בטח שהיא לא תסתדר לנו.

אך נסי רגע לשים לב לדברים השונים שהוא הטביע בעולם.

אושר, שמחה, אהבה, אחדות, שלום, רעות ועוד.

תפיסה אלוקית - זה לא משהו שאפשר לתפוס או להבין בפרוטרוט או אם בכלל.

להבדיל, זה כמו איך שאת תופסת את החיים, ואיך אביך/אימך תופס/ת את החיים או כל אדם אחר.

זו תפיסה שונה.

לדעתי,

ממליצה על ספר- מסילת ישרים.

אני חושבת שקודם כל צריך להפגש עם הכאב וחווית הרע שאת חשה,

קודם כל להתמודד עם זה ברמה האישית והרגשית.

לעבד, לדבר על זה, לבנות כלים.

ואז אפשר להתקדם הלאה - ללמוד, לשאול, להעמיק את הבירור.

אי אפשר להתעלם מהרגש הפשוט באמצעות הסברים רציונליים-תורניים, צריך לתת לו מקום.

גם ככה אי אפשר לעכל את ההבנה העמוקה יותר כשהלב מוצף.

(כמובן שהדברים יכולים לבוא במקביל - גם בירור נפשי, גם בירור אמוני. 

הרעיון הוא, שצריך קודם כל לדאוג לגוף, לרגש, כדי שיהיו כוחות ויכולות למדרגות הגבוהות יותר)

לכן, אני אשמח אם תשתפי קודם בתחושות שלך (אם זה שייך), ומתוך כך אולי אוכל לכוון יותר.

בהצלחה רבה, יקרה.

אמורה להשפיע על כל המישורים! לתת את אותותיה בכל תחום.. גם בהיבט הרגשי והאמוני! ותכלס, זה לא מתבטא הלכה למעשה!

בעיקר תחושות של תסכול ואכזבה.

תודה!

אבל לפעמים, אנחנו בקטנותנו לא יודעים איך להוציא את הדברים מן התורה.

ולכן - "חוכמה בגויים תאמין".

וכמו שאת צריכה להיות בריאה בגופך כדי שתוכלי לחיות ולעבוד את ה', כך את צריכה להיות בריאה ושמחה בנפשך כדי לתת מקום לקומות גבוהות יותר.

ובוודאי שהתורה משפיעה וצריכה להשפיע על הגוף והנפש, ולכוון אותם למקומות הנכונים,

אבל צריך לזכור לתת לצדדים האלה את האוכל הבסיסי שלהם, קודם כל.

אוכל זה דבר טבעי לגוף, ואת צריכה לאכול גם אם לא למדת איך להעלות ממנו ניצוצות,

וביטוי לנפש שלך את צריכה לתת, גם אם זה נשמע לך לא נכון (לתת מקום לכאב, למרות שאת יודעת בראש ש"הכל לטובה"). לא לרוץ ולחפש תשובות שימחקו את מה שאת חשה...

ושוב, כמובן, שעם הזמן והלימוד (והבירור שאת עוברת עכשיו), הביטוי שלך יהיה אמוני יותר ו"טוב" יותר.

צריך להבדיל בין החוויה האישית שלי: אני חווה את הדברים שקורים לי כרעים,

לבין הידיעה שהקב"ה לא עושה רע, אלא מכוון את הדברים לטובה.

זה לא נכון, אמונית, להגיד ש"זה לא רע מה שקורה לי" - כי זה כן רע! בעולם הבא לא תסבלי כך.

אלא שהקב"ה מכוון לטובה.

תודה לך על שאת נותנת לי לחדד לעצמי את הדברים.

שרבים מגדולי ישראל במשך הדורות אמרו שאין הנהגה פרטית - כלומר ד' משגיח אבל מתערב מעט מאד בעולם; בין לא מתערב בכלל למתערב רק בעניינים גדולים מאד שמשפיעים על ההסטוריה.

לפעמים כשרואים הרבה רוע, עדיף להאמין שמי שגרם אותו אלה בני אדם רעים או הטבע, מאשר להתחיל להסביר שד' רצה שבדיוק העץ הזה יפול ויהרוג שלושה ויפצע שניים, כי זה הגיע בדיוק למשפחות של כולם לסבול באותה מידה וכו' וכו'.

אז למה אנחנו מתפללים אם אין השגחה פרטית?

וגם כל העניין של שכר ועונש, עם הלך ההשקפה הנ"ל, לא יהיה דקדוק ודין על מעשים של האדם לפרטי פרטים לכאורה, וממילא כל העניין של ג"ע וגהנום לא כ"כ רלוונטי..

גם בענייני נישואים- כתוב שהי"ת יושב ומשדך? וילדים שמגיעים לעולם- שלושה שותפים לו לאדם וכו', וממילא ה' מתערב ביצירת כל נשמה ונשמה, אזי מה יותר מדוקדק ומושגח מזה?

ומהפן הרגשי- איך אבא מסוגל כך לנטוש את ילדיו בעולם שיש בו פוטנציאל גדול של רע, שיתמודדו לבד?? האינסטינקט האבהי הבסיסי הוא הגנה על הצאצאים!!

אבל אין צורך להיות עם החשיבה הזאת 'עד הסוף'. מספיק לקבל את האפשרות שיש דברים שד' רואה ומשגיח, אבל בוחר לא להתערב אלא להניח לעולם להתנהל כדרכו, דרך הטבע. מישהו עישן? הריאות שלו בסכנה. מישהו נהג לא בזהירות? ח"ו הוא יתנגש בעמוד חשמל.

כשמתחילים לחשוב קצת בצורה הזאת, אפשר קצת יותר 'לנשום', ולא לראות איזה רמז נסתר או אפילו 'התנכלות' של ד' בכל דבר שקורה. לפעמים דברים קורים כי הם פשוט קורים.

והחלק היפה בכל העניין, שהמסקנה לא משתנית. גם ר' נחמן וגם הרב סולוביצ'יק דיברו על הרוע בעולם, ושניהם הגיעו לאותה מסקנה: לא משנה למה קרה, משנה מה אנחנו עושים אחר כך. משנה איך אנחנו מתמודדים עם עצם העניין הכואב. 

וד' הוא מלך גדול על כל הארץ עוד לפני שהוא אבא.

מי זה "רבים מגדולי עולם"? שמות בבקשה... תודה

אפשר גם למנות את תלמידיו, אבל הראש לכל אלו הוא הרמב"ם.

נכון שיש השגחה נפלאה.

בשביל לראות אותה ולחוות אותה צריך לחבור אליה, להבין אותה ולהזדכך. כשהתודעה משתנה - גם המציאות משתנה וגם מציאות מהעבר תיראה שונה.

כך שלא מספיק לומר שיש השגחה. יש "רע" בעולם והרע הזה הוא לא מה'! אין רע יורד מלמעלה. כל הרע הוא תוצר אנושי, כולל מחלות ומוות.

"אלהים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים" (קהלת)

ולמרות זאת יש השגחה, גם על הרע. השגחה אותיות השגה + ח'. ההשגחה פועלת עפ"י ההשגה (תודעה) ולקוחת בחשבון גם את החטא והרע, שלא רק שלא יזיק אלא שגם יגלה טוב בדרכים עקיפות שונות ומשונות. הבחירה היא אם להיות ולחוות את ההשגחה. אדם "מואר" חווה אותה ובשביל להיות במקום כזה עובדים על מידות ודעות. העניין הוא "לנקות" מאיתנו "מסכים" שדבקו בנו ומסתירים לנו את האמת הטובה שתמיד היתה שם, כמו ילד קטן שאין לו ממש בעיות בחיים.

ברגע שמטפלים ב"חשבונות הרבים" ע"י לימוד אמונה ובירור הדעת וכו' , אז גם מתחברים מחדש לאותה ישרות ראשונית שהכל מושלם שם , "כגמול עלי אמו". ושם יש גם נסים!

אם כן די בבירור הדעת והגברת הרוח להפך הכל לטובה, ואין מקום לסיגופים ועצבונות,

רק שמחה ורוממות נשמה צריך למלא את הכל"

(הרב קוק, ערפילי טוהר עמ' מח)

אני הפרובלמטית? 

מצטערת, הוא יצר אותי עם הכלים הגשמיים הנוכחים, ואיתם אני משתמשת.

והתוצאה קשה...

תודעה וחשיבה חיובית אני יכולה ליצור גם עם תובנות בודהיסטיות , באמצעות השפעה מאסיבית וקבלת אנרגיות חיוביות מחסידי מפלצת הספגטי, ואולי בכלל איזה הרואין טוב יסדר הכל?  

אלא התיכנות האנושי המקולקל שמעלים את האמת הטובה. ואין אחד שלא נגוע בו כך או אחרת. זה נקרא "יצר הרע".. היצר הוא בעולם המחשבות - "יצר מחשבות".

אז קדימה לתודעה חדשה רעננה!

מה רע בתובנות בודהיסטיות? כמעט הכל ביהדות כך או אחרת.

אנרגיות טובות גם תומכות. דברים שמתמכרים אליהם לא באמת עוזרים..

העיקר שזה יהיה אמיתי ויגלה אמת פנימית.

אפשר להתיעץ באישי

בלי פציעות, בלי מחלות, בלי חסרונות.

גן עדן, שם הוא שם את האדם.

אבל האדם חטא, ובניו המשיכו לחטוא גם כן, ובני בניהם, המשיכו לחטוא גם כן, אז הגיע להם עונש.

וזה לא משנה כמה תועלת תצא מזה לעולם, לא בכל עונש חייב להיות טוב נסתר.

מידת הדין פירושה עונש לשם עונש בלבד, לגמול לרשע רע כרשעתו. אמנם הקב"ה שיתף מידת הרחמים עם מידת הדין כדי שנוכל להחזיק מעמד, ולא נקבל על הראש מייד אחרי כל חטא, ובמלא העוצמה, אבל עונשים, ודאי שעדיין יש.

מלבד זאת, כפי שכבר ראיתי שכתב מישהו כאן בשרשור, זה ממש לא ברור שיש השגחה פרטית על כל אחד ואחד, יש השגחה על עם ישראל ועל הצדיקים.

מכיוון שהאדם קלקל את מעשיו ואת הטבע, אז מי שזכאי להגנה מפני תאונות טבעיות ומפני מעשים של אנשים אחרים (ואף מפני טעויות שלו עצמו), זה רק אדם צדיק, ולאור העובדה שאין אדם שהוא צדיק גמור והוא שלם לגמרי, אין למה לתמוה על כך  שאנשים נפגעים...לפעמים הקב"ה מגן על האדם מפגיעות הטבע ולפעמים לא, כי לא מגיעי לו שיגנו עליו, ולפעמים הקב"ה שולח עליו פגעים, כי מגיע לו שייפגע...

ואל תטעי לחשוב, שאם ככה-יוצא שהקב"ה עושה דברים רעים חס וחלילה, ברוך דיין האמת.

העולם לא נברא כדי שנחיה, אלא כדי שנחיה לשם ה', ומי שלא חי לשם השם, הדין דורש שייפגע, וה' שהוא דיין אמת, לא יכול להתעלם מזה.

וכשחושבים על הדברים בגישה הזאת, גם הדברים הרעים, הם לא כל כך נוראיים, לפחות כל עוד לאדם באמת אכפת מהאמת ולא מכל מיני דברים אחרים, כי הדין הוא דין אמת, אז אמנם הדין פוגע בנו, אבל אדם צריך לקבל את הדין.

יש בגישה שלך מאפיינים נוצריים חזקים מאד.

להגיד שהאנושות רעה וחוטאת כל הזמן ולכן מקבלת עונשים - זו לא גישת היהדות

כך אומרים הנוצרים - העולם הזה מקולקל לגמרי ואין שום סיכוי להעלות אותו, ומזה נובע עוד דברים רבים וחולניים.

וחוץ מזה, יש עונשים כלל לא פרופורציונאלים למשל השואה. ואתה לא יכול לחשב מה כנגד מה.

גן עדן הוא מציאות אוטופית ולא ממשית. והוא נכתב כמשל.

אדם לא יכול מעצם טבעו לחיות בגן עדן ללא חטא. (אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב וכו')

כל אדם חי במציאות אפורה, שבה הוא משתדל לעשות טוב אך גם חוטא לפעמים

זה בסדר וזה חלק מהתוכנית המקורית של ה'

וכאן בדיוק מתחילה העבודה האמיתית של הבחירה החופשית בין טוב לרע

ולהעלות את עצמנו מתוך הצד הרע

מידת הדין היא במקור אבסולוטית ותקיפה

אך אין מקום להגיד שכל מי שמועד מעט מוצא עליו גזר דין מוות

חוץ מזה, לא כדאי לנתק את הרגשות ולא להתייחס אליהם, אלא רק לפי השכל, זה לא טבעי 

לכן יש לתת מקום להתמודדות של הרגש שלנו לבין ההבנה שה' מסדר הכל בסופו של דבר.

ראה למשל את ספר איוב שבו מתוארת ההתמודדות שלו עם כל הקשיים שה' מביא עליו

רואים שם שיש מקום לרגש ולהתמודדות שלו גם הגזרות (אגב, שם די ברור שה' העניש אותו ללא סיבה מיוחדת מלבד הניסיון)

שגן עדן הוא מציאות אוטופית ולא ממשית?

זה לא פחות גרוע מלהזכיר מאפיינים נוצריים...

האדם חטא וגורש מגן עדן.

עכשיו הוא צריך לתקן את החטא כדי לחזור לשם.

יש מושג של עולם הבא ויש תחיית המתים. אל תשאר תקוע במציאות העכשווית...

וטובים שדיברו על גן עדן כמציאות אוטופית. 

מה זה לחזור לשם?? מה זה עולם הבא?? 

ויכול להיות שהכל נכתב כמשל כדי שנבין.

בעצם, בטוח שהכל נכתב בלשון פשוטה כדי שתהיה לנו קמצוץ הבנה במושגים שלנו.

אבל אי אפשר לומר "עזוב, זה סיפור אוטופי ובכלל משל, המציאות היא אחרת".

גן עדן זה דבר מציאותי, לגמרי. אי אפשר לומר שלא, אחרי שזה כתוב בתורה.

מה זה לחזור לשם? מה זה עולם הבא?

בשביל זה לומדים אמונה.

אבל בהחלט להבין שאין לנו מושג מדוייק על ג"ע, ואם אנחנו נצמדים לפרשנויות, אז לדעת שישנם פרשנויות נוספות גם...

לומדים אמונה- כן.

של איזה הוגה דעות? של איזה מורה דרך?

"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (בישעיה על גאולת אחרית הימים -השיבה לארץ) "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ..."

ירשו ארץ של ישעיה, לפי חז"ל זהו עולם הבא

וגן עדן ? - גם כן - פסוקים פשוטים בנביא על גן עדן בארץ ישראל באחרית הימים במקום הארץ השוממת

ו.. זה אוטוטו..

ימות המשיח

דעה שמתקבלת על הלב והשכל. שהג"ע יהיה כאן ממש

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.