לא יאומן שאני אחרי...
גם סוף סוף חזרנו הביתה מההורים.. אז מקווה שאספיק לסיים את כל הסיפור.
רקע: לידה ראשונה קיסרית,שבוע 42, כי הלידה נתקעה ולא התקדמה אחרי 4 שעות של פתיחה מלאה.
אז בעצם הלידה הזאת מתחילה שבוע וחצי לפני שהיא קרתה באמת, היה נראה לי שהיתה ירידת מים.
סתם ככה בבוקר, כשאמא שלי בדרך אלי לביקור, אני מתקשרת אומרת לה בלחץ של לא יודעת מה עושים עכשיו פתאום, "תקשיבי, אל תגידי כלום נראה לי שיש לי ירידת מים."
שתיקה. טוב, אני מגיעה.
אני כולי בהלם, מה הקשר עכשיו? אני עוד ב38+, ואין צירים אין כלום!
ומה שחסר לי זה ירידת מים אמיתית בלי צירים, אחרי עבר של ניתוח..
קיצור עבר עלינו יום מתיש, לא צירים, בערב נסענו לבי"ח לבדוק, בדרך אני בוכה, שעוד יאשפזו אותי עד שאלד, ומה יעשו, אין זירוז אחרי ניתוח, וכו' וכו'.. סרטים.
טוב מגיעים.
מוניטור מעולה, פתיחה 2.5, מחיקה 70%.
את לא בלידה. יש!! הייתי מאושרת,
"טוב אז אני הולכת??" אומרים לי קודם בדיקת רופא.
עברתי את הבדיקות הכי שנואות של בדיקת צוואר רחם, שוב בדחקת פתיחה, אולטר' והביתה, בשמחה וששון!
כלומר להורים.
כל השבת הרגשתי שאני יולדת עוד שניה, כבדות בטרוף, לחצים למטה, הרגשתי שהתינוק מבריג את עצמו שם, ועוד שניה הוא בחוץ..
אכשהו עברו עוד יומיים, אני מתחילה להתחרפן, ןלחרפן את כל משפחתי.
החלטנו לחזור הביתה באמצע השבוע.
ואז מיום רביעי יש לי כאבים, מתחת לבטן, בגב, לא נוראים, אבל קיימים.
יכולתי להתעלם מהם, אבל הם היו. מה שחרפן אותי עוד יותר, נו מתי כבר???????
מתי תגיע הלידה הזאת??
יום שישי נוסעים להורים,
אבא שלי רואה אותי, ואומר, כדי שתלכו לבדוק אם זה התקדם, כי את בטוח תלדי השבת,
בהתייעצות עם יפעת היקרה, לא הלכנו לבדוק, לא רציתי להגיע סתם לבי"ח,
ולתת להם סיבה להתערב.
טוב אני מתעוררת שבת בוקר, ו................... עוד לא ילדתי!!
איזה תסכול עמוק!
די אני כבר משוגעת, נמאס לי, נמאס!
מגיעה אלי דולה, מנסה להסביר לי דברים ולעזור, היא אומרת לי שהראש של התינוק, כשהוא לוחץ למטה, יכול בעצמו לגרום לפתיחה.
תאמת, היתה לי הרגשה פנימית שזה קורה, אבל אמרתי אני מחכה.
ראשון בוקר- מעקב הריון עודף. הכל בסדר, הרופא אומר שכדאי בדיקה פנימית. אמרתי לא תודה. כשאני יודעת שבטח יש לי איזה פתיחה 4 כבר. ככה הרגשתי..
ראשון בערב, צירונים כאלו כל 10 דקות למשך כמה שניות. אמרתי יאלה לא רציני, הולכת לישון כשהפעם אני בטוחה! שאתעורר מצירים.
בוקר.יום שני. אני עוד כאן. אבל בלילה ירד חלק מהפקק הרירי. טוב מתקדם משהו,
אני יוצאת לטיול בבוקר להירגע. חוזרת. "ואי מעניין ההליכה הזאת לא עשתה לי צירים."
אני מרגישה ששם למטה הכל טעון.
אני מרגישה תתינוק בתחתונים כמעט.
טוב החלטנו ללכת לקניון עם הילד, לבקר תסבתא, קבר רחל, יש לי צירים מידי פעם, התקשות של הבטן, אבל לא כאבים חזקים ולא סדיר.
שני ערב. אני מרגישה משהו שונה, אני נהית עצובה, ולארוצה ללדת פתאום, יש צירים מידי פעם, אבל לא סדיר בכלל, משהו כמו פעם בשעה, 45 דקות.
ואני עדיין מתחרפנת מזה שאני עוד בהריון.
אבל פחות, כבר הרגשתי שמשהו יקרה.
1 בלילה אני מתעוררת.
מרגישה כאב שגורם לי לקפוץ מהמיטה, קוראת לבעלי, לא מנסה אפילו לדבר בשקט שהילד לא יתעורר, הוא קם.
זה היה הכאב הנורא והאיום ביותר שחשתי בחיי, אני מטפסת עליו, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, ואני אומרת לו "אני הולכת למות, אני הולכת למות".
בחיים לא חשבתי שאני אתבאטא ככה. לא על כאב.
אני רצה לשירותים, חייבת לשירותים, לא יכולה לשבת הכאב הזה מזעזע מה אני עושה עם עצמי???
רצה למקלחת, קוראת לו לבוא, זה טיפה מקל, ואני חייבת לשירותים!
אמא שלי מתעוררת, מבוהלת, ואומרת לי תצאי מהמקלחת נלך לבי"ח!!
אני :"לא! זה ממש כואב אני לא יכולה לצאת!"
אכשהו, לא יודעת איך, יצאתי משם. מהר לצאת לאוטו.
אבא שלי מבוהל מוות,"מה יש לך צירים?"
היה לי כוח לענות לו "לא, אני סתם צועקת."
טוב, אני לא יכולה לצאת לא יכולה ללכת הכאבים איומים, גהינום מש. איך אני אצא בלי לצעוק במדרגות?
אבא שלי אומר, כנסו אני מזמין אמבולנס.
טוב נכנסנו, אמא שלי בינתיים, הלכה להתעליף במרפסת,
לא עמדה בזה, ואני רק מחזיקה בבעלי וצועקת, כך מסתבר שצעקתי.
מדא מגיע תוך 3 דקות ממש. הם מגיעים כבר עם כפפות,
אני שואלת אותם, תוך שאני יודעת שאני עושה מעצמי צחוק גמור, של בורים,
"יש לכם אפידורל?" יודעת שלא, אבל הייתי חייבת לשאול.
אני עוד על בעלי, ולוחצת בכל ציר.
טוב חייבים, יורדת למטה נשענת על בעלי והאיש מדא, 3 קומות!
אכשהו מגיעים לאמבולנס, בינתיים היו צירים כל 2 דקות נוראיים!!
עולים לאמבולנס, שם אני מתתחילה פשוט, לצרוח!
צרחתי כל הדרך לבית חולים, ואני רק לוחצת ולוחצת, בעלי לא היה ליידי, אז תפסתי את האיש מדא האומלל, מה לעשות, לא היה לי מה לעשות עם הכאב הזה.
ציר כל 45 שניות למשך דקה.
מגיעים לבית חולים, מיילדת פותחת, עם עריסת תינוק ושואלת: נו ילדתם?
איזה ילדנו רציתי לאמר לה.. ידעתי שזה לא ייגמר מהר, ממש הרגשתי,
אכשהו מגיעים לחדר לידה עוברים למיטה, ואני ממשיכה לצרוח, כאבים איומים!
לא אלאה אתכם, אבל הייתי מאושרת, כהמיילדת אמרה לי הוא ב+2
יש!! הוא עבר תספינות האלו, לא יהיה ניתוח!
עוד היה מוקדם לשמוח, לחצתי שעתיים ומשהו!
והבחור לא יוצא! ואני צורחת, ואין לי כוח!
בלי אפידורל בלי כלום, והסיוט הזה לא נגמר!
ואני העיקר רציתי לעבור את כל התהליך בבית, להביע מוכנה וללדת בלי אפידורל,
ואני חושבת, מה חשבתי לעצמי ללדת בלי אפידורל מה מה???
בסוף באה הרופאה, טוב נעשה וואקום.
אני חושבת יאלה וואקום שיגמר הסיוט!
עוד לפני כן המיילדת שאלה: "רוצה מראה לראות אותו, להרגיש את השיער?
ואני לא לא, עזבי..
נתנו לי קצת גז צחוק, שכמובן היה בדיחה גרוע, אבל בין הצירים, זה עזר לי להירגע.
טוב הרופאה באה לעשות וואקום, כמובן חותכת ואומרת לי תדחפי, אני לא יכולה לבד,
אני לוחצת, היא אומרת לי הראש בחוץ עוד פעם אחת, והוא בחוץ עלי, כולו סגול,
וואי הוא היה די גדול חשבתי לעצמי.
טוב הכאבים נגמרו. שיו.
אמא שלי סוף סוף מעיזה להיכנס לחדר. טוב, השליה צריכה לצאת, כל פעם שנוגעים לי בבטן אני מעיפה אותם, די כאב לי מספיק!
שליה יוצאת ב"ה, בודקים, חוששים אולי נשאר משהו פיצי..
עכשיו צריך לתפור את הכל שם.
תפרו לי תצורה, אבל לפחות היא נתנה לי זריקת הרדמה מקומית..
הרדמה היחידה בלידה הזאת.
אבדתי ליטר דם, אז הרופאה הכניסה לי בד לנרתיק ליצור לחץ שיפסיק הדימום.
היא חוזרת אחרי כמה זמן, אני בינתיים נרגעת, היא רואה שהדימום ממשיך.
שיט! חשבתי לעצמי מה עכשיו??
טוב היא חייבת לבדוק, אולי לתפור שוב..
היא בודקת, זה כאבים מטורפים!
היא מציעה לרדת לחדר ניתוח להרדמה מלאה כדי לבדוק טוב מה הולך שם.
אמרתי לא וניסיתי לסבול תכאב.
היא לא ראתה כלום, שמה עוד בד, ואמרה שאם עוד חצי שעה זה ממשיך, צריך לסקור תרחם.
זה אומר הרדמה מלאה בחדר ניתוח וה' ישמור מה עוד...
התחלתי להתפלל, אמא שלי גם....
בה הדימום הפסיק, המיילדת מאושרת בשבילי, סוף סוף נחת היא אומרת..
טוב אני שם עוד כמה שעות.
המוגלובין שלי ירד ב-2 גרם, ומראש לא באתי עם הרבה.
אכלתי תצמי שלא לקחתי מספיק ברזל!
מגיעים למחלקה, אני לא יכולה לזוז, עם קטטר, הבד המציק הזה בנרתיק, ובעיקר מסוייטת ממשעברתי.
וואי, היה נורא. נורא.
בקיצור, יצא ארוך אז לא אמשיך עוד הרבה, רק שההתאוששות לא היתה קלה, כמו אחרי ניתוח.
כאב לי מהתפרים והחתך, ולא יכולתי לקום ההמוגלובין ירד ל7.4 ואז 6.8.
כל פעם שהתיישבתי, התעלפתי.
והאחיות ניסו לגרום לי לשבת ולקום, לא הבנתי אותם, אין לי דם מה אתם מצ]פים??
קיצור, נתנו לי דם, לא היה ברירה.
גם זה עבר עם פחדים מה זה יעשה לי, אבל בשלום ישתבח שמו!
אחרי זה התחלתי להתאושש וללכת!
זה היה אושר שאני יכולה ללכת לשירותים. ואז אפילו לתינוקייה.
ומשם.. רק התקדמתי ב"ה.
בקיצור בנות, היה לי נס גלוי, שהכל עבר בשלום, התינוק בריא וגם אני,
שמיחה לחזור אליכם,
ותודה ליפעת שעזרה לי בייעוץ בטלפון.
)
