כמו שאשתי שיבחה אותי מעבר למציאות, אני באמת עושה הרבה ועוזר הרבה בבית בזמן האחרון, ויש הרבה סיבות לתגובות כמו שלך. אני בכל זאת חושב שהתגובה שלך מוגזמת, ואני אסביר:
קודם כל, כמו שהיא אמרה שאמרתי לה "את סוחבת את הילד, זה כבר הרבה יותר ממה שאני עושה". זה שהיא לא מרגישה טוב, בלי קשר להריון, זו כבר סיבה לעזור במה שהיא צריכה. גם אם זה אומר לאחר לעבודה או לחילופין לצאת מוקדם מהעבודה, גם אם זה אומר שאני עובד שעות נוספות וגם אם זה אומר שאני חוזר הביתה לעשות שעות נוספות בתפקוד הבית.
ביום שהתחתנתי וביום שאתה התחתנת חתמנו על כתובה שאומרת שהבעל מתחייב לזון, לכלכל, להלביש את אשתו. חכמים אומרים שהבעל מחויב לעשות את כל התנאים האלה באותם תנאים שהיו לה בבית אביה, מה שאומר שאם היא רגילה בתנאים מסוימים (כגון לבוש יקר, אוכל יקר וכד') הבעל מתחייב להביא לה את זה.
אז נכון, אנחנו לא רוטשילד ורוב הסיכויים שאין לנו עבודה שמכניסה כמו שאבא של הכלה מכניס, ומוסכם בין שני בני הזוג שאם נעשה כמו שהיא רגילה בתור זוג צעיר כנראה שלא נעבור את החודש, ואולי אפילו לא את היום הראשון של הנישואין.
כל מה שכתבתי זה עוד לפני הריון, כי בהריון ההלכה שונה לגמרי.
ההלכה אומרת שאסור לנשים בהריון להתקרב לבית המקדש. וזאת למה? כדי שלא יריחו את ריחות ביהמ"ק וירצו לאכול גם הן. ואנחנו לומדים מזה שכל מה שאישה בהריון מריחה ורוצה לאכול חייבים לתת לה.
אז נכון, קצת לא הגיוני לתת לה כל דבר שעולה ברוחה לאכול, כי בכ"ז כמו שכבר כתבתי- אנחנו לא רוטשילד, אבל כן צריך להתחשב הרבה יותר במה שהאישה רוצה.
ואחרי כל ההקדמה הזאת הייתי רוצה להגיד לך משהו יותר אישי.
אחד- נכון שקשה לך. גם לי קשה. נכון שקצת מציק שהאישה לא תורמת הרבה לתפקוד הבית. אבל תחשוב שלך היה אבטיח בבטן למשך 9 חודשים, שמפריע לך לישון, מפריע לך לאכול, עושה לך בחילות, גורם לך לרוץ לשירותים, לוחץ לך על כל מיני שרירים בגוף...בקיצור, כמו שאומרים, "עושה לך את המוות" (ועושה לילד שלך את החיים
).
אני בטוח שאתה אוהב את אשתך, ללא ספק, ואני בטוח גם שאשתך אוהבת אותך. אבל תשמע גבר, עם כל הכבוד, זה שאתה עובד ב-3 עבודות, ובנוסף לומד בכולל ועוד גם לימודים אקדמאיים, זה כבר אומר שאתה לא חושב נכון.
חס וחלילה שאני משווה ביני לבינך, וחס וחלילה שאני חושב שאני יותר טוב ממך. אני עובד במשרה מלאה, 9 שעות ביום, מרוויח שכר מינימום, והייתי מת ללמוד בישיבה! אבל החיים הובילו אותי לזה שאין לי זמן ללמוד בישיבה, בגלל מה שהתחייבתי ביום של החתונה. מחובתי לכלכל את המשפחה שלי ואת המשפחה שתהיה לי, ואם זה אומר שאני לא אלמד בישיבה ואעבוד כמו שצריך, בנוסף לזה שאני אראה את אשתי, אשב איתה ואדבר איתה, אעזור לה בבית (במיוחד בשנה הראשונה של הנישואין. להזכירך, גם אנחנו נשואים חצי שנה), עם כל הכבוד לעולם התורה, שלום-בית חשוב יותר מכל דבר אחר, אפילו המצוות החשובות ביותר בתורה. כי שלום בית היא היא המצווה החשובה ביותר בתורה.
כדאי לך לחשוב מחדש על הקשר שלך עם אשתך. לא רוצה להכנס לפרטי הזוגיות שלכם, זה לא ענייני, אבל מה שנשמע מהסיפור שלך שהבעיה היא לא בהריון. הבעיה היא מהשורש.
ברגע שאתה תעריך את מה שאשתך עושה בשבילך (ותחפש את כל הדברים הטובים שהיא עושה, והיא עושה!) היא תתחיל להעריך אותך ואת מה שאתה עושה בשבילה. כמו שהרב ארוש אומר בספרו "בגן השלום": האישה היא המראה שלך. זאת אומרת, כל יחס טוב וכל יחס רע שאתה תתייחס לאשתך, היא תתייחס חזרה אליך (אגב, אותו דבר עם הילדים שיהיו בעז"ה).
חשוב וכדאי לדבר עם האישה על כל דבר. לדוגמא, כשאשתי ואני מדברים על משהו חשוב שיעזור לנו בהמשך הדרך, גם אם היא בוכה, תמשיך לדבר. ולמרות שקשה מאוד לדבר עם אישה שאתה אוהב כשהיא בוכה. וכל זה בלי כעס. כי כעס לא בונה, הוא רק הורס.
כמו שסבתא שלי אומרת: אסור ללכת לישון לפני שמתפייסים!
אני לא יועץ נישואין, לא רב, ולא מתיימר להיות אף אחד מהם. בשביל סיפורים כאלה כדאי ללכת ליועץ זוגי. יש המון כאלה טובים, דתיים, אפילו נשים של רבנים, שמוכנים לעזור.
אפילו אני חושב לפעמים שאשתי ואני צריכים יעוץ כזה או אחר.
שיהיה לכם בהצלחה, בשעה טובה ומזל טוב!
ותזרום עם החיים, אחי.
)
. 
)
