לעיתים רחוקות אני מרגישה את הצורך המשתק בגבר בחיי.
אבל כשהוא מגיע. הוא נוכח במלוא עצמתו.
לכל הרוחות! 
סוגיה כ"כ פשוטה. אפילו פתחתי פירוש שטיינזלץ, וכלום! כלום לא מובן!
לו רק היה לי גבר*, הייתי שואלת אותו, וודאי הכל היה הופך בהיר ונהיר.
מה כבר ביקשתי? תורה היא, וללמוד אני צריך!
|עיניים מתמלאות בדמעות|
או לחילופין, היו טורחים ללמד אותנו קצת יידישקייט ביסודי.
או שהייתי בייניש.
או משהו.
אז לא הייתי צריכה אדם אחר בחיי.
|ממשיכה לשבור שיניים על יחיד שלא בחבר עיר|
(*לא. אבא לא מסכים ללמוד איתי. "לכי ללמוד 'צאינה וראינה' " והאחים בישיבות..)
והשאלה שלי אליכם:
מתי אתם/ן מרגישים/ות את הצורך בבן/בת זוג?
