשר לא לזוז?!
המרדים מיד נוזף בי, והוא מפחיד, ואני חושבת לעצמי מה יכול לקרות מזה, איזה פחד!!!! לא לזוז!!!!!
מודיעה כשיש ציר... מחכים... ממשיכים. זהו. עכשיו הוא מדביק לי כל מני פלסטרים כדי להחזיק את המחט בפנים, ואני מפחדת לזוז, שלא אזיז את זה בטעות וזה יזוז לי בתוך הגב...
המרדים מסביר שאני יכולה ללחוץ על הכפתור כדי לקבל עוד חומר, אבל לעשות את זה רק כשאני שוב לא יכולה לסבול את הכאבים. אוקיי...
אני מחכה שהאפידורל ישפיע. איזו התרגשות – לא להרגיש צירים! הנה עולה ציר במוניטור... בעלי שואל אם אני מרגישה את הציר.... בהתחלה לא. אח"כ כן... מרגישה התכווצות חזקה בבטן... קצת כאבים... אין מה להשוות. בטח עוד מעט אני לא ארגיש כלום
בודקים לי פתיחה – פתיחה 4, מחיקה 90%. ייאי! מתקדמים לאט ובטוח...
המיילדת החמודה שדאגה להביא לי מהר את המרדים לא באמת שייכת אלינו, ולכן היא יוצאת, והמיילדת שלנו נכנסת לחדר. אישה מבוגרת, שנראית לי בהתחלה קשוחה, אך מתבררת כנעימה ולבבית!
היא מחברת אותי לעוד מנה של אנטיביוטיקה, מכבה את האור בחדר, ומציעה לי לישון.......
בעלי יושב לידי, אני שוכבת, מנסה להירדם... אבל אין מצב.. אני לחוצה מדי... וגם, מרגישה בכל זאת את הצירים... ומפחדת ללחוץ סתם על הכפתור... ממושמעת שכמותי, הוא אמר לי ללחוץ רק אם אני לא יכולה שוב לסבול את הכאב
הזמן עובר... בעלי נרדם מדי פעם.. אני לא ממש... אולי טיפה... הצירים לא סדירים בכלל, אבל מה זה משנה?! הלידה הקודמת הייתה מהירה מאוד עם צירים מבולגנים ביותר...
הזמן עובר........ אני מנסה להתפלל על כל האנשים שכתבתי את השמות שלהם במיוחד לכבוד הרגע הזה, אבל לא באמת מצליחה להתרכז בזה... מנסה, מפסיקה, חוזרת, מפסיקה... לא מרוכזת, לא ממש מצליחה....
הזמן עובר........ טוב, עדיף שאני אישן. אם כבר אני לא מצליחה להתפלל, לפחות אאגור כוחות ללידה עצמה. מנסה לישון. לא נוח לי... אמרו לי לשכב רק על הגב ולא על הצד, בגלל האפידורל. ממש לא נוח...... אין סיכוי להירדם........
הזמן עובר........... כבר פעם 15 אולי שאני מתפנה!!! כמה נוזלים יש שם בשקית הזאת??!?!
המיילדת נכנסת, כותבת כל מני דברים במחשב... עוד מעט נגמרת המשמרת שלה... מה נסגר?! משהו מתקדם בכלל?! היא בודקת לי פתיחה. עדיין 4.
הזמן עובר.................
נכנסת רופאה, לא זוכרת מה בדיוק היא רצתה... מסתכלת שאני מקבלת כל מה שצריך, אנטיביוטיקה, מתי, כמה וכו'.. בודקת לי פתיחה – 4, מחיקה 90%. מההההה???????
"הרחם רך (משהו כזה), הכל מצוין! מעולה!"
מה מעולה??!?!! אני כאן כבר שעות וכלום לא זז...!!! היא מסבירה לי שעוד מעט נפקע את המים ואקבל זירוז.
מאיפה זה באאאאאאא????? שמעתי על זירוז, זה כואב.... ככה אומרים.... למה צריך זירוז? למה זה לא מתקדם?
היא מסבירה שהצירים שלי לא סדירים, ולכן הם לא מקדמים לידה.
אז למה בלידה הקודמת הם היו לא סדירים וכן קידמו לידה?! שיסגרו על עצמם..........
"אה, אולי כי אז הייתה ירידת מים...." בעלי ואני מסבירים לעצמנו. אז אולי פקיעת מי שפיר באמת תקדם טוב את העניין...
"יאללה, מים!!! תרדו לבד!!!" בעלי ואני מפצירים..... מתפללים לה' שזה יקרה מעצמו.. זה לא קורה.
הרופאה הולכת... אני מתחילה להילחץ.... מה קורה כשלידות לא מתקדמות?... השעה כבר סביבות 7 בבוקר. לא חשבתי שעוד אהייה שם בשעה הזאת... חחחחח לה' יש תכניות מעניינות בשבילנו אז מה אם הלידה הקודמת הייתה מהירה?!?!
החלפת משמרות. מגיעה בחורה צעירה ונחמדה, מציגה את עצמה... מתלמדת... אחריה מגיעה המיילדת שלנו, שתיהן חמודות ממש... מסבירות לי הכל, עם המון סבלנות...
מגיע רופא, ומסביר לי שהוא הולך לבצע פקיעת מי שפיר. עד עכשיו לא רצו לבצע את הפקיעה כדי שאקבל מספיק אנטיביוטיקה. עכשיו, אחרי שקיבלתי כבר 2 מנות – אפשר לפקוע את המים. איזה חמודים, מסבירים הכל בסבלנות ועדינות.
אני שואלת אם זה יכאב והוא עונה שלא. באמת לא כאב... מחברים אותי לפיטוצין... וואי, כמה דברים הגוף שלי מקבל פתאום – אנטיביוטיקה, נוזלים, אפידורל, פיטוצין... וגם פוקעים לו את המים למרות שהוא החליט שזה עוד לא הזמן.
והזמן – עובר..........
שוב בודקים, הפתיחה לא התקדמה.
מה נסגר??????????
מגדילים לי את המנה של הפיטוצין......... אני כבר ממש מרגישה את הצירים... לוחצת על הכפתור, וזה באמת מתעמעם, אבל עדיין כואב... ואני מפחדת ללחוץ שוב... ושוב....
הזמן עובר.........
בעלי מעדכן את ההורים... אנחנו מבקשים שיתפללו שהלידה תתקדם... הם קוראים תהילים. אנחנו קוראים תהילים. אני מתחילה לדמיין את כל מה שיכול לקרות כשלידה לא מתקדמת... ואקום, מצוקה, ניתוח...... טאטע!!!!
וברקע........ אישה צועקת את הנשמה כבר כל הלילה.... גם אצלה כלום לא מתקדם.... אבל היא סובלת מכאבים... כמה צרחותתת...... פוווו... מזל שאני עם אפידורל. למרות שאני לא מאלה שמתמודדות בצרחות, יותר בבכי... אבל מה זה משנה?! העיקר שיש לי כפתור.... לא משנה שאני מפחדת ללחוץ עליו
כל הזמן אני שומעת מבחוץ – "רופא לחדר ניתוח" "היולדת מוכנה לניתוח?" "היולדת מוכנה, רופא לחדר ניתוח" וכל מני כאלה.... אוי ה'!!! כמה ניתוחים עושים בביה"ח הזה?!?!?! (למען ההגינות אציין שאחרי הלידה שאלתי את המיילדת כמה ניתוחים הם עשו שם?! והיא אמרה שאפילו לא אחד... רק ניתוחים שהוזמנו מראש... ואנחנו היינו קרובים לעמדת הרופאים...)
המתלמדת החמודה נכנסת. אני מבקשת ממנה לבדוק לי פתיחה.. היא בודקת – פתיחה 6.
אחחחחחח........ לפחות משהו זז. אבל אם זה ימשיך בקצב הזה אני אלד בעוד יומיים במקרה הטוב..........
היא מציעה לי לחזור לישון, ומספרת שהיא והמיילדת נכנסות עכשיו לחדר אחר כי שם תיכף יש לידה.
טוב.
אני מנסה לישון... בעלי כבר נרדם. אחרי 10 דקות מגיע ציר שונה... אני מרגישה משהו לוחץ לי למטה. הוו, אני מכירה את זה.. בלידה הקודמת זה קרה מאוד מהר.... באותה לידה אני הכחשתי ואמרתי לעצמי שזה לא מה שאני חושבת... עכשיו אני כבר יודעת מה זה. אני מחכה לראות אם אני לא מדמיינת... מחכה לציר הבא.... לא דמיינתי. אני מצלצלת בפעמון, המתלמדת נכנסת, ואני מבקשת ממנה לבדוק לי שוב פתיחה, אפילו שהיא בדקה לפני שנייה.... היא בודקת – פתיחה 9!
9????????? וואהההווו!!! איך זההה קרה?!
היא ממש מופתעת, אולי היא דמיינה??! "חכי, אני קוראת למיילדת, שהיא תבדוק גם!"
תוך דקה המיילדת מגיעה, בודקת – פתיחה 10!!! טוב, הקדמת את היולדת השנייה.... אנחנו איתך...
"רק הראש קצת למעלה, בואי נוריד אותו........ אה! הוא כבר ירד! את בלידה!"
"מההה??? איך תמיד זה תופס אותי כשאני לא מוכנה?! רגע! האפידורל ממש חלש! אני חייבת ללחוץ על הכפתור...."
"לא לא לא חמודה!!! עכשיו אנחנו רוצים שתרגישי הכל! את לא לוחצת!"
"הו לא, את לא מבינה, אני מרגישה מ-מ-ש הכל!"
"מצוין!"
"אמא!!!! אין לי כוח ללדת!!! אני נורא חלשה!" (כשחושבים על זה, אני ערה כבר מהבוקר הקודם....)
לוחצת.. לוחצת.. כמה דקות שהיו לי כל כך קשות וכואבות...
"עוד קצת!! הראש כבר כאן!"
אני לוחצת, הכי חזק שלי, ומרגישה שזה בכלל לא חזק.... אין לי כוח............!
"עוד קצת!!!" המתלמדת מעודדת אותי... "את יכולה בלחיצה הזאת להוציא את הראש..."
אני לוחצת הכי חזק שלי........
"עוד לחיצה אחת!!!!!"
אני מרגישה שזו באמת הלחיצה האחרונה שאני מסוגלת לבצע.... חוצמזה שנורא כואב לי, נורא נורא נורא כואב לי.... מה הועיל האפידורל אם כואב לי?!??!
לוחצת........
"הנה הראש!!! עכשיו הכתפיים... עוד לחיצה אחת!"
מחפשת שאריות של כוח, לוחצתתתתתת
"תסתכלי תסתכלי תסתכלי!" המיילדת מפצירה... אני פוקחת עיניים, ורואה תינוקת מהממת ומלוכלכת מונחת עלי, בוכה טיפה... אני מחבקת אותה, כולי אושר!!! והיא אפילו לא ממשיכה לבכות... רק עושה קולות קטנים נעימים.........
וואווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!
השעה – 11:24. 5 דקות של לחיצות.
גם הלידה האיטית הזאת הייתה מהירה בסוף, פתאום
אחרי הלידה הקאתי פעמיים, כמעט התעלפתי, ההמוגלובין צנח ל-7.6... לא נעים, לא נורא... יפה לי שהצלחתי ללחוץ עם ההמוגלובין הזה
והכי חשוב - שאני מאוהבת ביצורה הקטנה שלנו... איזה טוב ה'!!!!
אם מישהי זיהתה אותי לפי הסיפור - אני ממש אשמח לדעת...
תחשבי שהחיוך עם הבוכה ביחד אני מתרגשת...)