לא מאבק לא יעזור
קודם כל, אין מספיק אנשים כדי לנהל מאבק כזה
אין מספיק אנשים שאיכפת להם
וגם מאלו שמפריע להם יום החינוך הארוך (לפחות מה שיש עכשיו ברוב הארץ - עד שתיים) חלק לא קטן זה פשוט ענין של נוחות. נוח להם יותר להוציא את הילד באחת וחצי, מסיבות כאלו ואחרות. אז מי שכל מה שמפריע לו זה הנוחות האישית שלו, ממש לא יצא למאבק ציבורי.
וגם בקרב ההורים שזה כן עקרוני להם, הרבה פעמים אין להם את הפנאי לכך כי הם הורים לילדים קטנים, הרבה פעמים עם עוד ילדים קטנים יותר שבבית כל היום, כך שהם לא ממש פנויים למאבק ציבורי
וגם במקומות שכן הצליחו להרים מאבק של ממש זה לא עזר, כי מי שדוחף את התוכניות הנוראיות האלו (והשתמשתי בביטוי עדין ביותר, למעשה עולים לי ביטויים חריפים בהרבה לתוכנית אופק חדש בגנים וליום החינוך הארוך)
בכל מקרה, מי שדחוף את התוכניות הנוראיות האלו זה אנשים ואירגונים עם המון כוח ואפס איכפתיות ו/או הבנה במה שילדים צריכים
גם דמוקרטיה לא ממש מעניינת אותם. למעשה כמי שניסתה להלחם ביום החינוך הארוך בעצמה מערכת אטומה לחלוטין.
אני חייבת לציין שהכפייה הזאת על הגנים לא נגמרת בשעות הפעילות. הפיקוח מכתיב לגננות מה לעשות על ימין ועל שמאל. כך למשל סיפרה הגננת בגן של הבן שלי (גן ממלכתי דתי) שהמפקחת כעסה עליה מאוד כשגילתה בספר הכללים של הגן שבפינת המרפאה הבנים בודקים את הבנים, והבנות את הבנות. היא חייבה אותה לשנות זאת, שהבנים יבדקו גם את הבנות ולהפך.
בישוב שלנו יש גן אחד שהוא גן 3 של הילדים הקטנים ביותר של השנתון. כלומר ילדים שכמעט בגיל של מען. הגננת של הגן הזה לא רצתה לעשות גן זורם אלא שכל הילדים ישבו לאכול יחד ארוחת 10. הגננת ננזפה קשות ע"י המפקחת על כך וחוייבה לעשות גן זורם. שכנה שלי שילד שלה היה בגן הזה סיפרה שפעמים רבות הוא לא היה יושב בכלל לאכול בגן, ואח"כ עוד חוזר הביתה עייף מכדי לאכול.
ויש עוד הרבה סיפורים על התכתיבים שמכתיבים בגנים.